גמ' ר' יהודה אומר משום ר' טרפון לעולם אין אחד מהם נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.

לכאורה יש לעיין בדמיון בין הציור דנזיר לבין אסמכתא, דבעלמא אסמכתא היינו כשמתנה על העתיד, וכגון במשחק בקוביא. ואילו כאן התנה על העבר שאם נמצא שפלוני שעבר היה נזיר אזי הריהו נזיר, ומבואר דאף בתנאי על דבר שהוא לשעבר הוי אסמכתא. ואע"פ שלכאורה היה אפשר לחלק דאסמכתא אינה אלא בדבר שהוא בעתיד במקום שהדבר או החפצא עצמו מוטל בספק, משא"כ בציור שהחפצא אינו מוטל בספק אלא הגברא הוא בספק וכגון בציור דנזיר לא הויא אסמכתא. ומהגמרא מוכח דזה אינו דאף בכה"ג שהגברא בספק והדבר בעצמו אינו בספק חשיב אסמכתא. ולענין תנאי נחלקו בזה תוס' והרמב"ן, דכתבו התוס' (קידושין סב. ד"ה בשלמא) דבתנאי על העבר בעינן כל משפטי התנאים, משא"כ הרמב"ן (ספר הזכות גיטין לח. בדפי הרי"ף) סובר דלא בעינן משפטי התנאים בתנאי על העבר, ולא חל בו תורת תנאי כלל. ונראה דהרמב"ן סובר שעצם דין תנאי היינו רק כשהחפצא בעצמו מוטל בספק, ואילו תוס' סובר דחל תנאי אף כשהגברא מוטל בספק.

והנה לגבי כוונה בקיום המצוות, אם למשל יטול אחד שני לולבים בכוונה לצאת יד"ח בלולב שכשר אלא שאינו ברור איזה מהן הוא הלולב הכשר, לכאורה י"ל דזה הוי כאסמכתא ולא יצא יד"ח, דמבואר מסוגיין דכשיש לגברא ספק שתלוי על בירור המציאות לשעבר דזה הוי אסמכתא וכציור דנזיר. אמנם נראה דיש לחלק דדין אסמכתא אינו אלא היכא דהדבר תלוי בדעת מקנה משא"כ בקיום מצוות לא בעינן דעת כלל אלא סגי בכוונה לצאת יד"ח. ובציור הנ"ל נתכוון לצאת אלא שאינו יודע איזה מהן הוא לולב כשר, ושפיר יצא יד"ח. ויל"ע בדין הפלאה דנזירות אי בעינן דעת בדומה להקנאה או דסגי בכוונה בלבד בדומה למעשה מצוה.²²⁰ ולפום ריהטא י"ל דבעינן דעת גמור כמו בקנינים, וכן משמע מהא דמועיל תנאי בנזירות ועל כרחך דבעינן חלות שם דעת ולא כוונה בעלמא. וי"ל דלכן אסמכתא לא מהני בנזיר מכיון דבעינן דעת שלימה כמו בקנינים.

footnotes: ²²⁰ דהרי קיי"ל דמופלא סמוך לאיש נודר בנזיר מדאורייתא (עיין ברמב"ם פ"ב מהל' נזירות הי"ג, ובכס"מ ובמל"מ שם), ויש להסתפק האם חל נדרו מדין דעת או דסגי בכוונה גרידא.

אולם יתכן לדחות דלגבי נזירות החסרון באסמכתא אינו משום חסרון בגמירת דעת, אלא דיש חסרון בהפלאה דכי יפליא איש משמע דבעינן דיבור מפורש וברור כדי שיחול חלות נזירות והיכא דתולה בדבר שאינו ידוע הוי חסרון בהפלאה דלא נחשב כדיבור מפורש וברור. וזה דומה להא דבאסמכתא ליכא חלות דעת גמור לענין קנינים. ולפי"ז י"ל דאין ראייה מסוגיין דשייך אסמכתא אף על תנאי בדבר שהוא תלוי על העבר, דכל הנידון כאן הוא בנוגע לדיבור מפורש והלכות הפלאת נזירות. והדמיון מאסמכתא לנזירות אינו אלא משל ודמיון בעלמא²²¹. וי"ל דבזה נחלקו ב' התירוצים בתוס', דלפי הר"י הדמיון בין אסמכתא לנזירות אינו אלא משל בעלמא. משא"כ לתירוץ הראשון בתוס' דיניהם שווים דתרווייהו בעינן חלות שם דעת, ובנזירות חל דין אסמכתא.

