גמ'. א"ר אבהו מה הן קתני מה הן דיני ממונות גזילות וחבלות אבל הודאות והלואות לא.

יש לעיין בביאור החילוק בין גזילות וחבלות לבין הודאות והלואות. ונראה דיסוד החיוב בגזילות וחבלות אינו חל מחמת דעת המתחייב, אלא דהתורה הטילה על גזלן וחובל חיוב תשלומין. משא"כ בהודאות והלואות יסוד החיוב חל מחמת דעת המתחייב, דנתחייב מדעתו לשלם משעת ההלואה. ונראה דהיכא דהחיוב תשלומין הוא מחמת חיוב התורה אזי בעינן ב"ד של מומחין כדי להרשיע את הגברא ולפסוק דחייב בתשלומין. משא"כ בהודאות והלוואות דהחיוב חל מחמת דעת המתחייב, דהתחייב מדעתו משעת ההלואה לא בעינן ג' מומחין, דאין הב"ד מרשיעין אותו אלא הם מבררים דחל חיוב מחמת התחייבותו בשעת ההלואה, ולזה סגי ג' הדיוטות. וי"ל דהטעם בזה הוא דכתיב "אשר ירשיעון אלוקים" - כלומר דרק היכא דהב"ד מרשיעין את הנידון בפסק דינם אז בעינן "אלוקים" - דהיינו דיינים מומחין. משא"כ בהודאות והלואות דאין חלות שם פסק דין של רשעות לא בעינן מומחין.

ונראה להוסיף ביאור בזה דעיין במאירי (ב"ק דף ע: ד"ה אתנן) שפירש את הגמ' "אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו", וז"ל וחכמי הצרפתים מחדשים בזו שיטה אחרת לומר שאף ב"ד מחייבין ליתן אתנן אף בחייבי מיתות וכו' לא אמרו אין אדם מת ומשלם אלא בדבר הבא דרך נזקין אבל בדבר שקבלו עליו דרך תנאי משא ומתן כגון אתנן וכו' משלם בב"ד עכ"ל. ונראה דס"ל דדין קלבד"מ נאמר רק בחיוב שהתורה הטילה עליו וכמו בנזקין, משא"כ בהתחייבות שבא דרך משא מתן דהוי התחייבות מדעת לא אמרינן קלבד"מ. דדין קלבד"מ נלמד מקרא דכדי רשעתו – משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום ב' רשעיות, ורק חיוב תשלומין שהתורה הטילה עליו הוי בכלל "רשעה" וחל ביה דין קלבד"מ, משא"כ בחיוב ממון שחל מחמת התחייבות מדעת לא חל שם "רשעה" ולא נאמר בו דין קלבד"מ¹³. ולמשל אם חבל בחבירו בשבת חל פטור דקלבד"מ משום דיסוד חיוב תשלומי חבלה הוא משום "רשעה" ובתורת עונש על מעשה העבירה, והראייה דלפי ר' יהודה (ב"ק דף פו.) סומא שבייש פטור משום דסומא פטור ממצות ומעונשים, ופשיטא דר' יהודה מודה דסומא שקנה חפץ או לוה ממון חייב לשלם, ויש לסומא בעלות על ממון והטעם שפטור מבושת הוא משום דהחיוב תשלומי חובל חלין משום רשעה ובתורת עונש¹⁴. ומוכח דתשלומי חבלה חלין מדין רשעה ולכן בחובל בשבת חל דין קלבד"מ לפטור מתשלומי חבלה, משא"כ אילו נתחייב אדם בתשלומי ממון מחמת קנין והתחייבות מדעת בבת אחת עם חיוב מיתה וכגון שקנה קרקע בשבת ע"י כתיבת שטר אזי ליכא פטור קלבד"מ מכיון דהתשלומין הויין חלות חיוב ממון שחל מדין דעת המתחייב.

