גמ'. איתמר העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור, אביי אמר חייב, דהא פלחה, רבא אמר פטור, אי קבליה עליה באלוה אין, אי לא לא.

עיין ברש"י ד"ה מאהבה ומיראה וז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם, ולא חשבה בלבו באלהות עכ"ל. ומבואר דאביי ורבא נחלקו אם התורה אסרה מעשה עבודה זרה אף בלי שקיבלו עליו לאלוה או דחיוב ע"ז תלוי בקבלה לאלוה. והנה עיין ברמב"ן עה"ת (שמות כ:ג) שפירש דהפסוק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", "היא מניעה שלא יאמין באחד מהם ולא יקבלוהו עליו באלוה ולא יאמר לו אלי אתה". ומבואר דיש איסור לאו שלא לקבל עליו אלוה אחר. ועיין לעיל בשיעורים (דף ס: ד"ה תנא עד שיברך שם בשם) שהבאנו את המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן בספה"מ (מצות ל"ת ה') האם החיוב בע"ז הוא מחמת מעשה העבודה לע"ז או משום קבלת אלוהות. וצ"ע דבפשטות זוהי מחלוקת בין אביי ורבא בסוגיין.

ונראה דאביי סובר שהתורה חייבה מיתה על עבודה זרה בב' אופנים: א) בקבלה לאלוה בלבד בלי מעשה עבודה, ב) משום מעשה עבודה בלי קבלה לאלוה, והעובד מיראה ומאהבה חייב מחמת מעשה העבודה. משא"כ לרבא החיוב בעבודה זרה הוא רק משום קבלה לאלוה, אלא דס"ל דיש ב' דרכים של קבלה לאלוה: א) קבלה מפורשת, ב) קבלה הניכרת מתוך מעשיו - דמעשה עבודה לעבודה זרה מהוה גילוי דקיבלו עליו לאלוה. משא"כ בעובד מאהבה ומיראה דליכא במעשה העבודה קבלת אלוהות, ולכן סובר רבא דפטור.³⁸⁹

footnotes: ³⁸⁹ עיין בר"ן דף סא: ד"ה איתמר וז"ל ורבא אמר פטור דנהי דתנן במתני' דבעבודה מן העבודות חייב אף על גב דלא אמר בפירוש אלי אתה, היינו משום דכל שעובד איזו ע"א באיזו עבודה מן הסתם הוא קבלה באלוה אף ע"ג דלא אמר בפירוש, אבל זה שצוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לע"א ומיראת המות הוא עובדה פטור דודאי לא קבלה עליה באלוה ואין שם שום אומדנא שקבלה באלוה כיון שעבדה דעבודה זו מחמת האונס היא, והיינו דקאמר רבא אי קבלה עליה באלוה אין אי לא לא, כלומר כשנעשה העבודה מעצמו שלא באונס יש לנו לתלות שהוא קבלה באלוה וחייב אבל זה שנעשה מאונס אין עשיית העבודה הוכחה שקבלה באלוה אא"כ אמר בפירוש אלי אתה עכ"ל. והנה הרמב"ם פסק כרבא (פ"ג מהל' עכו"ם ה"ו, עיין בכס"מ ובהגהות מיימוניות שם) ויוצא שמחייב בע"ז רק כשמוכח מתוך מעשיו שמקבל עליו לאלוה. וא"כ צ"ע מהי המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן. וי"ל דתרווייהו ס"ל דבעינן שיעבוד ע"ז בהדי קבלת אלוה אלא דפליגי האם עיקר המחחיב הוי מעשה הע"ז (הרמב"ם), או קבלת אלוה (הרמב"ן).

תוס' ד"ה רבא אמר פטור. וז"ל אף על גב דבפ' בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) אמר בעבודת כוכבים יהרג ואל יעבור, י"ל נהי דחייב למסור עצמו לכתחלה מ"מ היכא דלא מסר את עצמו לא מיחייב מיתה, ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן דא"כ הני דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא. וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי, ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אף על גב דמכוין לבזויי חייב, מיהו ההיא דכהן משיח הוה מצי לאוקומי בסתם עבודת כוכבים אלא דמשני שפיר. וא"ת לרבא אמאי לא השתחוה מרדכי להמן, וי"ל כדאמר במדרש שהיו צלמים על לבו אי נמי משום קידוש השם כדאמרינן בירושלמי דשביעית (פ"ד) כגון פפוס ולוליינוס אחים שנתן להם מים בזכוכית צבועה ולא קיבלו עכ"ל.

והנה התוס' הקשו היאך יכול רבא לומר שהעובד ע"ז מאהבה או מיראה פטור והרי קיי"ל דע"ז הוי יהרג ואל יעבור, ופשיטא דכשעכו"ם מאנס ישראל לעבוד ע"ז או יהרגנו הריהו עובד מיראה ואמאי קיי"ל דיהרג ואל יעבור. ותירצו התוס' "דנהי דחייב למסור עצמו לכתחילה מ"מ היכא דלא מסר עצמו לא מחייב מיתה". ונראה דתוס' סברי כשיטת הרמב"ן (בספה"מ ל"ת ה) דאיסור ע"ז המחייב מיתה תלוי בקבלה לאלוה, ובעובד מאהבה או מיראה ליכא חיוב מיתה דע"ז מכיון שלא קיבלו עליו לאלוה. אמנם אעפ"כ חל דין יהרג ואל יעבור אף בעובד מאהבה ומיראה משום דחל דין יהרג וא"י אף באבזרייהו דע"ז, והעובד ע"ז מיראה בלי קבלת אלוה עובר באיסור לאו, אע"פ דליכא חיוב מיתה דעבודה זרה והוי בכלל אבזרייהו דע"ז, ומשו"ה הדין הוא דיהרג ואל יעבור.

