בנשיא שבט שחטא וכו' דבריו של גדול.

צ"ע אמאי השמיט הרמב"ם דין זה לגבי נשיא וכן לגבי מלך, דמלכי בית דוד דנין אותן (פ"ג מהל' מלכים ה"ז) ולמה לא הביא הרמב"ם את הדין שדנין אותן דוקא בב"ד הגדול, דלכאורה מלך הוי גדול כנשיא.

גמ'. ואי אתה מוציא את כל השבט כולו לשעריך.

לפום ריהטא משמע דאם שבט כולו חיללו שבת דדנין אותן בב"ד של ע"א דאין אתה מוציא את השבט כולו אל שעריך. אמנם עיין בתוס' (ד"ה איש ואשה) וז"ל הכא לא חשיב עיר איש ואף על גב דבפ' אלו דברים (פסחים דף סו: ושם ודף עו.) גבי פסח בטומאה אמר איש נדחה ואין ציבור נדחים ואפילו כל העיר טמאה נדחים לפסח שני עד דאיכא רוב ישראל, שאני הכא משום דמצינו שחילק הכתוב בין יחידים למרובים כמו בין עיר הנדחת ליחיד עכ"ל. ומדבריהם נראה דר"ל דדוקא בע"ז מצינו צירוף בין חטאו של זה לחטאו של זה וחל חטא עבודה זרה דרבים וכדמצינו בעיר הנדחת, דחשיב חטא של הציבור כולו. ומבואר דיש חילוק בעצם מעשה העבירה של יחיד שעבד ע"ז לעבירה של ציבור שעבדו ע"ז, ולכן יחיד שעבד ע"ז ממונו מותר ואילו בעיר הנדחת ממונם אסור בהנאה, ועוד יש חילוק דיחיד העובד ע"ז בסקילה ואילו עיר הנדחת בסייף, יחיד שעבד ע"ז נידון בכ"ג ועיר הנדחת בע"א. ומוכח דחל חלות שם מעשה עבירה של עבודה זרה דרבים, שחלוק מעבודה זרה דיחיד. משא"כ בחילול שבת ושאר חטאים ליכא צירוף בין חטאו של זה לחטאו של זה ולא חשיב חלות שם חטא של הציבור, אלא הוי חטא של הרבה יחידים בפנ"ע, ורק בע"ז גילתה התורה דחל חלות שם ציבור החוטא ובעי ב"ד של ע"א.¹³²

footnotes: ¹³² ועיין באור שמח פ"ד סנה' ה"י.

גמ'. לא את נביא השקר מנהני מילי אמר רבי יוסי ברבי חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא מה להלן בשבעים ואחד אף כאן בשבעים ואחד והא הזדה כי כתיבא בקטלא הוא דכתיבא וקטלא בעשרין ותלתא הוא אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו ולהדר זקן ממרא ולגמר הזדה הזדה מנביא השקר דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר.

עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ח) וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן, חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה, אפילו נתן טעם לדבריו אין שומעין לו אלא כיון שבאו עדים שעשה כהוראתו או שהורה לאחרים לעשות גומרין דינו למיתה בבית דין שבעירו, ותופסין אותו ומעלין אותו משם לירושלים, ואין ממיתין אותו בבית דין שבעירו ולא בבית דין הגדול שיצא חוץ לירושלים אלא מעלין אותו לבית דין הגדול שבירושלים, ועד הרגל משמרין אותו וחונקין אותו ברגל, שנאמר וכל ישראל ישמעו וייראו מכלל שצריך הכרזה, וארבעה צריכין הכרזה, זקן ממרא, ועדים זוממין, והמסית, ובן סורר ומורה, שהרי בכולן נאמר ישמעו וייראו עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דגומרין את דינו למיתה בב"ד של כ"ג שבעירו אך אין ממיתין אותו בב"ד שבעירו אלא מעלין אותו לירושלים לב"ד הגדול בירושלים וממיתין אותו שם ברגל. ויל"ע בזה דמדוע צריך להעלותו לירושלים ולהמיתו בב"ד הגדול הרי כבר נגמר דינו למיתה בב"ד של כ"ג שבעירו וחל עליו חלות שם זקן ממרא וחיוב מיתה וא"כ למה צריך להמיתו ע"י ב"ד הגדול שיושבין במקומן בלשכת הגזית.¹³³

