גמ'. מה שתויי יין במיתה אף פרועי ראש במיתה, ומינה מה שתויי יין דמחלי עבודה אף פרועי ראש דמחלי עבודה קשיא.

יש לעיין בהא דמסיקינן בגמ' "קשיא" האם הוי תיובתא או לא, ולכאורה זה תלוי במחלוקת שבין תוס' והרמב"ם בענין תנור מקדש, דתנן במשנה (מנחות צה:) "אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ואינן דוחות את השבת" ובגמ' (שם) איתא "אלא אי קשיא הא קשיא ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואינן דוחות את השבת איפסלא בלינא" ומסקינן דקשיא. וכתבו התוס' (בד"ה אלא) וז"ל ותברא מי ששנה זו לא שנה זו עכ"ל. כלומר דשני הדינים שבמשנה סתרי אהדדי ועל כרחך מי ששנה זו לא שנה זו, ומבואר דלתוס' מסקנת הגמ' קשיא הוי כתיובתא. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' תמידים ומוספים ה"ז – ה"ח) וז"ל ולישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים ככל המנחות. ואין עשייתן דוחה יום טוב ואין צריך לומר שבת אלא אופין אותן מערב יום טוב שנאמר הוא לבדו יעשה לכם לכם ולא לגבוה עכ"ל. ואליבא דהרמב"ם צ"ע קושיית הגמ' דאם אפייתן בפנים ותנור מקדש היאך אופין אותן מערב יו"ט דלמה אין נפסלין בלינה. ועכ"פ מבואר דלהרמב"ם הא דאמרינן בגמ' קשיא לא הוי תיובתא, דקפסיק לתרווייהו. ונראה דכמו כן בסוגיין נחלקו תוס' והרמב"ם האם פרועי ראש מחללין העבודה, דתוס' (זבחים טו: ד"ה זר) נקטו דפרועי ראש מחללין העבודה, וכקושיית הגמ'. ואילו הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש הי"ד) פסק שפרועי ראש אין מחללין את העבודה. ומבואר דאע"פ דמסקינן בקושיא מ"מ פסק הרמב"ם דפרועי ראש אין מחללין את העבודה, ומבואר דהרמב"ם אזיל לשיטתו דלא אמרינן דקשיא הוי כתיובתא, וכדפסק בסוגיא דתנור מקדש.