ועוד כתבו התוס' "ואין לומר דרבא לטעמיה דאמר בפ' ר' ישמעאל (ע"ז דף נד. ושם) אפי' עבודת כוכבים בצינעא נאמר וחי בהן ולא שימות בהן, דא"כ הני ברייתות דמייתי לימא דאתיא כמ"ד בפרק בן סורר ומורה (לקמן דף עד.) יהרג ואל יעבור דפלוגתא דתנאי היא". ונראה לבאר דבריהם דס"ד דרבא פוטר את העובד ע"ז מאהבה או מיראה משום דס"ל (במס' ע"ז דף נד.) דבעובד ע"ז בצינעא חל דין "וחי בהם" ומעיקר הדין פקו"נ דוחה את האיסור דעבודה זרה, והא דחל דין יהרג וא"י בעובד ע"ז בפרהסיא הוא משום מצות קידוש ה'. ולפי"ז י"ל דבזה נחלקו אביי ורבא בסוגיין, דאביי ס"ל דהעובד ע"ז מיראה חייב מיתה משום דסובר דאף בצינעא חל דין יהרג וא"י בעבודה זרה דפקו"נ אינו דוחה את האיסור דע"ז, ולכן אף בעובד ע"ז מיראה חייב מיתה. משא"כ רבא סובר דמעיקר הדין מצות וחי בהם ופקו"נ דוחה את האיסור דע"ז, והא דחל דין יהרג וא"י הוא רק בפרהסיא משום מצות קידוש ה', ובאופן שעובד ע"ז בפרהסיא מיראה ביטל מצות עשה ד"ונקדשתי בתוך בני ישראל", אך אינו נהרג על ביטול עשה דקידוש ה', ומשו"ה ס"ל לרבא שהעובד ע"ז מיראה פטור. ושוב דחו התוס' דאין לומר הכי, דא"כ רבא היה יכול לדחות את כל הברייתות שהביא אביי כראייה לשיטתו דס"ל כמ"ד שסובר שחל דין יהרג ואל יעבור בעבודה זרה אף בצינעא, ד"וחי בהם" אינו דוחה את האיסור דע"ז. ועל כרחך דבין אביי ורבא תרווייהו ס"ל דפקו"נ אינו דוחה איסור ע"ז, ואעפ"כ נחלקו בדין העובד מאהבה ומיראה, וסברת רבא דפטור ממיתה אינו משום שסובר דבע"ז חל רק מצות עשה דקידוש ה' וליכא חיוב מיתה על ביטול מצות עשה. ויסוד המחלוקת בין אביי ורבא הוא האם המחייב היא מעשה העבודה או קבלת אלהות.

והנה יש לעיין בדין יהרג ואל יעבור בעבודה זרה, האם חל דין וחי בהם דפקו"נ דוחה את האיסור דעבודה זרה אלא דחל חיוב בפנ"ע של קידוש ה' ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור, או"ד דמעיקר הדין ליכא מצות וחי בהם כשעובד ע"ז ופקו"נ אינו דוחה את איסור ע"ז ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור. ולכאורה זה תלוי במחלוקת הראשונים, דשיטת הבעה"מ (דף יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) היא שמותר לעבוד ע"ז בהנאת עצמן, וי"ל דס"ל דמעיקר הדין חל היתר דפקו"נ לדחות את האיסור דעבודה זרה, והא דיש חיוב יהרג ואל יעבור הוא משום מצות קידוש ה', והבעה"מ סובר דבאופן שהעכו"ם מאנס את ישראל לעבוד ע"ז להנאת עצמן ליכא חילול ה' ולכן ליכא חיוב מסי"נ מצד מצות קידוש ה'. אולם הרמב"ן (במלחמות ה' שם) חולק על הבעה"מ וסובר דליכא היתר דהנאת עצמן באיסור ע"ז, וי"ל דסובר דבע"ז ליכא דין וחי בהם ואין פקו"נ דוחה איסור ע"ז, והחיוב דיהרג וא"י אינו מפאת מצות קידוש ה' אלא משום שאין האיסור דע"ז נדחה מפני פקו"נ.³⁹⁰

