Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 33b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. ת"ר מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר א' יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ת"ל ונקי אל תהרוג.
יל"ע למה בעינן לימוד מקרא ד"ונקי אל תהרוג" והרי כתיב "לא תרצח", ואם באמת זכאי הוא אזי אסור לב"ד להורגו מלאו דרציחה. וי"ל דעל כרחך דמיירי באופן שב"ד יודעים שאין ממש בדבריו, ומ"מ ילפינן שאם אמר אדם יש לי ללמד עליו זכות דמחזירין אותו. ובזה חלוק מסית משאר ד"נ דאין מחזירין אותו כשיש טענת זכות שאין בה ממש, אך באופן שיש טענה שיש בה ממש של זכות גמור דשמא אינו מסית כלל אזי י"ל דמחזירין אותו. (ועיין לעיל בשיעורים דף לב. ד"ה דיני נפשות מחזירין לזכות ולא לחובה).
גמ'.ת"ר מנין ליוצא מב"ד חייב ואמר א' יש לי ללמד עליו זכות מניין שמחזירין אותו ת"ל ונקי אל תהרוג וכו' ומנין ליוצא מב"ד זכאי ואמר אחד יש לי ללמד עליו חובה מניין שאין מחזירין אותו ת"ל צדיק אל תהרוג. בעא מיניה רב זירא מרב ששת חייבי גליות מנין וכו' אתיא רוצח רוצח.
ומבואר דילפינן מגז"ש דרוצח רוצח דחל דין והצילו העדה בחייבי גלות, ומשו"ה אם יש ללמד עליו זכות מחזירין אותו. אמנם יש לעיין מהו המקור שדנין חייבי גלות בב"ד של כ"ג, דהרי מנין של כ"ג אינו תלוי בדיני הצלה דאף בחייבי מלקות חלין דיני הצלה ומ"מ קיי"ל שדנין מלקות בב"ד של ג'. ונראה דקבלת עדות בחייבי גלות היא בכ"ג מפני שצריך לברר אם היתה רציחה בשוגג דחייב גלות או במזיד וחייב מיתת ב"ד ולכן קבלת עדות והמשא ומתן בעי ב"ד של כ"ג. אמנם לכאורה לאחר שהדיינין כבר ביררו שהיתה כאן רציחה בשוגג ואין חיוב מיתה מנלן דבעינן כ"ג לפסק דין של חיוב גלות. וי"ל דדרשינן מגז"ש רוצח רוצח דחיוב גלות הוי כדיני נפשות ובעי כ"ג לגמר הדין. ואילו במלקות אע"ג דדרשינן מגז"ש דרשע רשע לענין דמחזירין את הדין מלקות כנפשות מ"מ לענין מנין הדיינים מלקות בשלשה דילפינן לעיל (דף י.) מ"ושפטום" דסגי בג'.
אמנם עוד י"ל דדין חיוב גלות בעי כ"ג מצד עצמו ולא משום הגז"ש דרוצח רוצח, דהרי מצינו בתורה ב' פרשיות בענין גואל הדם: א) בפ' שופטים (דברים י"ט:ה- ו) כתיב "ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים ונדחה ידו בגרזן לכרת העץ ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי. פן ירדף גאל הדם אחרי הרוצח וגו' והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום", ומיירי ברוצח שנס לעיר מקלט דהותר לגוה"ד להרוג את הרוצח לפני שמגיע לעיר מקלט, ב) בפ' מסעי (במדבר לה: כו –כז) כתיב "ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה. ומצא אותו גאל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גאל הדם את הרוצח אין לו דם". ומבואר שם שאם יצא ההורג בשגגה מעיר מקלטו אחר הגמר דין דהותר לגוה"ד להרגו. וצ"ב למה בעינן ב' פרשיות בגואל הדם: א) דמותר לגואל הדם להרוג את הרוצח לפני שמגיע לעיר מקלט, ב) שמותר להורגו משיצא חוץ לעיר מקלט. ונראה דהא דגואל הדם הורג את הרוצח לאחר שיצא מעיר מקלט הוא משום דיציאתו מהעיר מקלט מחייבתו מיתה ע"י גואל הדם, ואין הגוה"ד הורגו מחמת מעשה הרציחה בשוגג דדין זה כבר פקע משהגיע לעיר מקלט, אלא יציאתו מהעיר מקלט מחייבתו מיתה. ויש להביא ראייה לזה מפסק הרמב"ם (פ"ה מהל' רוצח ושמירת נפש הי"א) וז"ל יצא חוץ לתחום עיר מקלטו בשגגה כל ההורגו בין גואל הדם בין שאר אדם גולה על ידו, הרגו בתוך תחום עיר מקלטו אפילו גואל הדם הרי זה נהרג עליו עכ"ל. ומבואר שאם יצא הרוצח מהעיר מקלט בשוגג אזי אסור לכל אדם להורגו, ומוכח שאין גדר הדין דהותר לגואל הדם להרוג את הרוצח כשהוא מחוץ לעיר מקלט אלא שעצם היציאה במזיד מחייבתו מיתה, ואם יצא בשוגג אסור להורגו. ונמצא דיש חילוק בין ב' הדינים דכשנס ההורג בשגגה לעיר מקלט יש רק היתר לגואל הדם להורגו, אבל משיצא מחוץ לעיר מקלט הריהו חייב מיתה. ולפי"ז יוצא דנכלל בגמר דין דגלות חיוב מיתה לכשיצא מהעיר מקלט, וא"כ פשיטא דחייבי גלות בעי ב"ד של כ"ג. אמנם לפי"ז צ"ע למה בעינן גז"ש דרוצח רוצח למיליף דמחזירין לזכות דתיפוק"ל דדין גלות הוי כדיני נפשות מאחר שחל עליו חיוב מיתה לכשיצא מחוץ לעיר מקלט וה"ה לענין דמחזירין לזכות.
