Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 26a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה משרבו האנסין. וז"ל וי"ל דמיירי בשביעית בזה"ז מדרבנן אי נמי י"ל דפקוח נפש הוא עכ"ל.
ונראה דנחלקו ב' דיעות בתוס' בדין שביעית בזה"ז, דלפי התירוץ הראשון שביעית בזה"ז נוהגת מדרבנן, ואילו לפי התירוץ השני שביעית בזה"ז היא מה"ת, והתירו משום פקוח נפש. והנה נחלקו הראשונים בביאור השיטה דשביעית בזה"ז דרבנן, דרש"י (ד"ה פוקו זרעו) וספר התרומה (שער מ"ה) ס"ל דשביעית בזה"ז דרבנן משום שבטלה קדושת הארץ, דקיי"ל כמ"ד קדושה שנייה קידשה לשעתה ולא קידשה לעת"ל (מגילה י:). אמנם שיטת הרמב"ם (פ"א מהל' תרומות ה"ה) היא דקודשה שנייה קידשה לשעתה וקידשה לעת"ל, ולא בטלה קדושת הארץ, ומ"מ י"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן משום דשביעית מה"ת תלוי ביובל (עיין ברש"י גיטין דף לו. ד"ה בשביעית, ובתוס' ד"ה בזמן שאתה משמט), ויובל אינו נוהג בזה"ז מה"ת משום דאין כל יושביה עליה (עיין ערכין לב:), ואף אם לא בטלה קדושת הארץ מ"מ שביעית בזה"ז מדרבנן. ולהרמב"ם (פ"א מהל' תרומות הכ"ו) שביעית בזה"ז היא מדרבנן מכיון דבימי עזרא היתה רק ביאת מקצת בנ"י לא"י ובעינן ביאת כולכם כדי להתחייב מה"ת בשביעית ותרו"מ.
והנה בשנת תרמ"ט נתעוררה השאלה לגבי היתר מכירת שדות בא"י לעכו"ם בשנת השמיטה, האם מועיל מכירת השדות לנכרי להפקיע מדיני שביעית, והרבה גדולי ישראל (הג"ר יצחק אלחנן ספקטור, והג"ר יהושע מקוטנא, והג"ר שמואל מוהיליבר זצ"ל) התירו מכירת הקרקע לנכרי להפקיע מידי שביעית. והמתירים טענו דיש להתיר מכיון דקיי"ל דשביעית בזה"ז מדרבנן י"ל דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי שביעית, דבגמ' גיטין (דף מז.) מבואר דיש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מידי תרומות ומעשרות, דחיוב תרו"מ בסוריא אינה אלא מדרבנן, ומבואר דהיכא דחיוב מצוות התלויות בארץ נוהג רק מדרבנן אמרינן דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ, וה"ה דקנין עכו"ם יפקיע נמי מצות שביעית בזה"ז. אמנם הבית הלוי זצ"ל דחה את דבריהם (עיין בשו"ת בית הלוי ח"ג סימן א' ענף ו'), די"ל דהא דאמרינן דיש קנין לעכו"ם בסוריא להפקיע מידי תרו"מ היינו רק לגבי סוריא דקדושת הקרקע של סוריא לענין תרו"מ היא רק מדרבנן, משא"כ בא"י דקדושת הארץ קדושה מה"ת, אלא שמטעם אחר אין מצות שביעית נוהגת בזה"ז מה"ת, ואע"פ דחיוב תרו"מ ושמיטה בזה"ז היא מדרבנן מ"מ אין קנין לעכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ היכא דקדושת הארץ היא מה"ת. והראייה לכך דהרי לא אמרינן בגמ' דיש קנין לעכו"ם להפקיע מידי תרו"מ בא"י באופן שחל חיוב תרו"מ רק מדרבנן וכגון במעשר ירק, ומוכח דמכיון שחל בקרקע דא"י קדושה מדאורייתא אין קנין לנכרי להפקיע מידי תרו"מ אפילו באופן שהחיוב תרו"מ הוא מדרבנן וכגון במעשר ירק. ורק אליבא דרש"י וספר התרומות דס"ל דבזה"ז בטלה קדושת הארץ שייך לומר דיש קנין לעכו"ם להפקיע, וההיתר מכירה תלוי במחלוקת הראשונים בטעם דשביעית בזה"ז מדרבנן.
