גמ'. ההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג את הנפש אינו יוצא משם לעולם.

עיין בתוס' (ד"ה אינו יוצא משם לעולם) וז"ל פירוש וכגון שלא מינו אחר עד שנגמר דינו וכגון דליכא משוח שעבר וליכא משוח מלחמה דמשוח שעבר מחזיר הרוצח לדברי הכל ומשוח מלחמה פלוגתא דר' יהודה ורבנן פרק בתרא דהוריות עכ"ל. ומבואר דס"ל דההורג בשגגה יוצא מעיר מקלט במיתת הכה"ג שהיה כה"ג בשעת גמר הדין. והביאור בזה הוא דהמחייב של גלות הוי גמר הדין ואי מת הכה"ג שהיה בשעת גמר הדין אזי חל דין יציאה מעיר מקלט. אמנם עיין בר"ן (דף יח. ד"ה לית ליה) וז"ל וא"ת אמאי קתני במתני' אינו יוצא משם לעולם ליפוק במיתת כהן שמתקינין תחתיו. י"ל דלא אמר רחמנא דליפוק במיתת כהן גדול אלא באותו שהיה בעולם בשעת רציחה או בשעת ג"ד שהיה לו לבקש רחמים על דורו וכו' עכ"ל. ומבואר דהר"ן מחדש דחל דין יציאה אף במיתת הכה"ג שהיה משמש בשעת הרציחה.

גמ. אם עבר על עשה ועל לא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו פשיטא סלקא דעתך אמינא הואיל ותנן אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר, ולא את כהן גדול אלא על פי בית דין של שבעים ואחד ואמר רב אדא בר אהבה כל הדבר הגדל יביאו אליך דבריו של גדול אימא כל דבריו של גדול קא משמע לן.

עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' כלי המקדש הכ"ב) וז"ל וכהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מלקין אותו בב"ד של שלשה כשאר מחוייבי מלקות וחוזר לגדולתו עכ"ל, (וכן פסק בפי"ז מהל' סנהדרין ה"ח). ומבואר דס"ל דכה"ג לוקה בב"ד של ג' כשאר מחויבי מלקות. ולכאורה צ"ע בזה דהרי הרמב"ם פסק (פט"ז מהל' סנהדרין ה"א) דמלקות במקום מיתה עומדת (עיי"ש בכס"מ). וא"כ נימא דמלקות ליהוי כמו מיתה דכה"ג דבעי ב"ד של ע"א. ויתכן לומר דהגזה"כ דדבר הגדול מלמד דרק דברים דבעלמא בעי ב"ד של כ"ג הדין הוא דבכה"ג בעינן לזה ב"ד של ע"א, משא"כ דינים דבעלמא הם בג' וכגון מלקות אינם בכלל דבר הגדול דניבעי ב"ד של ע"א.

ועיין ברש"י (ד"ה הרי הוא כהדיוט) וז"ל לידון בשלשה עכ"ל. וצ"ע אמאי נקט רש"י דהרי הוא כהדיוט לידון בג', דילמא אתיא הך ברייתא כר' ישמעאל דס"ל מלקות בכ"ג, ומ"מ אינו נידון בע"א כדין מיתת כה"ג. וי"ל דאליבא דר' ישמעאל דמלקות בכ"ג א"כ מלקות הוי נידון בכ"ג כמיתה ולדידיה כה"ג אינו נידון במלקות בכ"ג אלא בב"ד של ע"א דלדידיה מלקות במקום מיתה.

תוס' ד"ה מעיד והא תניא והתעלמת. וז"ל ואם תאמר ולוקמה בעדות החדש דודאי כהן גדול מעיד דבמידי דאיסורא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה' כדאמר גבי צורבא מרבנן פרק שבועת העדות (דף ל:) והא דאמרינן דדוחין (עשה) בשביל כבוד הבריות הני מילי ממונא אבל במידי דאיסורא לא כדפרישי' וי"ל דמעיד משמע לכל דבר בין באיסורא בין בממונא דומיא דמלך לא מעיד דמיירי (אפי') בממונ' דאי באיסורא אין חכמה עכ"ל.

