Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 63b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה שלא ידור בשמו ולא יקיים בשמו. וז"ל אף על גב דהני ב' מלא ישמע נפקי ובסמוך נמי אמרינן דלא ישמע אזהרה למדיח אין זה לאו שבכללות דחדא מילתא היא שמשמיע שם עבודת כוכבים, והא דלא נפקי כולהו מלא תזכירו משום דאי לא כתיב אלא חד קרא הוה מוקמינן ליה לנודר ומקיים א"נ משום עבודת כוכבים הכתובה בתורה דמותר להזכיר שמה איצטריך ואפ"ה לנדור ולקיים אסור עכ"ל.
ונראה לבאר דיש חילוק בין האיסור דנשבע בשם עבודה זרה לבין האיסור דנודר בשם ע"ז, דבשנבע בה' יש קיום מצוה "ובשמו תשבע", וא"כ כשנבע בשם ע"ז הרי זה עובר על איסור בלתי לה' לבדו ומחלל את ה', דמחליף שם שמים בשם עבודה זרה. משא"כ בנודר בשם ע"ז יש רק איסור של הפלאה בשם עבודה זרה אך ליכא איסור דבלתי לה' לבדו, דאין דין לנדור בשם ה'. ומשו"ה הו"א דהוי ליה לאו שבכללות, דהפסוק ושם אלהים אחרים לא תזכירו כולל ב' איסורים שונים – איסור חילול ה' ואיסור הפלאה בשם ע"ז. ותירצו התוס' דאין זה לאו שבכללות דחל איסור מסוים אחד להשמיע שם עבודת כוכבים.
תוס' ד"ה אסור לאדם שיעשה שותפות. וז"ל אמר ר' שמואל כ"ש שבועה עצמה דאין לקבל הימנו ור"ת אומר מותר לקבל הימנו השבועה קודם שיפסיד כדאמר בפ"ק דמס' ע"ג (דף ו:) דמלוה ע"פ נפרעין ממנו מפני שהוא כמציל מידם ולא חיישינן דילמא אזיל ומודה ואף על גב דהתם ספק והכא ודאי מ"מ בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהן ואין תופסין בהם אלהות ואף על פי שמה שמזכירין עמהם ש"ש וכוונתם לדבר אחר מ"מ אין זה שם עבודת כוכבים גם דעתם לעושה שמים ואף על פי שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך עכ"ל.
יש לחקור האם האיסור דלא ישמע על פיך הוא איסור לגרום לאחר לישבע בשם עבודה זרה או דהאיסור הוא לקבל שבועה בשם ע"ז. ונפ"מ האם דיין ישראל שמבקש מב"נ לישבע ונשבע הגוי בשם ע"ז האם הוא עובר בלאו זה ד"ולא ישמע על פיך" או לא. דאם נאמר דהאיסור הוא לגרום שישבע בשם עבודה זרה אזי י"ל דאף דיין יעבור באיסור זה, משא"כ אם האיסור הוא לקבל שבועה בשם עכו"ם אזי י"ל דהאיסור הוא רק בשותפים, דאסור לשותף המשביע לקבל שבועה משותפו העכו"ם כשנשבע בשם עבודה זרה. אך דיין המחייב בעל דין גוי לישבע וכגון דיש דין בין עכו"ם לישראל ובאים לב"ד של ישראל לדון והדיין מחייב את העכו"ם לישבע והוא נשבע בשם ע"ז אזי י"ל דאין הדיין עובר באיסור זה, דאין הוא מקבל שבועה מהעכו"ם, דרק הבעל דין התובע שהשבועה חלה לגביו לפטור את הנתבע נחשב כמקבל שבועה מהנתבע. וי"ל דבזה נחלקו רבינו שמואל ור"ת בתוס', דהרשב"ם סובר דהאיסור הוא לקבל שבועה הימנו. משא"כ ר"ת סובר שהאיסור הוא רק לגרום לעכו"ם לישבע בשם ע"ז אך אם העכו"ם כבר נשבע מותר לקבל שבועה הימנו.