footnotes: ³⁹⁰ ולכאורה לפי"ז מבואר דשיטת הבעה"מ היא דאף בצנעה חל מצות קידוש ה', דנתבאר בשיעורים דלשיטת הבעה"מ המחייב דיהרג ואל יעבור בג' עבירות הוא מפאת מצות קידוש ה', ומשו"ה ס"ל דחל היתר להנאת עצמן בג' עבירות דיעבור ואל יהרג, דבהנאת עצמן ליכא חילול ה' ומחייב דיהרג ואל יעבור משום מצות קידוש ה'. ונמצא דכשאנס מכריחו לעבוד עבודה זרה בצנעה להעבירו על הדת, דחל חיוב יהרג וא"י מפאת מצות קידוש ה'. דמעיקר הדין חל היתר דפקו"נ לדחות אף את האיסור דעבודה זרה, והא דיש חיוב יהרג ואל יעבור הוא משום מצות קידוש ה', ומבואר מזה דלשיטת הבעה"מ חל מצות קידוש ה' אף בצנעה. וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים עכ"ל. ומשמע שאף בצנעה חל קיום מצות קידוש ה' אלא שאם נהרג בפרהסיא אזי חל קיום מיוחד של קידוש ה' ברבים, וכמו"כ אם עבר בפרהסיא חל חילול ה' ברבים אך אף בצנעה העבירה מהווה חילול ה', וחל מצות קידוש ה' בצנעה בג' עבירות דיהרג ואל יעבור. ועיין בתוס' מס' ע"ז נד. (ד"ה הא בצנעא) וז"ל הרב ר' משה מקוצי בספר המצות שחבר כתב בסוף פרק בן סורר ומורה וז"ל רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן אלא ה"פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא כדאמר ר"א בברייתא כשהוא אומר לא תחללו אהדריה בכלליה והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה והואיל ורבא שהוא בתרא לא פליג עליה דרבי יוחנן שריר וקיים פסק השאלתות שיש לאדם למסור עצמו למיתה ואפילו באונס ובצנעא עכ"ל. ומשמע דס"ל דהחיוב דיהרג ואל יעבור בע"ז בצנעא הוא מפאת מצות קידוש ה', וכמש"נ בשיטת בעה"מ. (חתן רבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל) ועיין בס' אור גדול (להגאון ר' ירוחם יהודה לייב פרלמן זצ"ל "הגדול ממינסק") סימן א' קונטרס בדיני קדה"ש ד"ה וכל מי שנאמר יהרג ואל יעבור (עמ' יז – יח) שהוכיח דהרמב"ם ס"ל דחל מצות קידוש ה' בצנעא היכא דיהרג וא"י.

והנה קיי"ל (פסחים כה:) שאסור להתרפאות בעצי אשירה, (וכן פסק הרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ו – ה"ז), ולכאורה אי נימא דהחיוב יהרג וא"י בע"ז הוא משום מצות קידוש ה' אבל מעיקר הדין איסור ע"ז נדחה מפני פקו"נ דחל מצות וחי בהם אף כשעובד ע"ז, א"כ יש לתמוה אמאי אסור לחולה להתרפאות בעצי אשירה, והרי לכאורה אין כאן חילול ה' אם יתרפה בעצי אשירה דהרי לא הכריחוהו עכו"ם לעבור על איסור ע"ז. ועל כרחך צ"ל דמוכח מכאן דיסוד הדין הוא שאין איסור ע"ז נדחה משום פקו"נ דליכא מצות וחי בהם באופן שעובד ע"ז, ולכן אסור להתרפאות בעצי אשירה³⁹¹.

footnotes: ³⁹¹ והעיר חתן רבינו הג"ר אהרן ליכטנשטיין זצ"ל דצ"ע לפי"ז לשיטת בעה"מ שחל היתר הנאת עצמן בעבודה זרה וס"ל דמעיקר הדין חל וחי בהם אף לגבי איסור עבודה זרה ופקו"נ דוחה האיסור דעבודה זרה והחיוב ליהרג ולא לעבור הוא מפאת מצות קידוש ה' (וכמש"נ בשיעורים) א"כ אמאי אסור להתרפאות בעצי אשירה, והרי אין עכו"ם מכריחו לעבוד ע"ז ולכאורה ליכא חילול ה' דנימא שאסור להתרפאות מפאת מצות קידוש ה'. ולכאורה מוכח מכאן דאף בחולה שייך מצות קידוש ה', ודלא כדברי רבינו זצ"ל. ואולי אפשר לתרץ עפ"י פסק הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד, וה"ו) דהעובד ע"ז מחמת אונס עכו"ם פטור מעונש משום שעבד ע"ז באונס, משא"כ המתרפא בעצי אשירה דחייב בעונש מכיון שאינו אונס אלא מזיד הוא דעשה את המעשה עבירה מרצונו. וי"ל דלבעה"מ העובד ע"ז מחמת עכו"ם הו"ל אונס, ולפי"ז יתכן דס"ל לבעה"מ דעבירת ע"ז באונס לא הוי עבירת עבודה זרה כלל. משא"כ בעצי אשירה דחל עבירה דעבודה זרה במזיד דלא הותרה מחמת פקו"נ כלל, וחייב למסור את נפשו גם בצנעה, מפאת איסור ע"ז.

