תוס' ד"ה אי גמיר למה ליה רשותא למישקל. וז"ל הא דלא משני לענין ליפטר דבפרק אחד דיני ממונות (לקמן דף לג.) מוכח שצריך רשות ליפטר באיסור והיתר משום דאי ליפטר גרידא לא היה צריך למישקל רשותא בתרתי בהוראות ודין דבחד מינייהו סגי דהוי בכלל כל דבר שמתחייב לשלם עכ"ל.

ונראה בביאור דבריהם דס"ל דמאחר שנטל רשות לדון דיני ממונות תו לא בעי ליטול רשות להורות באיסור והיתר, דרשות לדון היינו רשות לפסוק את הדין ולהרשיע את הגברא, משא"כ באיסור והיתר דחל רק חלות שם הוראה בלבד, ולכן אם נטל רשות לדון נכלל בזה נמי דיש לו כח להורות הוראה באיסור והיתר. אמנם עיין בחידושי הר"ן (ד"ה יורה יורה) שכתב בשם הרמב"ן וז"ל שקודם ששאלו לרבי על ההוראה כבר אמר ידון ידון ויש במשמע שיהא דן כל הדיינין אפילו דיני קנסות וזו היא עיקר הסמיכה כדאמרינן בפירקין דלקמן דקרו ליה רבי ויהבו ליה רשותא למידן דיני קנסות ומאחר שהיה סמוך לא היה צריך ליטול רשות על פטור תשלומין לא לענין הוראה ולא לשום דבר אחר וכו' עכ"ל. והרמב"ן אזיל לשיטתו דמי שסמוך פטור מתשלומין כשטעה (עיין בר"ן דף ה. ד"ה ואם היה מומחה לרבים). והר"ן (שם) כתב בשם הר"ר דוד בונפי"ר שיחיד מומחה היודע הדינין כשר מה"ת להורות ופטור מן התשלומין, ומשום הכי קא מקשו אי דגמיר והוא דיין שכשר מה"ת להורות למה ליה למישקל רשותא מהנשיא לפוטרו מתשלומין, והרי מאחר שכשר להורות הריהו פטור מעצמו מן התשלומין. והנה שיטת הרמב"ם (פ"ד מהל' סנה' ה"ח) היא דחלה חלות שם סמיכה לאיסור והיתר. ולכאורה לשיטתו א"א לפרש שאלת הגמ' כהרמב"ן וכרבינו דוד שפירשו דהגמ' מקשה ל"ל ליטול רשות כדי ליפטר מתשלומין בהוראת איסור והיתר והרי מאחר שהיה סמוך או יחיד מומחה הריהו פטור מתשלומין בלי נטילת רשות, דלהרמב"ם י"ל דנטל רשות כדי שיהא סמוך לענין איסור והיתר ולא לגבי פטור תשלומין. ולפי"ז נראה דהרמב"ם יפרש את קושיית הגמ' כפירוש התוס' דהגמ' מקשה למה ליה ליטול רשות בין בד"מ ובין באיסור והיתר, וכ"כ הלח"מ (פ"ד מהל' סנה' ה"ח).

גמ'. תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו.

ומבואר דחז"ל תיקנו שתלמיד אל יורה אפילו באיסור והיתר אלא א"כ נטל רשות מרבו להורות. ולכאורה מכאן יש סמך לשיטת הרמב"ם שסובר דחל חלות שם סמיכה באיסור והיתר. ואילו לפי שאר הראשונים (עיין בחידושי הר"ן דף ה. ד"ה יורה יורה בשם הר"ר דוד בונפי"ר ז"ל⁴¹) דס"ל דבאיסור והיתר לא חל סמיכה דלא הוי חלות שם פסק והוראה ואינו אלא כמראה מקום וגילוי מילתא בלבד י"ל דאפ"ה חכמים תיקנו שתלמיד אל יורה אף באיסור והיתר אא"כ נטל רשות מרבו.