אמנם מסוף דברי התוס' שכתבו וז"ל ואף על פי שמשתפין שם שמים ודבר אחר לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך עכ"ל, משמע דאף לרבינו שמואל האיסור הוא לגרום לעכו"ם לישבע בשם עבודה זרה אך אם העכו"ם כבר נשבע אזי מותר לקבל את השבועה ממנו. והמחלוקת בין ר' שמואל ור"ת הוא האם מותר לכתחילה לגרום לעכו"ם לישבע בשם עבודה זרה במקום שיש הפסד ממון, ור"ת מתיר מאחר שאינו נשבע אלא בשיתוף ואין עכו"ם מוזהרים על השיתוף.⁴¹³ והנה אם יסוד האיסור הוא לקבל שבועה מעכו"ם כשנשבע בשם ע"ז אזי י"ל דהאיסור צ"ל נמדד עפ"י שיעור עבודה זרה בדיני ישראל ואף בנשבע בשיתוף אסור לקבל ממנו שבועה מכיון דאסור לישראל לישבע בשיתוף. ומשמע דר"ת ס"ל דהאיסור הוא לגרום לעכו"ם לישבע בשם עבודה זרה, ומאחר דעכו"ם מותר לעבוד בשיתוף, לא חשיב שיתוף עבודה זרה לגבי דידיה, ולכן מותר לגרום לעכו"ם לישבע בשיתוף. אמנם יש לעיין אי ס"ל לר"ת כשיטת הרמב"ם דעבודה זרה בשיתוף אסור אף לעכו"ם⁴¹⁴ א"כ מהו החילוק בין נשבע בעבודה זרה לבין נשבע בשיתוף. ועיין במנחת חינוך (מצוה פ"ו אות א') דנקט דאף לפי תוס' אסור לעכו"ם לעבוד ע"ז בשיתוף, ועכו"ם שעבד ע"ז בשיתוף חייב מיתה, ומש"כ התוס' "דבני נח לא הוזהרו על כך" היינו דליכא איסור לב"נ לישבע בשם ע"ז. דבן נח הוזהר שלא לעבוד ע"ז אבל אינו מוזהר שלא לישבע בשם עבודה זרה, אלא דישראל הוזהר שלא לגרום לעכו"ם לישבע בשם עבודה זרה, דגורם הזכרת שם עבודה זרה. ומש"כ התוס' "לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עור ליכא דבני נח לא הוזהרו על כך" ר"ל דאע"פ דיש איסור לישראל לגרום לעכו"ם לישבע בשם עבודה זרה, אין איסור לגורם לנכרי לישבע בשיתוף, מכיון דאין הנכרי עצמו מוזהר על שבועה בשם ע"ז. אך ביאור זה דחוק קצת בלשון התוס', דבשלמא לגבי לפני עור מובן דליכא לפנ"ע מכיון שאין הישראל מכשיל את הב"נ, דב"נ אינו מוזהר על השבועה בשם ע"ז, אך צ"ע במש"כ התוס' "לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף", דהרי יש איסור לישראל לגרום לעכו"ם לישבע בשם ע"ז, ואי ב"נ מוזהר על השיתוף מ"ש נשבע בשם ע"ז מנשבע בשיתוף. ומשמע דתוס' ס"ל דעכו"ם אינו מוזהר על עבודה זרה בשיתוף (כדפסק הרמ"א או"ח סימן קנ"ו סעיף א' ודלא כדעת המנ"ח), ומשו"ה מותר לגרום לב"נ לישבע בשיתוף, דהאיסור הוא לגרום לב"נ לישבע בעבודה זרה דהוי ע"ז לגבי נכרי, ולא במה שנאסר לישראל.
footnotes: ⁴¹³ עיין במהרש"א ובמהר"ם על התוס', ועיין ברמ"א (או"ח סימן קנ"ו סעיף א'), ועיין בפתחי תשובה יו"ד סימן קמ"ז ס"ק ב'. ובמנחת חינוך מצוה פ"ו אות א', ומצוה כ"ו אות י"ט. ⁴¹⁴ עיין בפ"א מהלכות עבודה זרה ה"א דעיקר עבודה זרה היה בדור אנוש שעבדו בשיתוף, ועיין ברמב"ם (דפוס פרנקל) פ"ט מהל' עבודה זרה ה"ד וז"ל הנוצרים עובדי ע"ז הם ויום ראשון הוא יום אידם, לפיכך אסור לתת ולשאת עמהם בארץ ישראל יום חמישי ויום ששי שבכל שבת ושבת ואין צריך לומר יום ראשון עצמו שהוא אסור בכל מקום, וכן נוהגין עמהם בכל אידיהם עכ"ל. ועיין ברמב"ם בפיה"מ (פ"א מס' ע"ז מ"ג), ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ב וז"ל בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב, והוא שיעבוד כדרכה, וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה, וכו' עכ"ל, ובמנחת חינוך (מצוה פ"ו) דייק דהרמב"ם סתם ולא חילק בין ע"ז לעבודה זרה בשיתוף, ומשמע דאף בשיתוף ב"נ חייב מיתה.