ועיין בתוס' שכתבו וז"ל וי"מ הא דאמר יהרג ואל יעבור היינו בסתם עבודת כוכבים והכא איירי בעבודת כוכבים שהכל עובדים מאהבה ומיראה דומיא דהמן דמייתי, ומתני' דאחד העובד משמע ליה דאיירי כה"ג דאי בסתם עבודת כוכבים לא איצטריך דשמעינן ממתני' דהפוער עצמו לפעור אף על גב דמכוין לבזויי חייב וכו' עכ"ל. ונראה דהיש מפרשים מחלקין בין סתם עבודת כוכבים, דהיינו, עבודה זרה הנעבדת בעלמא שיש לה עובדים המקבלים אותה כאלוה, דאזי חייב מחמת עצם מעשה העבודה ולא בעינן קבלת אלוה כדי להתחייב, ומשו"ה בסתם ע"ז קיי"ל דיהרג ואל יעבור, ואע"פ שרק עובד מיראה שלא ימיתנו האנס. משא"כ בע"ז שהכל עובדין אותה רק מחמת אהבה או יראה כגון המן, דהיינו שאין הדבר הנעבד בעצמותו עבודה זרה שמאמינים בו כאלוה, בדומה להמן שלא האמינו אנשים שהמן הוא אלוה, אלא שציוה המן שכולם ישתחוו לו ועשה עצמו אלוה, ועבדוהו בהשתחואה מפני היראה, דאזי אינו חייב מחמת עצם מעשה העבודה דהשתחואה אלא חייב רק אם קיבלו עליו לאלוה, דהרי עצם ההשתחואה להמן אינו מראה שקיבלו אותו כאלוה דאפשר דרק השתחוו לו מחמת היראה, ורבא סובר דבעבודה זרה שהכל עובדים אותה רק מאהבה או מיראה בדומה להמן אינו חייב אא"כ קיבלו עליו כאלוה. ואילו כשעבד ע"ז שהכל עובדין אותה רק מאהבה או מיראה ולא קיבלו עליו לאלוה סובר רבא דפטור. ואילו אביי סובר דאף בכה"ג חייב. ומבואר מדברי הי"מ דרבא מודה דבעבודה זרה הנעבדת בעלמא שנתפסת בקבלה לאלוה חייב מיתה אף כשעובד מיראה ומאהבה וחל דין דיהרג וא"י, משא"כ בע"ז שאינה נעבדת וכולם עובדים אותה רק מאהבה או מיראה דאז חולק רבא על אביי וסובר דהעובד מאהבה ומיראה פטור. ונראה לבאר דבסתם ע"ז הנעבדת איכא חפצא דעבודה זרה, ולרבא מעשה עבודה לחפצא דעבודה זרה מחייב מיתה, ואילו חפצא שעובדים אותה תמיד רק מאהבה או מיראה לא הוי חפצא דע"ז אליבא דרבא ופטור. משא"כ אביי מחייב אף בכה"ג דס"ל דמעשה העבודה מחשיב ליה לחפצא של עבודה זרה, וחייב אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה.³⁹²

footnotes: ³⁹² ועיין בספר יראים (סימן רע) שכתב וז"ל ע"ז שהגוים מקבלים עליה אלוהות מחמת יראת אדם או אהבתו ואין בלב עובדיה כוונת אלהות ולא עבדה אדם כי אם מיראה ומאהבה כהמן דכתיב וכל עבדי המלך אשר בשער המלך כורעים ומשתחוים להמן כי כן צוה לו המלך אם אותה נקראת ע"ז לחייב עובדיה בלא קבלת אלהות ולהקראות ע"ז לאסור משמשיה ונוייה ותקרוביה בזה נחלקו אביי ורבא בסנהדרין פ' ד' מיתות (ס"א:) דאיתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה פי' העובד בדבר הנקרא ע"ז שלא נעבדה מעולם כי אם מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור עכ"ל. ומשמע דס"ל דאביי ורבא נחלקו אם חפצא הנעבדת רק מאהבה ומיראה הוי חפצא של ע"ז דחייב מיתה מחמת שעבדה או לא, וכמו שביאר רבינו זצ"ל בשיטת היש מפרשים שבתוס'.

והנה לכאורה שיטת הי"מ ס"ל כשיטת הרמב"ם (בספה"מ ל"ת ה') שיסוד החיוב מיתה בעבודה זרה הוא מחמת מעשה העבודה, והי"מ חילקו בין ע"ז הנעבדת לבין ע"ז שאינה נעבדת אלא שכולם עובדין אותה מאהבה ומיראה. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עבודת כוכבים ה"ו) וז"ל העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור וכו' עכ"ל. ובפשטות מיירי בסתם ע"ז ולא בע"ז שכולן עובדים אותה מאהבה או מיראה, ופסק הרמב"ם שאם עבדה מאהבה או מיראה פטור (כשיטת רבא), והרמב"ם לא חילק כתוס' בין ע"ז סתם לבין ע"ז שהכל עובדין אותה מחמת יראה. וצ"ע דהרי הרמב"ם עצמו סובר דיסוד החיוב בע"ז הוא מחמת עצם מעשה העבודה ואין החיוב תלוי בקבלת אלהות, וא"כ למה פסק שהעובד ע"ז סתם מאהבה או מיראה פטור. ועוד צ"ע דבגמ' איתא דהזורק אבן למרקוליס והפוער לפעור כדי לבזותה חייב שדרך עבודתה בכך (וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ה), ומשמע דהחיוב תלוי במעשה העבודה ולא בקבלת אלהות, וא"כ למה פסק שהעובד ע"ז סתם מיראה פטור. וי"ל דהרמב"ם סובר דבזורק אבן למרקוליס או בפוער עצמו לפעור כדי לבזותו ליכא אומדנא דמוכח שעושה מעשה זה כדי לבזות את הע"ז ולא לשם עבודה, דהרי זוהי דרך עבודתה, ובכן נראה מעשה זה כעבודת ע"ז כדרכה, ומשו"ה פסק הרמב"ם שחייב מחמת עצם מעשה העבודה ואפילו לא קיבלוה לאלוה. משא"כ באופן שעובד עבודה זרה רק מאהבה או מיראה אזי יש אומדנא דמוכח דלא קיבלו עליו לאלוה דאינו עובד אלא מחמת אהבה או מיראה, ומשו"ה פסק דפטור. דלהרמב"ם יסוד החיוב הוא מחמת מעשה העבודה, אלא דבאופן שיש אומדנא דמוכח למה הוא עובד דהיינו שניכר שעובד רק מיראה לא חל כאן מעשה עבודה דעבודה זרה, ומשו"ה פטור. משא"כ היכא דליכא אומדנא דמוכח שאינו עובד ע"ז וכגון בזורק אבן למרקוליס ובפוער עצמו לפעור חל מעשה עבודה לע"ז, ולפיכך חייב מיתה.³⁹³ ³⁹⁴