footnotes: ⁴¹ וז"ל אבל לענין הוראה מאיסור והיתר ודאי היחיד מומחה שיודע הדינים כשר מן התורה להורות ופטור מתשלומין וכו' וגזרו תלמיד אל יורה הלכה אא"כ נטל רשות מרבו וכח גזירה זו הוצרכו בעלי הוראה ליטול רשות להורות כדי שיפטרו מתשלומין אם טעו אבל אם לא טעו בהוראתם הוראתם הוראה אפילו כי לא נטלו רשות, והיינו ההיא דדן את הדין טמא מת הטהור, טהר את הטמא דמיירי במי שאינו מומחה ואם טעה משלם הא לא טעה מה שטמא טמא ומה שטהר טהור עכ"ל. ומבואר דלשיטתו חלה הוראה באיסור והיתר אף בלי סמיכה ונטילת רשות.

והנה עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' תלמוד תורה ה"ג) שהביא את הדין דתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו בהדי הלכות כבוד רבו, ומשמע דיסוד הדין שתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו הוא מהלכות כבוד רבו. ולפי"ז נראה דהא דיכול תלמיד להורות כשנטל רשות מרבו היינו משום דנטילת רשות מהוה מחילה של הרב על כבודו. ויש להביא ראייה לזה ממש"כ הרמב"ם (שם) וז"ל היה בינו ובין רבו שנים עשר מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב, ולהפריש מן האיסור אפילו בפני רבו מותר להורות וכו' ואע"פ שלא נתן לו רבו רשות שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. במה דברים אמורים בדבר שנקרה נקרה אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו. ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה אלא א"כ היה תלמיד שהגיע להוראה עכ"ל. ומבואר דיסוד הדין שתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו הוא משום כבוד הרב ולכן להפריש מאיסורא מותר להורות דבמקום חילול ה' אין חולקין כבוד לרב. וכן יש לדייק מסו"ד הרמב"ם שכתב דלאחר מיתת הרב תלמיד שהגיע להוראה יכול להורות אפילו אם לא נטל רשות מרבו, וי"ל דהטעם בזה הוא דמאחר שמת רבו תו ליכא איסור להורות מפאת כבוד רבו, ולכן כל תלמיד שהגיע להוראה יכול להורות. ומלשון הגמ' "תלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו" נמי משמע דיסוד הדין הוא מפאת כבוד רבו ולכן יש דין מסוים דתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו דהוי הלכה בין רב ותלמיד.

אמנם יתכן לומר דיסוד הדין דתלמיד אל יורה אא"כ נטל רשות מרבו אינו מדין כבוד רבו אלא משום דיש לחשוש לטעות, דשמא התלמיד יטעה בהוראה או שמא לא יבינו השומעין את דבריו, ונטילת רשות הוי כמו קבלה דשוחט ובודק, דהוי רק גילוי מילתא שהשו"ב יודע את ההלכות והוא ראוי לפסוק את ההלכה בעצמו באופן ברור שלא יטעו השומעין בדבריו. ולכאורה יתכן דנפ"מ בזה האם צריך ליטול רשות מכל רבותיו או דסגי בנטילת רשות מרב א' מרבותיו, דאי נימא דנטילת רשות הוא דין בכבוד רבו יתכן שצריך ליטול רשות מכל רבותיו. משא"כ אי הוי דין משום טעות אזי י"ל דסגי בנטילת רשות מרב אחד. ועוד י"ל דנפ"מ בזה אי מועיל נטילת רשות מחכם שאינו רבו, דאם יסוד דין נטילת רשות הוא משום כבוד רבו אזי נטילת רשות מחכם שאינו רבו לא יועיל. משא"כ אם הטעם הוא משום טעות י"ל דנטילת רשות מחכם שאינו רבו מועיל. ועוד נפ"מ אם צריך ליטול רשות מרב אחר לאחר מיתת רבו, דאם יסוד הדין הוא משום טעות אזי חייב ליטול רשות מרב אחר, משא"כ אם יסוד הדין הוא משום כבוד רבו א"צ דלאחר שמת רבו מותר להורות אם הוא תלמיד שהגיע להוראה.