footnotes: ¹³³ ועיין ברש"ש דף פט. ד"ה אלא מעלין אותו לב"ד הגדול שבירושלים דתמה דמנלן דצריך להעלותו דוקא לב"ד הגדול בירושלים להמיתו.

והנה בשלמא לגבי חלות השם זקן ממרא י"ל דבעינן שימרה על ב"ד הגדול כשיושבין בלשכת הגזית, אך כאן שכבר המרה ונגמר דינו למיתה מ"ש היכן ממיתין אותו, ולמה צריך להעלותו לירושלים להמיתו בב"ד הגדול. ואין לומר דהא דצריך להעלותו ולהמיתו בב"ד הגדול בירושלים הוא מדין הכרזה, דהרי בארבעה הצריכין הכרזה (עדים זוממים, מסית, ובסו"מ) לא מצינו דין כזה שצריך להמיתן דוקא בב"ד הגדול בירושלים. דעיין ברמב"ם (פ"ז מהל' ממרים הי"ג) לגבי בסו"מ דכותבין לכל ישראל שנהרג פלוני בב"ד פלוני, ומבואר דא"צ להמיתו בב"ד הגדול בירושלים דוקא. ולגבי עדים זוממים כתב הרמב"ם (פי"ח מהל' עדות ה"ז) וז"ל עדים זוממים צריכין הכרזה, והיאך היא ההכרזה שלהן, כותבין ושולחין בכל עיר ועיר פלוני ופלוני העידו בכך וכך והוזמו והרגנום, או לקו בפנינו או ענשנו אותן כך וכך דינרין, שנאמר והנשארים ישמעו וייראו עכ"ל, ומסתימת דבריו מבואר דא"צ להמית העדים זוממים דוקא בב"ד הגדול. ועל כרחך דהדין שצריך להמית זקן ממרא בב"ד הגדול בירושלים אינו מדין הכרזה.

וי"ל דכדי שיתחייב זקן ממרא מיתה בעינן שיהיו ב"ד הגדול יושבין בלשכת הגזית בשעת מיתתו, דאזי חל עליהם חלות שם סנהדרין הגדול ושפיר חל עליו חלות שם זקן ממרא וחיוב מיתה דזקן ממרא, אמנם אם אין ב"ד הגדול יושבין במקומן בלשכת הגזית דליכא חלות שם סנהדרין הגדול אזי פקע מיניה חלות חיוב מיתה דזקן ממרא, דאי ליכא חפצא דסנהדרין הגדול פקע המחייב דזקן ממרא וא"א להמיתו. ונראה להוסיף דהמחייב דזקן ממרא הוי כבוד ב"ד הגדול, ומשו"ה ס"ל לחד מ"ד (פח:) דב"ד הגדול יכולים למחול לו ולפוטרו ממיתה, דהמחייב הוי כבוד הב"ד והחיוב הוא להם ולכן ב"ד הגדול הויין בעלים למחול על החיוב. ונראה דאף לפי חבירי דרום דס"ל (שם) דאין ב"ד הגדול יכולים למחול לזקן ממרא היינו משום דס"ל דיש סברא מסוימת שלא ירבו מחלוקת בישראל אמנם גם לדידהו המחייב דזקן ממרא הוי כבוד ב"ד הגדול. ונראה דהחיוב דזקן ממרא דומה לחיוב דבן סורר ומורה, דהמחייב בבסו"מ הוי כבוד אביו ואמו, והחיוב הוא להן והן הבעלים על החיוב, דיכולים למחול על החיוב, ואע"פ שלאחר שנגמר דינו א"א להן למחול (כדמבואר ברמב"ם פ"ז מהל' ממרים ה"ח), מ"מ נראה פשוט דאם מתו אביו ואמו של הבסו"מ פקע מיניה דין בסו"מ ואין ממיתין אותו, ואף כשמתו לאחר שנגמר דינו, דאם מתו אביו ואמו אזי ליכא עצם המחייב דבן סורר ומורה, ומשו"ה א"א להמיתו מדין בן סורר ומורה. וכמו כן י"ל לגבי זקן ממרא דהחפצא של סנהדרין הוי המחייב דזקן ממרא ואם הסנהדרין אינן יושבין במקומן דבטל חלות שם ודין סנהדרין הגדול אין דין להמית הזקן ממרא, ומשו"ה בעינן שיהיו הסנהדרין יושבין בלשכת הגזית בשעת מיתתו. ולו יצוייר שגמרו את דין הזקן ממרא ליהרג ואז מתו כל חברי הסנהדרין או שגלו הסנהדרין ממקומן תו לא ימיתוהו, דמאחר שבטל חלות שם סנהדרין שהמרה עליהם אין ממיתין אותו.¹³⁴