בענין איסור שתויי יין במקדש

עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו) וז"ל יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעין על המתים אף על פי שלא עבד עבודה הרי זה לוקה, הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס עכ"ל. ובהט"ז כתב וז"ל ודין הנכנס ככה מן המזבח ולפנים, ודין היוצא משם אחד הוא, כיצד כגון ששתה רביעית יין בין האולם ולמזבח או קרע בגדיו שם ויצא לוקה, וכן אם עבד ביציאתו חייב מיתה עכ"ל. ויש לעיין בדברי הרמב"ם דפסק (בפ"א מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו ליכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים עכ"ל, וא"כ מה חידש הרמב"ם (בהל' ט"ז) דשתויי יין שעבד ביציאתו חייב מיתה, דהרי כבר פסק דשתויי יין שעבד חייב מיתה, ומה איכפת לן אם עבד בשעת יציאה או לא דיסוד האיסור הוי עבודה כשהוא שתויי יין. ועוד צ"ע במש"כ הרמב"ם (בהל' ט"ו) "יראה לי", דהרי לפי הרמב"ם דין זה מבואר בגמ'.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר לא יכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנא' אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא יגש ואם עבר ונכנס לוקה, אע"פ שלא עבד. ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודתו ולוקה אף על העבודה שנא' אשר יהיה בו מום לא יקרב, מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה עכ"ל. ומבואר דבבעל מום יש ב' לאווין נפרדים, א) איסור כניסה מן המזבח ולפנים שנא' "אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש", ב) איסור עבודה הנלמד מקרא "אשר יהיה בו מום לא יקרב".²⁰⁵ אולם יש לדייק דלגבי שתויי יין לא הביא הרמב"ם ב' לאווין נפרדים אלא רק לאו אחד (ספה"מ ל"ת ע"ג). אמנם לענין העונש הרמב"ם מחלק דאם נכנס שתויי יין ולא עבד לוקה ואם עבד חייב מיתה. והנה יש לדייק ממש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל כל כהן הכשר לעבודה אם שתה יין אסור לו ליכנס מן המזבח ולפנים ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה וכו' עכ"ל, דהאיסור דשתויי יין חל רק בכהן הכשר לעבודה (וכן משמע מלשון הרמב"ם פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו), ואילו כהן בעל מום דהוי נמי שתויי יין ילקה רק משום איסור עבודה דבע"מ ולא משום איסור שתויי יין, מאחר שאינו כהן הכשר לעבודה. ומשמע דדין זה דבעינן כהן הכשר לעבודה חל רק לגבי איסור שתויי יין אבל אי עבד כהן בע"מ שתויי יין הוא לוקה משום בע"מ שעבד ולא אמרינן דמאחר שאינו ראוי לעבודה מכיון דהיה שתויי יין תו לא לקי משום איסור בעל מום שעבד, ומוכח דחל דין מסוים באיסור דשתויי יין שהאיסור חל רק במי שראוי לעבודה. ונראה דבשתויי יין האיסור כניסה תלוי באיסור עבודה, דחל איסור כניסה רק במי שראוי לעבודה (ולא בשתויי בעל מום) דאיסור כניסה ואיסור עבודה הויין חלות שם איסור אחד. משא"כ בבעל מום איסור כניסה למקדש ואיסור עבודה הם ב' איסורים נפרדים, ואינן תלויין זה בזה.

footnotes: ²⁰⁵ ועיין ברמב"ם בספה"מ (ל"ת ס"ט) וז"ל היא שהזהיר כהן בעל מום מהכנס להיכל בכללו. רוצה לומר המזבח ובין האולם והמזבח והאולם וההיכל. והוא אמרו יתעלה (אמור כא כג) אך אל הפרכת לא יבא ואל המזבח לא יגש עכ"ל, ובמצות ל"ת (ע') כתב וז"ל והמצוה השבעים היא שהזהיר בעל מום שלא לעבוד והוא אמרו יתעלה (שם כא יז) איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב. רוצה לומר לא יקרב לעבודה עכ"ל. וכן מבואר מהרמב"ם (פי"ט מהל' סנהדרין ה"ד) וז"ל כל לא תעשה שבתורה שאין בהן לא כרת ולא מיתת בית דין שלוקין עליהן קס"ח, ואלו הן וכו' (כח) בעל מום שנכנס לשם, (ל) בעל מום ששמש וכו' עכ"ל.

ונראה דבשתויי יין יסוד האיסור הוי חלות שם איסור ביאה וכניסה למקדש אלא דיש ב' אופנים לעבור על איסור כניסה למקדש: א) בביאה ריקנית, ב) ביאה של עבודה דהיינו שנכנס לשם עבודה במקדש. וי"ל דכשעבד כשהוא שתויי החיוב מיתה אינו על עצם העבודה אלא על הביאה והכניסה, דיסוד האיסור היינו ביאה וכניסה לשם עבודה. ונפ"מ בזה דאם נכנס במזיד ועבד אח"כ בשוגג י"ל דחייב מיתה בידי שמים מאחר דהוי חלות שם ביאה וכניסה לעבודה, דהעבודה לבסוף משלים את חלות שם הכניסה דהוי כניסה וביאה של עבודה. ולפי"ז יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב שאם עבד ביציאתו דחייב מיתה, דס"ד אמינא דאם שתה בפנים דלא נכנס בשכרות דלא יתחייב מיתה אפילו אם עבד מכיון דיסוד האיסור אינו עצם העבודה בשכרות אלא הכניסה וביאה של עבודה, והרי כאן לא היתה ביאה בשכרות. וקמ"ל דיציאה הוי כביאה וחל חלות שם כניסה וביאה של עבודה בשכרות ומשו"ה חייב מיתה.