והנה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהל' ת"ת ה"ג) משמע דנטילת רשות מועיל להתיר לתלמיד להורות בתוך ג' פרסאות ואפילו לקבוע מדרש להורות באופן קבוע, אבל להורות בדרך מקרה מחוץ לג' פרסאות לא בעינן נטילת רשות כלל. ולכאורה סברתו היא דיסוד האיסור הוא משום כבוד רבו, ואם מורה בדרך מקרה מחוץ לג' פרסאות אין בזה פגיעה בכבוד הרב ולכן א"צ נטילת רשות, משא"כ כשמורה תוך ג' פרסאות הוי חסרון בכבוד רבו ובעי רשות. אמנם אם נטל רשות מרבו אזי מותר להורות תוך ג' פרסאות אף באופן קבוע, משום דנטילת רשות מהוה מחילה, והרב שמחל על כבודו – כבודו מחול. אמנם תוס' (ד"ה אלא א"כ רחוק ממנו) ס"ל דבלא נטל רשות אסור להורות אפילו חוץ לג' פרסאות, ונטילת רשות מועיל להתירו להורות מחוץ לג' פרסאות בין באופן עראי ובין בקביעות. ולכאורה שיטתם צ"ע, דהרי קיי"ל דהרב שמחל על כבודו כבודו מחול, וא"כ אמאי לא מהני נטילת רשות להתיר להורות אף בתוך ג' פרסאות. וי"ל דתוס' ס"ל דיסוד דין נטילת רשות אינו מפאת כבוד רבו אלא משום טעות, ומשו"ה ס"ל דאסור להורות בתוך ג' פרסאות ואינו מועיל נטילת רשות דבתוך ג' פרסאות ממקום רבו יש לחשוש לטעות. וכמו כן אינו יכול להורות באופן ארעי תוך ג' פרסאות דיש לחשוש לטעות.

ועוד י"ל דהרמב"ם סובר כשיטת התוס' דנטילת רשות לא מהני בתוך ג' פרסאות, ואף להוראה בדרך מקרה מחוץ לג' פרסאות בעי נטילת רשות. ומש"כ הרמב"ם דלקבוע מדרש בעי רשות ר"ל דאע"פ שנטל התלמיד רשות להורות, כדי לקבוע מדרש ולהורות בדרך קביעות הריהו צריך רשות מיוחדת לזה, שיהיה יכול לקבוע ישיבה לעצמו. ולפי"ז הרמב"ם מחמיר דס"ל דהוראה בתורת קביעות צריכה רשות מיוחדת. ואילו לפי הפירוש הראשון שהעלנו בשיטת הרמב"ם, הרמב"ם מקיל וסובר דמחוץ לג' פרסאות לא בעינן נטילת רשות, ובתוך ג' פרסאות מועיל נטילת רשות בכל גווני ואף להורות בקביעות.

גמ'. איתביה רבא לרב נחמן אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין, ואי איתא להוי כשנים שדנו, שאני התם דמיעקרא אדעתא דתלתא יתיבי.

א) ונראה לבאר השקו"ט שבגמ', דהגמ' מקשה דמהא דאמרינן שנים שדנו דיניהם דין א"כ מוכח דדיני ממונות לא בעי חלות שם פסק דין של בית דין וסגי בחלות שם הוראה בעלמא כדין איסור והיתר, ובחלות שם הוראה בעלמא כמו באיסור והיתר ליכא דין מנין וחלות פסק בית דין, וא"כ מדוע צריך להוסיף הדיינין כשאחד אומר איני יודע דלמה אין השנים יכולים להורות בתורת הוראה בעלמא. והגמ' מתרצת ד"שאני התם דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי" – כלומר דאע"פ שדנים דיני ממונות בב' וחל בדיני ממונות חלות שם הוראה בעלמא, מ"מ מאחר דמעיקרא אדעתא דתלתא יתיבי א"כ הרי נקבע שדין זה ידון בב"ד ואף לשמואל אי אפשר לדון דין זה בב', מכיון דכבר נקבע לידון בב"ד. משא"כ באיסור והיתר ליכא חלות שם פסק דין דב"ד והוי הוראה בעלמא.