footnotes: ¹³⁴ ויתכן להוסיף עוד ביאור בזה דהחיוב דזקן ממרא אינו משום מעשה העבירה אלא מפאת חלות שם זקן ממרא שחל בגברא בדומה לדין עדים זוממים (אליבא דהגר"ח זצ"ל), ומשום הכי ממיתים אותו רק בשעה שב"ד הגדול יושבין במקומן בלשכת הגזית, דמכיון דיסוד החיוב הוא מפאת כבוד ב"ד הגדול, ודוקא כשב"ד הגדול יושבין במקומן בלשכת הגזית חל חלות שם סנהדרין הגדול וחל חיוב כבוד לב"ד הגדול, ורק אז חל חלות שם זקן ממרא כשהמרה עליהם.

גמ'. בעי רבי אלעזר שורו של כהן גדול בכמה למיתת בעלים דידיה מדמינן ליה או דילמא למיתת בעלים דעלמא מדמינן ליה אמר אביי מדקא מבעיא ליה שורו מכלל דממונו פשיטא ליה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתב כל הדבר הגדול כל דבריו של גדול קא משמע לן.

יש לדייק דהרמב"ם השמיט את הדין דשורו של כה"ג, ומשמע דס"ל שדנין אותו בכ"ג כשור הנסקל דעלמא, דהדין כמיתת הבעלים כך מיתת השור תלוי בבעלים דעלמא ולא בבעלים של השור הנסקל עצמו (ודלא כדברי הלחם משנה פ"ה מהל' סנהדרין ה"א). ויש להסתפק בדין שור עכו"ם שהמית אי דנין אותו בדיין א' כדין בן נח דתלוי בבעלים דידיה או שנידון בכ"ג כבעלים דעלמא.¹³⁵

footnotes: ¹³⁵ וכן נסתפק המנחת חינוך מצוה נ"א אות י"ט.

גמ'. אין מוצאין למלחמת הרשות אלא ע"פ בית דין של שבעים ואחד.

לפום ריהטא נראה דאסור לצאת למלחמת הרשות בלי הרשות של ב"ד של ע"א. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' מלכים ה"ב) וז"ל מלחמת מצוה אינו צריך ליטול בה רשות ב"ד אלא יוצא מעצמו בכל עת וכופה העם לצאת אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא ע"פ ב"ד של שבעים ואחד עכ"ל. ויש לדקדק בלשון הרמב"ם דמשמע דאין המלך כופה את העם לצאת למלחמת הרשות אלא על פי ב"ד של ע"א, אבל משמע דאם העם רוצין לצאת למלחמה אזי לא בעינן רשות של ב"ד הגדול לזה.¹³⁶

