משנה. אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם מה בין דיני ממונות לדיני נפשות דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות בעשרים ושלשה דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה וכו' דיני ממונות הטמאות והטהרות מתחילין מן הגדול דיני נפשות מתחילין מן הצד. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה.

לפום ריהטא נראה דההלכות שבמשנה מיוסדים בשני דינים שונים: א) יש דינים שחלין מדין הצלה דכתיב "ושפטו העדה והצילו העדה", וכגון ההלכה שבד"נ פותחין לזכות ואין פותחין לחובה, וההלכה דבד"נ מטין עפ"י אחד לזכות וע"פ שנים לחובה, וההלכה שבד"נ מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה, וההלכה שבדיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה וכו'. דכל אלה הלכות מדין והצילו העדה, ב) יש עוד דינים שהם דינים והלכות בהלכות סנהדרין, וכגון ההלכה שדיני נפשות בעשרים ושלשה, והדין שאין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה.

והנה יש לעיין בגדר ההלכה שד"נ מתחילין מן הצד, האם זה דין מדיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה", או"ד דזהו דין בפ"ע מדיני סנהדרין – דבסנהדרין של כ"ג מתחילין מן הצד. ועיין ברש"י (ד"ה מן הצד) וז"ל מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום לא תענה על ריב על דבריו של גדול רב כתיב בלא יו"ד עכ"ל. ויל"ע האם זוהי הלכה מדיני הצלה דחיישינן שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו שאר הדיינים לחלוק על דבריו ומתחילין מן הצד מדין "והצילו העדה" או"ד דזוהי הלכה מסוימת מדיני סנהדרין.²⁶¹

footnotes: ²⁶¹ ומרש"י משמע קצת דהוא מדין והצילו העדה.

ולכאורה יש בזה נפ"מ לדינא בשור הנסקל דליכא בו דיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה", אבל חל בשור הנסקל דין סנהדרין דנידון בכ"ג, ואי נימא דדין מתחילין מן הצד הוא דין מדיני הצלה אזי לא יחול דין זה בדין של שור הנסקל, משא"כ אם זוהי הלכה בדיני סנהדרין אזי אף בשור הנסקל יתחילו מן הצד. וכן נפ"מ להיפך לענין מלקות שחל במלקות דיני הצלה אבל אינו נידון בכ"ג, ואי מתחילין מן הצד הוא דין בדיני הצלה אזי יחול דין זה אף במלקות, משא"כ אם זוהי הלכה מדיני סנהדרין וב"ד של כ"ג י"ל דדין זה אינו חל לגבי מלקות. ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין ה"ד) וז"ל אחד דיני נפשות ואחד דיני מלקיות ואחד דיני גלות הדינים האלו שוים בהם אלא שהמלקות בשלשה ואין אחד מהן בשור הנסקל חוץ מדבר אחד שדינו בעשרים ושלשה עכ"ל. ומשמע שחל דין מתחילין מן הצד במלקות, ולפי"ז מוכח דהדין דמתחילין מן הצד הוי דין מדיני הצלה. וכן יש לדקדק מהא דאיתא במשנה דבדיני טומאות וטהרות מתחילין מן הגדול כמו בדיני ממונות, ומשמע דאפילו היכא שדנים דיני טומאות בסנהדרין של כ"ג מתחילין מן הגדול, ומוכח דדין מתחילין מן הצד הוא מדין "והצילו העדה" ואינו הלכה בסדר צורת המשא ומתן דסנהדרין, ומשו"ה דין זה אינו נוהג בדיני טומאות וטהרות ואפילו כשדנים אותם סנהדרין.

ולכאורה יש עוד נפ"מ לענין מסית דלא חל בו דיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה", ואילו הדין שנידון בסנהדרין דכ"ג אכן חל בו, ועיין ברמב"ם (פי"א מהל' סנהדרין ה"ה) וז"ל המסית אין דינו כשאר דיני נפשות, מכמינין לו את העדים ואינו צריך התראה כשאר הנהרגין ואם יצא מבית דין זכאי ואחד אמר יש לי ללמד עליו חובה מחזירין אותו יצא חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו, ואין טוענים למסית ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו וכו' עכ"ל. ומסתימת לשון הרמב"ם משמע דחל במסית דין הלנת דין ודין מתחילין מן הצד, ומסית רק נתמעט מהדין ללמד עליו זכות שאין טוענים למסית, וכן אם יצא מב"ד חייב ואחד אמר יש לי ללמד עליו זכות אין מחזירין אותו. וי"ל דמסית נתמעט רק מדיני הצלה דמלמד זכות וחובה אבל שאר הלכות שהן מדין הצלה חלין אף במסית כגון ההלכה שאין מחייבין אותו אלא ע"פ רוב של שנים, והלנת הדין ומתחילין מן הצד. ולא נתמעט מסית ומדיח מכל הדינים ד"ושפטו העדה והצילו העדה", דנתמעט רק מדין הצלה דלימוד זכות דכתיב במסית "לא תחוס עיניך" אך דין הצלה דנאמר בהוראת הב"ד עצמה כמו הלנת הדין ורוב ע"פ שנים ומתחילין מן הצד חל אף במסית דסוכ"ס הוי חלות שם דיני נפשות.