ונראה דיש לפרש התירוץ של הגמ' בכמה אופנים: א) י"ל דמאחר שכבר נקבע הדין בשלשה והתחילו לדון בג' שוב אי אפשר לדון על תביעה זו בב', ודמי להא דקיי"ל דאע"פ שאין ב"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה אם התחילו לדון על שו"פ גומרין את הדין אף על פחות משו"פ (עיין בב"מ נה: ובחו"מ ס' ו'). וכן אין ב"ד דנין בלילה אבל אם התחילו לדון ביום גומרים את הדין בלילה (סנה' לב:). וכמו"כ הכא י"ל דאע"פ שמעיקר הדין אליבא דשמואל דנין דיני ממונות בשנים, מ"מ מאחר שכבר הוקבע הדין בג' אי אפשר לדון אותו בב'. ונראה עוד דכשא' אומר איני יודע ומוסיפין הדיינין, אין זה חלות שם קביעות של ב"ד חדש של ה' דיינין חדשים, אלא דעדיין נחשב זה לקביעות של הב"ד הראשון, והדיינין הנוספים מצטרפים לב"ד הראשון שדנו בתחילה. דאי נימא דהוי חלות קביעות בפ"ע וכשאמרו הדיינין איני יודע נתבטלה קביעותם למה בעינן להוסיף דיינין ולדון בה' נימא דסגי בחלות שם הוראה ולא בעינן פסק דין של ב"ד, ויפסקו את הדין בב'. ועל כרחך מוכח דהקביעות הראשונה עדיין חלה, ולכן צריך להוסיף דיינין כדי שיחול פסק ב"ד.⁴² ב) י"ל דכיון שב"ד כבר נשאו ונתנו בדבר בתורת דין שוב אי אפשר לדיינין ההם לפסוק את הדין בתורת הוראת יחיד, דאין משא ומתן של ב"ד מצטרף להוראת יחיד. ומשום כך צריך להוסיף דיינין כדי שיצא פסק ב"ד, ואזי שפיר יצטרף המשא ומתן של הב"ד הראשון לפסק הדין של הב"ד החדש. ולכאורה לפי"ז אם אמר דיין א' איני יודע והחליטו הדיינין להורות בתורת חלות שם הוראה בלבד, יכולים הם לדון ולקיים משא ומתן עבור חלות שם הוראה ואז להורות את הדין מבלי להוסיף בדיינין. ג) י"ל דבב"ד של ג' אם אמר אחד מן הדיינין איני יודע אזי חל שם ספק על הב"ד כולו בנוגע לתביעה הזו, דהב"ד מסופק בדין תביעה זו, ולא רק שדיין זה שאמר איני יודע מסופק בדין, ולכן שוב אינם יכולים לפסוק את הדין בתורת הוראת יחיד, דאין יחיד יכול להורות בדבר שב"ד נסתפק בה, ומשום כך מוסיפין בדיינין.

footnotes: ⁴² ולפי"ז י"ל שאם התחילו לדון ביום וא' מהדיינין אמר איני יודע יתכן להוסיף דיינין ולגמור את הדין בלילה, דלא נתבטלה הקביעות של הב"ד הראשון שהתחיל לדון והו"ל כהתחילו ביום שגומרין את הדין בלילה. (הגר"צ שכטר שליט"א).