footnotes: ¹³ ועיין בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק דף ע: ד"ה רבא אמר (עמ' תל"ד) ובשיעורים לדף צח: ד"ה רש"י ואכפייה (עמ' תקצ"ד), ובס' רשימות שיעורים למס' ב"מ דף פב: (עמ' תקס"ה) במה שדן רבינו זצ"ל בדברי המאירי. ועיין ברש"י במס' ב"מ (דף צ"א.) ד"ה רבא דאתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו משום דאע"פ דחל פטור תשלומין בב"ד דקלבד"מ מ"מ חייב לשלם לצאת ידי שמים, ומשום הכי הו"ל אתנן. ויתכן לומר דרש"י חולק על המאירי וס"ל דחל דין קלבד"מ אף בהתחייבות מדעת, א"נ דס"ל דחיוב תשלומין של שכירות פועלים אינו חל מדין התחייבות מדעת אלא דהוי חיוב תשלומין שהטילה עליו התורה ולכן שפיר חל ביה דין קלבד"מ, (ועיין במש"כ בזה הרה"ג הרב צבי שכטר שליט"א בס' ארץ הצבי סימן כ"ט). ¹⁴ ועיין ברשימות שיעורים למס' ב"ק דף ב. ד"ה ארבע אבות נזיקין אות ב' (עמ' ה') דבהגהת אשר"י בנוגע למה שהובא בפסקי הרא"ש (פרק החובל ט') חש"ו שחבלו באחרים פטורים הוסיף וז"ל מיהו קטן חייב לשלם לכשיגדיל וכן פרש"י לקמן בהגוזל עצים כפייה רפרם לרב אשי ששרף שטר חבירו בילדותו ואגבי מיניה גוביינא מעלייתא עכ"ל. אליבא דהגהת אשר"י שמקורה בס' אור זרוע (פסקי בבא קמא סי' שמ"ו) קטן שחבל חייב לשלם לכשיגדיל כמו קטן שהזיק שחייב לשלם. ברם הגר"ח זצ"ל טען שאין הנידון דומה לראיה. רש"י (ב"ק צח: ד"ה ואכפייה) מחייב קטן שהזיק ממון חבירו שכן עשה מעשה נזק ומעשה הנזק מחייבו בחיוב תשלומין בעלמא. חיוב החובל, לעומת זה, אינו חיוב תשלומין פשוט אך עונש ממון משום הלאו דלא יוסיף. סמוכין לכך משיטת הרמב"ם שחיוב הנזק של חובל הוא קנס ולא ממון (פ"ה מהל' חובל הל"ו), וזה מוכיח שהחיוב מהווה עונש. הרי שחיוב חובל עונש הוא ואילו חיוב אדם המזיק חיוב ממון בעלמא הוא ולא חלות דין עונש. ובכן העלה הגר"ח זצ"ל שמסתבר שלא כהגה"א ודברי רש"י משתייכים לקטן שהזיק ממון שהוא מתחייב מחמת מעשה ההיזק שעשה ומדין תשלומי ממון בעלמא. מאידך קטן שחבל פטור אף משיגדיל כי קטן אינו בר עונשין ואף לא עונש ממון. מהמשנה (ב"ק דף פז א) יש סיוע לגר"ח זצ"ל וז"ל חש"ו פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין. העבד והאשה פגיעתן רעה כו' והם שחבלו באחרים פטורין אבל משלמין לאחר זמן. נתגרשה האשה נשתחרר העבד חייבין לשלם עכ"ל. בנוגע להעבד ואשה איתא שחייבים לאחר זמן ואילו בקטן לא הוזכר שחייב לכשיגדיל, ומשמע שפטור מחבלה אף משהגדיל. וע"ע ברשימות שיעורים לב"ק דף כב: תוס' ד"ה והיה גדי אות ב', (עמ' קנ"ו), ובדף כז. ד"ה נפל מראש הגג (עמ' קפ"ח), ובדף לא: ד"ה זה בא בחביתו (עמ' רט"ז) ובדף פג: ד"ה החובל בחבירו חייב עליו משום חמשה דברים (עמ' תצ"א – תצ"ג), ובדף פז. ד"ה חש"ו פגיעתן רעה (עמ' תקי"ז – תקי"ח) שהאריך רבינו זצ"ל ביסוד הנ"ל של הגר"ח זצ"ל.

