Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 48a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. מיתיבי כפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס אימא נתנתו וכרכתו.
ופרש"י (בד"ה טהור מן המדרס) וז"ל בלא שום טבילה, דבטיל ליה שם מדרס דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו, ואינו מטמא עוד אדם וכלים, אבל שם כלי עליו, שאף מטפחת הספרים מטמאות טומאה במגע וזה הרי נגע בעצמה בעודו מדרס, וכשאבד שם מדרס ממנו מכל מקום עדיין כלי הוא ונשאר עליו טומאת מגע שהרי הוא ראוי לה, מדקתני טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא אלמא הזמנה מילתא היא עכ"ל. ומבואר מדברי רש"י דכשפקע דין מדרס ולא הוי אב הטומאה לטמא אדם וכלים עדיין שם כלי עליו והוי טמא מדין ראשון לטומאה. אמנם עיין ברמב"ם (פכ"ב מהל' כלים ה"י) וז"ל כפה שנתנו על הספר טהור מלקבל טומאת מדרס, אבל מתטמא במת ובשאר טומאות עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם מפרש את המשנה במס' כלים (פכ"ח מ"ה) דמיירי שנתנו על הספר קודם שנטמא דאזי טהור מלקבל טומאת מדרס אולם עדיין הוי כלי ליטמא בשאר הטומאות, ומשמע שאם נתנו לספר לאחר שנטמא (וכדפרש"י בסוגיין) אזי בטל לה דין טומאה לגמרי ואינו אפילו ראשון לטומאה. וצ"ב ביסוד המחלוקת בין רש"י להרמב"ם.
ועוד צ"ע דבעלמא קיי"ל דכדי לטהר כלי מטומאתו בעינן שבירה או שינוי מעשה (סוכה יד.), ואילו הכא מבואר דפקע דין טומאה ע"י שיחדו את הכפה לס"ת.
והנה בגמ' (ב"ק ב.) איתא דאבות הטומאה תולדותיהן לאו כיוצא בהן, כלומר דכשטומאה עוברת מדבר המטמא לחפץ שני יש ירידה בדרגת הטומאה, וכגון הא דאב הטומאה מטמא כלים להיותן ראשון לטומאה וכו', ואין אב מטמא חפץ אחר להיותו אב הטומאה כמותו. והא דקיי"ל דחרב הרי היא כחלל, מ"מ אין החרב נעשה ממש כמו האב דקיי"ל שאין החרב עושה חרב אחר כמותו (עיין בתוס' ב"ק דף ב: ד"ה דאילו). והנה קיי"ל דזב, זבה, נדה והיולדת הן אב הטומאה ומטמאין משכב ומושב להיות המשכב והמושב אב הטומאה וכדפסק הרמב"ם (פ"א מהל' מטמאי משכב ומושב) ה"א וז"ל הזב והזבה והנדה והיולדת כל אחד מארבעתן אב מאבות הטומאות, מטמאין כלים במגע, ומטמא אדם במגע ובמשא, ומטמא משכב ומושב ומרכב מתחתיו ועושה אותן אב טומאה עכ"ל. ולכאורה צ"ע היאך נעשה המשכב ומושב של זב וזבה נדה ויולדת לאב הטומאה ע"י שישבו או שכבו עליהן והרי קיי"ל דאבות הטומאה תולדותיהן לאו כיוצא בהן. ועכצ"ל דהא דנעשו משכב ומושב אב הטומאה אינו משום שהטומאה עוברת מהזב למשכב ומושב והן נטמאו מכח הזב, דא"כ היה דינם צריך להיות ראשון לטומאה – דקיי"ל דתולדותיהן לאו כיוצא בהן. אלא על כרחך מוכח דמשכב ומושב של זב הוי חלות שם אב הטומאה בפנ"ע - וטמא מכח עצמו, והא דבעינן שישב או ישכב הזב על הכלי היינו רק כדי להחיל על המשכב או מושב חלות שם "משכב ומושב של זב", וממילא חלה חלות דין אב הטומאה מאליה על משכב או מושב הזב.