footnotes: ³⁹³ ועיין ביד רמה (ד"ה איתמר) וז"ל אלא אי קשיא הא קשיא תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ואוקימנא ואף על גב דמיכוון לבזויה והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ואוקימנא אף על גב דקא מיכוון למרגמיה אלמא אף על גב דלא קבליה עליה באלוה חייב, וכו' ומסתברא לן דהתם נמי בסתמא קאי כגון דלא קבליה עליה באלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דלא קבליה עליה באלוה דאע"ג דגלי אדעתיה דלמרגמי ולבזויה קא מיכוון חייב שהרי עבודתו בכך, אבל היכא דגלי אדעתא דלא קבליה עליה באלוה פטור וכו' עכ"ל. ועיין ביד רמה (סד. ד"ה פיסקא והפוער) וז"ל והפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ואוקי' ואף על גב דקא מיכוון לבזוייה מיהו לא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באלוה אלא גלי אדעתיה דמיכוון לבזוייה הרי עבודתו בכך וליכא בהכי גלויי דעתא דלא קבליה עליה באלוה. וכן במרקוליס אף על גב דמיכוון למרגמיה כיון דלא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באלוה חייב שהרי עבודתו בכך וכו' עכ"ל. ומבואר דבפוער עצמו לבעל פעור אע"פ שמכוון לביזוי חייב מכיון דליכא אומדנא דמוכח שאינו עובד ע"ז, דהרי דרך עבודתה בכך, וליכא גילוי דעת שלא קיבלה עליו כאלוה, ומשו"ה חייב. משא"כ בעובד רק מיראה יש גילוי דעת שלא קיבלה לאלוה ורק עובד מיראה ופטור, וכמש"נ בשיטת הרמב"ם. ³⁹⁴ ועוד יתכן לומר דהרמב"ם מחייב מיתה משום חלות שם מעשה עבודה זרה ובפוער עצמו לפעור דכוונתו לבזותו הוי מעשה עבודה זרה המחייב כיון דדרך עבודתו בכך, משא"כ בשאר עבודה זרה דפטור אם עובד מאהבה ומיראה דאין דרכו בכך ואזי אינו מעשה ע"ז ואילו כשעכו"ם מכריחו לעבוד ואל"כ יהרגנו דחל מצות קידוש ה' דיהרג ואל יעבור אזי הוי חלות שם מעשה ע"ז מחמת כוונת העכו"ם המאנסו לעבוד.

והנה עיין בתוס' לקמן (דף סד. ד"ה אף על גב דקמיכוין לבזויה) שכתבו וז"ל ולעובדה בבזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפילו עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפילו לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור עכ"ל. ועיין בגליון הש"ס (שם) שציין הגרע"א זצ"ל וז"ל עיין לעיל דף סא: בתוס' ד"ה רבא עכ"ל. ובגליון הש"ס על תוס' (דף סא: ד"ה רבא) ציין הגרע"א זצ"ל וז"ל ועיין לקמן סד ע"א תוס' ד"ה אף על גב עכ"ל. ולכאורה כוונתו להקשות דיש סתירה בדברי התוס', דלעיל (בדף סא: ד"ה רבא) נקטו דהפוער עצמו לפעור אע"ג שמתכוון רק לבזותו חייב משום שהמחייב הוי עצם מעשה העבודה לע"ז בלי קבלת אלוה, ואילו לקמן (בדף סד. ד"ה אע"ג) ס"ל דאינו חייב מיתה אא"כ נתכוון לקבלו כאלוה ולעובדו בביזוי, ואפילו לאביי דמחייב העובד ע"ז מיראה מודה דהפוער לפעור ומכוון רק לבזותו פטור, וצ"ע דמשמע דס"ל דהחיוב תלוי בקבלת אלהות, ואילו לעיל תוס' נקטו דהחיוב חל מחמת מעשה העבודה. וי"ל דתוס' שם מיירי באופן שהעובד אינו יודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי, דאזי אם הוא פוער בכוונה כדי לבזותו ולא קיבלו עליו לאלוה הריהו פטור אף אליבא דאביי, משא"כ בסוגיין מיירי שיודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי ואזי אם נתכוון לבזותה חייב אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה. ולפי"ז מבואר דלתוס' יסוד החיוב אינו משום קבלת אלהות אלא מחמת מעשה העבודה, אולם לא חל חלות שם מעשה עבודה דעבודה זרה אא"כ הוא יודע שזוהי דרך העבודה של עבודה זרה זו. ואם הוא יודע שדרך עבודה של פעור היינו שיפעור עצמו לפניה אזי אם פער בפניה אפילו אם פער כדי לבזותה בלי קבלת אלוהות הריהו חייב, מחמת שעשה מעשה עבודה דע"ז.