אמנם עיין ברמב"ם (פ"א מהל' תרומות הכ"ו) וז"ל התרומה בזה"ז ואפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל ואפילו בימי עזרה אינה מה"ת אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מה"ת עכ"ל. והעיר הגר"ח זצ"ל דבתרומה לא כתיב כי תבואו אלא בשמיטה, ועכצ"ל דילפינן תרו"מ משמיטה דבעינן ביאת כולכם בשעת ירושה כדי להתחייב בשביעית ותרו"מ מה"ת, ואי ליכא ביאת כולכם חסר בעצם קדושת הארץ לענין תרו"מ ושמיטה, (ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ז). ולפי"ז יתכן לומר דא"י בזה"ז שוה לסוריא דחסרה בה קדושת הארץ מה"ת לענין תרו"מ ושביעית מכיון דליכא ביאת כולכם, ולפי"ז יועיל קנין עכו"ם להפקיע מידי מצוות התלויות בארץ, וכטענת המתירים היתר מכירת שדות לעכו"ם בשמיטה בזה"ז.²²⁶
footnotes: ²²⁶ ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"מ (דף קא. בענין יש קנין לנכרי בא"י להפקיע מידי מעשר - עמ' תשס"א – תשס"ב) שהאריך רבינו זצ"ל לדון בדברי הגר"ח זצ"ל. ואמר רבינו זצ"ל דאע"פ דלפי"ד הגר"ח זצ"ל בזה"ז ליכא קדושת הארץ מה"ת כיון דליכא ביאת כולכם מ"מ יש לחלק בין דין סוריא לדין א"י בזה"ז, דאע"פ שבזה"ז ליכא בא"י קדושת הארץ מה"ת מ"מ חלות שם א"י לא בטלה, וי"ל דחל חיוב תרו"מ ושמיטה בא"י בזה"ז מדרבנן מחמת חלות שם א"י, משא"כ בסוריא דחיוב תרו"מ חל מחמת דהוי ברשות ישראל ע"י כיבוש יחיד, אמנם ליכא חלות שם א"י בסוריא. ולפיכך י"ל דבסוריא חל דין יש קנין לעכו"ם מידי תרו"מ דמכיון דהמחייב דתרו"מ בסוריא הוא מחמת דסוריא היא ברשות ישראל, חל דין יש קנין לנכרי להפקיע דתו אינה ברשות ישראל. משא"כ בא"י דהמחייב אינו תלוי ברשות וקנין ישראל, אלא בחלות שם ארץ ישראל שקיים לעולם, ולכן אף לפי"ד הגר"ח זצ"ל אי אפשר להפקיע דין שמיטה בזה"ז ע"י מכירת קרקע בא"י לנכרי, ואין לדמות סוריא לא"י.
ועוד אמר הגר"ח זצ"ל דיתכן נפ"מ בין הטעם דשמיטה בזה"ז מדרבנן הוא משום דבעינן ביאת כולכם (שיטת הרמב"ם), לבין הטעם דבעינן כל יושביה עליה (רש"י אליבא דהירושלמי), דדין ביאת כולכם נקבע בשעת ירושת הארץ מלכתחילה כדכתיב כי תבואו אל הארץ, והוא דין בעצם קידוש הארץ בשעת ביאה, דאם חסרה ביאת כולכם אזי איכא חסרון בעצם קדושת הארץ לענין שביעית. משא"כ דין כל יושביה עליה אינה דין בעצם חלות קדושת הארץ אלא דהוי תנאי בניהוג מצות שמיטה. והראייה דמשגלו עשרת השבטים בטלה מצות שמיטה ויובל אע"פ שקדושת הארץ היתה קיימת, ומוכח דדין כל יושביה עליה הוי תנאי בניהוג מצות שמיטה, ולא בעצם חלות קדושת הארץ. ונמצא דבירושה שניה דלא נהגו יובלות הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, וזה הוי רק חסרון בנהיגת וקיום היובל, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, דזה הוי חסרון בעצם הארץ בעיקר דין ירושתה וקדושתה, דמיחסר בה עוד חיובא דיובלות. ולפ"ז נראה, דמשום הך דינא דביאת כולכם, כיון דהוי זאת חסרון בעיקר הירושה לענין שמיטות ויובלות, א"כ ממילא דבירושה שלישית שיבאו אז כל ישראל ויהיה נשלם אז חיוב הארץ בתרומות ומעשרות ושמיטות ויובלות יהיה אז גם גמר הירושה לענין זה, וא"כ י"ל שזה הגמר יהיה צריך גם ב"ד כמו עצם ירושת הארץ. (ועיין עוד בחידושי רבנו חיים הלוי פי"ב מהל' שמיטה ויובל הט"ז).