והנה יש להסתפק מהו הדין בב"ד של ג' המורים הלכה באיסור והיתר וא' מהדיינין אמר איני יודע האם מוסיפין דיינין או"ד דהדיינין שאינם מסופקים יכולים להורות מאחר דבאיסור והיתר חל רק חלות שם הוראה בלבד ולא בעינן פסק דין. ולכאורה זה יהיה תלוי בהנ"ל, דלפי הביאור הראשון ד"אדעתא דתלתא יתיבו" ר"ל דמאחר שהתחילו לדון בב"ד צריך לגמור את הדין בב"ד י"ל דזה הוא דין בדיני ממונות בלבד, ולא באיסור והיתר. וכן לפי הביאור הב' דמוסיפין בדיינין כדי שהמשא ומתן של ב"ד יצטרף לפסק הדין, שאין משא ומתן של ב"ד מצטרף להוראת יחיד, י"ל דזה הוי הלכה מסוימת בדיני ממונות, דחל בהם דין משא ומתן של ב"ד, משא"כ באיסור והיתר דא"צ משא ומתן דסגי בחלות שם הוראה בלבד א"צ להוסיף בדיינין. אולם לפי הביאור הג' דלאחר שאמר א' מהדיינין שבב"ד איני יודע חל שם ספק על כל הב"ד ותו אינם יכולין לפסוק את הדין, י"ל דאף באיסור והיתר חל דין שמוסיפין בדיינין.

ב) עיין ברמב"ם (פ"ח מהל' סנה' ה"ב) וז"ל בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי זה זכאי וכו', אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו שנים זכאי או חייב והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שנים, נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר אמרו שלשה מהם זכאי ושנים אומרים חייב הרי זה זכאי וכו' אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר איני יודע בתחילה בין שאמר אחר הולכין אחר הרוב עכ"ל. ומבואר מדבריו דס"ל דהדיין שאמר איני יודע עדיין נחשב כחלק מהב"ד ועדיין מן המנין וכמש"כ "נמצא חמשה נושאים ונותנים בדבר". וכן מבואר ממש"כ דהדיין שאמר איני יודע יכול לשנות את דעתו ולהכריע לאחד מן הצדדים, וחזינן דהרמב"ם סובר שדיין שאמר איני יודע עדיין נחשב כחלק מהב"ד. ועיין בהשגת הראב"ד (שם) וז"ל א"א אני רואה בגמרא שאותו שאמר איני יודע אינו מן המנין, ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה, נמצא לאחר שהוסיפו אינם אלא ארבעה וכו' ואם אמר אחד מהן איני יודע והשלשה שנים מזכין או מחייבין ואחד חולק לפי דבריו ילכו אחר הרוב שהרי נשאר שם ב"ד וכו' עכ"ל. והנה עיין ברמב"ם (פ"ט מהל' סנה' ה"ב) וז"ל סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות שנים עשר אומרים זכאי ואחד עשר אומרים חייב הרי זה זכאי. שנים עשר אומרים חייב ואחד עשר אומרים זכאי או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד אומר איני יודע אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין והאחד אומר איני יודע יוסיפו שנים, זה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ונמצאו אחר התוספת ארבעה ועשרים חוץ מזה המסתפק עכ"ל. ומבואר דהרמב"ם סובר דהא דאמר רב אבהו (לקמן יז.) דהאי דקאמר איני יודע כמאן דליתא דמי ואי אמר טעמא לא שמעינן ליה, היינו רק לענין דיני נפשות, דבדיני נפשות ס"ל דלאחר שאמר הדיין איני יודע שוב אינו יכול לחוות דעתו ולהכריע לאחד מן הצדדים. ונראה דהביאור בזה הוא דכשאמר הדיין איני יודע ר"ל שמסופק הוא שמא זכאי שמא חייב, ויש לו צדדים וסברא לכאן ולכאן, וי"ל דמכיון דיש לדיין צד דשמא הוי זכאי שוב אינו יכול לפסוק שהוא חייב, דהו"ל כמי שמלמד עליו זכות דשוב אינו מלמד עליו חובה (עיין בגמ' לקמן לב.). ומכיון שאינו יכול ללמד עליו חובה א"כ אף אינו יכול לפוטרו ולפסוק שהוא זכאי, דרק דיין שיש לו הבחירה להכריע בין ב' צדדים שווים – חייב או פטור - יכול לפסוק את הדין. משא"כ אם הוכרח לפסוק כצד א' מאיזה סיבה שהיא אזי א"א לו לפסוק את הדין, דאינו מכריע מרצונו ודעתו בין ב' צדדים שווים. ולכן כשאמר איני יודע בד"נ שוב אינו נמנה כחלק ממנין הב"ד. אמנם נראה דהיכא שמלמד לזכות אע"פ דשוב אינו יכול ללמד לחובה מ"מ נמנה דעתו כדעת לזכות, דמכיון דבשעה שמלמד לזכות היה לו האפשרות נמי ללמד לחובה והכריע לזכות שפיר נמנה דעתו כדעה לזכות. משא"כ היכא שאמר איני יודע דהאמירה של איני יודע אינה חשובה כפסק ולכן אינה נמנה כדעה מהמנין של הדיינין, ומשו"ה אף אם אח"כ רוצה הדיין להכריע ולפסוק מכיון שאין לו באותה שעה בחירה בין ב' צדדים בשוה, דלאחר שיש לדיין צד לזכות שוב א"א ללמד עליו לחובה משום הכי איני יודע כמאן דליתא דמי ואינו נמנה כחלק מהב"ד בדיני נפשות.