ולפי"ז יש לבאר מש"כ הרמב"ם (בהל' ט"ו) וז"ל יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מהמזבח ולפנים והוא שתויי יין או שכור וכו' אע"פ שלא עבד עבודה הרי זה לוקה עכ"ל. דהטעם שכתב הרמב"ם "יראה לי" הוא דהוה אמינא דאין לוקין על ביאה וכניסה של שתויי יין ופרועי ראש בלי עבודה דהוי כלאו טפל, דעיקר האיסור הוא כניסה של עבודה דאין איסור נפרד לביאה ריקנית ואיסור נפרד לעבודה כשהוא שתויי יין, אלא דשניהם נכללים בלאו אחד, וקס"ד דעיקר האיסור הוי כניסה וביאה של עבודה ואינו לוקה על ביאה ריקנית דהוי לאו טפל. והרמב"ם בא לחדש במש"כ "יראה לי" דלוקה אף על ביאה ריקנית דזה נחשב כעיקר הלאו ואינו לאו טפל. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ג) וז"ל וכשם שאסור לכהן להכנס למקדש מפני השכרות כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי, אפילו אכל תמרים או שתה חלב ונשתבשה דעתו מעט אל יורה שנאמר ולהורות את בני ישראל עכ"ל. ויש לדייק דהרמב"ם אינו מזכיר חיוב מלקות על הוראה של שתויי אע"פ שאסור לו להורות מה"ת, וי"ל דאיסור הוראה הוי לאו טפל דהוי חלות שם איסור בפנ"ע ואין לוקין עליו, משא"כ איסור ביאה למקדש שתויי יין הוי עיקר הלאו ולוקין בב' אופנים של כניסה, א) ביאה ריקנית, ב) ביאה של עבודה. אלא שיש חומרא בעונשין שבביאה של עבודה חייב מיתה ובביאה ריקנית חייב מלקות.

בדין קרועי בגדים

עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"י) וז"ל כשם שאין הכהנים מוזהרין על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש, בד"א בכהן הדיוט אבל כהן גדול אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם, שהרי תמיד הוא במקדש ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום עכ"ל. ונראה דחלוק איסור קרועי בגדים בכה"ג מבכהן הדיוט, דבכה"ג יסוד האיסור הוי מעשה הקריעה, משא"כ בכהן הדיוט האיסור הוא לבא למקדש לעבוד בבגדים מקורעים.

ויש לעיין האם כה"ג לוקה חוץ למקדש על איסור פרועי ראש וקרועי בגדים או לא. ולכאורה אינו לוקה על איסור פרועי ראש דהוי לאו שאין בו מעשה, אבל באיסור קרועי בגדים י"ל דלוקה דהוי לאו שיש בו מעשה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' כלי המקדש ה"ו) וז"ל ואינו קורע על מתו כשאר כהנים שנא' ובגדיו לא יפרום ואם קרע לוקה עכ"ל. וי"ל דיש איסור נפרד לכה"ג לקרוע על מתו, ואם קרע על מתו לוקה. ואילו אם קרע בגדיו סתם אינו לוקה, וכדמשמע ממש"כ בהל' ביאת מקדש. אלא דצ"ע מהיכא תיתי למילף תרי איסורי איסור קריעת בגדים בעלמא ואיסור נפרד לקרוע על מתו מחד קרא.

בדין איסור שתיית יין לכהן בלילה

עיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ו) וז"ל אנשי משמר מותרין לשתות יין בלילות אבל לא בימי שבתן וכו' ואנשי בית אב של אותו היום אסורים לשתות בין ביום בין בלילה, שמא ישתה וישכים לעבדתו ועדיין לא סר יינו מעליו עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל אינו מן הטעם הזה אלא מפני שהקטרת אימורין כל הלילה עכ"ל. (וכ"כ רש"י בתענית דף טו: ד"ה אנשי בית אב), וצ"ב ביסוד פלוגתתם.