ומבואר מדברי המאירי דיש ב' גדרים של חיובי ממון: א) חיוב ממון שחל בתורת עונש על רשעה ומעשה העבירה, ב) חיוב ממון שחל מדין דעת המתחייב, ודין קלבד"מ חל רק בחיוב ממון שהתורה הטילה מחמת רשעה. ובדומה לזה נראה לומר דזה נמי יסוד החילוק בין גזילות וחבלות להודאות והלוואות, דבגזילות וחבלות התורה הטילה חיוב תשלומין על הגברא, והחיוב חל מחמת חלות שם רשעה ומעשה העבירה, ומשו"ה בעינן בהו ג' מומחין כדי להרשיע את הגברא הנידון וכדכתיב "אשר ירשיעון אלוקים". משא"כ בהודאות והלוואות חל חיוב ממון מחמת התחייבות מדעת, ומשו"ה סגי בג' הדיוטות להורות את הדין.

רש"י ד"ה אי קסבר וז"ל האי תנא דמתניתין אי סבירא ליה נמי דהאי אשר יאמר כי הוא זה בהלואה משתעי, הרי נאמר אלהים בהאי קרא, דמשמע מומחין לשון שררה ורבנות כדמתרגמינן ראה נתתיך אלהים לפרעה לשון רבנות וליבעי מומחין עכ"ל.

יש לעיין בפירוש רש"י דמנלן דמהא דכתיב אלהים דמשמעו לשון שררה ורבנות דבעינן מומחין כלומר דיינים שהן בקיאים וסמוכים. ונראה לבאר דעיין בתוס' (ד"ה ליבעי) דהקשו דהכא משמע דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ואילו בגיטין (דף פח:) משמע דממעטינן הדיוטות מקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות. ותירצו התוס' דמקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ילפינן דבעינן מומחין לכפייה, ואילו מהפסוק אלהים ילפינן דבעינן מומחין לגבי עצם הדין. ומבואר מדברי התוס' דיש ב' דינים בב"ד: א) ב"ד פוסקים את הדין, ב) דין כפייה שב"ד כופין את בעלי הדין לקבל ולבצע את פסק הדין. ומקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות ילפינן דרק למומחין יש כח ושררה לכוף את הדין. ולפי"ז י"ל דרש"י מפרש דמהפסוק "עד האלהים יבא דבר שניהם" ילפינן דבעינן שיהא לדיין כח ושררה, דאלהים הוי לשון שררה ורבנות, וממילא שמעינן מזה דבעינן מומחין, דרק למומחין יש כח ושררה לכוף את הדין. ומבואר דכדי להיות דיין המורה הוראה לפסוק את הדין בעי נמי כח ושררה לכוף את הדין, ולכן בעינן מומחין לפסוק את הדין.

תוס' ד"ה דברי הכל. בא"ד. וז"ל אבל קשה למאן דאית ליה עירוב פרשיות מומחין דכתב רחמנא גבי דיני ממונות למה לי ושמא לענין מומחין אין ללמוד דיני ממונות מדיני נפשות כיון דסגי בשלשה עכ"ל.

דברי התוס' צ"ב, דלכאורה מהי ההוכחה מהא דבעינן בדיני ממונות רק ג' דיינין ולא כ"ג כבדיני נפשות דכמו"כ לא בעינן נמי מומחין.