אמנם יתכן דלא חל במסית דיני הצלה כלל ומ"מ בעי רוב של שניים לחייב את המסית, דהא דבעינן הטייה עפ"י שניים לחייב אינו דין דחל מדיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה" אלא זוהי הלכה מסוימת בדיני נפשות מגזה"כ ד"לא תהיה אחרי רבים לרעות", והוא דין מסוים בד"נ דאין מחייבין בד"נ אלא ע"פ רוב של ב'. והא דקיי"ל דבשור הנסקל מחייבין עפ"י רוב של דיין א' (כמבואר ברמב"ם פי"א מהל' סנה' ה"ד) היינו משום דדין שור הנסקל אינו חלות שם דיני נפשות, והא דבעינן ב"ד של כ"ג בשור הנסקל הוא רק משום דנלמד מהיקש דכמיתת הבעלים כך מיתת השור, שדנין שור הנסקל בכ"ג כמו שדנין ד"נ. ולפי"ז י"ל דיש ג' גדרים בדינים שבמשנה: א) דיני הצלה מדין "ושפטו העדה והצילו העדה" כגון פותחין לזכות וכו', ב) דינים בסנהדרין כגון דיני נפשות ושור הנסקל בכ"ג והדין שאין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים המשיאין לכהונה, ג) דינים שחלין בחלות שם דיני נפשות כגון ההלכה שאין מטין לחובה אלא עפ"י שניים.

ולפי"ז יש לעיין מדוע במלקות קיי"ל דמחייבין עפ"י רוב של א', וצ"ע דהרי מלקות הוי כדיני נפשות, וא"כ ניבעי רוב של שניים כדי לחייב מלקות. ועיין במאירי (דף ג: ד"ה כבר בארנו ששלשה מינין של בתי דין) שתירץ דבמלקות אין צריך הטייה עפ"י שנים משום דחד לגבי תרי כמאן דליתא דמי, והוי כהכרעת שנים. אמנם לפימש"נ דרוב של שנים לחייב אינו מדיני הצלה ד"ושפטו העדה והצילו העדה" אלא זוהי הלכה מסוימת בחלות שם דיני נפשות י"ל דלכן לא חל דין זה במלקות, דמלקות לא הוי חלות שם דיני נפשות. אך צ"ע דהרי הרמב"ם (פט"ז מהל' סנהדרין ה"א) כתב וז"ל ואף על פי שמלקות בשלשה במקום מיתה היא עומדת עכ"ל, ופסק גם דחל דין מתחילין מן הצד במלקות, ומשמע דס"ל דמלקות מהוה חלות שם נפשות, וא"כ צ"ע למה מחייבין מלקות עפ"י רוב של א'.²⁶²

footnotes: ²⁶² ואולי י"ל דמהפסוק "לא תהיה אחרי רבים לרעות" ילפינן דאין מחייבין בסנהדרין של כ"ג עפ"י רוב דאחד אלא עפ"י רוב דשנים. ואילו היה חל במלקות הדין הזה דצריכים רוב של שנים לחייב אזי יוצא דהב"ד של ג' כולו צריך לפסוק לחיוב ולא חל דין רוב כלל, וזה א"א דכל ב"ד צריך להיות ב"ד שפוסק עפ"י רוב דכתיב "אחרי רבים להטות", ומשו"ה מחייבין מלקות עפ"י רוב של א'.

דף לב. משנה. דיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה.

עיין בגמ' לקמן (דף לג:) "מניין ליוצא מבית דין חייב, ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרג. ומניין ליוצא מבית דין זכאי, ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה, מניין שאין מחזירין אותו תלמוד לומר צדיק אל תהרג. אמר רב שימי בר אשי וחילופא למסית דכתיב לא תחמל ולא תכסה עליו". ויש לעיין בהא דאין מחזירין לזכות למסית, דאם באמת יש צד שפטור אזי לא הוי מסית כלל ואמאי אין מחזירין לזכותו, וכי ניתן להרוג אדם מישראל לחנם. וי"ל דהא דמחזירין לזכות בשאר דיני נפשות היינו אפילו לזכות שאין ממש בדבריו, דמחזירין פעם ראשונה ושנייה אפילו כשאין ממש בדבריו (כדאיתא לקמן דף מג. וברמב"ם פי"ג מהל' סנהדרין ה"א), משא"כ במסית אין מחזירין לזכות שאין בה ממש, אבל אם יש טענה שיש בה ממש לזכותו אזי מחזירין את הדין אף במסית.²⁶³

footnotes: ²⁶³ ועיין באור שמח (פ"ה מהל' סנה' ה"ב).

