גמ'. הלכה כר' יהושע בן קרחה בין בקרקעות בין במטלטלין.

ופרש"י (ד"ה בין בקרקעות) וז"ל זה אומר בפני הודה לו שקרקע זה שלו וזה אומר אף בפני הודה לו עכ"ל. וברש"י ד"ה (בין במטלטלין) וז"ל זה אומר בפני הלווהו מנה, וזה אומר בפני הלווהו מנה, ואף על פי דאמנה דקמסהיד האי, לא מסהיד האי, מכל מקום תרווייהו מסהדי שחייב לו מנה עכ"ל. ומשמע דעיקר החילוק בין קרקע למטלטלין הוא שבקרקע יש הודאה אחר הודאה שהקרקע שלו, ויש ב' בירורים על אותו החיוב. ובמטלטלין מיירי בהלואה אחר הלואה ויש ב' חיובים נפרדים. אמנם עיין ברש"י (ד"ה הלכה כמותו בקרקעות) וז"ל שמוטל הקרקע בפנינו ושניהם מודים עליה עכ"ל. ומשמע דעיקר החילוק בין קרקע למטלטלין הוא דבקרקע שניהם מעידים על אותו החפצא משא"כ במטלטלין מעידים על שני חפצאות שונות. ועיין בהמשך הגמ' "רב לטעמיה דאמר רב הודאה אחר הודאה הודאה אחר הלואה מצטרפי, הלואה אחר הלואה הלואה אחר הודאה לא מצטרפי". ומשמע דהחילוק הוא דב' מעשי התחייבות אינם מצטרפין וחל צירוף רק כשיש מעשה התחייבות אחד, וכדפרש"י בהודאה אחר הודאה. אבל אין זה תלוי בחד חפצא או בב' חפצאות, דא"כ אף בהלואה אחר הלואה נימא דהוי חד חפצא דיש חלות שעבוד אחד דאותו קרקע משעובד נמי לשני, והו"ל למימר דמיצטרפי, ועל כרחך דהעיקר תלוי במחייבים דמצטרפין כשיש מעשה התחייבות אחת ולא תלוי בחד חפצא. וי"ל דזוהי נמי כוונת רש"י בד"ה הלכה כמותו, אלא דצ"ע מה כוונתו במש"כ שמוטל הקרקע לפנינו דמשמע דתלוי בחד חפצא ולא במחייב, וצ"ע.

גמ'. אמר רב יוסף וכו' הלכה כריב"ק בין בקרקע בין במטלטלין.

והנה אי נימא דלפי עולא רבנן פליגי על ריב"ק אף בקרקע יל"ע אמאי אין מצטרפין ומ"ש מהגמ' במכות דאחד ראה מחלון זה ואחד ראה מחלון זה דמצטרפין בדיני ממונות, והכא נמי בקרקע נימא ששניהם מעידים על אותו קרקע ואותו מעשה. וכגון דשניהם מעידים שמכר את הקרקע דמעידים על אותו מעשה מכירה ואמאי אינם מצטרפין. וי"ל דהא דא' רואה מחלון זה וא' רואה מחלון זה מצטרפין היינו דוקא כשרואין אותו מעשה בבת אחת אבל בזה אחר זה אינם מצטרפין. ואילו כאן מיירי בהודאה אחר הודאה דאע"פ שמעידים על אותו קרקע מ"מ הראיות של הודאת הבע"ד היו בזה אחר זה, ויש הלכה בעדות מיוחדת דרק מצרפין את העדים כשהם ראו אותו המעשה בבת אחת.

גמ'. והאמר רב חסדא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון.

מבואר במשנה לקמן (דף מ.) דבחקירות קיי"ל דאם א' אומר איני יודע עדותן בטלה, ואילו בבדיקות איני יודע עדותן קיימת, ואחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה. ועיין בגמ' לקמן (דף מא.) שנחלקו רב חסדא ובן זכאי בגדר מה נחשב לבדיקות, דלבן זכאי כל שאלה שאינה בכלל השבע חקירות הוי בכלל בדיקות ואם הוכחשו בה תפסל העדות. משא"כ לרב חסדא אחד אומר כליו שחורין ואחד אומר כליו לבנים אין נפסל העדות דאין זה בכלל בדיקות. אמנם רב חסדא סובר דא' אומר בסייף הרגו וא' אומר בארירן פוסל. ונראה דרב חסדא סובר דכל פרט שהוא חלק ממעשה העבירה במציאות הוי בכלל בדיקות.