ובביאור דבריהם יש להקדים, דהנה עיין ברמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"א) שכתב וז"ל כל המקלל דיין מדייני ישראל עובר בלא תעשה שנאמר אלהים לא תקלל, וכן אם קלל הנשיא אחד ראש סנהדרי גדולה או המלך הרי זה עובר בלא תעשה שנא' ונשיא בעמך לא תאור עכ"ל.¹⁵ ועיין בכס"מ שם שציין דמקור הרמב"ם הוא מהגמ' בהוריות (דף יא:) דראש הסנהדרין שחטא בשוגג אינו מביא שעיר נשיא, דרק מלך שחטא בשגגה מביא שעיר נשיא משום דכתיב (ויקרא ד:כב) "אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" ואי זהו הנשיא זה המלך שנא' ועשה אחת מכל מצות ה' אלהיו, נשיא שאין על גבו אלא ה' אלוקיו, כלומר מלך. וכתב הכס"מ דדוקא התם לענין שעיר נשיא דכתיב בקרא "ה' אלהיו" אמרינן דהיינו דוקא מלך – שאין ע"ג אלא ה' אלהיו, אבל היכא דלא כתיב אזי הוא הדין לראש הסנהדרין. ובלאו דנשיא בעמך לא תאור לא כתיב ה' אלהיו ולכן אף המקלל ראש הסנהדרין נכלל בלאו זה. וביאר הגר"מ זצ"ל דמבואר מזה דמינוי ראש הסנהדרין אינו רק משרה וקבלת תפקיד בבית דין בעלמא שמעכב בהלכות ב"ד וסדר הוראותיו כגון עיבור השנה ושגגת הוראה, אלא דחל ע"י המינוי חלות שם נשיא בעצם הגברא. ונשיא דומה למלך דכי היכי דע"י המינוי להיות מלך חל חלות שם מלך בעצם הגברא כמו"כ ע"י המינוי להיות ראש הסנהדרין חל חלות שם נשיא בגברא. ולכן הרמב"ם סובר דהמקלל ראש הסנהדרין או מלך עובר בלאו דנשיא בעמך לא תאור. ונראה דמאחר שחל על ראש הסנהדרין חלות שם נשיא בעצם הגברא אזי אף אם קללו בלילה או בזמן שאינו יושב ודן בב"ד עדיין עובר על הלאו דנשיא בעמך לא תאור, דהרי לא מצינו שהמקלל ראש הסנהדרין בלילה או בזמן שאינו יושב ודן - דפטור, ועל כרחך צ"ל דמאחר שחל חלות שם נשיא בעצם הגברא לכן אף המקללו בלילה ובשעה שאינו יושב ודן עובר על הלאו דנשיא בעמך לא תאור, דאף בלילה ובשעה שאינו יושב ודן עדיין חל בגברא חלות שם נשיא וראש הסנהדרין.

footnotes: ¹⁵ ועיין ברמב"ן עה"ת (שמות כב:כז) שנסתפק אם הלאו דנשיא בעמך לא תאור חל במקלל ראש הסנהדרין או רק במקלל מלך, ואילו ברמב"ם מבואר דעובר על הלאו בין במקלל מלך ובין במקלל ראש הסנהדרין.

והגר"מ זצ"ל הוסיף די"ל דכי היכי דחל חלות שם ראש הסנהדרין בעצם הגברא, כמו כן חל בכל הע"א דיינין שבסנהדרין הגדול חלות שם מינוי בעצם הגברא, שחל בהם חלות שם דיין שבסנהדרין הגדול. דלכאורה לא יתכן חלות שם נשיא וראש הסנהדרין אא"כ חל בכל הדיינים חלות שם דיין בסנהדרין, דאזי י"ל דחל חלות שם נשיא וראש הסנהדרין על הגדול שבכולם שמינוהו לנשיא וראש הסנהדרין. ונראה דיש להביא ראייה דחל חלות שם בגברא בכל ע"א דייני סנהדרין הגדול, דכתב הרמב"ם (פ"ט מהל' רוצח ושמירת נפש ה"א) וז"ל הרוג שנמצא נופל לארץ ולא נודע מי הכהו מניחין אותו במקומו ויוצאין חמשה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים שנא' ויצאו זקניך ושופטיך ומודדין ממנו אל הערים שבסביבות החלל וכו' עכ"ל. ולכאורה צ"ע מ"ט בעינן דיינים של סנהדרין הגדול למדידת החלל, והרי אין כאן מנין של ע"א, ומה הנפקא מינה אם הדיינים הם מסנהדין הגדול או ה' זקנים מסנהדרי קטנה. ועכצ"ל דחל חלות שם דיין דסנהדרין הגדול בגברא בכל הע"א דיינים של סנהדרין הגדול, ודין מדידת החלל בעגלה ערופה אינה מתקיימת אלא ע"י דיינים שחל בהם חלות שם דיין דסנהדרין הגדול. והגר"מ זצ"ל הוסיף דהדין שהמקום גורם (סנהדרין יד:) דלשכת הגזית מעכבת בסהנדרין נאמר רק לגבי דין ב"ד הגדול והלכותיו וסדר הוראותיו, אמנם חלות שם דיין של סנהדרין הגדול שחל בגברא נוהג אף כשאין סנהדרין הגדול בלשכת הגזית, ואף לאחר שנפרדו הדיינים מהדדי, וכדמוכח מדין מדידת עגלה ערופה הנוהג בחמשה זקנים מבית דין הגדול אע"פ שאינם מודדים את החלל עם שאר הסנהדרין בלשכת הגזית. ונפ"מ דמינוי הגברא וחלות שם דיין של סנהדרין הגדול חל בגברא אף בזמן שגלתה הסנהדרין ממקומה ובטלה דין ב"ד הגדול.¹⁶