ולפי"ז נראה דרש"י והרמב"ם נחלקו היכא דנעשה הכלי למשכב ומושב הזב וחל עליו חלות דין אב הטומאה ואח"כ נתבטל חלות שם משכב ומושב הזב דעליו דנתנוהו לספר תורה והוי חלות שם כלי בעלמא אי פקע מיניה דין טומאה לגמרי או דנשאר ראשון לטומאה, דרש"י סובר דבמדרס הזב יש ב' הלכות: א) דנטמא מדין אב הטומאה מעצמו מחמת חלות שם מדרס הזב, ב) דנטמא מדין ראשון לטומאה מחמת שטימאו הזב. ולכן רש"י סובר דכשנתבטל שם מדרס ופקע מיניה חלות שם מדרס הזב, נתבטל חלות דין אב הטומאה דהוי חלות טומאה שחלה מאיליה מחמת חלות שם מדרס הזב, אך נשאר על הכלי דין טומאה כראשון לטומאה דנטמא מחמת שישב עליו הזב. משא"כ הרמב"ם סובר דמדרס הזב טמא רק מדין אב הטומאה בפנ"ע, מחמת חלות שם משכב הזב, ולא משום מגע הזב כראשון לטומאה, דמכיון שחל בה דין טומאת אב כזב תו לא חל במדרס חלות דין טומאה מחמת מגע הזב מדין ראשון, ומאחר שבטל חלות שם משכב הזב פקע ממנו דין טומאה לגמרי.
ונראה דיסוד הדין דטומאת מדרס הזב חלה מחמת חלות שם "משכב ומושב הזב" דהוי אב הטומאה בפנ"ע ומטמא מצד עצמו ואין הטומאה עוברת למדרס מכח הזב, ומשו"ה פקע לה הטומאה משנתבטל חלות שם "משכב ומושב הזב" מהכלי, ולכן לא בעי מעשה שבירה לטהר את הכלי. ומשו"ה אם הזמינו את הכפה להיות מעיל לס"ת וחל עליה חלות שם "מעיל של ס"ת" מדין הזמנה מילתא ממילא בטל ממנה חלות שם "משכב הזב" ופקעה הטומאה מאליה. משא"כ בשאר כלים שנטמאו אינן עולין מידי טומאתן אלא בשבירה או בשינוי מעשה. ומבואר דיסוד הדין דהזמנה מילתא הוא דחל חלות שם החפצא על הדבר בהזמנה בלבד ולא צריך לעשות מעשה, ולכן בהזמנה להיות מעיל של ס"ת חל חלות שם "מעיל של ס"ת" על הכפה ופקע ממנה טומאת מדרס הזב.
והנה קיי"ל דהבועל נדה מטמא משכב ומושב (רמב"ם פ"ג מהל' מטמאי משכב ומושב ה"א), אמנם נראה דהתם אין המשכב ומושב טמאים מדין אב הטומאה מחמת חלות שם "משכב ומושב הבועל נדה", אלא דהטומאה עוברת מהבועל למשכב והמושב והן ראשון לטומאה (עיין ברמב"ם פ"ג מהל' מטמאי משכב ומושב ה"ב). ולפי"ז נראה דיש נפ"מ בין משכב ומושב הזב לבין משכב ומושב דבועל נדה, דבמשכב הבועל נדה מכיון שנטמא מחמת שהבועל שוכב עליו ומעביר לה טומאה מחמת מגעו א"צ שיהיה מיוחד דוקא לשכיבה, משא"כ במשכב הזב דבעינן כלי המיוחד לשכיבה כדי שיחול עליו חלות שם "משכב הזב" ויטמא מדין אב הטומאה מאליו. ועוד י"ל דנפ"מ דבמשכב הזב בעינן שיהא שם משכב עליו אף בשעה שמטמא לנוגעו ולנושאו והיושב עליו, דאם כבר פקע ממנו חלות שם משכב לא יטמא אחרים כלל. משא"כ במשכבו של הבועל נדה, שאין צריך אלא שיהיה במצב של משכב תחת הבועל כשקיבל טומאה ממנו דאזי נטמא בתורת ראשון לטומאה ואף אם נתבטל שם "משכב" ממנו עדיין יטמא אוכלין ומשקין מדין ראשון לטומאה. ויוצא דלהרמב"ם יש חומרא במשכב הבועל נדה דאף אם פקע ממנו שם משכב עדיין מטמא אחרים מדין ראשון לטומאה, ואילו במשכב הזב אם נתבטל ממנו שם משכב פקע ממנו דין טומאה לגמרי.
גמ'. אלא אי אמרת משום הזמנה טווי לאריגה מי איכא למאן דאמר.