עיין בגמ' שבועות (דף ל:) "ואמר רבה בר רב הונא האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל. אמר רב שישא בריה דרב אידי אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול הרי זה לא יטול, הני מילי בממונא אבל באיסורא אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש בו חלול ה' אין חולקין כבוד לרב." ובתוס' שם (ד"ה אבל איסורא) כתבו וז"ל בסנהדרין פרק כהן גדול (דף יח:) דפריך גבי כ"ג מעיד מוהתעלמת לא מצי לשנויי הא דמעיד היינו באיסורא דא"כ אפי' מלך נמי דגבי איסורא לא אמרן שתהא אימתו עליך משום דאין חכמה כו', מיהו תימה דהכא שב ואל תעשה הוא ובפרק מי שמתו בברכות (דף יט:) מוכח דשרי אפי' באיסור דפריך גבי המוצא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק מהולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמטמא למת מצוה משום בזיון המת ומשני שב ואל תעשה שאני, וי"ל דהתם גנאי גדול הוא למת מצוה שאין לו קוברים לכך שב ואל תעשה שרי תדע דבקרובים לא דחי כבוד דידהו פסח ומילה וכן לפשוט כלאים בשוק גנאי גדול כגנאי מת מצוה להכי פריך מינה אבל הכא גבי עדות ליכא גנאי כל כך ולא שרי באיסורא אפי' בשב ואל תעשה, ודמי ליה גנאי דמצא שק או קופה והתם נמי דפריך ממצא שק וקופה מכ"ש פריך וה"מ לשנויי שב ואל תעשה כדמשני בתר הכי אלא דשפיר משני שאני ממון דאיתיהב למחילה או שמא אכתי לא אסיק אדעתיה האי שנויא, ועי"ל דכשעושין איסור על ידו לא מיקרי שב ואל תעשה והכא כדפירש בקונטרס כגון שבאה אשה לפני חכם להתירה לינשא ותלמיד זה יודע שבעלה חי ובממונא שרי אפי' מוציאין ממון על ידו מבעליו שלא כדין ומצא שק או קופה דמייתי ראיה מיניה כגון שרוצה אחר ליטלו והשתא נמי ניחא הא דאיצטריך לשנויי התם שאני ממונא דאתיהב למחילה עכ"ל.

והנה בתירוץ הראשון נקטו התוס' דיש לחלק בין גנאי גדול וכגון מת מצוה דאזי מתירים איסור בשב ואל תעשה לבין גנאי קטן כגון עדות דצורבא מרבנן דצריך להעיד באיסורא אע"פ שגנאי הוא לו. ויש לעיין מהו גדר השיעור דגנאי גדול וגנאי קטן. ונראה לומר דגנאי גדול הוא דבר שהוא בזיון לכל העולם וכגון להיות מוטל מת בלי קבורה או להפשיט בגדיו שהן כלאים בשוק ולהיות ערום. משא"כ בזיון של ת"ח להעיד הוי גנאי קטן דהוי בזיון רק לת"ח ולא לאחרים. אמנם נראה שביאור זה דחוק מאד, דלכאורה אי כבוד הבריות דבזיון גדול מועיל להתיר איסור דחזינן דקבורת מת מצוה דוחה מצות פסח ומילה א"כ אמאי אינו מועיל כבוד הבריות להתיר נמי לצורבא מרבנן שלא להעיד אפילו במידי דאיסורא. ויתכן לומר דאין להביא ראיה מהא דמועיל כבוד הבריות דקבורת מת מצוה להתיר איסור (דמת מצוה דוחה את מצות הקרבת הפסח ומילה) דה"ה דכבוד הבריות בעלמא דוחה איסורין, דשאני מת מצוה דחל קיום מצוה בקבורתו ואינו מעשה דכבוד הבריות בעלמא. וי"ל דרק כשחל קיום מצוה אזי חל היתר לדחות מצות הקרבת הפסח ומילה וחל דין שקיום מצוה דכבוד הבריות דוחה שאר מצות. משא"כ בדין שת"ח אינו מעיד אין בזה שום קיום מצוה שלא להעיד, אלא דאם יצטרך להעיד יהיה בזה חסרון בכבודו ובזיון לו, ומשום כבוד הבריות חל היתר לת"ח שא"צ להעיד. וי"ל דההיתר שלא להעיד חל רק בממון אבל לענין איסורא קיי"ל דאין עצה ואין תבונה נגד ה', ומכיון שאין שום קיום מצוה ליכא היתר שלא להעיד היכא דעדותו נוגע לאיסור. ולפי"ז י"ל דכוונת התוס' דיש לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן היינו דבגנאי גדול (מת מצוה) יש קיום מצוה, משא"כ בגנאי קטן הוי רק מעשה של כבוד הבריות בעלמא בלי קיום מצוה.¹⁵⁸