תוס' ד"ה לעקל בית הבד. וז"ל וקשה דמ"מ מה בכך דהכי אמרינן פרק כלל גדול הזומר וצריך לעצים חייב שתים משום קוצר ומשום נוטע הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע. וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה דליכא לחייבו משום נוטע כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא מתעבדא מחשבתו אבל גבי שביעית אין לאסור רק היכא דמשביח הקרקע אבל הכא קשיא ליה עכ"ל.
ויש לדקדק למה הקשו התוס' דלחייב משום נוטע ולא הקשו דלחייב משום קוצר, וכמו דזומר חייב נמי משום קוצר. וי"ל דלגבי שמיטה שייך מלאכת קוצר רק לגבי פירות ולא לגבי עצים. וכן מבואר בתורת כהנים "זמירה בכלל זריעה" ולא נקט דזמירה בכלל קצירה, וי"ל דהטעם בזה משום דלגבי שמיטה שייך מלאכת קוצר רק ביחס לפירות ולא לגבי עצים. משא"כ בשבת חייב משום קוצר גם בעצים. ונראה דהביאור בזה הוא דבשבת גדר מלאכת קוצר היינו שעוקר דבר מגידולו, וראייה לכך מדברי הרמב"ן (שבת קז:) עפ"י הירושלמי דהחותך מן הבהמה חייב משום גוזז ומשום קוצר. משא"כ בשביעית דמלאכת קוצר הוא רק בקצירת אוכלין דכתיב שדך לא תקצור, ואילו נוטע בשביעית חל בכל עץ ולאו דוקא בפירות.
והנה התוס' תירצו את קושייתם דלענין שביעית אינו חייב אא"כ משביח את הקרקע, כלומר שמשביח את המצב הכללי בקרקע שמרויח ממון עי"ז, משא"כ בשבת חייב אם יש תיקון בהך מלאכה, ואפילו אם יש גם קלקול והקלקול יתר מהתיקון נמי חייב אם עכ"פ יש תיקון בהך מלאכה (וכדמבואר בתוס' חולין דף ח. ד"ה מותר לשחוט), ולכן לענין שבת מלאכת נוטע הוי תיקון אע"פ שע"י כך מזיק את הקרקע ומפסיד ממון. משא"כ לענין שביעית מכיון שמפסיד ממון ואינו משביח את הקרקע פטור. ונראה דיסוד החילוק בין שבת לשביעית הוא, דבשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה, דעצם האיסור היינו מעשה המלאכה עצמה, שדנים אי מעשה המלאכה יש בו תיקון או קלקול ואין אנו דנים על המצב בכללותו אם יצא מזה תיקון או קלקול. ולמשל אם אחד יכתוב שתי אותיות על ציור יקר ויקלקל את הציור ע"י כתיבת האותיות עליו, מ"מ הרי הוא חייב משום מלאכת כותב ואע"פ שהתוצאה ממעשיו הוא שהפסיד את התמונה והפסיד את שוויותה, דמ"מ עצם מעשה הכתיבה של ב' אותיות הוי תיקון ומלאכת מחשבת דכתיבה, דבשבת אין דנים האם הרויח ממון או הפסיד ממון ממעשה זה, אלא האם מעשה מלאכה זו בעצמותה הוי תיקון או קלקול. ובתוס' בחולין (דף ח. ד"ה מותר) מבואר דמעשה שחיטה המתיר את הבשר באכילה הוי תיקון ואע"פ שמפסיד ממון והקלקול יותר מהתיקון מבחינה כספית, מ"מ חייב משום שוחט בשבת דעצם מעשה השחיטה הוי תיקון מכיון שמתיר את הבשר והוי מלאכת מחשבת. מאידך בשביעית גדר האיסור אינו עצם מעשה המלאכה דנוטע אלא השבחת הקרקע, וא"כ באופן שקלקולו יתר על תיקונו הריהו פטור, (כ"ז אליבא דגירסת המהרש"ל בתוס').