גמ'. שטר שזמנו כתוב באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו.

והנה יש לעיין לאחר תקנת החכמים דדיני ממונות א"צ דרישה וחקירה למה לא אמרינן דשמא העדים לא דקדקו בעדותן על הזמן ואיחרוהו גם בעדות על פה, וא"כ לא תהא שייך הזמה בעדות על פה, ומ"ש דרק לגבי עדות בשטר אמרינן דליכא הזמה משום דשמא איחרוהו וכתבוהו, דלכאורה אף בעדות על פה י"ל דשמא איחרו העדים את תאריך ההלואה כדי שהשעבוד יחול בזמן מאוחר יותר. ועוד צ"ע דברמב"ם (פ"ג מהל' עדות ה"ג) מבואר דאף לאחר התקנה דליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות היינו רק להכשיר איני יודע אבל דין הכחשה והזמה עדיין חל בד"מ בעדות על פה, וצ"ע מדוע חל דין הזמה בעדות על פה דנימא דאיחרו את הזמן כמו דאמרינן הכי בעדות בשטר. ועיין ביד רמה (דף לב: ד"ה ברם) שהקשה כן, וז"ל וכי תימא מאי שנא עדות בשטר דמכשרינן להו ולא קיימא עלייהו הזמה ומאי שנא עדות על פה דקיימא עלייהו הזמה, לא דמי דאלו מלוה בשטר ליכא לברורי טפי ממאי דכתיב בשטרא, וכיון דהאי זימנא דכתיב ביה בשטרא סהדי הוא דכתבי ליה מדעתייהו ולא מחמת חקירת ב"ד איכא למימר שמא אחרוהו וכתבוהו, אבל מלוה על פה היכא דאתו סהדי ואסהידו קמן בבי דינא כיון דאנן קא חקרינן להו אימת אוזפיה ואמרי ביום פלוני לא חיישינן שמא אחרו זמן ההלואה דהא אנן כי קא שיילינן להו באיזה יום אדעתא דלימרו לן יומא דהלואה גופה קא שיילינן להו, ואינהו נמי כי קא מסהדי קמן בגוה בתורת הכי קא מסהדי ואמטול הכי ליכא למיתלי ולא מידי עכ"ל. ולכאורה תירוצו צ"ע, דבשלמא לפני התקנה כשהיה חל דין דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי יש לחלק בין עדות על פה לבין עדות שבשטר, דבעדות על פה דב"ד שואלין את העדים על הזמן והעדות היא על זמן מדויק אזי הזמן הוי חלק מגופה של העדות וא"א לומר שמא לא דקדקו בזמן, משא"כ בעדות שבשטר דלא שיילינן ליה על הזמן אין הזמן חלק מגוף העדות ויש לחשוש שמא איחרוהו וכתבוהו. אמנם לאחר התקנה דליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות, צ"ע אמאי אין אנו חוששין בעדות על פה שמא איחרו העדים את הזמן כדי שהשעבוד יחול בזמן מאוחר יותר, והזמן שאמרו לא היה באמת זמן ההלואה, וא"כ לא יחול בהם דין הזמה.

ולכאורה יש לתרץ את קושיית הרמ"ה דבשטר יש חזקה דהכל בהכשר נעשה, דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותם בב"ד (גיטין ג.), וחל דין מסוים בשטר דהשטר מעיד על עצמו שהוא כשר, ולפיכך כשיש ספק בכשרות השטר ב"ד צריכים לתלות במה שהן יכולין לתלות בו כדי להכשיר את השטר, מכיון דהשטר מעיד על עצמו שהוא כשר, ולכן דוקא בשטר אמרינן דחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו, משא"כ בעדות על פה אין דין לתלות שהעדות כשרה, ואם העידו העדים על זמן מסוים ובאו עדים והזימום בטלה העדות ואין תולין שהעדים איחרו את הזמן.