footnotes: ¹⁵⁸ ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' כלאים הכ"ט) וז"ל הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה וכו' עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם נקט אף אופן דרואה את רבו לובש כלאים בשוק דחייב לקורעו מעליו דאין עצה ואין תבונה לנגד ה', דאפילו היכא שיש איסור בזיון לרבו וקיום מצות מורא רבו מ"מ צריך למונעו מעבירה אי עובר בקום ועשה, ואיסור שבקום ועשה דוחה קיום מצוה דכבוד רבו וכבוד הבריות. ומבואר נמי מזה דדוקא קיום מצוה דכבוד רבו מתיר איסור בשב ואל תעשה ולא מעשה של כבוד הבריות בעלמא. (רבינו זצ"ל)

ועוד יתכן לבאר דברי התוס' דס"ל דלגבי צורבא מרבנן י"ל דהא דמעיד על איסורא הוא משום דמה שצורבא מרבנן פטור מלהעיד הוא משום כבוד הבריות דיליה, אולם היכא דעדותו נוגעת לאיסור אזי אדרבה אמרינן דכבודו הוא למנוע את העבירה, ומשו"ה חייב להעיד כדי למנוע את השני מהאיסור. משא"כ כשמעיד בממון הוי חסרון בכבודו דבזיון לו להעיד, ולכן פטור מלהעיד. אמנם לגבי מת מצוה חיוב כבוד הבריות הוא למת עצמו, ואילו האיסור הוא באחר, ואין המת מחוייב בזה שהשני יקיים את חובתו להקריב פסחו או למול את בנו, ואין חיוב זה של חבירו להקריב את פסחו או למול בנו נהפך לכבודו של המת, ולכן אמרינן דכבודו של המת וקבורתו דוחה אפילו איסור דהקרבת פסח ומילה בשב ואל תעשה. משא"כ בעדות דצורבא דרבנן באיסורא י"ל דזהו גופה מכבודו דהת"ח להעיד כדי למנוע אדם שני מאיסור, ומשו"ה חייב להעיד במידי דאיסורא.

והנה בתוס' בסוגיין מבואר דכה"ג מעיד במידי דאיסורא כמו צורבא מרבנן. אולם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' עדות ה"ב) וז"ל היה העד חכם גדול והיה בבית דין פחות ממנו בחכמה, הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע, במה דברים אמורים בעדות ממון, אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב עכ"ל. ולגבי כה"ג פסק (שם ה"ג) וז"ל כהן גדול אינו חייב להעיד אלא עדות שהיא למלך ישראל בלבד הולך לבית דין הגדול ומעיד בה אבל בשאר העדויות פטור עכ"ל. ומבואר דכה"ג פטור מלהעיד בעדות דאיסורא דרק חייב להעיד בעדות שנוגעת למלך ישראל, והרמב"ם סובר דכה"ג שאני מצורבא מרבנן, דצורבא מרבנן חייב להעיד במידי דאיסורא משום דאין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. וצ"ב מ"ש כה"ג דאף לגביו נימא דאין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. ועוד צ"ע היאך הרמב"ם יתרץ קושיית התוס' בשבועות דאמאי מעיד ת"ח במידי דאיסורא והרי בסוגיא בברכות מוכח דכבוד הבריות דוחה איסור בשב ואל תעשה.