ועיין ברמב"ם (בפ"א מהל' עדות ה"ד) וז"ל מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מענין לענין בעת השאלה כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי, שנאמר ודרשת וחקרת ושאלת היטב, וצריכין הדיינים להזהר בעת חקירת העדים שמא מתוכה ילמדו לשקר, ובשבע חקירות בודקין אותם, באי זו שבוע, באי זו שנה, באי זה חדש, בכמה בחדש, באי זה יום מימי השבת, ובכמה שעות ביום, ובאי זה מקום, אפילו אמר היום הרגו או אמש הרגו שואלין להן באי זה שבוע באי זו שנה באי זה חדש בכמה בחדש באי זה יום באי זו שעה, ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע"ז שואלין להן את מה עבד ובאי זו עבודה עבד, העידו שחילל את השבת שואלין אותן אי זו מלאכה עשה והיאך עשה, העידו שאכל ביום הכפורים שואלין אותן אי זה מאכל אכל וכמה אכל, העידו שהרג את הנפש שואלין אותן במה הרגו, וכן כל כיוצא בזה הרי הוא מכלל החקירות עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דבנוסף על השבע חקירות ישנן עוד חקירות דהם בכלל גוף העדות, וכגון בע"ז מה עבד ואיזו עבודה עבד, וברציחה שואלין אותו במה הרגו, ומבואר דלרמב"ם שאלת בסייף או ארירן הוי בכלל חקירות²⁵², ומשמע דאם אמר איני יודע עדותו פסולה כדין איני יודע בשבע חקירות. אמנם צ"ע מהו מקורו של הרמב"ם לזה, דבגמ' משמע דסייף או ארירן הוי בכלל בדיקות. וי"ל דהרמב"ם מפרש הא דאמרינן בגמ' לקמן (מא.) דבן זכאי משוי בדיקות כחקירות דהשאלות שהן בדיקות אליבא דרב חסדא חשיב ליה בן זכאי כחקירות, ולכן סייף וארירן הוי כחקירות ופוסל את העדות אם אמר איני יודע (ודלא כפרש"י שם שפירש דהויין כבדיקות דפסלי בהכחשה בלבד). ונראה דסייף וארירן הוי בכלל דרישות כלומר חקירות שהן יתר על השבע חקירות הקבועות.

footnotes: ²⁵² עיין ברמב"ם פ"ב מהל' עדות ה"א ובהשגת הראב"ד, ובכס"מ שם.

והנה עיין בתוס' במס' מכות (דף ז. ד"ה דלמא במקום סייף) שכתבו וז"ל קשה לר"ת דאמרינן פ"ק דחולין (דף יא: ושם) ומפיק ליה מקרא דלא חיישינן להא דאזלינן בתר רובא, ואומר ר"ת דודאי לא חיישינן אלא היה שואל להם (כדי) שאם (יכחישו זה את זה או) אמרו דלא ידעינן יבטל העדות מידי דהוה אסייף וארירן דאי דלא שיילינן חייב, וזה אומר בסייף וזה אומר בארירן אין זה נכון, אף על גב דבסייף וארירן כו' אמרו אין אנו יודעין הרי זה נכון זה גרוע הואיל ובהרוג גופיה אין יודעים, ומיהו טעם זה אינו מיושב ומאיזה טעם הוא זה דאם לא נשאל להם יהא חייב ואם נשאל ואמרו אין אנו יודעין יהיה פטור, וראיה שהביא מסייף וארירן אין הנדון דומה לראיה דהתם כל כמה דלא שיילינן להו אין לבדות מהלב שיכחישו זה את זה אבל כשמכחישין בהדיא דומה שקר שדבר זה אדם רגיל לעלות בדעתו במה הרגו טפי מכליו שחורים או מכליו לבנים אבל דבר שפירש ר"ת בלא טעם הוא שכשאין שואלים להם ואין אנו יודעים אם טריפה הוא או שלם נהרג חייב ובשביל שנשאל להם ואמרו אין אנו יודעים יהיה פטור לכן נראה דהא דקאמר לא נהרג אדם מעולם לאו דוקא אלא רוב פעמים לא היה נהרג שעל ידי שהוא מרבה בבדיקות אי אפשר שלא יכחיש אחד מהם חבירו וכו' עכ"ל. ונראה דבתחילת דבריהם נקטו התוס' דלר"ת סייף וארירן הוי בכלל דרישות ופסול כשאמר איני יודע, ושוב חזרו בהם דסייף וארירן אינו פוסל באיני יודע דאינו בכלל דרישות אלא בכלל בדיקות ואינו פסול באיני יודע אלא בהכחשה. אולם נראה דר"ת מודה להרמב"ם דיש גדר של דרישות שהן שאלות שאינן מהשבע חקירות אבל הן פוסלין באיני יודע דומיא דחקירות, ואינן בכלל בדיקות. אולם לר"ת סייף וארירן אינן בכלל דרישות אלא הן בדיקות, ואילו להרמב"ם סייף וארירן בכלל דרישות ודינן כחקירות לפסול העדות באיני יודע. וי"ל דר"ת סובר שהגדר של דרישות היינו דכל שאלה שיצא מזה חיוב או פטור הוי בכלל דרישות וכגון דלמא במקום סייף נקב היה, משא"כ שאלת סייף או ארירן אינו שאלה של חיוב או פטור דבין כך ובין כך הוא חייב מיתה משום רציחה, ואין זה בכלל הגדר של דרישות דאם אמר איני יודע עדותו בטלה.