והנה עיין בגמ' "ויין שלא בזמן ביאה שרי, והתניא רבי אומר אומר אני כהנים אסורים לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו ואמר אביי כמאן שתי כהני חמרא האידנא כרבי, מכלל דרבנן אסרי, התם היינו טעמא מהרה יבנה בית המקדש ובעינן כהן הראוי לעבודה וליכא". ונראה דבהו"א סברא הגמ' דלרבנן אסור לכהנים לשתות יין בזה"ז מה"ת. וצ"ב בזה דאמאי יהיה אסור מה"ת דהרי אין חשש שמא יעבוד בשכרות. וצ"ל שאין האיסור משום חשש שמא יעבוד בשכרות אלא דחל איסור גברא על כהן בזמן עבודה לשתות יין, וסד"א דאף בזה"ז חשיב זמן עבודה מדאורייתא. ולמסקנה אסור לשתות יין רק מגזירה דרבנן שמא יבנה המקדש, ורבי סובר דבזה"ז מותר דתקנתן קלקלתן. ועיין ברמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש ה"ז) כל כהן שיודע מאיזה משמר הוא וכו' אסור לו לשתות יין כל אותו היום וכו' לא היה מכיר משמרתו ולא בית אבותיו הדין נותן שאסור לשתות יין לעולם אבל תקנתו קלקלתו והרי הוא מותר לשתות תמיד שאינו יכול לעבוד עד שיקבע בבית אב שלו ובמשמרתו עכ"ל. והשיג הראב"ד וז"ל הלכה כרבי שתקנתו קלקלתו שאין עכשיו שעת עבודה ולמהרה יבנה לא חיישינן, ובין מכיר ובין שאינו מכיר מותר לשתות יין דסתמא אמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרי כרבי וכו' עד שיקבע בבית אב שלו. א"א כמה דבריו חלושים וקלושים וכי כשיבנה בית המקדש לא יהיה שם מצרף ומטהר ומודיע המשמרות הראויות ושבתם ויומם ואי זה שהות יהיה שם לקביעותם עכ"ל. ונראה דהרמב"ם סובר דאף למסקנת הגמ' חל איסור שתיית יין בשעת עבודה, והא דמותר לכהן בזה"ז לשתות יין אליבא דרבי הוא משום שלא נודע איזה משמר ובית אב הוא ולכן לא חשיב שעת עבודה דידיה. אמנם אם לו יצוייר דהיה כהן יודע לאיזה משמר ובית אב הוא שייך היה אסור בשתיית יין באותו היום, דהוי זמן עבודתו. והראב"ד מפרש דתקנתו קלקלתו ר"ל דלאחר חורבן הבית ליכא חשש שמא יעבוד בשכרות בזה"ז ואין לאסור שתיית יין, ואפילו אם יודע כהן איזה יום הוי זמן עבודתו הריהו מותר בשתיית יין דליכא חשש שיעבוד בשכרות מאחר דכבר נחרב הבית. והגזירה משום דשמא מהרה יבנה המקדש הוי גזירה דרבנן בעלמא אבל אינו קובעת עליו חלות שם כהן העובד או שעת עבודה, ודלא כהרמב"ם. ומבואר דלפי הרמב"ם יסוד האיסור דשתיית יין בזה"ז הוי איסור לשתות יין בשעת עבודה ואף בזה"ז מאחר דמהרה יבנה המקדש הו"ל זמן עבודה, ולראב"ד הוי גזירה דרבנן בעלמא.

