גמ'. אין מעברין את השנה מפני הטומאה ואם עיבורה מעוברת רבי יהודה אומר אינה מעוברת.

יש לעיין בביאור המחלוקת בין הת"ק לר"י, ועיין ברש"י (ד"ה רבי יהודה אומר) שכתב וז"ל לפי שהטומאה היתר היא בציבור ושלא לצורך עיברוה עכ"ל. ויתכן לומר דת"ק ס"ל דחל דין עיבור מפני הטומאה משום דקיי"ל אתם אפילו מזידין אתם אפילו מוטעין, ומעיקר הדין ת"ק נמי סובר דטומאה הותרה בציבור ואין צורך לעבר את השנה והוי עיבור בטעות, אלא דחל העיבור משום דקיי"ל אתם אפילו מוטעין. ואילו רבי יהודה סובר דאתם אפילו מוטעין הוי הלכה בקידוש החדש בלבד (וכן פירש הצל"ח ברכות דף סג:). אמנם עיין בספרא פרשת אמור (פ"ט הל' ג') דקיי"ל אתם אפילו מוטעין אף לגבי עיבור השנה, והרי בגמ' לקמן (דף פו.) אמרינן דסתם ספרא אליבא דרבי יהודה, וצ"ע א"כ מ"ט דר"י חולק על הת"ק וס"ל שאם עיברו את השנה מפני הטומאה שאינה מעוברת (וכן הקשה המנחת חינוך מצוה ד' אות כ"ד).

וי"ל דר"י סובר דהא דקיי"ל אתם ואפילו מוטעין בקדה"ח היינו משום דאע"פ שהיה טעות בחישוב מ"מ את עצם מעשה הקידוש שפיר נעשה, דלא היתה טעות במעשה הקידוש. כי בקידוש החדש עצם מעשה הקידוש הוי אמירה בעלמא דמקודש מקודש, ואין ב"ד צריכים לומר מקודש החודש ע"פ ראייה זו, ולכן עצם מעשה הקידוש שפיר נעשה וחל גם כשהיתה טעות בחשבון. ונראה דשאני עיבור השנה לגבי זה מקידוש החדש, דבעיבור השנה החשבונות וטעמי העיבור הויין חלק מעצם מעשה העיבור, משא"כ בקדה"ח שהחישוב אינו חלק מעצם מעשה הקידוש. ועיין ברמב"ם (פ"ד מהל' קדה"ח הי"ט) וז"ל כשמעברין ב"ד את השנה כותבין איגרות לכל המקומות הרחוקים ומודיעים אותה שעיברוה ומפני מה עיבורה וכו' עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דגילוי הטעם מפני מה החליטו ב"ד לעבר את השנה הוי חלק מעצם מעשה העיבור. וה"ה בדין סעד אליבא דהרמב"ם דהסעד הוי חלק מעצם הטעמים לעבר את השנה. ונראה דבקדה"ח אמרינן דחל קידוש אפילו בטעות דאתם אפילו מוטעין משום דעצם מעשה הקידוש נעשה כהוגן ובשלימות אפילו אם החשבונות היו בטעות כי החשבונות לא היו בפירוש חלק מעצם מעשה קידוש החדש באמרם מקודש מקודש. משא"כ בעיבור השנה דהטעם הוי חלק מעצם מעשה העיבור בזה אין אומרים אתם אפילו מוטעין. ורק באופן שאין הטעם חלק ממעשה העיבור אזי אם נתברר שהטעם היה בטעות אמרינן אתם אפילו מוטעין, וחל העיבור מכיון דעצם מעשה העיבור נעשה כהוגן ובשלימות. ולהיפך בקדה"ח אילו ב"ד יאמרו במפורש בשעת מעשה הקידוש הטעם שהוא טעות אזי היה הקידוש שלהם בטעות בטל. וי"ל דאליבא דר' יהודה דס"ל טומאה הותרה בציבור אם עיברו את השנה מפני הטומאה אזי יש טעות בעצם מעשה העיבור, שהרי חייבים להזכיר את טעם העיבור במעשה העיבור ואי ס"ל טומאה הותרה בציבור א"צ לעבר את השנה, ונמצא שעצם העיבור היה בטעות, ולכן אין השנה מעוברת. ודוקא באופן שעיברו את השנה ולא הזכירו את הטעם באגרתם כחלק ממעשה העיבור אזי חל דין אתם אפילו מוטעין בעיבור שנה, שהרי אז מעשה העיבור נעשה בשלימות ובדעת גמורה אלא שרק הטעם היה בטעות אך זה היה בנפרד מעצם מעשה העיבור.