ועיין במהרש"א (שם ד"ה תוס' ד"ה אע"ג) שהרגיש בסתירה שבין דברי התוס', ופירש דמש"כ התוס' דמיירי שנתכוון לעובדה בביזוי ומשו"ה חייב, היינו לענין חיוב מיתה, דאינו חייב מיתה אלא אם כן דנתכוון גם לעובדה, אבל לענין חיוב חטאת חייב אף בלא נתכוון אלא לביזוי כיון דעבודתה בכך. וכתב שכן מדוייק מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות עכו"ם ה"ה) שכתב וז"ל הפוער לפעור כדי לבזותו כו' הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל, והשתא מתני' דקתני פוער לפעור ה"ז עבודתו וזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ומפרש לה אף על גב דמכוין לבזויה ולמרגמיה אתי כפשטיה דלא נתכוון כלל לעובדה אלא לבזותו וחייב חטאת הואיל ועבודתה בכך, ומיהו התוספות לא ניחא להו לפרש דמתניתין איירי לענין חטאת דכולה מתניתין אאלו הן הנסקלין דרישא קאי, עכת"ד המהרש"א³⁹⁵. ולכאורה דבריו צ"ע דאם כשעובד כדי לבזותה הרי זה נחשב למעשה עבודה זרה בנוגע לחיוב חטאת וחיוב כרת אמאי אין זה נחשב נמי למעשה עבודה זרה בנוגע לחיוב מיתה, דמ"ש חיוב מיתה מחיוב כרת, וצ"ע.³⁹⁶

footnotes: ³⁹⁵ ועיין בכסף משנה פ"ג מהל' עכו"ם ה"ו שכתב בשם הריב"ש וז"ל עוד אפשר לדחוק לדעת הרמב"ם דיותר יש לפטור עובד מאהבה ומיראה בלא קבלת אלהות משום דדמי לאנוס אף על פי שעבדה דרך עבודתה ממי שעובד ומכוין לבזות כיון שעובד ברצון במה שדרך עבודתה באותו ביזוי אלא שעובדיה חושבים שהעבודת כוכבים ההיא חושקת באותו ביזוי וזה טועה בזה ומכוין לבזויי ולזה כתב הרב חייב ומביא קרבן על שגגתו ור"ל שאינו מזיד ואינו בר סקילה וכרת אלא חייב חטאת בשוגג עכ"ל, ³⁹⁶ ועיין בחזון איש סנה' סימן כ"ד ס"ק ב'. ולכאורה נראה דלפי המהרש"א תוס' ס"ל שאם עובדה בביזוי הריהו חייב מיתה משום דהרי זה נחשב שקיבלו לאלוה, דאע"פ שנתכוון לביזוי מ"מ נתכוון גם לעובדה בדרך עבודתה והו"ל קבלה לאלוה ומשו"ה חייב מיתה. משא"כ כשמתכוון לביזוי בלבד הו"ל מעשה עבודה זרה מכיון שעכ"פ עובד עבודה זרה זו בדרך עבודתה אך ליכא חלות קבלת אלהות, ומשו"כ הריהו חייב רק כרת וחטאת, דמעשה עבודה זרה בלי קבלת אלהות אינו אלא לאו טפל ולא עיקר הלאו. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' עכו"ם ה"ה) שכתב וז"ל העובד עבודת כוכבים כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב, כיצד הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו עכ"ל, ובכס"מ פירש דר"ל דאם עבדו בשוגג כדי לבזותו הריהו חייב חטאת דאי במזיד מוטעה הוא ואינו חייב מיתה. ועיין בספר עבודת המלך (פ"ג מהל' עכו"ם ה"ה) שדחה את דברי הכס"מ דהרי אם הוי מזיד אזי מיירי דאתרו ביה ואמר אעפ"כ אני עושה, וא"כ ידע דאסור לעבוד בביזוי והתיר עצמו למיתה ולמה לא יתחייב מיתה. ועיין בספר תורת חיים סנה' (סד. ד"ה אף על גב דקמכוין לבזויי) שהקשה על הכס"מ וז"ל דאין סברא כלל לחלק בין שוגג למזיד, דממה נפשך אי קסבר דהפוער עצמו לפעור וקא מכווין לבזויי עבודה היא, דבזה הוא מקבלו עליו, ולכך הטועה עצמו וסבר דלאו עבודה היא חייב חטאת, אם כן אם התרו בו שלא יעשה והוא לא השגיח ועשה מיתה נמי ליחייב, ואי קסבר דהפוער עצמו לפעור וקמכוין לבזויי לאו עבודה היא ולכך לא מחייב מיתה אם התרו בו א"כ אם שגג אמאי חייב חטאת והא לא עשה כלום כיון דנתכוון לבזויי, ואף על גב דנעבד בכך מכל מקום איהו לאו לעבודה קמיכוין אלא אדרבא לבזיון ואין מביאין חטאת אלא על העלם דבר והאי לא נעלם מיניה מידי, ועוד הקשה דאי ס"ל להרמב"ם דמתניתין דוקא לענין קרבן איירי אם כן הוה ליה למיכתב "הואיל ועבודתו בכך חייב להביא קרבן על שגגתו" אבל ממש"כ הרמב"ם "הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו" משמע דתרי מילי נינהו דחייב מיתה במזיד ומביא קרבן על שגגתו. וביאר התורת חיים דבפוער עצמו לפעור אע"פ שלא נתכוון אלא לבזותו מ"מ מכיון דזוהי דרך עבודתו הרי זה נחשב כמקבלו עליו לאלוה, ואם התרו בו ועבר חייב מיתה ובשוגג חייב קרבן, משא"כ בעובד מאהבה ומיראה פטור לרבא דשאני התם שאינו מקבלו עליו לאלוה ע"י עבודתו שאינו עושה כן אלא לאהבת אדם או מיראתו, משא"כ הכא כיון דכל עבודת ע"ז דבעל פעור דרך בזיון הוא א"כ במאי דקא מיכוין לבזויי מקבלו עליו כדמשמע מעובדא דסבטא עכת"ד. ועיין במנ"ח (מצוה כ"ו אות א') דהפוער לפעור במזיד כדי לבזותו חייב מיתה, דאע"פ שלא קיבלו לאלוה התורה חייבה מיתה על עצם העבודה לעבודה זרה כדרך עבודתה.