אמנם מהרמב"ם מבואר דבדיני ממונות דיין שאמר איני יודע עדיין הוי חלק מהב"ד ונמנה עם שאר הדיינין. ולכאורה צ"ב לפי"ז בא' אומר איני יודע למה מוסיפין בדיינין בד"מ היכא דאיכא שנים כנגדו הטוענים זכאי או חייב, דנימא דבטלה דעתו כנגד דעתם ויכריעו הב"ד את הדין כדעת הרוב, כמו שמכריעין ב' כנגד א' כששנים ס"ל זכאי וא' סובר חייב. וצ"ל דאע"פ שלדעת הרמב"ם דיין שאמר איני יודע עדיין נמנה כחלק מהב"ד, מ"מ אין דעתו מתבטלת לדעת הרוב להחשב שכולם פסקו בדעה אחת. דיסוד הדין דאחרי רבים להטות דאזלינן בתר רוב היינו רק היכא דאיכא דעות מנוגדות בב"ד דאזי דעת המיעוט בטלה לדעת הרוב ויוצא פסק הדין מכל הב"ד⁴³. ואילו כשאמר א' מן הדיינין איני יודע אין דעתו סותרת לדעת שאר הדיינין דהרי נכלל בדבריו דשמא באמת שאר הדיינים הם צודקים ולכן לא חל בכה"ג דין הולכים אחר הרוב, ומשו"ה צריך להוסיף בדיינין.

footnotes: ⁴³ עיין בחידושי הגר"ח על הש"ס מס' ב"ק דף כז בענין אין הולכין בממון אחר הרוב, שביאר הגר"ח זצ"ל דבב"ד חל דין רובא ככולא דהמיעוט נתהפך כמו הרוב והפסק דין יוצא מכל הב"ד כולו. ועיין ברשימות שיעורים מס' ב"ק (דף כז: בתוס' ד"ה קמ"ל).

אולם הראב"ד סובר דבין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות דיין שאומר איני יודע אינו מן המנין, ולדידיה ניחא שפיר הא דמוסיפין בדיינין במקום ששנים מחייבין או מזכין וא' אומר איני יודע, דאי אפשר לפסוק כדעת הרוב דהוי רק ב' ואין כאן ב"ד של ג'.

