גמ'. שריפה חמורה מחנק שכן ניתנה לבת כהן שזינתה וכו' מדאפקיה רחמנא לנשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל מחנק לשריפה ש"מ שריפה חמורה.

יש לחקור האם בת כהן הוצאה מכלל בת ישראל לגמרי ואינה חייבת אלא שריפה בלבד, או"ד שמעיקר הדין הרי היא חייבת אף בחנק כשאר בת ישראל שזינתה אלא שנידונית בשריפה החמורה. ונפ"מ היכא שאי אפשר לשורפה האם ב"ד יכולים לעונשה בחנק לפי שיטת הראשונים (עיין בתוס' מכות דף ב. ד"ה כל הזוממין מקדימין. בא"ד. וז"ל ותירץ ה"ר יוסף וכו') דס"ל דהא דאמרינן דרוצח וגואל הדם הם שני כתובים הבאים כאחד היינו לענין שלא נלמוד שאר מומתין מהם להמיתם אף במיתה שאינה מד' מיתות ב"ד, אבל מד' מיתות ב"ד פשיטא דנמיתם ככל חייבי מיתות, כלומר שאם אין אתה יכולה להמית א' מחייבי מיתות במיתה הכתובה בה אזי חל דין שאתה ממית בכל מיתה שאתה יכול להמית - דהיינו בא' משאר ד' מיתות ב"ד. ולפי"ז י"ל דיש נ"מ לענין בת כהן שזינתה שאי אפשר להמיתה בשריפה, דאי נימא דמעיקר הדין היא חייבת חנק כאשת ישראל שזינתה אזי י"ל דכשאי אפשר להמיתה בשריפה דממיתין אותה בחנק, דנתחייבה בתרי מיתות מעיקרא. ולכאורה יש עוד נפ"מ האם צריך שני גמרי דין - א' לחנק - וא' לשריפה. והנה עיין ברש"י (דף נ: ד"ה נפקא מינא) שכתב וז"ל מהא דר' יוחנן דאמר דמשום דלרבנן סקילה חמורה הויא ארוסה בת כהן בסקילה ומשום דלר"ש שריפה חמורה מוקי לה בשריפה ש"מ המתחייב ב' מיתות נידון בחמורה דהכא נמי שתי מיתות איכא סקילה כדין ארוסה ושריפה כדין בת כהן הלכך לרבנן על כרחך ארוסה לא יצאה לשריפה ולר"ש יצאה עכ"ל, ומשמע מדבריו דבת כהן נתחייבה ב' מיתות - חנק ושריפה, אלא שנידונית בחמורה. ולכאורה צ"ע בזה דהיכן מצינו שמעשה עבירה אחת מחייב ב' מיתות ב"ד, ואין להביא ראייה דמעשה עבירה אחת מחייב ב' מיתות מדין אנשי עיה"נ שחייבים סקילה וסייף מחמת מעשה עבירה א' של עבודה זרה, די"ל דבעיה"נ גמר הדין לסייף מפקיע את העונש דחיוב סקילה, וראייה לכך מדפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' עכו"ם ה"ו) שאם חזרו ועשו תשובה מוטב, ומשמע דפטורים לגמרי ואף מעונש סקילה דעובדי ע"ז ביחיד. ועוד י"ל דבעיה"נ אין מעשה העבירה המחייב של העונש דסייף אלא חלות השם עיר הנדחת הוא המחייב (עיין לעיל בשיעורים דף יז: ד"ה כל עיר שאין בה שנים), וא"כ צ"ע היכן מצינו שמעשה עבירה א' מחייב ב' מיתות.