footnotes: ²²¹ עיין במאירי (דף כה: ד"ה שני בני אדם) וז"ל ועיקר הדברים לדעתי שאף במתנה אחד הרי הוא נזיר ואין דנין דין אסמכתא באיסורין כלל ואף על פי שהביאוה כאן בענין אסמכתא לא הביאוה אלא דרך דחיה ומשא ומתן ולדעת האומר לא ניתנה נזירות אלא להפלאה וכו' עכ"ל.

גמ'. מלוה ברבית.

עיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"ד) וז"ל ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אף על פי שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים אף על פי שהחזיר פסול לעדות מעת שגנב או גזל וכו', וכן המלוה ברבית אחד המלוה ואחד הלוה שניהם פסולין לעדות, אם רבית קצוצה עשו הרי הן פסולין מן התורה ואם אבק רבית עשו הרי הן פסולין מדבריהם עכ"ל. ויל"ע בדבריו דהרמב"ם בתחילת ההלכה כתב שהגדר דרשע דחמס היינו שלוקחין ממון שאינו שלהם בחמס, ויל"ע א"כ מדוע מלוה ברבית הוי פסול לעדות דאע"פ שיש איסור לגבות הרבית מ"מ אין זה לוקח ממון שאינו שלו, דהמלוה קנה את הרבית. ונראה דעל כרחך מוכח מכאן דהגדר דרשע דחמס אינו שלוקח ממון שאינו שלו אלא דנפסל משום שעבר על לקיחת ממון באיסור, דהלוקח ממון ע"י עבירה של ממון הוי רשע דחמס. אמנם לפי"ז צ"ע מדוע נפסל הלוה בריבית מדאורייתא, והרי הלוה אינו נוטל את הריבית. וי"ל דעצם לקיחת ההלואה ברבית מחייבתו, ואין הלוה נפסל לעדות מחמת תשלומי הריבית אלא מחמת לקיחת ההלואה, דעבר על הלאו דלא תשוך. אמנם לפי"ז יוצא דעדי ההלואה אינם נפסלין מה"ת שהרי לא לקחו ממון בעבירה. ובתוס' (ב"מ דף עב. ד"ה שטר) כתבו דעדי הלואה ברבית נפסלים מה"ת. וי"ל דתוס' אזלי לשיטתם דכתבו בסוגיין (בד"ה ואלו) דסוחרי שביעית פסולין מה"ת בזמן ששמיטה נוהגת מה"ת, ומוכח דס"ל דרשע דחמס אינו תלוי באיסור לקיחת ממון. ואילו להרמב"ם סוחרי שביעית פסולים לעדות מדרבנן (רמב"ם פ"י מהל' עדות ה"ד).

גמ'. ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה.

לכאורה צ"ע דהטבח רק עבר על לאו דלפני עור גרידא, ואין לוקין על לאו דלפני עור, וא"כ אמאי נפסל לעדות. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' עדות ה"ט) וז"ל וכן טבח שהיה בודק לעצמו ומוכר ויצאת טרפה מתחת ידו שהרי הוא בכלל אוכלי טרפה שהן פסולין לעדות עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דטבח שיצא טריפה מתחת ידו נפסל לעדות משום שהוא בכלל אוכלי טריפה שפסולין לעדות. ולכאורה מבואר מדברי הרמב"ם שהעובר על לפני עור ומכשיל את חברו בעבירה המכשיל נפסל לעדות מחמת העבירה של השני, דנחשב כאילו המכשיל עבר על אותו האיסור, ולכן הטבח שעבר על הלאו דלפני עור והכשיל את חבירו באכילת טריפות הרי זה נחשב כאילו הוא עצמו אכל טריפות, וחל במכשיל שם רשע מחמת העבירה שגרם לשני לעשות. ומבואר לפי"ז דחל חלות שם רשע בגברא או ע"י מעשה עבירה שעושה בעצמו או ע"י מעשה עבירה שגרם לחבירו לעשות. ולפי"ז י"ל דעדי ההלואה בהלואה ברבית נפסלין מה"ת מחמת שהכשילו את הלוה והמלוה לעבור על הלאו דהלואה ברבית. אמנם יש לדחות דרק היכא שא' מכשיל את חבירו לעבור עבירה בשוגג דאזי עבירת הנכשל מצטרפת למכשיל וחל על המכשיל חלות שם רשע, משא"כ בהלואה ברבית דהמלוה ולוה מזידין הן וחל עליהן שם רשע מחמת הך עבירה, אין על העדים חלות שם רשע מחמת מעשה עבירה זו, כי העבירה שנעשית במזיד ע"י הלוה והמלוה אינה מצטרפת אליהם.²²²