וי"ל דלשיטת הרמב"ם הדין שכה"ג פטור מלהעיד חלוק ביסוד דינו מהדין דצורבא מרבנן פטור מלהעיד, דבצורבא מרבנן מעיקר הדין חל עליו דין "אם לא יגיד ונשא עונו" והוי גברא המחויב להעיד אלא דחל דין פטור שאינו חייב להעיד היכא דאינו לפי כבודו וכגון להעיד בב"ד שפחות ממנו בחכמה (עיין בסוגיא בשבועות דף ל:) אבל בב"ד שגדול ממנו חייב להעיד (אף בדיני ממונות). ומוכח דבאמת צורבא מרבנן הוי בכלל הדין ד"אם לא יגיד ונשא עונו", אלא דלגבי ב"ד שפחות ממנו פקע האיסור ד"אם לא יגיד ונשא עונו". וי"ל דמשו"ה צורבא מרבנן חייב להעיד במידי דאיסורא אף בב"ד דזוטר מיניה, מכיון דהריהו בכלל "אם לא יגיד" וחיוב הגדת עדות. משא"כ כה"ג מופקע לגמרי מלהעיד (חוץ מעדות בנוגע למלך) ואינו בכלל "אם לא יגיד ונשא עונו", ולכן כה"ג אינו מעיד אף במידי דאיסורא.

ויש להוסיף ביאור בזה, דנראה דהא דצורבא מרבנן פטור מלהעיד היינו משום דאין זה לפי כבודו להעיד עבור אחר התובעו לבא לב"ד דזוטר מיניה כדי להעיד, והבזיון לת"ח הוא במה שתובעין אותו לבא לב"ד דזוטר מיניה כדי להעיד. דהנה עיין ברמב"ם (פ"א מהל' עדות ה"א) וז"ל העד מצווה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע בין עדות שיחייב בה את חבירו בין בעדות שיזכהו בו והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות שנאמר והוא עד או ראה או ידע ונשא עונו עכ"ל. ויש לדקדק בלשונו דמשמע דרק היכא דתבעו להעיד בדיני ממונות חל איסור ד"אם לא יגיד ונשא עונו", משא"כ בדיני נפשות חייב להעיד בכל גווני בין אם תבעוהו בין אם לא תבעוהו להעיד, וצ"ע בזה. וי"ל דבדיני ממונות דיש בעל דבר חל חלות שם תביעה להעיד עבורו, משא"כ בדיני נפשות ליכא חלות שם תובע ותביעה להעיד. ומבואר דבד"מ החיוב להעיד חל מחמת התביעה, משא"כ בדיני נפשות חל חיוב להעיד אפילו בלי תביעה דעצם הענין מחייב להעיד. וי"ל דלכן יש חילוק לגבי צורבא מרבנן בין עדות בד"מ לעדות בד"נ, דבדיני ממונות ת"ח אינו חייב להעיד בב"ד שפחות ממנו בחכמה משום דהוי בזיון בשבילו לבא לב"ד דזוטר מיניה להעיד בפניהם מחמת שתבעוהו להעיד¹⁵⁹, משא"כ בד"נ דחל חיוב להעיד אף בלי תביעה חייב להעיד אף בב"ד דזוטר מיניה.

footnotes: ¹⁵⁹ ובזה מבואר פסק הרמ"א חו"מ סימן כח סעיף ה' בשם רבנו ירוחם דשולחין אליו ב"ד של ג' ומעיד בפניהם, ומשמע דיסוד הדין הוא דצורבא מרבנן פטור מלילך ולהעיד בב"ד דזוטר מיניה דהוי בזיון בשבילו אולם באופן שאינו צריך לילך לב"ד שפחות ממנו אלא הם באין לפניו הריהו מעיד בפניהם.