footnotes: ¹⁶ ועיין בחידושי הגר"מ הלוי פ"ה מהלכות קידוש החדש ה"א.

ואמר הגר"מ זצ"ל דלפי"ז נראה לבאר דברי הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת וכו' עכ"ל. וצ"ב במש"כ "חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין" דמהי כוונתו "סמוך בסנהדרין", דלכאורה כדי להיות זקן ממרא סגי בזה דהגיע להוראה ושהוא חולק על ב"ד הגדול. וי"ל דכוונת הרמב"ם במש"כ "סמוך בסנהדרין" היינו שצריך שיהא הגברא מנוי בסנהדרין ולא רק שהגיע להוראה, דחל בדיין שנתמנה לסנהדרין חלות שם מנוי לסנהדרין, ורק דיין המנוי לסנהדרין נעשה זקן ממרא. ונראה דהרמב"ם בא להשמיענו דאף בב"ד של כ"ג חל חלות שם מינוי בגברא דהוי דיין בסנהדרין וחל בו דין זקן ממרא, וזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ "חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין", דאף דיין שנתמנה לב"ד של כ"ג (סנהדרי קטנה) חל בו חלות שם דיין שבסנהדרין ואם חולק על ב"ד הגדול חל עליו דין זקן ממרא. ויש להביא ראייה לזה דחל דין זקן ממרא אף בדיין שבסנהדרי קטנה שחולק על ב"ד, דעיין ברמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ד) שכתב וז"ל כשהיה ב"ד הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו, אם לאו השואל עם אותו ב"ד וכו' עולין לירושלים ושואלין לב"ד שבהר הבית אם ידעו אמרו לו אם לאו הכל באין לב"ד שעל פתח העזרה אם ידעו אמרו לו ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין וכו' ויאמרו לשואלין כך הלכה והולכין להן עכ"ל. ומבואר ברמב"ם דכשיש ספק בהלכה השואל בא עם ב"ד שבעירו (סנהדרין קטנה של כ"ג) לבית דין הגדול וביחד הם שואלין את ב"ד הגדול מהו ההלכה. ובפ"ג מהלכות ממרים (ה"ח) כתב הרמב"ם וז"ל וכיצד דנים זקן ממרא בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו הרי הוא והחולקים עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית אומרים להם ב"ד כך הוא הדין אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנא' מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומרין להם כך הדין ויוצאין כולן. חזר זה החכם לעירו ושנה ולמד כדרך שהוא למוד הרי זה פטור, הורה לעשות או שעשה כהוראתו חייב מיתה ואינו צריך התראה וכו' עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם שחל דין זקן ממרא בדיין שבעירו דהיינו דיין שנתמנה להיות חבר בב"ד של כ"ג שהורה לעשות כנגד הוראת סנהדרין הגדול. ומבואר מזה דחל חלות שם מינוי בגברא אף בדיין שבסנהדרי קטנה, וי"ל דזוהי כוונת הרמב"ם במש"כ (בפ"ג מהל' ממרים ה"ה) "אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין", ד"סמוך בסנהדרין" ר"ל דיין שבסנהדרי קטנה.