footnotes: ²²² דכשא' עובר על לפני עור ומכשיל את חבירו לעבור על עבירה בשוגג, מכיון דהחוטא הוא שוגג לא חל על הנכשל שם רשע והרשעות של מעשה העבירה מצטרפת למכשיל, וחל על המכשיל חלות שם רשע ונפסל לעדות. משא"כ כשהחוטא הוא מזיד אין החטא מצטרף לזה שמסייע לו לחטוא.

ובענין משחק בקוביא, עיין ברמב"ם (פ"י מהל' עדות ה"ד) וז"ל וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול, וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל. ויל"ע דאם משחק בקוביא פסול לעדות משום שאינו עוסק בישובו של עולם למה הוסיף הרמב"ם "הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל". דממה נפשך אליבא דרב ששת דמשחק בקוביא לאו אסמכתא היא לכאורה ליכא גזילה כלל במשחק בקוביא, ולפי רמי בר חמא דהויא אסמכתא י"ל דנפסל לעדות אף כשיש לו אומנות אחרת משום דהוי גזלן, וצ"ע בדברי הרמב"ם.

ועוד צ"ע בדברי הרמב"ם דבפ"ו מהל' גזילה (ה"ז, וה"י) נקט דהמשחק בקוביא עובר על איסור גזילה מדרבנן, שכתב (בהל' ז') וז"ל דברים הרבה אסרו חכמים משום גזל והעובר עליהן הרי זה גזלן מדבריהם, כגון מפריחי יונים והמשחקין בקוביא. מפריחי יונים כיצד, לא יפריח אדם יונים בתוך הישוב שהרי לוקח ממון אחרים שלא כדין מפני שמשלח זכר ויביא נקבה משובך אחר או נקבה ותביא זכר, ולא יונים בלבד אלא כל העושה כזה בשאר עופות או חיה ובהמה הרי זה גזלן מדבריהם עכ"ל. ולפי"ז צ"ע למה פסק בהל' עדות דרק המשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת נפסל לעדות (ועיין בכס"מ שנתקשה בזה). והנה הגר"א הגיה בסוגיין והשמיט את התיבות "כל כה"ג לאו אסמכתא", וס"ל דאף לרב ששת משחק בקוביא הוי בכלל אסמכתא ולא קניא, אולם חלות הפסול לעדות אינו מדין גזלן אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם. אמנם צ"ב מ"ט צריכים לטעם זה לפוסל המשחק בקוביא לעדות דתיפוק"ל דנפסל משום דהוי גזלן. ועוד צ"ב לפי הגר"א מהו יסוד המחלוקת בין רב ששת לרמי בר חמא.