אמנם יל"ע בדברי ר"ת שכתב דאם אמר איני יודע פוסל את העדות אך ב"ד א"צ לשייליה, דבשלמא לגבי בדיקות י"ל דא"צ לשאול דאף אם אמר איני יודע אינו פוסל את העדות, אמנם צ"ע בסברת ר"ת שב"ד א"צ לשאול הדרישות. ובשיטת הרמב"ם משמע דס"ל שצריך לשאול את הדרישות, דס"ל שהדרישות הן מגופה של העדות, ואם לא שאלו בטלה העדות כדין החקירות, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' עדות ה"ד) שכתב וז"ל ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל שאם העידו עליו שעבד ע"ז שואלין להן את מה עבד ובאי זו עבודה עבד, וכו' הרי אלו מכלל החקירות עכ"ל. אמנם צ"ב בשיטת ר"ת דאם שאלו ואמר איני יודע דפוסל את העדות ואילו אם לא שאלו אינו פוסל את העדות. וי"ל דר"ת סובר שהדרישות הנוספות לא הוי מגופה של העדות, ולכן אין חיוב לשואלן, והא דפוסל כשאמר איני יודע אינו משום שיש חסרון בגופה של העדות אלא דחל דין פסול בפנ"ע דאין זה נכון. ונראה דלר"ת יש ב' אופנים של אינו נכון: א) אינו נכון מחמת הכחשה בבדיקות או בדרישות, ב) אינו נכון משום שאמר איני יודע בדרישות. ומקושיית התוס' על ר"ת נראה דס"ל דאין ענין של דרישות כלל אלא יש או בדיקות או חקירות, וכ"כ הראב"ד (פ"ב מהל' עדות ה"א), ואם אמר איני יודע בבדיקות או בדרישות לא בטלה העדות. משא"כ ר"ת סובר דחל דין של דרישות שאין צריך לשאלן שאינן מגופו של עדות אך אם שאלו ואמר העד איני יודע חל פסול דאין זה נכון. אולם לפי ר"ת רק שאלות שהן נפ"מ לחיוב או לפטור הויין בכלל דרישות, וסייף או ארירן אינן בכלל דרישות.

גמ'. אמר רב יהודה עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות.

ומבואר דלפי רב יהודה ליכא דין בדיקות בדיני ממונות אלא דין דרישות וחקירות. ועיין בר"ן דבדיני ממונות אין העדים נותנין לב לכל הפרטים של המעשה משא"כ בנפשות. ובהמשך הגמ' איתא "אמר רבא מסתברא מילתא דרב יהודה באחד אמר בארנקי שחורה ואחד אמר בארנקי לבנה אבל אחד אמר מנה שחור ואחד אמר מנה לבן אין מצטרפין". ובשלמא אליבא דהרמב"ם חילוק זה מובן דמנה שחור ומנה לבן אינו דין בדיקות בעלמא אלא הן מכלל הדרישות שהן פרטים הנוגעים לגוף המעשה. אמנם לפי תוס' והראב"ד דס"ל דליכא כלל דין בפנ"ע של דרישות ובדיני ממונות חל רק בדיקות נראה לומר דמנה שחור או לבן הוי בדיקות בדבר שנוגע לגוף המעשה, ומשו"ה אם יש בזה הכחשה בטלה העדות, משא"כ ארנקי שחור או לבן דאינו דבר הנוגע לגוף המעשה אינו מבטל את העדות בדאיכא הכחשה ורק בדיני נפשות הכחשה בבדיקות שאינן מגוף המעשה מבטלת את העדות.

גמ'. נהרדאי אמרי אפילו אחד אומר מנה שחור ואחד אומר מנה לבן מצטרפין.

לפי הרמב"ם יש לפרש את שיטת נהרדאי בב' אופנים: א) י"ל דס"ל שאין דרישות בדיני ממונות ואינו פוסל בדיני ממונות אלא ז' חקירות בלבד, ב) י"ל דאע"פ שחל דרישות בדיני ממונות מנה שחור ומנה לבן אינן בכלל דרישות אלא הויין בכלל בדיקות בדומה לכליו לבנים או שחורים דאין זה חלק מגוף המעשה. דה"ה מנה שחור ומנה לבן אינן אלא בדיקות ולא דמי לסייף וארירן שנוגעים לעצם מעשה הרציחה.