ולפי"ז נראה לבאר דברי התוס' שאין ללמוד דניבעי מומחין בדיני ממונות מדיני נפשות מכיון דשאני דיני ממונות דסגי בשלשה, דר"ל דמהא דדיני ממונות הם בשלשה ואילו דיני נפשות דנין בב"ד של כ"ג דהוי סנהדרי קטנה, י"ל דדוקא בדיני נפשות חל חלות שם מינוי בגברא להיות דיין בסנהדרי קטנה, משא"כ לדון בדיני ממונות א"צ שיחול חלות שם מינוי בגברא להיות דיין. ולפי"ז י"ל דדוקא בד"נ בעינן מומחין - דהיינו סמוכים, דיסוד הדין דבעינן סמיכה אינו דין בהוראה ובפסק אלא סמיכה הויא דין בחלות שם מינוי שבגברא, שדיין סמוך ראוי להימנות לסנהדרין. ולפי"ז נראה דסד"א שאף בדיני נפשות הא דבעינן סמוכים אינו כדי להורות, דסמיכה אינה דין בהוראה אלא בעינן סמוכים כדי להימנות לסנהדרי קטנה וכדי שיחול חלות שם דיין הסנהדרין בגברא. ומכיון דדיני ממונות בג' ולא בסנהדרין (סנהדרי קטנה), י"ל דלא חל חלות שם מינוי בגברא להיות דיין בדיני ממונות, ומשו"ה הו"א דלא בעינן סמוכים, דבדיני ממונות לא בעינן אלא חלות שם פסק והוראה בלבד. ומשו"ה בעינן גזה"כ דאלוקים ללמד שאף בדיני ממונות בעינן סמוכים כדי להורות וסמיכה נמי מהווה דין בהוראת המשפט בב"ד של ג'.

ויש להביא ראייה דיש חילוק בין מינוי להיות דיין בב"ד של דיני נפשות דחל חלות שם דיין בגברא, משא"כ בב"ד דג' דדיני ממונות, מדברי התוס' (סנהדרין לו: ד"ה חדא לאתויי גר) דגר יכול לדון את חבירו הגר בדיני ממונות משא"כ בדיני נפשות אין גר יכול לדון את חבירו. ונראה דהטעם בזה הוא דלהיות דיין בדיני נפשות בעינן מינוי וחל חלות שם דיין דסנהדרי קטנה בעצם הגברא, וזה נחשב לשררה ואסור למנות גר להיות דיין בב"ד של דיני נפשות משום דילפינן מקרא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהיה אלא מקרב אחיך (קידושין עו:). אך אין שררה להתמנות לב"ד של ג' בדיני ממונות דלא חל חלות שם דיין בגברא בב"ד של ג', וע"כ מותר לגר להתמנות לב"ד של ג'. אמנם לפסוק את הדין הוי מעשה של שררה ולכן רק מותר לגר להורות בדיני ממונות על גר חבירו ולא על ישראל.

ועוד נראה בביאור דברי התוס' דיש חילוק בין פסק ב"ד בדיני נפשות לפסק דין בדיני ממונות, דבדיני נפשות ב"ד מחדשים את החיוב על הנידון על ידי הפסק דין, דב"ד יוצרים את החיוב ומחייבים אותו, דקודם הגמר דין ליכא חיוב כלל. משא"כ בדיני ממונות ב"ד רק מבררים את החיוב שחל עליו מעיקרא ע"י דעת המתחייב. וי"ל דמשו"ה הו"א דרק בדיני נפשות בעינן סמוכים, דיתכן לומר דסמיכה היא דין בהוראה ופסק דין, אולם י"ל דדין סמיכה אינו אלא בפסק דין שמחיל את החיוב ולא בפסק דין שרק מברר את החיוב דמעיקרא. ומשו"ה הו"א דרק בד"נ שב"ד מחילים את החיוב על הנידון ע"י הגמר דין בעינן מומחין, משא"כ בדיני ממונות דב"ד רק מבררים את החיוב דמעיקרא לא בעינן מומחין, וקמ"ל קרא דאלוקים דאף בדיני ממונות דהוי חלות הוראה של בירור החיוב בעינן מומחין.