ונראה לבאר אליבא דהרמב"ם והגר"א דבין לרמי בר חמא ובין לרב ששת אסמכתא לא קניא במשחק בקוביא, אלא דלרמי בר חמא הוי איסור גזילה ממש מדאורייתא, ומשחק בקוביא נפסל לעדות מדין גזלן דאורייתא. אך הרמב"ם פסק כרב ששת וסובר דאסמכתא לא קניא ואם קידש אשה במעות אלו אינה מקודשת דהמעות אינן שלו, אבל אכתי לא הוי גזלן מדאורייתא ולא חל על המעות שם גזל מכיון שנטל את הממון מדעתו של חבירו. ודומה לאורח האוכל על שולחן חבירו דאע"פ שאין בעה"ב מקנה לו את האוכל מ"מ אין האורח עובר על איסור גזילה שהרי אוכל ברשות בעה"ב. וכמו"כ הכא אע"פ שאינו קונה את הממון דליכא דעת מקנה גמורה דהוי אסמכתא מ"מ אינו עובר על איסור גזילה מדאורייתא מכיון שנוטל את הממון ברשות הבעלים. אמנם החכמים קבעו שאם אין למשחק בקוביא אומנות אחרת אזי הריהו נידון כגזלן מדרבנן, וחל בו שם רשע מדרבנן. ונראה ד"אין לו אומנות אחרת" הוי שיעור בקביעת שם רשע וגזלן דדוקא כשאינו עוסק בישובו של עולם אזי הטילו רבנן על המשחק בקוביא חלות שם רשע דגזלן. ולפי"ז י"ל דמשחק בקוביא נפסל מחמת חלות שם רשע בגברא ואע"פ שלא עבר על איסור גזל, והפסול אינו מחמת עצם מעשה העבירה דגזילה אלא מחמת חלות שם רשע דגזלן בגברא. ודומה למש"נ בההוא טבחא דלא נפסל מחמת מעשה העבירה שעשה אלא דחל עליו שם רשע מחמת מעשה עבירה של חבירו, וכמו"כ י"ל דבמשחק בקוביא שאין לו אומנות אחרת נפסל לעדות מחמת חלות שם רשע שהטילו עליו רבנן, אע"פ שלא עשה מעשה עבירה הפוסלתו. ולפי"ז נראה לבאר מש"כ הרמב"ם פ"ו מהל' גזילה (ה"י) שכתב וז"ל המשחק בקוביא כיצד אלו שמשחקין בעצים או בצרורות או בעצמות וכיוצא בהן ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חבירו באותו השחוק יקח ממנו כך וכך הרי זה גזל מדבריהם אע"פ שברצון הבעלים לקח הואיל ולקח ממון חבירו בחנם דרך שחוק והתל הרי זה גזל עכ"ל, כלומר דמעיקר הדין אין במשחק בקוביא דין גזל מדאורייתא מכיון דלקח את ממון חבירו ברצונו, אלא שרבנן קבעו דהוא נידון כגזלן מאחר שאינו עוסק בישובו של עולם. וי"ל דלכן חילק הרמב"ם בין משחק עם ישראל למשחק עם העכו"ם (שם הי"א) וז"ל והמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם עכ"ל, דרק המשחק בקוביא עם ישראל עובר על גזל מדבריהם, וצ"ע בזה דלכאורה מצד דיני גזל אין מקום לחלק בין משחק עם ישראל למשחק עם העכו"ם דאף גזל עכו"ם אסור. ונראה לתרץ דהרמב"ם מחלק בין משחק בקוביא עם ישראל למשחק עם העכו"ם בנוגע לחלות שם רשע בגברא, דדוקא כשמשחק עם ישראל הטילו עליו רבנן חלות שם רשע ונפסל לעדות, משא"כ במשחק עם העכו"ם.

אך צ"ע דמהרמב"ם (פ"ו מהל' גזילה ה"י) משמע קצת שהמשחק בקוביא אפילו פעם אחת הרי זה עובר משום גזל מדבריהם ונפסל לעדות, ולכאורה זה סותר למש"כ בפ"י מהל' עדות (ה"ד) וז"ל וכן משחק בקוביא והוא שלא תהיה לו אומנות אלא הוא, הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל, ולא בקוביא בלבד אלא אפילו משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים, וכן לא יונים בלבד אמרו אלא אפילו המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומר כל הקודם את חבירו או כל הנוצח את חבירו יטול בעליו את שניהן וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אלא שחוק זה הרי הוא פסול וכל אלו פסולין מדבריהם עכ"ל.²²³ וי"ל דיסוד הפסול הוא מחמת חלות שם רשע שבגברא שחל עליו כשאין לו אומנות אחרת, אלא שאסור לגברא לקבוע על עצמו שם רשע, וכל מעשה המביאו להיות רשע ג"כ אסור, ומשו"ה הוא נפסל אף כשמשחק בקוביא פעם אחת, וצ"ע בזה.

footnotes: ²²³ ועיין במגיד משנה פ"ו מהל' גזילה ואבדה ה"י, ובכס"מ פ"י מהל' עדות ה"ד.