אמנם יש לעיין בזה דהאיך ב"ד תולין לומר דבר שהוא ההיפך ממה שכתוב בשטר, דהרי השטר כתוב בו זמן מסוים ולענין גבייה גובין מהזמן שכתוב בשטר, והיאך תולין לגבי הזמה דהזמן שבשטר הוא מאוחר וליכא הזמה. ולכאורה דין זה תלוי במחלוקת שבין תוס' והראב"ד בגיטין (דף יז:) בגט מאוחר האם הוא חל משעת מסירה או משעת שכתוב בו, דשיטת התוס' (גיטין יז. ד"ה ריש לקיש אמר משום פירות) היא דהגט חל רק מזמן הכתוב בו, ואפילו אם מסר הבעל את הגט לאשה לפני הזמן שכתוב בגט. משא"כ הראב"ד (פ"א מהל' גירושין הכ"ה) סובר שחלות הגט הוא מזמן המסירה. ונראה דפליגי נמי בשטרי קנין דלתוס' הקנין חל מזמן הכתוב בשטר, ולהראב"ד הקנין חל משעת מסירת השטר ואפילו אם זמן המסירה הוא לפני הזמן הכתוב בשטר חל הקנין מזמן המסירה. ובשלמא לפי הראב"ד י"ל שב"ד תולין ומפרשים דהזמן שבשטר מאוחר, דלהראב"ד בגט מאוחר אע"פ שכתוב בו זמן מאוחר אמרינן דהשטר חל מזמן המסירה, דהשטר מעיד על עצמו שהוא כשר ושנכתב בזמן המסירה שלפני כן אלא דאיחרו את הזמן בשטר, וי"ל דה"ה דב"ד תולין ומפרשין דהזמן שבשטר מאוחר וליכא הזמה. אמנם לפי שיטת תוס' דהשטר חל רק מהזמן שכתוב בשטר, היאך נוכל לומר שהשטר כשר דבאמת נכתב מקודם והעדים איחרוהו וכתבוהו והרי כתוב בשטר זמן מאוחר והשטר חל מהזמן שכתוב בשטר, וצ"ע לפי תוס'.

והנה יש לבאר את קושיית הגמ' בב' אופנים: א) י"ל דדין דרישה וחקירה מחייב שהעדים יעידו על זמן מדויק וא"כ היאך נוכל לפרש שהעדים איחרו את הזמן שנכתב בשטר, דאם אין הזמן מדויק נפסל העדות מדין דרישה וחקירה, ב) י"ל דאי בעינן דרישה וחקירה אזי הזמן הוי מגופה של העדות, ומכיון דהזמן הוי מגופה של העדות אי אפשר לב"ד לפרש את הזמן שנכתב שטר ולומר דהעדים איחרו את הזמן. ועיין ברש"י (ד"ה היכי) וז"ל אמר שמא איחרוהו מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא, והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתייהו בשמא עכ"ל. ונראה לבאר דר"ל דמאחר שחל דין דרישה וחקירה כדי להזים את העדים, וכדי דלהוי עדות שאתה יכול להזימה, אזי הזמן הוי מגופה של העדות, ומשו"ה אי אפשר לפרש את דבריהם כדי שלא יוזמו. דאי אפשר לפרש ולתרץ את גופה של העדות.

ולפי"ז יש לתרץ את קושיית היד רמה הנ"ל, דיתכן לומר דיש חילוק בין עדות על פה לעדות שבשטר, דבעדות על פה אע"פ שלאחר התקנה ליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות מ"מ אם העדים העידו על הזמן אזי הזמן הוי חלק מגופה של העדות, כי היכי דבדיני נפשות הזמן הוי חלק מגופה ועיקרה של העדות, ומשו"ה א"א לב"ד לפרש ולתרץ את דיבור העדים ולומר שאיחרו את הזמן, דא"א לב"ד לפרש את גופה ועיקרה של העדות. משא"כ בעדות שבשטר י"ל דלאחר התקנה דליכא דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי עיקר העדות חלה על עצם ההלואה עצמה ולא על הזמן, והזמן הוי רק עדות שבכתב בעלמא, אך אין הזמן חלק מעיקר גוף העדות שבשטר, ולא חל על הזמן שבשטר חלות דין עדות בשטר דכמי שנחקרה בב"ד דמי, דעיקר העדות שבשטר חל רק על ההלואה והחוב עצמו, ומשו"ה דוקא בשטר אמרינן דשמא איחרוהו וכתבוהו.²⁶⁴