ולפי"ז נראה לבאר נמי המחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד לגבי שתיית יין בלילה, דלהרמב"ם דאיסור שתיית יין לכהן הוא דוקא בשעת עבודה הרי לילה לאו זמן עבודה, ומשום כך הוצרך הרמב"ם לאסור מטעם חדש דשמא ישכים לעבודה ועדיין לא יסור יינו מעליו, דחוששין שמא יהיה שכור ביום דהוי זמן עבודה. משא"כ אליבא דהראב"ד דס"ל דיסוד האיסור של שתיית יין בזה"ז הוא מגזירה דרבנן בעלמא ולא משום דהוי זמן עבודה, י"ל דבלילה אסור מאחר דחיישינן שמא יהיה שכור בשעת הקטרת האימורין.

ויש להביא ראייה לשיטת הרמב"ם דלילה לאו זמן עבודה, מהא דכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו) דפרועי ראש ושתויי יין חייבין בכניסה בשעת עבודה, ופירש הרמב"ן (בהשגות לספר המצות מל"ת ע"ג) דהיינו ביום. וכן מוכח מהגמ' זבחים (יט:) דאם קידש ידיו ורגליו ביום אינו צריך לקדש בלילה, בלילה צריך לקדש ביום דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים, ודחל פסול לינה משמע דלילה לאו זמן עבודה. וכן משמע מהא דאמרינן (כריתות דף ח.) דלילה הוי מחוסר זמן, ומשמע דאינו דין פסול גרידא אלא דלילה מופקע מהקרבה ועבודה ומוכח דלילה לאו זמן עבודה.²⁰⁶

footnotes: ²⁰⁶ ועיין בפ' הראב"ד לתו"כ פ' שמיני דלילה לאו זמן עבודה, וברא"ש (יומא פ"ח סימן כ') דאין נשיאת כפים בלילה דמה שירות ביום אף נשיאת כפים ביום. ועוד דשיטת הראב"ד (פ"ח מהל' כלי המקדש הי"ב) דכלאים הותרו בבגדי כהונה כל היום אף בשאינו עובד, ובפירוש הראב"ד למס' תמיד (דף לא: - לב.) חולק על ר"ת שהתיר לבישת כלאים בבגדי כהונה אף בלילה, ומוכח דס"ל דחל היתר רק בשעת עבודה ולילה לאו זמן עבודה דלילה מופקע מחלות דין עבודה (ועיין בשו"ת בית הלוי ח"א סימן א' אות ג').

גמ'. כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי לשרתני.

ופרש"י (ד"ה כל בן נכר) ז"ל כהן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונערל לבו או ערל שמתו אחיו מחמת מילה עכ"ל. ועיין ברש"י עה"ת (שמות י"ב:מ"ז) שכתב וז"ל וכל ערל לא יאכל בו להביא את שמתו אחיו מחמת מילה שאינו משומד לערלות ואינו נלמד מבן נכר לא יאכל בו עכ"ל. ומשמע דמומר לערלות נאסר מהלאו ד"בן נכר לא יאכל בו", ומומר לערלות הוי בכלל מומר לענין קרבן פסח דהוי בכלל מי שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' קרבן פסח ה"ז) וז"ל המאכיל כזית מן הפסח בין מפסח שני למומר לע"ז, או לגר תושב או לשכיר, הרי זה עובר בלא תעשה ואינו לוקה אבל מכין אותו מכת מרדות, ובן נכר האמור בתורה זה העובד אל נכר עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם חולק על רש"י וסובר דבן נכר האסור בפסח היינו דוקא העובד ע"ז. ואילו מרש"י משמע דכל מומר נכלל בלאו דבן נכר לא יאכל בו. ועיין במנחת חינוך (מצוה י"ג) שנסתפק האם מומר לחלל שבת נכלל בלאו הזה דבן נכר לא יאכל בו או"ד דרק עובד ע"ז נכלל בלאו זה. ולכאורה נחלקו בזה רש"י והרמב"ם, דלהרמב"ם בן נכר הוא עובד ע"ז, ואילו לרש"י כל מומר נכלל בלאו דבן נכר לא יאכל בו²⁰⁷.