ולפי"ז נראה דאין לפרש דהת"ק נמי סובר דטומאה הותרה בציבור אלא דס"ל דחל העיבור מדין אתם אפילו מוטעין, דהרי נתבאר דהיכא דהטעם הוי חלק ממעשה העיבור אזי אין אומרים אתם אפילו מוטעין. וי"ל דהת"ק סובר דטומאה דחויה בציבור (ודלא כהצל"ח), ומשו"ה ס"ל דלא הוי טעות במעשה העיבור, דמכיון דס"ל טומאה דחויה בציבור על כן כשעיברו את השנה מפני הטומאה לא הוי עיבור בטעות דעיברו את השנה כדי שלא להקריב את הקרבן בטומאה. אמנם ס"ל דאין מעברין לכתחילה מפני הטומאה מכיון דקיי"ל דטומאה דחויה בציבור לא היה צורך לכתחילה לעבר את השנה מפני הטומאה דהא דחויה היא. ונראה דהביאור בזה הוא דאע"פ דבדחייה דעלמא משתדלין לקיים את שניהם ולא לסמוך על הדחייה לכתחילה אמנם היינו רק כשיש בפנינו שתי אפשריות, או לעשות הדחייה או לסבב ולעשות באופן שלא נצטרך לסמוך על הדחייה, דאזי חייבין לסבב ולא לסמוך על הדחייה. אמנם כ"ז כשיש שתי האפשריות לפנינו וכגון דיש כהנים טהורים לפנינו, אך אם אין בפנינו עצה בשעת מעשה ההקרבה שלא לדחות אזי אין חיוב לעשות לפני הזמן כל מה דאפשר כדי שלא לסמוך על הדחייה לבסוף, דסוכ"ס טומאה דחויה בציבור. ומשו"ה א"צ לכתחילה לעבר את השנה כדי שלא לבוא אח"כ לסמוך על הדין שטומאה דחויה בציבור, ומשו"ה א"צ לעבר את השנה לכתחילה מפני הטומאה, אבל בדיעבד אם עיברוה מפני הטומאה הריהי מעוברת, דמיקרי צורך קצת ולא הוי עיבור בטעות.¹¹¹

footnotes: ¹¹¹ ועיין בגמ' יומא דף ו: דמהדרינן על כהנים טהורים מבית אב אחר דלפנינו הויין ולא על כהנים ממשמר אחר דאינם לפנינו. ועיין ברמב"ם פ"ד מהל' ביאת מקדש הי"ד,

אמנם עיין בחידושי הר"ן (דף יא. ד"ה אין מעברין) שכתב בשם הרמב"ן דחל דין אתם אפילו מוטעין בין בקדה"ח ובין בעיבור השנה (וכדאיתא בספרא). ונראה דהרמב"ן אזיל לשיטתו (בהשגות לספה"מ מ"ע קנ"ג) דס"ל שאין מקדשים את החדש בזה"ז עפ"י חשבון והא דחל קידוש האידנא הוא משום דרבי הלל קידש עפ"י הראיות העתידיות. ואע"פ דקיי"ל דאין מעברין את השנה לפני ר"ה ה"מ לכתחילה אבל בדיעבד חל העיבור משום דקיי"ל אתם אפילו מוטעין. והלל הנשיא וב"ד היו מוכרחים לעבר את השנה לפני השנים הבאות וחל העיבור מדין אתם אפילו מועטים. ומוכח דס"ל דהך כלל חל נמי לגבי עיבור השנה ולא רק לגבי קדה"ח, דעיבור השנה בזה"ז מיוסד על הך דינא דאתם אפילו מוטעין, והא דר' יהודה ס"ל דעיבורה מפני הטומאה אינה מעוברת כתב הר"ן שהוא משום גזירה דרבנן כדי שלא יבואו להרהר על טומאה בציבור דס"ל לר"י דטומאה הותרה בציבור, (עיין בחידושי הר"ן דף יב: ד"ה ר"י אומר אינו מעוברת).