ויעויין ברמב"ם (פ"א מהל' עדות ה"ב) וז"ל היה העד חכם גדול והיה בבית דין פחות ממנו בחכמה, הואיל ואין כבודו שילך לפניהם עשה של כבוד תורה עדיף ויש לו להמנע, במה דברים אמורים בעדות ממון, אבל בעדות שמפריש בה מן האיסור וכן בעדות נפשות או מכות הולך ומעיד שנאמר אין חכמה ואין תבונה לנגד ה', כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב עכ"ל. ומבואר דבעדות דנפשות או מלקות ת"ח חייב לילך ולהעיד אף בב"ד שפחות ממנו בחכמה, ולכאורה צ"ע בזה דהרי אין זה עדות להפריש חבירו מן האיסור ומ"ט מחוייב ת"ח להעיד בנפשות ומלקות. וי"ל דיסוד הדין דצורבא מרבנן פטור מעדות היינו משום דהוי בזיון לו לבא להעיד עבור אדם אחר בפני ב"ד שפחות ממנו בחכמה, אך בנוגע לאיסור וכן בדיני נפשות ומלקות שאין החיוב להעיד חל מחמת התביעה ואין העדות עבור בעל דבר אחר אלא העדות היא לב"ד, ממילא אין כאן בזיון להעיד בפני ב"ד שפחות ממנו, ומשו"ה חייב להעיד. משא"כ כה"ג פטור מכל עדות (חוץ ממלך) דכה"ג מופקע מעדות ואינו בכלל "אם לא יגיד ונשא עונו", דעצם הגדת עדות וקבלת העדות בפני ב"ד בזיון הוא לו ולכן כה"ג פטור אף מעדות דאיסורא.

ברם יש לעיין בהא דכה"ג מעיד למלך דהרי נתבאר דכה"ג מופקע מדין עדות ומאיסור עשה ד"אם לא יגיד ונשא עונו", וא"כ צ"ע מדוע צריך כה"ג להעיד בעדות הנוגעת למלך. ועוד צ"ע דמסתימת לשון הרמב"ם משמע דמעיד למלך בכל עדות בין בממונות ובין בנפשות, ולכאורה בשלמא בעדות ממון י"ל דהוי עדות למלך דבדיני ממונות חל חלות שם בעל דבר ובעל דין והעדות היא עבורו, משא"כ בדיני נפשות ובמלקות ליכא עדות לבעל דין, דאין בעל דבר אלא עצם הענין מחייב הגדת עדות והעדות היא לב"ד, וצ"ע א"כ אמאי מעיד כה"ג למלך בזה והרי אין העדות עבור המלך עצמו, וצ"ע.

והנה לגבי הא דקיי"ל דכבוד הבריות דוחה איסור בשב ואל תעשה אבל לא בקום ועשה, עיין בשו"ע יו"ד (סימן שע"ב סעיף א') שכתב הרמ"א וז"ל כהן ששוכב ערום, והוא באהל עם המת ולא ידע, אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם, שיצא כדי שילביש עצמו תחלה. אבל אם כבר הגידו לו, אסור להמתין עד שילביש עצמו. ודוקא אם הוא באהל המת, שהוא טומאה דאורייתא, אבל אם הוא בבית הפרס או ארץ העמים, שהוא טומאה דרבנן, ילביש עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות (ת"ה סימן רפ"ה), כמו שנתבאר לעיל (סימן ש"ג) לענין כלאים עכ"ל. ובש"ך שם ס"ק ג' כתב ואע"ג דאינו עושה מעשה איסורא איכא עכ"ל. אולם עיין בגליון מהרש"א שם שציין להרמב"ם (פ"ג מהל' אבל ה"ד) שכתב וז"ל כהן שנכנס לאהל המת או לבית הקברות בשגגה ואחר שידע התרו בו אם קפץ ויצא פטור ואם ישב שם כדי השתחויה וכו' הרי זה לוקה עכ"ל. ובלח"מ ביאר דלוקה משום השהייה דהוי כלאו שיש בו מעשה דכיון דבידו לצאת ולתקן את האיסור ולא יצא הו"ל כמעשה. אמנם שיטת התוס' (שבועות יז. ד"ה או) דאינו לוקה על השהייה דהו"ל לאו שאין בו מעשה. ונפ"מ לענין שהיית נזיר בבית הקברות אי לוקה או לא. ולכאורה זוהי נמי כוונת הגר"ש איגר בגליון מהרש"א דהנידון האם שהיית כהן בבית שיש בו מת הוי איסור בשב ואל תעשה או בקום ועשה תלוי בהך מחלוקת אי שהייה הוי לאו שיש בו מעשה או לאו שאין בו מעשה לענין מלקות וכגון בטמא ששהה במקדש או נזיר בבית הקברות. דאי שהייה נחשב כלאו שיש בו מעשה ולוקין על השהייה אזי י"ל דהוי כעובר עבירה בקום ועשה. משא"כ אם שהייה חשיב לאו שאין בו מעשה י"ל דעובר באיסור בשב ואל תעשה.