footnotes: ²⁰⁷ וכן מבואר בפירוש רבי אליהו מזרחי עה"ת (שמות פרק יב:מג) וז"ל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים. (יבמות עא א). ואינו רוצה לומר שנשתמד לעבודה זרה, כדכתב הרמב"ם (בפ"ט דהלכות קרבן פסח ה"ז), שבן נכר האמור בתורה הוא העובד אל נכר, דאם כן היכי כתב רש"י אחר זה (פסוק מח) גבי וכל ערל לא יאכל בו - להביא את שמתו אחיו מחמת מילה, שאין זה משומד לערלות ואינו נלמד מ"בן נכר'" והלא אפילו משומד לערלות אינו למד מבן נכר, דמשומד לערלות הוא משומד לדבר אחד ומשומד לעבודה זרה הוא משומד לכל התורה כולה, אלא כל מי שהוא משומד לאי זו מהעבירות נקרא "בן נכר", כיון שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ויצא מתחת גזרותיו, דהשתא המשומד לערלות הוא בכלל זה הבן נכר עכ"ל, ובפסוק מ"ח כתב הרא"ם וז"ל "וכל ערל לא יאכל בו" ואינו למד מ"בן נכר". דפירוש "בן נכר" (פסוק מג) לרש"י ז"ל הוא המשומד לאיזו עבירה מן העבירות, לא עבודה זרה כדכתב הרמב"ם (פ"ט הל' קרבן פסח ה"ז), שאלו היה פירוש נכר לעבודה זרה, כדכתב הרמב"ם ז"ל, לא היה הערל יכול ללמוד מבן נכר, אף על פי ששניהם משומדים לעבירה מן העבירות, מפני שהמשומד לעבודה זרה הוא משומד לכל התורה, והמשומד לערלות אינו משומד רק לדבר אחד. וכן נראה ממה שתרגם אנקלוס: "כל בר ישראל דישתמד", דסתם משומד כולל הכל. גם לא מצינו בשום מקום שיהיה פירוש "בן נכר" עובד אל נכר, אלא שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, כדאיתא בפרק הערל (יבמות עא א). ופירוש נתנכרו מעשיו הוא המשומד לעבירה מן העבירות עכ"ל. ולפי"ד מבואר דלרש"י אף מומר לשאר עבירות הוי בן נכר ופסול לאכילת ק"פ.

אמנם יש להעיר דמרש"י משמע דאף מומר לדבר אחד וכגון דהוי מומר לערלות - שלא מל במזיד נכלל בלאו ד"בן נכר לא יאכל בו", וצ"ע דלכאורה הא דקיי"ל דמומר לדבר אחד הוי מומר היינו דוקא לגבי אותו דבר, דנימא דמומר לערלות יהא פסול למול, ואילו הלאו דבן נכר לא יאכל בו איירי בקרבן פסח, וא"כ צ"ב מדוע ס"ל לרש"י דמומר לערלות אסור בקרבן פסח מהלאו ד"בן נכר לא יאכל בו", דלכאורה מומר לדבר אחד לא הוי מומר לכהת"כ ואינו בכלל מי שנערל לבו ונתנכרו מעשיו לאביו שבשמים כמו מומר לע"ז ומומר לחלל שבת. וצריך לומר, דרש"י סובר דכיון דאסור לערל לאכול קרבן פסח (וכגון שמתו אחיו מחמת מילה), אזי אף במומר לערלות חל חלות שם ערל לב לענין קרבן פסח. ומכיון דהוי ערל לב דהוי מומר לערלות חל בו שם בן נכר לגבי קרבן פסח, ומשום כך אסור למומר לערלות לאכול בקרבן פסח, מדין כל בן נכר. וי"ל דזוהי גם כוונת רש"י שכתב בסוגיין דבן נכר היינו כהן שנתנכרו מעשיו לאביו בשמים ונערל לבו, דר"ל דמומר לערלות הוי בכלל ערל לב, ונכלל בלאו דבן נכר לא יאכל בו וכפי מה שמשמע מפרש"י עה"ת.