אמנם המהרש"א גרס גירסא אחרת בתוס' וז"ל הכא נמי לחייב משום עבודת נוטע, וי"ל דעביד ליה באותו ענין דודאי קשה ליה, דליכא לחייבו משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דשאני גבי שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה עכ"ל. ולפי גירסת המהרש"א יוצא שתוס' תירצו דאין לחייבו משום נוטע או משום קוצר, ולגבי נוטע תירצו התוס' דמיירי באופן שמזיק את הקרקע, משא"כ בשבת מיירי באופן שמשביח את הקרקע. ולגבי קוצר תירצו דמלאכת מחשבת אסרה תורה. דכתב המהרש"א וז"ל ושוב הוסיפו הכא לומר וליכא לחייבו נמי הכא משום קוצר כדאמרינן גבי שבת דודאי לא מקרי בעצים קוצר אלא דשאני גבי שבת אף על גב דלא מקרי בעצים קוצר חייב משום קוצר דמלאכת מחשבת אסרה תורה והא איתעבידא מחשבתו בצריך להם כמ"ש התוס' שם ובריש מ"ק דאי הוה מקרי בעצים קוצר דאע"ג דאין צריך לעצים היה חייב לר"י כו' ע"ש, וזה שכתבו אבל גבי שביעית אין לאסור דמשום קצירה אין לחייבו דלאו במחשבתו תליא מלתא אלא בקצירה ובעצים לא מקרי קצירה אלא היכא דמשביח הקרקע עכ"ל. והנה לפי"ד המהרש"א יוצא שאין חילוק ביסוד הדין דמלאכת נוטע בין שבת לשביעית ובתרווייהו אינו חייב משום נוטע אא"כ משביח את הקרקע, ואין דנין על המלאכה עצמה אי הוי תיקון או לא אלא על התוצאה של מעשה הנטיעה בכללותה לגבי הקרקע. אמנם נראה דאף לדברי המהרש"א דין זה אינו אלא במלאכת נוטע ואילו בשאר מלאכות בשבת דנים על המלאכה עצמה אם הוי תיקון או קלקול. וצ"ב לפי"ד המהרש"א מ"ש מלאכת נוטע משאר מלאכות בשבת.
ונראה לבאר דבכל מלאכת שבת מלבד מעשה המלאכה יש נמי חפצא של המלאכה, כלומר החפצא שבו מתהווה המלאכה, וכגון במלאכת כותב דהחפצא של המלאכה היינו האותיות. ומה שדנים אם המלאכה הוי תיקון או קלקול היינו ביחס לחפצא של המלאכה. ולפי"ז י"ל דיסוד המחלוקת בין המהרש"א והמהרש"ל הוא מה נחשב לחפצא של המלאכה במלאכת נוטע, דלפי המהרש"ל החפצא של המלאכה הוי העץ שהוא הדבר הנטוע, ומכיון דבנוטע יש תיקון לגבי העץ עצמו הוי מלאכת תיקון ואסור בשבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה, ואע"פ שביחס לקרקע יש בנטיעה זו קלקול והיזק לקרקע. דלא איכפת לן בקלקול הקרקע שאין הקרקע החפצא של המלאכה אלא העץ הוא החפצא של המלאכה. משא"כ המהרש"א חולק עליו וסובר דהחפצא של המלאכה הוי הקרקע, ומכיון דביחס לקרקע יש כאן קלקול דמזיק את הקרקע בנטיעה זו, אינו חייב דהוי מקלקל בשבת. והמהרש"א ומהרש"ל נחלקו אם קנה המדה לדון אם יש כאן תיקון או קלקול הוא העץ או הקרקע. ונראה דהדרך לברר מהו החפצא של המלאכה בשבת הוא מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולמשל שיטת התוס' (שבת צד: ד"ה אבל בכלי) דגוזז צפרנים חייב בשבת רק אליבא דר' יהודה המחייב במלאכה שא"צ לגופה, ולר"ש פטור אא"כ הוא צריך לצפרנים. ומבואר דס"ל לתוס' דהגוזז צפרנים הוי מלאכה שא"צ לגופה. אמנם הרמב"ן (שבת קו. ד"ה ואני אומר) כתב דגוזז צפרנים הוי מלאכה שצריכה לגופה, וצ"ב ביסוד פלוגתתם. וי"ל דנחלקו לגבי מה נחשב לחפצא של המלאכה, דלפי התוס' החפצא של המלאכה היא הדבר הנגזז דהיינו הצפורן, ולכן אם גוזז צפרניו וא"צ להם הוי מלאכה שא"צ לגופה. משא"כ הרמב"ן סובר דהחפצא של המלאכה היינו הדבר שגוזזין ממנו דהיינו היד, ומכיון שיש צורך ביד עצמה והוי תיקון ביד עצמה משו"ה ס"ל דגוזז הוי מלאכה שצריכה לגופה אף אם א"צ את הצפרנים.