ובביאור דברי התוס' י"ל דתוס' (בדף סד.) חולקים על היש מפרשים (בתוס' דף סא:) וס"ל שאם לא קיבל עליו אלהות אינו חייב, כשיטת הרמב"ן (בספה"מ ל"ת ה') ודלא כהרמב"ם דבעבודה זרה חייב מחמת עצם מעשה העבודה אפילו בלי קבלת אלהות. אי נמי י"ל דתוס' ס"ל כשיטת הי"מ והרמב"ם שאם עבדו חייב מיתה אפילו בלי קבלת אלוהות, אמנם היכא שלא ידע העובד שזו היא דרך העבודה של ע"ז זו הריהו פטור, דמכיון שאינו יודע שדרך עבודת ע"ז זו היא ע"י ביזוי אזי כשנתכוון לביזוי ליכא מעשה עבודה זרה כלל. אולם היכא שיודע שעבודה דרך בזיון היא דרך עבודתה של ע"ז זו, אזי אם עבדה בדרך בזיון וכגון שפוער עצמו לפעור אזי אע"פ שלא קיבלו עליו לאלוה הריהו חייב, וכמש"נ.

ועוד נראה לתרץ את קושיית התוס' (ד"ה רבא) שהקשו דהיאך קאמר רבא דהעובד מיראה פטור והרי קיי"ל בע"ז דיהרג ואל יעבור ואין לך עבודה מיראה גדולה מזו. ויש לתרץ עפ"י מש"כ הרמב"ם (ספה"מ מ"ע ט') וז"ל והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית' ואמונת יחודו עכ"ל. ומבואר דיש חיוב למסור נפשו ליהרג אף באופן שלבו לשמים וליכא עבירת ע"ז כלל, אמנם חל חיוב מסי"נ ליהרג על קידוש ה' שלא יטעה העכו"ם לומר שכפרנו בה'. ולפי"ד הרמב"ם י"ל דאע"פ שמצד איסור ע"ז ליכא חיוב יהרג וא"י בעובד ע"ז מיראה דליכא איסור ע"ז כלל, מ"מ חל דין דיהרג וא"י משום מצות קידוש ה', שלא יטעה העכו"ם לחשוב שכפר בה' ועבד ע"ז. ונראה דדין זה חל רק באופן שעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז.³⁹⁷

footnotes: ³⁹⁷ ועיין ברמב"ם (פ"ה הלכות יסודי התורה ה"ד) וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם, ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר עכ"ל, ומבואר דהעובד עבודה זרה מחמת שעכו"ם מאנסו פטור מעונש משום דהוי אונס, אע"פ שחל דין דיהרג ואל יעבור. וצ"ב קצת א"כ מדוע חל דין יהרג ואל יעבור בעובד ע"ז באונס, והרי לכאורה מכיון דפטור מעונש משום דהוי אונס, א"כ לכאורה יש חסרון באיסור עבודה זרה שעושה ומדוע חל חיוב דיהרג ואל יעבור. וי"ל דהחיוב יהרג ואל יעבור כשעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז, הוא מפאת מצות קידוש ה', דחייב לקדש ה' וליהרג ולא לעבור על איסור ע"ז אפילו באונס כדי שלא יחשוב העכו"ם שכפר בה' ועבד עבודה זרה. והחיוב של קידוש ה' כשעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז אינו מפאת עצם האיסור דעבודה זרה אלא משום מצות קידוש ה', וכדמשמע מהרמב"ם בספה"מ (מ"ע ט') הנ"ל.

גמ'. ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח בעבודה זרה, רבי אומר בשגגת מעשה, וחכמים אומרים בהעלם דבר. ושוין שבשעירה כיחיד, ושוין שאין מביא אשם תלוי האי שגגת מעשה דעבודה זרה היכי דמי אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה לו הרי לבו לשמים, אלא דחזא אנדרטא והשתחוה לו, אי קבליה עליה באלוה מזיד הוא ואי לא קבליה עליה באלוה לא כלום הוא אלא לאו מאהבה ומיראה.

והנה מבואר בגמ' דאע"פ שאביי סובר שהעובד ע"ז מאהבה או מיראה חייב מיתה מ"מ סובר שהמשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים אינו חייב מיתה, ופרש"י (בד"ה הרי לבו לשמים) וז"ל ולא השתחוה זה לעבודה זרה לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין, ואפילו היה יודע שזה הבית עבודה זרה הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש וכו' עכ"ל. ויל"ע אליבא דאביי מ"ש המשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים דפטור, מהעובד מאהבה ומיראה שחייב מיתה, והרי בתרווייהו עשה מעשה ע"ז בלי שמקבלו עליו לאלוה. וי"ל דבמשתחווה לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים מיירי באופן שהמשתחוה החליט בדעת עצמו להשתחוות ולכוון לבו לשמים ואזי ההשתחוואה נקבעת עפ"י דעתו ולא הוי מעשה ע"ז, וע"כ אף אביי מודה דפטור. משא"כ בעובד מאהבה ומיראה מיירי שבא עכו"ם ודרש מישראל לעבוד ע"ז והישראל עובד מאהבה או מיראת העכו"ם, עיין ברש"י (דף סא: ד"ה מאהבה ומיראה) וז"ל מאהבת אדם ומיראת אדם ולא חשבה בלבו לאלוה עכ"ל, דאזי ההשתחוואה מתפרשת עפ"י דעת העכו"ם, ונחשב כמעשה דעבודה זרה ומשו"ה חייב מיתה.