גמ'. גופא אמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלושים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן. עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשים את החדש, קידשו מאי אמר רבא בטל העיבור, רב נחמן אמר מעובר ומקודש.

עיין ברש"י (ד"ה אין מקדשין את החודש) וז"ל לומר מקודש הוא לאדר השני, דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן, אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי ליה לניסן עכ"ל. וכתב היד רמה (ד"ה גופא) וז"ל והאי פירושא תמיהא לן השתא נמי דשתקי על כרחך איקבע ליה לשם ניסן ואכתי קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן, ואיכא דמסיימי בה דהיינו טעמא דאין מקדשין את החודש דלא להוי ירחא באנפיה נפשיה כיון דראוי לקבעו ניסן איגלאי מילתא למפרע דמליל ל' איקבע ליה לשם ניסן אלא שתקינן ועבדינן ליה ירחא אריכא בר שתין יומין, ופי' זה אינו כדאי לדקדק בו דלא אשכחן ירחא טפי מתלתין יומין והיכי תיסוק אדעתין דלעביד ירחא בר שתין יומין. ותו בהדיא תנן (ר"ה כד א) ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים דאלמא מכי עבר יום שלשים ולא קדשוהו איקדש ליה ממילא ביום שלשים ואחד לשם חודש אחר עכ"ל. ומבואר דהיד רמה נקט לפי "האיכא דמסיימי" דרש"י סובר דב"ד שותקים ומקדשים את ניסן לאחר ששים יום, דאזי חל חודש ארוך של אדר לס' יום, ולאחר ששים יום ב"ד מקדשין את ניסן וממילא חל חלות עיבור השנה. אך היד רמה תמה על זה דלא מצינו חודש יותר מל' יום, ועוד הקשה דמה מהני שישתקו הב"ד עד ששים יום כדי לקדש ניסן, והרי קיי"ל דאם ב"ד לא קידשו את יום ל' אזי יום ל"א נתקדש ממילא כר"ח דקידשוה שמים, וא"כ כבר נתקדש יום ל"א כר"ח ניסן. ומכח קושיות אלו דחה היד רמה את פירושו של רש"י בסוגיין. ולכאורה יש ליישב דלפי "האיכא דמסיימי" רש"י סובר דבדרך כלל ב"ד מעברין את השנה ע"י שמקדשים וקובעים ר"ח לשם חודש אדר שני, ומוסיפים חודש לשנה וכך נעשתה השנה לשנה מעוברת. אך כאן חידש שמואל (אליבא דרב נחמן) דחל חלות עיבור השנה ממילא, עי"ז שב"ד שותקים, ולא קידשו את חדש ניסן עד לאחר ס' יום, דלא בעינן שב"ד יוסיפו חודש נוסף של אדר שני לשנה כדי שתחול חלות שם שנה מעוברת, אלא דעיבור השנה חל ממילא מחמת הוספת ימים לשנה ע"י שתיקת ב"ד. אך עדיין צ"ע בקושיות היד רמה על רש"י, דהיכן מצינו חודש יותר מל' יום, ועוד דלמ"ד דנתקדש ממילא יום ל"א מן השמים לכאורה כבר חל שם ראש חודש ניסן על יום ל"א. ואולי יתכן לומר דס"ל לרש"י (אליבא ד"האיכא דמסיימי" שביד רמה) דלאחר ס' יום כשב"ד מקדשים ר"ח ניסן אזי חל למפרע חלות שם אדר ב' על השלושים יום שב"ד הוסיפו לשנה ע"י שתיקתם, וחל חלות עיבור השנה למפרע, דלמפרע חל חלות שם אדר ראשון וחלות שם חודש של אדר שני על הימים שהוסיפו. אמנם עצם מעשה העיבור חל ע"י שב"ד הוסיפו ימים לשנה בשתיקתם ולא ע"י קביעת חלות שם חודש אדר שני ביום ל"א. אמנם לפי"ז צ"ע מה עשו לגבי מצוות פורים ופסח, האם קיימו אותם בחודש הראשון או בימים שניתוספו, ושיטת רש"י צ"ע.¹¹²