והנה בנוגע לערל כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"ח) וז"ל הערל הרי הוא כבן נכר שנא' כל בן נכר ערל לב וערל בשר, לפיכך ערל שעבד חילל עבודתו ולוקה כזר שעבד אבל אינו חייב מיתה עכ"ל. וצ"ע אמאי פסק הרמב"ם דלוקה והרי איסור ערל הוא רק מדברי קבלה (עיין ברש"י סנה' פד. ד"ה לא יבא וז"ל והיינו אזהרה מדברי קבלה בעלמא, ולא לקי עלה עכ"ל). והרי הרמב"ם בעצמו פסק דאין לוקין על ערלת חו"ל דנאסרה רק מהלל"מ (רמב"ם פ"י מהל' מאכלות אסורות ה"ט, והל' כ"א) וא"כ אמאי ס"ל דערל שעבד לוקה, והרי לשיטתו אין לוקין אלא על לאו הכתוב בתורה. וי"ל דהרמב"ם סובר דמדברי קבלה נלמד דאיסור ערל נכלל באיסור זר, וערל שעבד לוקה משום דהוי כזר שעבד, דאיסור ערל לעבודה אינו איסור בפנ"ע אלא דפסול לעבודה מדין זר. ברם אע"פ שמדברי קבלה נלמד דערל פסול לעבודה מדין זר מ"מ חלוק העונש של ערל שעבד מזר שעבד, דזר שעבד חייב מיתה בידי שמים (פ"ט מהל' ביאת מקדש ה"א) ואילו ערל לוקה.²⁰⁸

footnotes: ²⁰⁸ ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"י מהל' מאכ"א הט"ו) שביאר הגר"ח זצ"ל דיש להסתפק בגדר ההלכה למשה מסיני דערלת חו"ל אסורה האם הלל"מ מחדשת חלות שם איסור חדש של ערלת חו"ל או דילמא דהלל"מ באה לגלות דערלת חו"ל נכללת בקרא דערלה, ונ"מ לענין מלקות דאם הללמ"מ מפרשת את הפסוק דערלת חו"ל היא בכלל ערלה הכתובה בתורה לוקין, משא"כ אם הללמ"מ מחדשת חלות שם איסור חדש מהלכה למשה מסיני אין לוקין. ובדומה לזה י"ל דאם הפסוק שמדברי קבלה דאסור לערל לעבוד בא לגלות דערל נכלל באיסור זר אזי ערל שעבד לוקה מדין זר שעבד. (רבינו זצ"ל).

והנה עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' מעה"ק ה"ד) וז"ל ישראל שהוא מומר לעבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיא אין מקבלין ממנו קרבן כלל וכו' שנאמר אדם כי יקריב מכם מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר עכ"ל, ומבואר דמומר לחלל שבת הוי מומר לגבי הקרבת קרבנות. אמנם בנוגע לאיסור כל בן נכר לא יאכל בו בקרבן פסח פסק הרמב"ם דרק מומר לע"ז הוי בכלל האיסור, והשמיט מומר לחלל שבת. וביאר הגר"ח זצ"ל דבהקרבת קרבן האיסור חל על חלות שם מומר, ואף מומר לחלל שבת הוי מומר כמו מומר לעבודה זרה דהוי מומר לכהת"כ, וחלות שם מומר הוא הפוסל. משא"כ בקרבן פסח ואיסור דבן נכר לא יאכל בו, דשם עובד ע"ז ובן נכר הוא הפוסל, ושם עובד ע"ז חל בין על עכו"ם ובין על ישראל שעבדו ע"ז, אבל מחלל שבת אין לו שם עובד ע"ז ובן נכר, ומותר באכילת פסח.