ועוד י"ל עפי"ד הרמב"ם בספה"מ (מ"ע ט') וז"ל ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם עכ"ל. וי"ל דלפי הרמב"ם באופן שעכו"ם מאנס את ישראל לעבוד ע"ז אם יטעה העכו"ם לחשוב שכפר ועבד ע"ז חל דין קידוש ה' שיהרג ולא יעבוד, אע"פ שבעצם מצד איסור עבודה זרה ליכא איסור דהרי לבו לשמים, מ"מ מכיון שהעכו"ם יבוא לטעות ולחשוב שהישראל עובד ע"ז חל מצות קידוש ה' שלא לעבוד ולא נטעהו לחשוב כי כפרנו בה'. ונראה דמצות קידוש ה' קובע דבכה"ג נחשב מעשה העבודה לע"ז. ונראה דמשום כך לא אזלינן בתר דעת העובד אלא בתר דעת העכו"ם המאנסו לעבוד ע"ז דנחשב כמעשה דעבודה זרה, ולכן חייב מיתה אליבא דאביי. משא"כ באופן שמשתחוה מדעת עצמו לבית ע"ז ומכוון לבו לשמים לא חשיב כמעשה עבודה זרה ופטור אליבא דאביי.³⁹⁸

footnotes: ³⁹⁸ אמנם לכאורה צ"ע דבשלמא לפי רש"י דפירש דהעובד מאהבה ומיראה היינו מיראת העכו"ם או אהבתו אזי י"ל דלא אזלינן בתר דעת העובד אלא בתר דעת העכו"ם המאנסו לעבוד ע"ז דנחשב כמעשה דעבודה זרה, אך צ"ע לפי מש"כ הרמב"ם (פרק ג מהל' עכו"ם ה"ו) וז"ל העובד עבודת כוכבים מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר, או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שהן מדמים עובדיה שהיא מטיבה ומריעה, אם קבלה עליו באלוה חייב סקילה ואם עבדה דרך עבודתה או באחת מארבע עבודות מאהבה או מיראה פטור עכ"ל, דמיירי דליכא עכו"ם אנס המכריחו לעבוד. ואליבא דהרמב"ם נראה דיש לחלק בין כשלבו לשמים כגון דקסבר שהוא בית הכנסת והשתחווה לו דכשלבו לשמים ליכא מעשה ע"ז כלל, משא"כ בעובד מאהבה ומיראה באופנים שהזכיר הרמב"ם דאין לבו לשמים והוי מעשה ע"ז וחייב אליבא דאביי משום דהו"ל חפצא של ע"ז, ואע"פ שאינו מקבלו עליו לאלוה, מכיון דאין לבו לשמים משו"ה הו"ל מעשה ע"ז וחייב.

רש"י ד"ה הרי לבו לשמים. וז"ל ולא השתחוה זה לעבודה זרה לא מזיד ולא שוגג הוא, אלא לשמים, שהרי לשמים נתכוין, ואפילו היה יודע שזה הבית עבודה זרה הוא והוא משתחוה בתוכו לשמים אין כאן עונש, שהרי אף משתחוה לבית הכנסת לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה עכ"ל.

וצ"ע בדבריו דבגמ' לקמן (סד.) איתא שאף בנתכוון לביזוי חייב העובד, דעצם מעשה העבודה מחייב מיתה, וא"כ מהו ההיתר להשתחוות בבית ע"ז כשמכוון לבו לשמים. ומשמע מרש"י דמכיון דנתכוון בהשתחואה זו לשמים ליכא כאן מעשה איסור דע"ז, וצ"ע דא"כ נימא הכי אף כשעכו"ם מאנסו לעבוד ע"ז ואמאי קיי"ל דיהרג וא"י דהרי יכול להתכוון להקב"ה ולא יהיה איסור ע"ז כלל, וצ"ע. ואי נימא דרש"י סובר כשיטת הרמב"ן דהמחייב הוי קבלת אלוה, א"כ הו"ל לומר בפשיטות שהמשתחווה לבית הכנסת אינו חייב מיתה משום שלא קיבלו עליו לאלוה, ומשמע דס"ל לרש"י כשיטת הרמב"ם.³⁹⁹

footnotes: ³⁹⁹ אך אליבא דתוס' לקמן (דף סד. ד"ה אע"ג) אין קושיא דס"ל דאי לא קמכוון אלא לבזותו לאביי נמי פטור דאין בזה מעשה עבודה זרה כלל, דה"ה בלבו לשמים דאין בזה מעשה ע"ז כלל. וי"ל דרש"י ס"ל כתוס'. א"נ י"ל דלבו לשמים שאני שמפקיע כל חלות שם מעשה עבודה זרה דאינו עובד אלא לשם ה', וכמש"כ רש"י וז"ל שהרי אף המשתחווה לביהכ"נ לא לבית הוא משתחוה אלא למי ששכן שמו עליה עכ"ל. ועוד י"ל דשאני השתחואה דהמעשה נקבע ע"י כוונתו, ואי מתכוון לשמים לא הוי מעשה ע"ז כלל, משא"כ בפוער לפעור כדי לבזותו דמכיון דקא עביד מעשה עבודה זרה כדרך עבודתה הו"ל מעשה עבודה זרה וחייב מיתה.