ונראה לבאר דיסוד הדין אליבא דאביי דהזמנה מילתא אינו שחל האיסור ע"י ההזמנה באופן ישיר, אלא שע"י שמזמינו לשם תכריכי המת או לשם קבר חל חלות שם תכריכים או קבר המת על החפצא וממילא הוא נאסר. ואמרינן בגמ' "דטווי לאריגה מי איכא" כלומר דהזמנה מילתא חלה באורג בגד למת משום דהבגד ראוי לתכריכים, אך במזמין חוטים שיעשו מהם בגד למת לא חל דין הזמנה ליאסר בהנאה. והנה אם יסוד הדין דהזמנה מילתא דילפינן מעגלה ערופה היינו דכל היכא שמזמין ומייחד חפץ לדבר האסור חל בו כבר האיסור ע"י ההזמנה, צ"ע מ"ש דלא חל איסור בהזמנת החוטים לאריגת בגד למת, דמ"ש חוטים מבגד. אך לפימש"נ י"ל דכשמזמין בגד לתכריכי המת אין הבגד נאסר ע"י ההזמנה באיסור הנאה דמת באופן ישיר אלא דחל חלות שם תכריכין ומשמשי המת על הבגד וממילא הבגד נאסר בהנאה. ולפי"ז י"ל דרק בבגד חל חלות שם תכריכים, משא"כ בטווי חוטים לאריגה לא שייך לחול חלות שם תכריכים, ולכן לכו"ע הזמנה לאו מילתא בטווי לאריגה. דיסוד הדין דהזמנה מילתא הוא דחל חלות שם על החפצא וממילא החפצא נאסרת בהנאה.
בגמ'. ת"ש מותר מתים למתים מותר מת ליורשיו.
ופרש"י בד"ה מותר המתים) וז"ל גבו צדקה למתי מצוה או לעניים מתים והותירו מהן יניחום לצורך מתים אחרים. מותר המת - גבו לשם מת פלוני. ליורשיו - ליהנות מהן, אלמא הזמנה לאו מילתא היא עכ"ל. ועיין בתוס' (ד"ה מותר המת ליורשיו) וז"ל תימה אי בגבו מעות טווי לאריג מי איכא למ"ד ואי בגבו בגדים היאך יעשה דימוס לקברו הא אי אפשר לקנותו דאסור בהנאה כי ההיא איצטלא דמילתא דאפרסוה אמיתנא בפ' אלמנה ביבמות (דף סו:) וי"ל דפרסוהו שאני א"נ מעות עדיפי מטווי לאריגה משום דחזו למיקני בהו כל מילי עכ"ל.
ונראה ליישב שיטת רש"י, שכתב דמיירי שגבו מעות לעניים מתים, ומשו"ה חל איסור הנאה אף ע"פ דגביית מעות הוי כטווי לאריגה משום דחל חלות שם צדקה מיוחדת "צדקה של מת" ומפאת איסור צדקה המעות אסורות. אמנם לכאורה צ"ב דא"כ איך זה שייך למחלוקת בין אביי ורבא האם הזמנה מילתא או לא, הרי חל חלות שם צדקה משהגיעו המעות ליד הגבאי ונתינת צדקה אינה בגדר הזמנה אלא מהוה מעשה ממש ותקשי קושיית הגמ' נמי אליבא דרבא. וי"ל דמיירי שהיורשין נמי היו עניים, דאל"כ הם היו משלמין בעצמן עבור קבורת אביהם. ומכיון שהיורשין הן עניים הנידון הוא אם משנין המעות שנגבו לצורך קבורת אביהם לצורכי היורשין ותלוי אם משנין מעות מצדקה לצדקה. ונראה דזה תלוי במחלוקת בין אביי ורבא, די"ל דהא דהוקש צדקה להקדש לענין נדרים דהויין נדרי גבוה, היינו לענין שחל חלות שם צדקה על המעות שהפריש, אך לא לענין שחל חלות שם צדקה פרטית על המעות שיהיו נקראים "צדקת פלוני המת" או "צדקה של קופה" או "צדקה של תמחוי", ולכן אליבא דרבא מובן שפיר דנותנין את המעות ליורשים ולא חל בזה איסור לשנות מצדקה לצדקה. משא"כ אליבא דאביי דס"ל דהזמנה מילתא י"ל שחל חלות שם "צדקה של פלוני המת" על המעות וממילא אסור לשנות את המעות לצדקה אחרת, ולתת אותן ליורשי המת העניים. אולם לפי"ז יוצא דאליבא דרבא ליכא איסור לשנות מעות צדקה לצדקה אחרת, וזה חידוש גדול.