footnotes: ²⁶⁴ ועיין בספר העיטור ערך זמן (דף ז: ח.) שדן לגבי דברי הגמ' ביבמות לא: דאם העדים אינם זוכרים מעצמם את הזמן אי אפשר לסמוך על השטר משום דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם, האם ליכא חלות דין עדות בשטר כשאין העדים זוכרים בעצמם את העדות הכתובה בשטר, והרי קיי"ל דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולכאורה השטר מעיד בעצמו מבלי שהעדים זוכרים את העדות. ועיין ברי"ף יבמות דף ט. בדפי הרי"ף שדן בזה ותירץ וז"ל ומסתברא לן כי אמרינן דלא הויא לה עדות שכתב עדות הני מילי היכא דאיתיה לשטרא תותי ידי סהדי, דכמה דלא נפקא לה סהדותא מתותי ידיהון דסהדי כמה דלא קא מסהדי בה עד השתא דמיא, דהא אי בעו כבשי לה לשטרא ולא מסהדי, הלכך אי מדכרי לה לסהדותא ומסהדי בה על פה הויא עדות ואי לא לא הויא עדות עכ"ל. כלומר דאע"פ דשטר מעיד בעצמו והו"ל כמי שנחקרה נחקרה עדותו בב"ד גם מבלי שהעדים זוכרים את העדות, אמנם כ"ז הוא דוקא כשהשטר תפוס הוא ביד בעל השטר דאזי חל חלות דין שטר, משא"כ כשהשטר תפוס ביד העדים דאזי לא חל דין עדות בשטר ולא הוי כמו שנחקרה עדותו בב"ד. ועיין בעיטור שכתב דיש לחלק בין הגמ' ביבמות דמיירי לגבי הזמן שבשטר ובין גוף העדות על המעשה, דרק לגבי הזמן אמרינן דבעינן שהעדים יזכרו מעצמם את הזמן, וז"ל הילכך כל שטרי דאתו לקמן דמקיימי בחתימת ידייהו דסהדי כשר. אף על גב דלא דכירי כלל ובין למאן דאמר על כתב ידם הן מעידין ובין למ"ד על מנה שבשטר הן מעידין מפיהן קרינא ביה ול"ש דנפקי מידא דבע"ד ול"ש דנפקי מידא דסהדי מגבינן מינייהו דעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין מדאורייתא בלא קיום. ומדרבנן בקיום והני מילי בעיקר השטר והא דארבעה אחין דבעינן דדכירי דווקא אזמן הוא דקאמרינן, אף על גב דקיימא לן על מנה שבשטר הן מעידין דווקא אמנה שבשטר אף על גב דלא דכירי כמי שנחקרה עדותן הוא אבל אזמן נהי דבסתמא כשר. ולא מצי למיפסליה משום מוקדם. דכיון דאיתחזק לא מחזקינן ריעותא. וכו' מיהו אצטרכינן לברורי זמנא אפומא דסהדי דשטרא כגון דאיכא סהדי אחריני דפסלי ליה בעינן דדכירי ואי לא דכירי מפי כתבם הוא דסהדי גופיהו אי מקדמי או מאחרי זימנא מהימנן להו. ולא אמרינן נחקרה עדותן בב"ד עכ"ל. ומדברי בעל העיטור מבואר דכאשר העדים חותמים על השטר הם מעידים על גוף המעשה ולא על הפרטים הנוספים המוזכרים בשטר, והזמן אינו אלא פרט צדדי ואינו מעיקר גוף העדות שבשטר ולא חל על הזמן חלות דין עדות שבשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי. ולכאורה שיטת בעל העיטור הוא סמך לסברת רבינו זצ"ל דאין הזמן חלק מגוף העדות שבשטר. ועיין בשו"ת נו"ב (מהדורא קמא אבן העזר ס' ע"ב), ובשו"ת בית הלוי (ח"ג סימן ה') דהנו"ב נקט דאע"ג דקיי"ל דגם בממון צריך דרישה וחקירה מן התורה זהו רק דלכתחילה צריכין הב"ד לחקרם ולשואלם באיזו זמן, אבל אם העדים השיבו שאינם יודעים את הזמן עדותן כשרה מן התורה יעו"ש באריכות, והבית הלוי חולק עליו וכתב דמדברי כל הראשונים נראה ברור דמן התורה ממון ונפשות שוים בדו"ח בכל הפרטים ואינו יודע פסול בהו כמו בנפשות עיי"ש, ומבואר דנחלקו האם בעדות ממון הזמן היא מעיקר גוף העדות (דעת הבית הלוי) או דבעינן עדות על הזמן רק כדי שתהא עדות שאתה יכול להזימה (דעת הנו"ב). ועיין עוד בשיעורי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל (חתן רבינו זצ"ל) עמ"ס גיטין שיעור ג - בענין זמן בשטרי קידושין וגיטין.

גמ'. א"ר חנינא דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה שנא' משפט אחד יהיה לכם ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לוין.

עיין בנימוקי יוסף (דף י: מדפי הרי"ף ד"ה בדין מרומה) דשטרי גיטין וקידושין צריכים זמן משום דרישה וחקירה אך לאחר התקנה גט כשר אפילו בלי זמן, וז"ל ואף על גב דמדאורייתא בעינן כבדיני נפשות דכתיב משפט אחד יהיה לכם רבנן הוא דתקון הכי כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אי הוה בעי דרישה וחקירה לא תמצא מי ילוה וכן גט דמכשרינן אפילו אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דלא בעינן דרישה וחקירה כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות, ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, וכן למקדש בשטר לא בעינן שיהיה זמן כתוב בשטר מהאי טעמא עכ"ל. ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי (פ"ג מהל' עדות ה"ד) שהקשה על הנימוקי יוסף דקיי"ל דשטר שחרור בלי זמן כשר, והרי א"א לומר דרבנן אפקעינהו לעבדות מיניה, דהרי גם אם אפקעינהו לא עדיף מהמפקיר עבדו דצריך גט שיחרור, ואם נימא דאפקעינהו רבנן לעבדות מיניה כמו שלא היה עבד מעולם, א"כ אין כאן גירות כלל, דהלא גייר עצמו רק לשם עבדות ולא לשם ישראל, וחסר לו קבלת עול מצות הנוהגים בישראל ולא בעבדים, ואם אין כאן עבדות אין כאן גירות כלל, והא קיי"ל ביבמות (דף מ"ח) דבשעה שמשתחרר לא בעינן דעתו ומטבילין אותו בעל כרחו, ולדעת הרבה מהראשונים טבילה זו אינה אלא מדבריהם, משום שכבר גייר עצמו בשעה שנעשה עבד, ובעל כרחך מוכרח דלא אפקעינהו רבנן לעבדות מיניה, וא"כ צ"ע אם מה"ת בעי דרישה וחקירה אף בשטרות אמאי גט שחרור א"צ זמן. ועוד העיר הגר"ח זצ"ל דכמה דיני עדות ליכא בשטרות, וכדתנן בגיטין (דף י"ז) דנחתם בלילה כשר, והרי קי"ל דאין מקבלין עדות בלילה.