footnotes: ¹¹² ועיין בחידושי ר' שמואל (סימן י' אות ג') ובשיעורי ר' שמואל (דף יב: אות קנ"ו) שביאר את שיטת רש"י אליבא ד"האיכא דמסיימי", דס"ל דאפילו לפי ראבר"צ דיום ל"א נתקדש ממילא מן השמים מ"מ בעינן שב"ד יקבעו את ר"ח כדי שיחול חלות דין ראש חודש, (כדביאר המנחת חינוך במצוה ד' אות ב'), ואי לא קבעו את ר"ח לא חל חלות שם ראש חודש, אלא החודש נמשך, ועפי"ז יש לבאר את שיטת הריטב"א בחולין (דף קא: ד"ה אלא אמר רבא גזירה הוי), דאיתא בגמ' (חולין קא:) "שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משום דרבי יוחנן לדברי רבי יוסי הגלילי וכו' שגג בשבת והזיד ביום הכפורים חייב, הזיד בשבת ושגג ביום הכפורים פטור. מאי טעמא וכו' אלא אמר רבא, שמדא הוה, ושלחו מתם דיומא דכפורי דהא שתא שבתא הוא", ופרש"י (בד"ה אלא אמר רבא, וד"ה שלחו מתם) וז"ל אלא שמדא הוה וגזרו שלא לעשות יום הכפורים, ושלחו מתם יום הכפורים דהאידנא שבתא הוא עשו יום הכפורים בשבת אף על פי שאינו חל להיות בו כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ והאויבים לא יבינו בו משום דבכל שבת נמי לא עבדי מלאכה ואההוא יוה"כ קאמר רב יצחק דאם שגג בו והזיד בשבת פטור דהא לאו יום הכפורים הוא ואין שגגתו שגגה. וכתב הריטב"א (שם ד"ה אלא אמר רבא) וז"ל והקשו בתוספות היאך אפשר שבטלו יוה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפילו אערקתא וז"ל והקשו בתוספות היאך אפשר שבטלו יוה"כ בשעת גזירה הא בשעת גזירה אפילו אערקתא דמסני יהרג ואל יעבור, וכו'. ונראה לי דהא לא קשיא דקידוש חדשים דבית דין עשה הוא ועל עשה יעבור ואל יהרג וכו' ואפשר דהכי גזרו אומות העולם לבית דין שלא לקדשו דאין כאן יום הכיפורים עכ"ל. ומבואר דהריטב"א ס"ל דכיון שלא קידשו ב"ד את החודש לא היה ר"ח, ולא נעשה תשרי וממילא לא נהג יוהכ"פ. ובפשוטו מבארים דהריטב"א כ"כ אפילו אליבא דהלכתא דקי"ל כראב"צ דשלא בזמנו אין מקדשין אותו, ומשום דס"ל להריטב"א דמ"מ קביעה ע"י ב"ד מיהא בעי (כדכתב המנחת חינוך), והקביעה היא לעיכובא. וי"ל דה"איכא דמסיימי" ס"ל כדעת הריטב"א, וזהו שכתבו דאי שתקי ולא מקדשי אפילו ביום ל"א הו"ל ירחא אריכא דששים יום, דכיון שלא יחול ר"ח ניסן הרי ממילא ימשיכו לקרוא לזה אדר עכת"ד. אך יש להעיר דלפי"ז לכאורה יוצא שקיימו את מצוות פורים בי"ד וט"ו של אדר ראשון, ולא נהגו מצוות פסח עד לאחר שקידשו את ניסן וחל חודש אדר א' לששים יום. אמנם זה תימא לומר דחל חודש לששים יום, וכדהקשה היד רמה. ואולי יתכן לפרש את דברי רש"י באופן אחר, דכבר ביאר רבינו זצ"ל כמה פעמים בשיעורים (עיין לעיל דף י: בענין קידוש החדש ועיבור השנה ע"י סנהדרין הגדול), דכלל ישראל הם הבעלים על קדה"ח ועיבור השנה, וב"ד הגדול הם פועלים עבור כלל ישראל, שדעתם מהווה דעת של כלל ישראל, אך מעיקר הדין הכח לקדש החדשים ולעבר את השנים נמסר לכלל ישראל. ויתכן דהיכא שב"ד החליטו לעבר את השנה ביום ל' של אדר, מאחר שאין ב"ד יכולים לקדש את החודש ולעבר השנה הואיל וראוי לקבעו ניסן, א"כ ב"ד שותקין ולא מקדשים ר"ח אדר שני בעצמם, אך הם מורים לכלל ישראל לנהוג את מצוות פורים בימים שנתוספו, וע"י הנהגת כלל ישראל חל חלות שם אדר שני על החודש, מבלי קידוש וקביעות של ב"ד. באופן שחל חלות שם חודש אדר ראשון ל' יום וביום ל"א חל חלות שם חודש אדר ב' ע"י הנהגת כלל ישראל. ולפי"ז מתורץ קושיות היד רמה על רש"י.