תוס' ד"ה אתיא רשע רשע. וז"ל תימה תקשה לרבא מברייתא דהכא דקאמר בפרק קמא דמלקות תחת מיתה עומדת ולית ליה גז"ש דרשע וכו' ויש לומר דרבא אית ליה ג"ש אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך.
ונראה דר"ל דרבא סובר דמלקות במקום מיתה עומדת היינו לגבי קיום העונש ומשו"ה בעינן ב"ד של כ"ג, דמלקות מהוה קיום עונש דמיתה אבל אין זה שייך לגמר דין ולדין והצילו העדה ולכן בעינן גז"ש לגמר דין.
גמ'. והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו זיל קרי בי רב הוא.
ופרש"י (בד"ה זיל קרי) וז"ל תינוקת של בית רבן יודעים שאינו כלום והדר עכ"ל. ונראה דכשטעה בדבר שהצדוקים מודים בו לא חל חלות שם הוראה כלל, וכדחזינן מדין פר העלם דבר של ציבור שמביאין על הוראה מוטעת אבל אם טעו בדבר שהצדוקים מודים בו אין מביאין פר העלם דבר דלא חל ע"ז חלות שם שגגת הוראה ואינה הוראה מוטעת כלל, דלא חל בזה שם הוראה כלל.
דיני ממונות הכל מלמדין. הכל ואפילו עדים מתניתין ר' יוסי ברבי יהודה היא ולא רבנן דתניא ועד אחד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה ר' יוסי בר' יהודה אומר עונה לזכות ואינו עונה לחובה.
עיין בר"ן (ד"ה הכל ואפילו עדים) שהביא דברי הרמב"ן שהדין שאין עד מלמד זכות או חובה הוא משום שאין עד נעשה דיין, ובחידושי הרמב"ן (ב"ב דף קיד. ד"ה ודאמרינן) כתב דרבנן סברי דילפינן מקרא ד"ועד לא יענה בנפש" דאין עד נעשה דיין. ונראה דלפי הרמב"ן אם עד נעשה דיין אזי נפסל עדותו, ויסוד הדין דאין עד נעשה דיין הוי הלכה בהל' עדות ולא בדיינות, דחל איסור על העד להפקיע את עדותו ע"י שנעשה דיין. ולפי הרמב"ן ההלכה ד"ועד לא יענה בנפש" מיירי בין לענין דיני ממונות ובין לענין דיני נפשות, דבדיני עדות אין נפ"מ בין ממונות לנפשות ובתרווייהו קיי"ל דאין עד נעשה דיין, וא"כ בין בד"מ ובין בד"נ אין עד מלמד זכות או חובה. אמנם יעויין ברמב"ם (פ"ה מהל' עדות ה"ח) וז"ל כל עד שהעיד בדיני נפשות אינו מורה בדין זה הנהרג ולא ילמד עליו לא זכות ולא חובה, ואם אמר יש לי ללמד עליו זכות משתקין אותו שנאמר ועד אחד לא יענה בנפש למות בין לזכות בין לחובה, ומהו זה שנאמר למות כלומר עד שהעיד בנפש למות לא יענה דבר אלא יעיד וישתוק, אבל בדיני ממונות יש לו ללמד עליו זכות או חובה, אבל לא ימנה עם הדיינים ולא יעשה דיין שאין עד נעשה דיין אפילו בדיני ממונות עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם ס"ל שפסוק זה מיירי בדיני נפשות דוקא דכתיב "ועד אחד לא יענה בנפש למות" (וכן מבואר מדברי הרמב"ם בספה"מ ל"ת רצ"א). ולשיטתו י"ל דזוהי הלכה בהל' דיינות, דבהל' עדות אין סברא לחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות. ועל כרחך צ"ל דחל איסור מיוחד לדיין לדון בדיני נפשות בדבר שיש לו בו נגיעות מחמת עדותו, ולכן עד שהעיד בדיני נפשות אינו יכול להורות בדין זה ואינו יכול ללמד על הנידון חובה או זכות, דחל איסור בהל' דיינות דנפשות לדון בדבר שנוגע לעדותו. והרמב"ם סובר דהמחלוקת בין ריב"י ורבנן הוא בשיעור של נוגע בדבר, דלריב"י רק כשבא ללמד חובה חשיב נוגע בדבר דטענת חובה מחזקת את עדותו, אבל ללמד עליו זכות דזה ההיפך מעדותו לא חשיב נוגע ושפיר יכול ללמד עליו זכות. משא"כ רבנן סברי דבין ללמד עליו חובה ובין ללמד זכות הוי נוגע דשמא מלמד עליו זכות משום דנוגע בדבר ומתחרט שלא יבא לידי הזמה.