footnotes: ¹³⁶ ועיין בחידושי המאירי ד"ה אין מוציאין למלחמת הרשות שכתב וז"ל ר"ל לכל המלחמות שאינן לכבוש ארץ ישראל והיא מלחמת שבעה עממין או מלחמת עמלק או שבאו האויבים על ישראל מאיזה צד שכל אלו מלחמת מצוה הן ואין צורך בה לרשות בית דין לכוף את העם אבל שאר מלחמות שהוא עושה מעצמו מצד הרצון או כעס אויב או להרחבת גבולו או לפרסם גבורתו הרי אלו מלחמת הרשות ואין יכול לכוף את העם לצאת בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד עכ"ל, ומשמע דרק בעינן רשות ב"ד הגדול כדי לכוף את העם לצאת למלחמת הרשות אבל אי רצו ללחום לא בעינן רשות ב"ד הגדול.

גמ'. ושואלין באורים ותומים.

ומשמע דשאלת אורים ותומים מעכבת ביציאה למלחמה. אמנם עיין ברבנו יונה (לקמן דף כ: ד"ה מתני' ומוציא למחלמת הרשות) שכתב וז"ל יש לתמוה אמאי לא אמר נמי אלא ע"פ משוח מלחמה ועל פי אורים ותומים ואמרינן בפ"ק דכל הני בעי וכו' א"נ משום דליכא אורים ותומים בבית שני להכי לא תני ליה עכ"ל. ומשמע דס"ל דאו"ת אינן מעכבין ברשות לצאת למלחמת הרשות, דלכאורה בבית שני דלא היה אורים ותומים עדיין היו יכולים לצאת למלחמת הרשות, והא דלא תני דאין יוצאין למלחמת הרשות אלא ע"פ או"ת הוא משום דבבית שני דלא היה או"ת היו יוצאין למלחמת הרשות אף בלי אורים ותומים. דאורים ותומים מעכבים רק כשיש אורים ותומים אבל אי ליכא אורים ותומים אזי יוצאין למחמת הרשות אף בלי או"ת.¹³⁷

footnotes: ¹³⁷ ועיין עוד בחידושי הגר"מ והגרי"ד (פ"ד מהל' בית הבחירה ה"א) במה שדן רבינו זצ"ל בדברי ר' יונה, דלכאורה משמע מדברי רבינו יונה דמכיון דיש חסרון או"ת בהיכי תימצי ואעפ"כ נהגה מלחמה בימי בית שני על כרחך דאו"ת אינם מעכבים במלחמה. אמנם עוד יתכן לומר דבבית שני מלבד חסרון או"ת בהיכי תימצי הופקע דין שאלה באו"ת לגמרי, וכן משמע מדברי הרמב"ם פ"ד מהל' ביהב"ח ה"א וז"ל ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש ולא היו נשאלין בהם שנא' עד עמוד כהן לאורים ולתומים עכ"ל, וצ"ע למה כתב הרמב"ם "ולא היו נשאלין בהם" דפשיטא דמאחר שלא היו משיבין לא היו נשאלין בהם, ולמה חילק הרמב"ם לשנים "לא היו משיבין" "ולא היו נשאלין בהם", ומשמע דהרמב"ם בא לומר דהא דלא היו נשאלין בהם היה משום שבבית שני הופקע כל דין שאלה באו"ת עפ"י דין מגזה"כ "עד יעמוד כהן לאורים ולתומים", ולפי"ז י"ל דרבינו יונה סובר דהא דמעכבים או"ת במלחמה הוא רק היכא דחל חלות דין שאלה באו"ת, ומכיון דבבית שני הופקע דין שאלה באו"ת משו"ה חלה חלות דין מלחמה בלי או"ת. ועיי"ש עוד במש"כ רבינו זצ"ל לדון בדברי רבינו יונה, ואכמ"ל.