ועיין בגמ' בב"ק (דף יג:) "יתר על כן אמר רב יהודה אפילו נגח ואח"כ הקדיש נגח ואח"כ הפקיר פטור שנא' והועד בבעליו והמית איש וכו' עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד". ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' נזקי ממון ה"ח) וז"ל שור המיוחד לבעלים שהזיק ואחר שהזיק הקדישו או הפקירו הרי זה פטור עד שיהיה לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין עכ"ל. וצ"ע למה השמיט הרמב"ם דבעינן נמי שיהא לו בעלים בשעת גמר דין (ועיין במאירי ב"ק יג: ד"ה שור של זה שנגח שור של הפקר ובא אחר וזכה בו). ונראה לתרץ דהרמב"ם סובר דהגמ' אזלה אליבא דר' יהודה דס"ל דשור הפקר שהמית פטור ממיתה (ב"ק דף מד:), ומאחר דקיי"ל כמיתת הבעלים כן מיתת השור בעינן חלות שם גמר דין במיתת השור, דכשם שגמר דין מחייב את הרוצח ומחדש עליו חיוב מיתת ב"ד ה"ה בשור הממית לענין חיוב מיתה בעינן גמר דין, דחלות שם גמר דין חל כשב"ד הם המחדשים את החיוב ע"י הגמר דין, ורק בדיני נפשות בעינן חלות שם גמר דין, ולכן נקטה הגמ' דבעינן מיתה והעמדה וגמר דין שווין כאחד. אולם הרמב"ם מיירי לענין חיוב ממון וקנס, ולגבי חיוב ממון וקנס ב"ד אינם מחדשים את החיוב, אלא דב"ד רק מבררים את החיוב שחל עליו מעיקרא מחמת מעשה ההיזק, ומשו"ה לא בעינן חלות שם גמר דין, דסגי בהעמדה בדין ופסק דין של סוף ההעמדה בדין לברר שחייב מחמת מעשה ההיזק, ולכן כתב הרמב"ם "ה"ז פטור עד שיהיה לו בעלים בשעת הזיקו ובשעת העמדה בדין", ולא הזכיר גמר דין.

ונראה דלגבי קנס עצם המעשה הוי המחייב אלא דיש תנאי דלא חל החיוב אא"כ היה העמדה בדין ופסק דין. ויש להביא ראייה דעצם מעשה ההיזק הוי המחייב משיטת הראשונים דס"ל דחל שעבוד נכסים משעת המעשה ולא משעת הפסק דין. אמנם נראה דאין החיוב נגמר עד ההעמדה וגמר הדין דאל"כ איך יתכן הדין דמודה בקנס פטור לאחר המעשה, ועל כרחך צ"ל דהמחייב הוי מעשה הנזק, אולם אין החיוב נגמר עד שעת העמדה בדין וגמר דין.

ועיין ברא"ש (ב"ק פ"ק סימן כ') דנחלקו הראשונים האם מועילה תפיסת ח"נ בבבל מדרבנן או מדאורייתא, וי"ל דלפי השיטות דמועיל תפיסה בקנס מדאורייתא חיובי קנס חלין משעת מעשה ההיזק. משא"כ אם נימא דגמר הדין בב"ד הוי המחייב אזי י"ל דבבבל דליכא סמוכים ולא חל חלות שם גמר דין אין התפיסה מועלת אלא מדרבנן.¹⁷

footnotes: ¹⁷ וע"ע בס' רשימות שיעורים לב"ק דף יג: ד"ה גמ' ליזיל בשקדם וזכה בו אחר (עמ' קט"ז).

תוס' ד"ה ליבעי נמי מומחין. וז"ל תימה דמשמע הכא דממעטינן הדיוטות מדכתיב אלהים ובפרק המגרש (גיטין פח:) ממעט להו מדכתיב לפניהם ולא לפני עכו"ם ולא לפני הדיוטות עכ"ל.