ועוד כתב היד רמה שם וז"ל ויש מפרשין אמר עולא אין מקדשין את החודש ביום שלשים אלא למחר, דאי מקדשי ליה ביום שלשים איגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה, וכיון דלא קבעוה מאתמול לשם אדר שני ממילא איקבע ליה לשם ניסן וכי עברוה לשתא למחר בניסן עברוה אלא מקדשי' ליה לירחא ביום שלשים ואחד כי היכי דלהוי יום שלשים מחודש שעבר, אשתכח דכי עברוה לשתא בחודש שעבר הוא דעברוה¹¹³. והאי פירושא ליתיה דקא מוקי לה לשמעתא דלא כהלכתא דגרסינן בראש השנה (שם) הלכה כר' אלעזר בר' צדוק דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וכיון דלא קדשוה ביום שלשים תו לא מקדשי ליה. אלא מסתברא דהכי פירושא אין מקדשין את החודש כלל אלא עבדי ליה מעובר כי היכי דתיגלי מילתא דיום שלשים מאדר וכי הוה עברוה לשתא באדר הראשון עברוה עכ"ל.

footnotes: ¹¹³ וכ"כ בתוספות הרא"ש וז"ל עברוה מאי אמר עולא אין מקדשין את החדש. פי' ריצב"א אין מקדשין החדש בו ביום אלא ממתינין עד למחר ומקדשין אותו לשם אדר, שאם יקדשוהו היום לשם אדר יאמרו העולם ביום ל' שהיה ראוי לקובעו ניסן עברו השנה, אבל כשיקדשוה ביום ל"א יאמרו יום ל' לא היה ראוי לקובעו ניסן כי לא נראית הלבנה ויפה עברו השנה. ועיין ברבינו יונה (ד"ה עיבורה מאי) וז"ל אמר עולא אין מקדשין וכתב רש"י ז"ל לומר מקודש הוא לאדר השני, דכיון דראוי לקבוע ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן, אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי ליה לניסן, זה כתב רש"י ז"ל. ואינו נראה מזה דמה תקנה יש בשתיקה זה למה עשו חדש אחר ניסן לבד מאותו הראוי. ונראה כפירוש התוס' ז"ל שפירשו עיברוה מאי אמר עולא אין מקדשין אותו כלומר שותקין כל אותו יום שאין אומרים מקודש החדש ויהא חדש אדר מעובר ולמחר מקדשין אותו משום אדר ב' אז ממילא יהיה מקודש כיון שהם עיברו את השנה, וכיון שעושים כן לא קרינן ביה הואיל וראוי לקבוע ניסן שהרי אנן אין ראוי לקבעו שהרי חדש מעובר הוא אבל אם קדשו לשום אדר שני וגלו דעתם שיום מחדש שיבא הוא וקרינן ביה זה ניסן ואין אחר ניסן עכ"ל.