ולפי"ז יש לבאר נמי מש"כ הרמב"ם לגבי סוחרי שביעית שכתב (פ"י מהל' עדות ה"ד) וז"ל וכן סוחרי שביעית והם בני אדם שיושבין בטלים וכיון שבאה שביעית פושטים ידיהן ומתחילין לישא וליתן בפירות שחזקת אלו שהן אוספין פירות שביעית ועושין בהן סחורה עכ"ל, ומשמע דנקט שאין לסוחרי שביעית אומנות אחרת, ואינם נפסלין מחמת מעשה העבירה דלאכלה ולא לסחורה דא"כ היו נפסלין אף כשיש להן אומנות אחרת. ומשמע דהרמב"ם סובר שרבנן הטילו על סוחרי שביעית חלות שם רשע בגברא. ונראה דהרמב"ם סובר דלהפסל מה"ת צריך לעבור על לאו שיש בו מלקות או מיתה או על איסור לקיחת ממון, וסוחרי שביעית שלא עברו על לאו שיש בו מלקות או על איסור לקיחת ממון נפסלין רק מדרבנן מחמת חלות שם רשע בגברא, דחל מחמת שאין להם אומנות אחרת. אולם יתכן דלתוס' עדי הלואה ברבית וסוחרי שביעית נפסלו מחמת מעשה העבירה והן פסולין אף כשיש להן אומנות אחרת. דלתוס' סוחרי שביעית ועדי הלואה ברבית עברו על איסורי ממון והויין רשע דחמס מה"ת ואע"פ שלא לקחו ממון שאינו שלהם.

וכמו"כ נמי יש לבאר הא דאיתא בגמ' לקמן (כה:) "ואימתי חזרתן משתגיע שביעית אחרת ויבדלו ואמר רבי נחמיה לא חזרת דברים בלבד אמרו אלא חזרת ממון, כיצד אומר אני פלוני בר פלוני כינסתי מאתים זוז בפירות שביעית והרי הן נתונים במתנה לעניים".ולכאורה צ"ע בזה, שהרי ממון זה אינו גזל אלא דעבר על איסור סחורה בפירות שביעית ולמה צריך להחזיר הממון לעניים, והרי הממון הוי שלו מה"ת. וי"ל דאינו מחזיר ממון לעניים לקיים השבת הגזילה אלא דזה מעשה המועיל להפקיע ממנו חלות שם רשע בגברא, דחל עליו חלות שם רשע דסוחרי שביעית וצריך להוציא מתחת ידו הממון שקיבל תמורת פירות שביעית. ויל"ע האם צריך דוקא להחזיר ממון לעניים או"ד דיכול להפקירו ולהפקיע מיניה שם רשע, וצ"ע.

גמ'. ההוא טבחא דאישתכח דנפקא טריפתא מתותי ידיה, פסליה רב נחמן ועבריה. אזל רבי מזיה וטופריה. סבר רב נחמן לאכשוריה. אמר ליה רבא דילמא איערומי קא מערים אלא מאי תקנתיה כדרב אידי בר אבין. דאמר רב אידי בר אבין החשוד על הטריפות אין לו תקנה עד שילך למקום שאין מכירין אותו, ויחזיר אבידה בדבר חשוב, או שיוציא טריפה מתחת ידו בדבר חשוב משלו.

עיין ברש"י (ד"ה רבי מזייה וטורפיה) וז"ל הגדיל שערו וציפורניו לנוול עצמו לעשות תשובה עכ"ל, ונראה דהא דאינו נאמן בגידול שעריו וצפורניו שעשה כן לעשות תשובה הוא משום דכדי שיחול חלות שם רשע בגברא בעינן עדות ברורה, וכמו"כ כדי להפקיע שם רשע מהגברא בעינן ראייה ברורה שעשה תשובה, ולכן תקנתיה שילך למקום שאין מכירין אותו ויחזיר אבדה בדבר חשוב דזהו הוכחה ברורה שחזר בו מחמדת ממון.