עיין בחידושי הרמב"ן (דף כג. ד"ה מאי בא"ד) שתירץ את קושיית התוס' וז"ל ואני אומר שפסולין ודאי מאלהים נפקא היכא דכתיב אלהים בעינן מומחין והיכא דלא כתיב אלהים לא בעינו מומחין אלא הדיוטות כשרים, אבל לא בא הכתוב אלהים אלא לומר שדינם של הדיוטות אינו דין, אבל לאסור עלינו שלא נזקק לפניהם אינו במשמע, לכך הוצרך הכתוב לפניהם לומר ולא לפני גויים ולא לפני הדיוטות כשם שערכאות של גויים אע"פ שאתה יודע שדיניהם כדין תורה אי אתה רשאי להזקק להם כך בהדיוטות אסור אתה להיזקק להם עכ"ל. אמנם מדלא תירצו הכי בתוס' משמע דחולקים על שיטת הרמב"ן וס"ל דאין איסור אלא לדון בערכאות של עכו"ם. וכן משמע מדברי הרמב"ם (פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ז) וז"ל כל הדן בדיני עכו"ם ובערכאות שלהם אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל הרי זה רשע וכאילו חירף וגידף והרים יד בתורת משה רבינו שנא' ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם לפניהם ולא לפני עכו"ם לפניהם ולא לפני הדיוטות וכו' עכ"ל. ומשמע דיש איסור לבעלי דינים לבא ולדון דינם בערכאות של עכו"ם, משא"כ לבא לפני הדיוטות ולדון ליכא איסור על בעלי הדין¹⁸.

footnotes: ¹⁸ וכן דייק הגרי"פ בהגהות לרס"ג ח"ב ל"ת רס"ד (עמ' שיט).

ועיי"ש בהמשך הרמב"ן (שם) שכתב וז"ל ולהכי אקשי ליה אביי לרב יוסף היכי מעשי מר אגיטא והרי אסור לך לדון ולבעלי דין לדון לפניך כלל. והיינו דקאמר שליחותייהו דידהו קא עבדינן להתיר אותנו לדון, שאילו בא לומר שדיננו דין דהיה לו לומר התם כדי שלא תנעול דלת בפני לווין וכו' אלא מקום שאמרו דיניהם דין אמרו משום שלא תנעול דלת, מקום שאמרו דנין אותו בבבל אמרו משום דשליחותייהו קא עבדינן להתיר בית דין לדון ולבעלי דינין להזקק לבא לפניהם, ועשוי דגיטין הודאות והלואות הוא דכיון דשכיחא ואיכא כתובה למישקל כדיני ממונות דמיא וכו' כן נ"ל זה כפתור ופרח עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ן דיש ב' דינים בדין מומחין ולא הדיוטות: א) פסול הגוף בהדיוטות לדון בגזילות וחבלות, אך הם כשרים לדון הודאות והלואות, ב) איסור לדון לפני הדיוטות בכל הדינים אפילו בדיני הודאות והלואות במקום שיש דיינים סמוכים. והרמב"ן סובר דעשוי גיטין כהודאות והלואות הוא ומעיקרא דדינא כשרים הדיוטות בהודאות והלואות ובעישוי גיטין. אמנם היכא דיש סמוכים אסור להדיוט לעשות אגיטין ולדון בהודאות והלואות. ולכאורה יסוד הך איסור הוא מדין כבוד לדיינים הסמוכים. ולכן בבבל ובזה"ז דליכא סמוכים מותר להדיוטות לדון דשליחותייהו קא עבדינן, כלומר דיש רשות להדיוטות לדון ואין בכך פגיעה בכבוד הסמוכים. והנה יש להסתפק בביאור הדין דשליחותייהו קא עבדינן האם הוי דין שליחות או"ד דיש להדיוטות רשות לדון, ולכאורה פשוט דשליחותייהו קא עבדינן ר"ל דיש להדיוטות רשות לדון ולא שהם ממש השליחים של הסמוכים, דהרי כתבו התוס' בגיטין (דף פח: ד"ה במילתא) דשליחותייהו דקמאי עבדינן. ולא מצינו חלות שליחות אחרי מיתת המשלח, ועל כרחך צ"ל שכוונת התוס' היא דיש לב"ד בזה"ז קבלת רשות מקמאי, כלומר דיסוד הדין דשליחותייהו קא עבדינן היינו דיש רשות להדיוטות לדון ואין בכך פגיעה בכבוד הדיינים הסמוכים¹⁹.

footnotes: ¹⁹ וע"ע בס' רשימות שיעורים למס' ב"ק דף יד: ד"ה פרט לב"ד הדיוטות (עמ' קכ"ב).