ולפי"ז נמצא דהרמב"ם ורמב"ן חולקים בגדר הדין דאין עד נעשה דיין, דלפי הרמב"ן חל איסור לאו מקרא ד"ועד לא יענה בנפש" שאסור לעד להפקיע ולפסול את עדותו ע"י שנעשה דיין, והדין דאין עד נעשה דיין הוי חלות איסור עדות דאסור לעד להיות דיין מכיון דע"י כך הרי הוא יפסול ויפקיע את עדותו. ולפי הרמב"ן חל דין פסול עדות ואיסור לאו כשעד נעשה דיין בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות, דבהלכות עדות אין לחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות. משא"כ אליבא דהרמב"ם בדיני נפשות חל דין פסול וכן איסור לאו בעד נעשה דיין, ואילו בדיני ממונות חל רק דין פסול אך אין לאו, דלפי הרמב"ם האיסור לאו הוי איסור מסוים בהל' דיינות שאסור לדיין לדון בדיני נפשות היכא דהוי נוגע בדבר מחמת עדותו.
תוס' ד"ה אחד מן התלמידים. וז"ל תימה הא אמר בספ"ק (דף יז.) דאי אמר איני יודע והדר אמר טעמא לא שמעינן ליה ולא יהא אלא כאחד מן התלמידים, וי"ל דהתם באומר טעמא לחובה והכא באומר טעמא לזכות עכ"ל.
עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי זה זכאי, שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי זה חייב, אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע, או שאמרו שנים זכאי או חייב והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים, נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר אמרו שלשה מהם זכאי ושנים אומרים חייב הרי זה זכאי וכו' עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם שדיין שאמר איני יודע עדיין נשאר חלק מהב"ד. אמנם עיי"ש בראב"ד שהשיג וז"ל וז"ל א"א אני רואה בגמרא שאותו שאמר איני יודע אינו מן המנין ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' סנהדרין ה"ב) וז"ל סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות וכו' או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד אומר איני יודע אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין והאחד אומר איני יודע יוסיפו שנים זה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבע חוץ מזה שנסתפק עכ"ל. ומבואר דלגבי דיני נפשות פסק הרמב"ם שהדיין שאמר איני יודע תו אינו חלק מהב"ד מכיון שא"א לו לחזור וללמד עליו חובה במשא ומתן החדש אחרי שהוסיפו עוד שני דיינים. ויוצא דהרמב"ם מחלק בין ד"מ לדיני נפשות, דבדיני ממונות דיין שאמר איני יודע נשאר חלק מהב"ד, משא"כ בד"נ (וכ"כ בכס"מ פ"ט מהל' סנהדרין ה"ב). והנה מדברי התוס' משמע דס"ל שדיין שאמר איני יודע עדיין נשאר חלק מהב"ד ויכול לטעון לזכות אבל לא לחובה, גם בדיני נפשות דלא גרע מא' מן התלמידים.
וצ"ע אליבא דהראב"ד קושיית התוס' דלא יהא אלא כאחד מן התלמידים. ויתכן שהראב"ד חולק רק בממונות שיש רק מנין של גמר דין לחוד ובזה ס"ל דאיני יודע אינו בכלל הב"ד, משא"כ בדיני נפשות דיש מנין למשא ומתן וכן מנין נפרד לגבי גמר הדין, והמנין דמשא ומתן הוא רק בנוגע לחלות שם הוראה וי"ל דלגבי המשא ומתן דהוראה אף הראב"ד מודה דאיני יודע נכלל במנין של הוראה ללמד עליו זכות דלא גרע מא' מן התלמידים.