ויש לעיין כשאחד אומר הלווהו חבית של יין והשני אומר חבית של שמן דיתכן דהוי בכלל הדרישות, וכן מבואר מדברי הרמב"ם (פ"ג מהל' עדות ה"ג) שכתב וז"ל אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה, ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות עדותן קיימת, כיצד אחד אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר, או שאמר האחד בירושלים והשני אומר לא כי אלא בלוד היינו עדותן בטילה, וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה עדותן בטילה שהרי הכחישו בדרישה עכ"ל. והנה יש לעיין בהלווהו חבית של יין האם עיקר החיוב הוא להחזיר החפצא של חבית של יין, או דעיקר החיוב הוא לשלם הדמים כי ההלואה יוצרת שעבוד על דמי היין. ומהרמב"ם משמע דעצם החיוב הוי להחזיר חבית של יין ולכן אם אחד אמר יין ואחד אמר שמן חל הכחשה בדרישות ולא דמי לא' אומר מנה לבן וא' אומר מנה שחור דאין זה משנה את עצם החיוב, דהחיוב בכל אופן הוא מנה²⁵³. ומוכח דהרמב"ם סובר שחל דין דרישות בדיני ממונות ופוסלין בד"מ. משא"כ לתוס' והראב"ד ליכא דין דרישות אפילו בדיני נפשות וחל רק בדיקות וחקירות, אע"פ כן יתכן שאם א' אמר יין וא' אמר שמן עדותן בטלה אולם אין זה משום הכחשה בדרישות (וכשיטת הרמב"ם) אלא משום דיש כאן חפצא של עדות אחרת לגמרי, דכל א' מעיד על מה שלא העיד חבירו. דעיקר חיוב ועדות דעד אחד הוא שחייב להחזיר חבית של יין והשני מעיד שחייב להחזיר חבית של שמן, דהויין שני חיובים שונים לגמרי, והוי עדות אחרת לגמרי. ואילו הרמב"ם סובר דאין זה עדות אחרת לגמרי מכיון דשניהם מעידים שחייב לשלם אותו סכום של ממון, ועדותן בטלה משום שחל הכחשה בדרישות.

footnotes: ²⁵³ ועיין בס'מפניני הרב (פ' כי תצא עמ'שכ"ט – ש"ל), ובחוות דעת יו"ד סימן קס"א.

ועיין עוד ברמב"ם (פ"ג מהל' עדות ה"ג) שכתב וז"ל אע"פ שאין עדי ממונות צריכים דרישה וחקירה אם הכחישו העדים זה את זה בחקירות או בדרישות עדותן בטלה, ואם הכחישו זה את זה בבדיקות עדותן קיימת כיצד וכו' וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן היתה עדותן בטלה שהרי הוכחשו בדרישה, אבל אם אחד אמר מנה שחור והשני אמר מנה לבן היה וכו' עדותן קיימת וכו' עכ"ל. ומבואר מהרמב"ם דלאחר התקנה אין עדים צריכים דרישה וחקירה בדיני ממונות (פ"ג מהל' עדות ה"א) ואם אמרו איני יודע בדרישות וחקירות עדותן קיימת, אך אם הוכחשו עדותן בטלה. ונראה לבאר דאע"פ דאיני יודע בדרישות וחקירות בדיני ממונות אינו פוסל את העדות דתיקנו רבנן דחל עדות גמורה בלי פרטים אלה, מ"מ אם הכחישו זה את זה בטלה העדות מדין עד שקר, דאע"פ שתיקנו דאין צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות מ"מ עדות שקר פוסלת את העדות. ומשו"ה סובר הרמב"ם דהכחשה בדרישות פוסלת כמו הכחשה בחקירות. משא"כ אליבא דתוס' והראב"ד דס"ל דליכא דרישות בדיני ממונות ויין ושמן פוסל משום דהוי חפצא אחרת של עדות, י"ל דהכחשה בחקירות ג"כ אינו פוסלת בדיני ממונות. ועיין בש"ך (חו"מ סימן ל' ס"ק ו') שהביא שיטת הרמב"ן דהכחשה בחקירות אינה פוסלת בדיני ממונות. ונראה דיסוד המחלוקת אם הכחשה בחקירות פוסלת בדיני ממונות תלוי האם חל דין דרישות בדיני ממונות, דלהרמב"ם דחל דין דרישות בדיני ממונות הכחשה פוסלת בדרישות וחקירות, משא"כ להראב"ד דליכא דרישות בדיני ממונות י"ל דלא נתפס בזה חלות שם עדות כלל ואף אם הכחישו זה את זה בדרישות עדותן קיימת. ולפי הש"ך ה"ה שהכחשה בחקירות נמי אינה פוסלת.