וביאר הגר"ח זצ"ל (בחידושי רבנו חיים הלוי שם) דהגזה"כ דשטרות הוא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא בעינן בשטרות כל דיני הגדת עדות וקבלת עדות, וכי היכי דאין בשטר דין דבעינן חתימת עדות ביום, ה"ה דליכא בשטרות דין דרישה וחקירה, ומשו"ה בשטרי גיטין וקידושין לא בעינן זמן מדאורייתא. אמנם הגר"ח זצ"ל ביאר דכ"ז דוקא בשטרי קנין דחל בהם דין שטר מדאורייתא, משא"כ בשטרי ראייה דאין להם דין שטר דאורייתא והויין עדות בכתב שפיר חל בהם דין דרישה וחקירה, ומשו"ה הקשה הגמ' בסוגיין היאך מכשירינן שטרי מלוה המאוחרין בלי זמן מדויק והרי יש דין דבעינן דרישה וחקירה.

ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עדות ה"ד) וז"ל דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר וכו' עכ"ל. והרמב"ן בספר המצות (שרש ב') הקשה עליו וז"ל מהן שאנו דנין בגטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו בחותמיו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר וזה לדברי הכל עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל דהרמב"ם מחלק בין שטרי קנין לשטרי ראייה, דחלות דין עדות בשטר חל דוקא בשטרי קנין משום שנעשו מדעת המתחייב, דדעת המתחייב דאורייתא חל רק בדעת קנין. משא"כ בשטרי ראייה דליכא בהו חלות דעת המתחייב ולכן הוי עדות שבכתב דפסול מה"ת משום מפי כתבם, והוכשרו רק מדרבנן. אך שטרי קנין כגיטין וקידושין חלין מדאורייתא מגזה"כ דשטרות, דחל בשטרי קנין חלות שם דעת המתחייב וחלות דין עדות שבשטר. ולכאורה ביאור הגר"ח בסוגיין ניחא לפי שיטת הרמב"ם שמחלק בין שטרי קנין לשטרי ראייה, די"ל דהגמ' הקשה דוקא על שטרי ראייה דאינן אלא עדות שבכתב איך הוכשרו בלא זמן מדויק והרי בעדות דעלמא בעינן דרישה וחקירה. אמנם צ"ע מהי קושיית הגמ' לפי שיטת הרמב"ן שאין חילוק ביסוד דינם בין שטרי ראייה ובין שטרי קנין דחל בתרווייהו חלות דין שטר מדאורייתא, ודין עדות בשטר חל בלי כל דיני הגדת עדות וקבלת עדות בב"ד וא"צ דרישה וחקירה, וצ"ע א"כ מהי קושיית הגמ'.

ונראה דבעדות על פה בדיני ממונות לפני התקנה אם העד יאמר איני יודע לא' מן השאלות של הדרישות וחקירות העדות פסולה מכיון דיש חסרון בהגדת עדות. אמנם בשטר דלא חל בו דיני הגדת עדות וקבלת עדות בב"ד אם ליכא זמן השטר כשר מדאורייתא אליבא דהרמב"ן. אמנם אם כתוב זמן בשטר ובאו עדים אחרים והזימו את העדים החתומים בשטר השטר פסול משום הכחשה. וי"ל דזהו ביאור קושיית הגמ' דאם חל דין דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי אף בשטרות הזמן הוי חלק מגופה של העדות, וחל בו פסול הכחשה והזמה והיאך נוכל לומר שאיחרוהו וכתבוהו. ולפי"ז מבואר דאליבא דהרמב"ם קושיית הגמ' היא דנימא דשטר ראייה מאוחר יהיה פסול מחמת חסרון דין דרישה וחקירה, ואילו לרמב"ן קושיית הגמ' דשטר מאוחר יהיה פסול משום הכחשה והזמה, דאי לא חל דין דרישה וחקירה בדיני ממונות אזי י"ל שאין הזמן נעשה חלק מגופה של העדות ולא חל בו פסול הכחשה, כי היכי דאין הכחשה פוסלת בבדיקות (פ"ג מהל' עדות ה"ג) אבל אם חל דין דרישה וחקירה בד"מ אזי הזמן הוי חלק מגופה של העדות ושטר מאוחר יהיה פסול מחמת דיש הכחשה והזמה למה שכתוב בשטר. ולפי הרמב"ן הגמ' מתרצת דלאחר התקנה ליכא דין דרישה וחקירה בדיני ממונות, והזמן אינו חלק מגוף העדות שבשטר, ולכן לא חל בו פסול הכחשה והזמה, ושפיר אמרינן דשמא איחרוהו וכתבוהו.²⁶⁵

footnotes: ²⁶⁵ ועיין עוד בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ג מהל' עדות ה"ד במש"כ בשיטת הרמב"ן והרמב"ם.