ב

עיין ביד רמה (ד"ה ואיבעיא לן קדשוהו ביום שלשים מאי אמר רבא בטל העיבור) וז"ל כדאמרינן דאיגלאי מילתא מאתמול דיום שלשים ראש חודש הוה וממילא איקבע לשם ניסן וכי עיברו את השנה בניסן עיברוה ר' נחמן אמר מעובר ומקודש דכי היכי דכי קדשוהו ביום שלשים דאיגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה הכי נמי איגלאי מילתא דריש ירחא דאדר שני הוה עכ"ל. ומוכח דס"ל דכשמקדשים את החדש חל הקידוש למפרע על כל היום ואף תחילת היום לפני שקידשוהו הוי ראש חדש, דכל היום נעשה ר"ח למפרע. ויש להביא ראיה לזה דחל קדה"ח למפרע וכל היום נעשה ר"ח מהגמ' בר"ה (דף ל:) שאם באו העדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ופרש"י (בד"ה נוהגים) וז"ל בר"ה קאי דמשחשכה ליל עשרים ותשעה נהגו בו קודש שמא יבאו עדים מחר ויקדשוה ב"ד ונמצא שהלילה הזה ליל יו"ט הוא וכו' עכ"ל. ומוכח דאם באו עדים וקדשו את החדש שכל היום נעשה למפרע ר"ח, וממילא הוי נמי יו"ט של ראש השנה.

אולם לפי"ז צ"ב ביסוד המחלוקת שבין רבא ורב נחמן האם הוי ר"ח ניסן או אדר שני. וי"ל דר"נ סובר דכי היכי דבקדה"ח חל הקידוש למפרע על כל היום ה"נ לגבי עיבור השנה חל העיבור למפרע על כל השנה, דדחוק לומר דחלק מן השנה הוי שנה פשוטה וחלק מהשנה הוי שנה מעוברת, אלא חלות העיבור חל למפרע על כל השנה, ונמצא שכל השנה היא שנה מעוברת, ולכן מהני בדיעבד כשקדשוה ועיברוה ביום ל' דכשקדשו את החדש כבר היתה השנה מעוברת מראש השנה, וחל קדה"ח דאדר שני ולא של ר"ח ניסן. ואילו רבא סובר דבטל העיבור דס"ל שאין העיבור חל למפרע על כל השנה, אלא דחל רק מכאן ולהבא. ונמצא למפרע דקידש ר"ח ניסן ולכן העיבור בטל דאין לעבר השנה אחרי ר"ח ניסן. אמנם צ"ע בזה דאי ר"נ ס"ל דחל העיבור למפרע א"כ אמאי אין מעברין לכתחילה ביום ל' של אדר.¹¹⁴

footnotes: ¹¹⁴ ואולי י"ל שהוא גזירה דלמא יקדשו ר"ח ניסן בראשונה ואח"כ יעברו לשנה ושוב יקדש לאדר שני, וזה בטל לכו"ע, דאחרי שכבר קידשו ניסן א"א שוב לעבר את השנה, ומשו"ה אפילו לא קדשו עדיין את החדש לא כניסן ולא כאדר אסור לעברו מדרבנן.

ולכאורה יתכן לומר דיש נפ"מ האם חל העיבור למפרע על כל השנה היכא דקראו את המגילה באדר ראשון ואח"כ נתעברה השנה האם צריכים לקרותה שוב באדר ב', דאי נימא דחל העיבור למפרע על כל השנה אזי קוראין אותה שוב באדר ב' דנתברר דקראוה לפני זמנה. אבל אי נימא דחל העיבור רק מכאן ולהבא אזי יתכן לומר דאין חוזרין וקוראין את המגילה דכבר קראוה בזמנה בפורים, ויצאו יד"ח. (ועיין בגמ' מגילה דף ו: דנחלקו התנאים בזה)