אמנם נראה דיתכן לומר דזה אינו מוכרח, דיש לחלק בין הדין דעבירה בקום ועשה או בשב ואל תעשה לבין הנידון האם שהייה הוי לאו שיש בו מעשה או לא בנוגע למלקות, דדין עבירה בשב ואל תעשה או בקום ועשה אינו תלוי במציאות אם עשה מעשה בפועל או לא אלא דתלוי בגדר הלאו אי עצם הלאו יש בו מעשה או לא. ובכהן ששהה בבית שיש בו מת עצם הלאו הוא שהכהן מתטמא למת, ומכיון דגדר הלאו הוא דמתטמא למת הו"ל עבורה בקום ועשה, אע"פ דשהייה עצמה אינה חשובה מעשה לגבי לאו שיש בו מעשה וחיוב מלקות. דיסוד האיסור אינו עצם הדבר שהכהן אינו יוצא מן הבית ושוהה בבית ביחד עם המת, אלא יסוד האיסור הוא דהכהן מתטמא למת ולכן האיסור מוגדר כעבירה בקום ועשה. דאילו אם יסוד האיסור הוא אי עשייה אזי י"ל דהוי עבירה בשב ואל תעשה אבל הכא האיסור הוא דמתטמא וזה חשיב מעשה. ולפיכך אסור אף במקום כבוד הבריות, ואע"פ דאינו לוקה מכיון שלא עשה מעשה עבירה בפועל מ"מ מכיון דעצם גדר הלאו הו"ל עבירה בקום ועשה הרי זה אסור אף במקום כבוד הבריות.¹⁶⁰

footnotes: ¹⁶⁰ ועיין עוד ברשימות שיעורים למס' ברכות דף כ. ד"ה שב ואל תעשה שאני (עמ' ע"ר – רע"א) במה שדן רבינו זצ"ל בפסק הרמ"א ובדברי הגרש"א זצ"ל בגליון המהרש"א.

גמ'. והא הנך שלשה רועי בקר דהוו קיימי, ושמעינהו רבנן דקאמרי חד אמר אם בכיר ולקיש כחדא יינץ דין הוא אדר, ואם לאו לית דין אדר. וחד אמר אם תור בצפר בתלג ימות, ובטיהרא בטול תאינה ידמוך, ישלח משכיה דין הוא אדר, ואם לאו לית דין אדר וחד אמר אם קידום תקיף לחדא יהא, יפח בלועך נפיק לקיבליה דין הוא אדר, ואם לאו לית דין אדר. ועברוה רבנן לההיא שתא ותסברא, רבנן ארעוותא סמוך אלא רבנן אחושבנייהו סמוך, ורועי בקר איסתיועי הוא דאיסתייעא מילתייהו.

לפום ריהטא נראה לומר דלסימנים דעיבור השנה היה סגי בעד אחד הנאמן באיסורים, אלא דלפי"ז צ"ע אמאי ג' רועי בקר אינם נאמנים, דהרי רועה פסול לעדות מדין גזלן, וגזלן נאמן בתורת עד אחד נאמן באיסורים (חוץ מעדות אשה ודבר שיש בו טירחא עיין ביו"ד סימן ב' לגבי בדיקת הסכין). ומוכח מכאן דסימני עיבור השנה בעינן עדים כשרים ועדות גמורה ועד אחד פסול להעיד על סימני העיבור.¹⁶¹

footnotes: ¹⁶¹ וע"ע באגרות הגרי"ד הלוי פ"ג מהל' קדה"ח הי"ד.

וכן משמע מסוגיית הגמ' לקמן (דף כו.) דבעינן עדות כשרה לעבר את השנה, ומסקינן דרבנן אחשבונייהו סמוך, ובפשטות ר"ל דסמכו על חשבון התקופות. אמנם שיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' קדה"ח ה"ב) היא דא"א לסמוך על החשבון בזמן הראייה, ולשיטתו יל"פ דסמכו על סימני התקופה דעל סימן דתקופה לחוד מעברין את השנה, ומשו"ה הוצרכו לעבר את השנה.