גמ'. ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידין על שטר זה והלא ביום פלוני עמנו הייתם במקום פלוני שטר כשר ועדיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו.

עיין ברמב"ם (פי"ט מהל' עדות ה"ג) וז"ל אין עדי השטר נעשין זוממין עד שיאמרו בבית דין שטר זה בזמנו כתבנוהו ולא אחרנוהו, אבל אם לא אמרו כן אף על פי שזמנו של שטר באחד בניסן בירושלים ובאו עדים והעידו שעדי השטר היו עמהם בבבל ביום זה, השטר כשר והעדים כשרים שאפשר שכתבוהו ואחרוהו וכשהיו בירושלים באחד באדר כתבו שטר זה שם ואחרו זמנו וכתבו זמנו בניסן, אמרו בזמנו כתבנוהו והוזמו אם יש שם עדים שיודעים היום שחתמו על השטר או עדים שראו זה השטר וחתימת ידם בו ביום פלוני, כיון שהוזמו הרי נפסלו למפרע מיום שנודע שחתמו על השטר שהעדים החתומים על השטר הרי הן כמי שנחקרה עדותן בבית דין בעת החתימה, אבל אם אין עדים שראו עדותן ולא ראו השטר מקודם אין נפסלין אלא מעת שהעידו בבית דין שזה כתב ידן ואמרו בזמנו כתבנוהו, ואפשר שביום זה שהעידו בבית דין בו ביום חתמו על השטר שיש לו כמה שנים והם שקרו ואמרו בזמנו כתבנו עכ"ל. ומקור דברי הרמב"ם משיטת הרי"ף (ב"ק דף כח: מדפי הרי"ף). ויל"ע בביאור דברי הרמב"ם דכשאמרו העדים שבזמנו כתבנוהו ואח"כ הוזמו הן נפסלין למפרע מיום שנודע לעדים אחרים שחתמו על השטר ולא מיום שכתוב בשטר, ומשמע שאפילו אם הזמן שהעדים האחרים ראו את השטר הוי לאחר הזמן שבשטר, וצ"ע דאם העדים שבשטר נאמנין כשאמרו בזמנו כתבנוהו ומשו"ה חלה הזמה להזימן ולא אמרינן דהעדים איחרו את הזמן שבשטר, א"כ אמאי אין העדים נפסלין למפרע מהיום שכתוב בשטר, ואם אינן נאמנין לומר שבזמנו כתבנוהו אמאי חלה הזמה לפסול את השטר. ועיין בנימוק"י (ב"ק דף כח: מדפי הרי"ף ד"ה למפרע) שדייק דרש"י סובר שחלה הזמה לפסול את העדים שבשטר למפרע מיום שכתוב בשטר (וכן סובר הרא"ש ב"ק פ"ז סימן ו'), וצ"ע בשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דנפסלין למפרע רק מיום שנודע לעדים אחרים שחתמו על השטר או ביום שראו עדים אחרים את השטר ביד המלוה, ואפילו אם הזמן מאוחר לזמן הכתוב בשטר.

ונראה לבאר דכשהעדים מעידים בזמנו כתבנוהו נכללו ב' דברים בעדותן: א) שראו דעת המתחייב של הלוה באותו היום, שהרי הן מעידים שראו את ההלואה באותו היום, ב) הן מעידים שחתמו על השטר באותו היום ושחלה הגדת עדות שלהן באותו היום. וי"ל דכשעדים באים ומזימים אותן ואומרים עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני חלה הזמה על עדותן לענין דעת המתחייב וההלואה, שהמזימים מעידים שלא היו העדים החתומים על השטר באותו מקום באותו זמן לראות את ההתחייבות של הלוה ולא ראו את ההלואה, וחלה ההזמה על עדותן לגבי ההלואה. (ולמשל אם כתוב בשטר בא' בניסן בנוי יורק שמעון לוה מראובן מנה, ובאו שנים והזימום דבא' בניסן עמנו הייתם בלוס אנגלס, חלה הזמה לגבי ההלואה דהעדים המזימים מעידים שהעדים הראשונים לא ראו את ההלואה). אמנם לענין עדותן שחתמו על השטר באותו היום ושחלה הגדת עדות באותו היום לכאורה ליכא הזמה, דהרי יש כאן חתימת ידן על השטר ויתכן שבאמת חתמו על השטר באותו היום במקום שהיו המזימין (בא' בניסן בלוס אנגלס), וכדי לפסול את העדים מיום שכתוב בשטר אנו צריכים לסמוך על עדותן שחתמו באותו היום שכתוב בשטר ושבאותו היום חלה הגדת עדותן והעידו עדות שקר, והרי קיי"ל דאין אדם משים עצמו רשע, ולכן אין העדים זוממים נפסלין למפרע מיום שכתוב בשטר אלא מיום שנודע לעדים אחרים שחתמו על השטר או שראו את השטר ביד המלוה דביום זה חלה הגדת עדות של העדים החתומים על השטר.²⁶⁶