והנה עיין עוד ברמב"ם (פ"ח מהל' סנה' ה"ב) שכתב וז"ל או שאמרו שנים זכאי או חייב והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינין שנים, נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר אמרו שלשה מהם זכאי ושנים אומרים חייב הרי זה זכאי וכו' אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואחד אמר איני יודע בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר איני יודע בתחילה בין שאמר אחר הולכין אחר הרוב עכ"ל. והנה הרמב"ם פסק שאחרי שמוסיפין שנים ויש חמשה דיינים שאם ד' אומרים חייב וא' אומר איני יודע דהולכים אחרי הרוב וחייב, משא"כ בב"ד של ג' ושנים אומרים חייב וא' אומר איני יודע דאין הולכים אחרי הרוב. ומשמע דאפילו לאחרי שמוסיפין ב' דיינים מ"מ דין הב"ד הוי חלות שם ב"ד של ג', ומכיון דיש ג' דיעות שחייב אין מתחשבין בדעת הדיין שאומר איני יודע, דחל פסק דין של ג' דיינים דחייב. ועיין בב"ח (חו"מ סימן י"ח) שכתב בשם המהרש"ל דבאופן ששלשה מחייבים או מזכין וב' אומרים איני יודע דאזלינן בתר הרוב. ובביאור סברתו נראה דס"ל דכשמוסיפין ב' דיינים לא חל קביעות חדשה של ב"ד של ה' דיינים, דליכא חלות שם ב"ד של ה' בדיני ממונות, והא דמוסיפין ב' לב"ד של ג' הוא בכדי שיהיה אפשרות של ג' דעות ודאיות מבין הדיינין דאזי יכולים לפסוק את הדין וחל חלות שם פסק דין דב"ד. ומבואר מזה דכשמוסיפין בדיינין לא חל חלות שם קביעות של ב"ד חדש דה' דיינין אלא דהדיינין הנוספים מצטרפים להב"ד הראשון של ג', ומאחר שיש ג' דעות ודאיות שפיר פוסקים את הדין, דחל פסק דין של ב"ד דג', ולפיכך אע"פ שאין הדעה דאיני יודע מתבטלת לדעת הרוב, ולא חל פסק דין מה' דיינין מועיל הוספת הדיינין כדי שיחול פסק דין של ב"ד של ג'. ומשום הכי אם הוסיפו בדיינים וג' מחייבין או מזכין וב' אומרים איני יודע הולכים אחר הרוב דהרי חל פסק דין של ג' דיינין שהורו בדעה ודאית. אמנם עיין בחידושי המאירי (דף ה:) דס"ל דאם הוסיפו בדיינין ושנים או א' אומרים איני יודע צריך להוסיף בדיינין אע"פ שיש עדיין רוב של ג' בדעה מוחלטת כנגדן⁴⁴. ונראה דהמאירי סובר דחל קביעות של ב"ד חדש של ה' דיינים, ובעינן שיצא הפסק מכולם, ולאחר שהוסיפו לא סגי בפסק היוצא מב"ד של שלשה. ולכן אם ג' אומרים זכאי או חייב ושנים אומרים איני יודע צריך להוסיף בדיינין כדי שיצא פסק דין של ה' שהן בדעה אחת.

footnotes: ⁴⁴ עיין בחידושי המאירי (דף ה:) שכתב וז"ל וי"א שאם ישבו תחלה על דעת חמשה אפילו רוב מזכין או מחייבין כל שאמרו האחרים איני יודע יוסיפו אף על פי שנשארו שלשה הואיל וישבו על דעת חמשה עכ"ל.

ולפימש"נ בשיטת הרמב"ם י"ל שאם לאחר ההוספה יהיו רק ב' מחייבין ואחד פוטר ושניים אומרים איני יודע, הדין הוא דחייב, דמכיון דיש כאן ג' דעות ודאיות דשנים אמרו חייב ואחד אמר פטור, הולכין אחר הרוב בין אותן הדיעות ובטלה דעת הפוטר לדעת המחייבין, וחל פסק דין של ג' מחייבין, דלא בעינן שיצא פסק דין מכל החמשה, דעדיין חל שם ב"ד של ג' בדין זה.