footnotes: ²⁶⁶ ולפי שיטת רש"י והרא"ש דס"ל דנפסלו מיום שכתוב בשטר י"ל דלא חל כאן דין אין אדם משים עצמו רשע שהרי הוזמו וממ"נ הוייין רשעים אלא שעדותן שחתמו בו ביום באה לקבוע מתי נעשו רשעים בעדותן ובזה הם נאמנים. א"נ י"ל דלגבי הזמן הכתוב בשטר חל דין שהכל שבשטר בהכשר נעשה וחלה חלות עדות שבשטר מאותו היום שכתוב בו, ואע"פ שהוזמו והתוכן שבשטר לגבי ההלואה הוכח כשקר אבל לא לגבי זמן העדות והזמה.

והנה עיין בבעל המאור (כתובות דף ח: מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל שלא תתכן ההזמה לעולם בעדי השטר שיש לומר אחרוהו וכתבוהו ועוד אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה עכ"ל. וקשה שאם העידו שלא אחרוהו למה אין הזמה חלה בשטר אלא רק בעדות בעל פה. ויש לבאר את סוף דברי הבעה"מ בשני אופנים: א) בשטר אין הגדת וקבלת עדות בב"ד (וכדביאר מרן הגר"ח בספרו פ"ג מהל' עדות ה"ד), והפרשה של הזמה נאמרה רק בעדות שהעידו בב"ד. ב) רק כשיש עדות אמת חל דין עדות שבשטר שהיא כשרה, ואילו בעדות שקר אין גזיה"כ של שטר, ופסולה מדין מפיהם ולא מפי כתבם, ולכן אין חלות הזמה כי בטלה כל הגדת העדות שבשטר מעיקרה. ויתכן נ"מ בין שני הפירושים בעדי שטר שהוזמו האם כשרים הן לעדות אחרת (ועיין בש"ך סי' ל"ח ס"ק ב'). לפי' השני, הרי לא העידו בכלל, וכאילו כתבו איגרת לב"ד, ולכן כשרים. מאידך לפי' ראשון, אף שאין חיוב הזמה מ"מ יתכן שהעדים פסולים שהרי העידו לשקר. אלא דאפילו לצד זה נראה שיפסלו רק אם ננקוט שהגדת עדות שקר בעצמה פוסלת לעדות. מאידך אליבא דהגר"ח זצ"ל עדות שקר בעצמה אינה פוסלת אלא דוקא חלות השם של עד זומם שחל בגברא פוסל, וא"כ עדי שטר שהוזמו לא יפסלו שאע"פ שנודע שהעידו לשקר מ"מ מאחר דלאו בני הזמה נינהו לא חל שם עד זומם בגברא ולא נפסלו.²⁶⁷

footnotes: ²⁶⁷ אך לפי"ז יש להקשות מהגמ' בסוגיין דמבואר דאין הזמה בשטר מחמת תקנת דיני ממונות בלי דרישה וחקירה ולא משום שאין בשטר קבלת עדות בב"ד, וצ"ע.

ברם יש להקשות לפי הבעה"מ למה לא יפסלו שטרות דעלמא משום הפסול של עדות שאי אתה יכול להזימה. ותירץ הגר"ח זצ"ל דדין עדות שאי אתה יכול להזימה הוא דין בקבלת עדות בבי"ד - שאין ב"ד מקבלין עדות שאאי"ל - ולכן אינו חל בשטר שאין עדותו תלויה בקבלה בפני בי"ד.

ועוד יתכן לומר דהבעל המאור ר"ל דאף אי נימא דחל חלות שם עד מוזם בעדים שבשטר שהוזמו וחל פסול בגברא דהוי עד פסול, מ"מ אינן משלמין וליכא בהו חיוב עונש דכאשר זמם, דהעונש דכאשר זמם תלוי בהגדת וקבלת עדות בב"ד, משא"כ בשטר דנתחדש חלות דין עדות בשטר דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד בלי דיני הגדת וקבלת עדות בפני ב"ד.²⁶⁸

footnotes: ²⁶⁸ דעדי הזמה נאמנים על גופן של העדים שהעידו בשטר לשקר ונפסלו, ואילו העונש דכאשר זמם תלוי בחלות שם הזמה דלא חלה בעדות שבשטר.