Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 71b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה. ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור, ואם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב.
ופרש"י בד"ה (ברח עד שלא נגמר דינו ואחר כך הקיף זקן פטור) וז"ל דתו לא דיינינן ליה, כיון דאילו עבד השתא לאו בר קטלא הוא עכ"ל. ובד"ה (ואם משנגמר דינו ברח) וז"ל משעת גמר דין הוי כגברא קטילא, ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו עכ"ל. ויל"ע מדוע נקט רש"י דאם ברח משנגמר דינו ואח"כ הקיף זקן דחייב משום דלאחר שנגמר דינו שוב אין לחפש בזכותו ולהצילו, דמשמע דהיינו מטעם דלאחר שנגמר דינו ליכא תו דין הצלה מדין "והצילו העדה", דלכאורה הו"ל למימר בפשיטות דמכיון שכבר נגמר דינו חל עליו כבר חיוב מיתה ולא מהני הא דהקיף זקן לפוטרו. ומשמע דרש"י סובר דהא דאין ממיתין בסו"מ שברח והקיף זקן קודם גמר דין היינו מדין "והצילו העדה", שאין ב"ד יכולים לגמור עליו דין שחייב מאחר שנשתנה דינו דכבר הקיף זקן ואילו עבד השתא לאו בר קטלא הוא. אולם אם ברח לאחר גמר דין ליכא דין הצלה, ומשו"ה אם ברח לאחר גמ"ד והקיף זקן חייב. ומבואר דדין אישתני אינו סתם הלכה בעלמא דמכיון שנשתנה דינו פטור ממיתה, דכדי להמיתו צריך שיהיה במצב שאם עבר עכשיו העבירה היה מתחייב מיתה, דא"כ מאי שנא אם נשתנה דינו קודם גמ"ד או לאחר גמ"ד, מ"מ מכיון דנשתנה דינו א"א לקיים בו דין מיתה ופטור. ומהא דתלוי בנשתנה דינו קודם גמר דין מוכח דיסוד הדין הוא מדין "והצילו העדה", דאין ב"ד גומרין את הדין על מי שנשתנה דינו, אך אם כבר גמרו עליו את הדין תו ליכא דין הצלה להצילו.
גמ'. אמר רבי חנינא בן נח שבירך את השם ואחר כך נתגייר פטור, הואיל ונשתנה דינו ונשתנית מיתתו. נימא מסייעא ליה ברח עד שלא נגמר דינו, ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור, מאי טעמא לאו משום דאמרינן הואיל ואישתני אישתני לא, שאני הכא דאי עבד השתא לאו בר קטלא הוא. תא שמע אם משנגמר דינו ברח, ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב. נגמר דינו קאמרת נגמר דינו גברא קטילא הוא. תא שמע בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו, ונתגייר פטור. עשה כן בישראל ונתגייר חייב. ואמאי נימא הואיל ואישתני אישתני, דינו ומיתתו בעינן, והאי דינו אישתני, מיתתו לא אישתני. בשלמא רוצח, מעיקרא סייף והשתא סייף. אלא אשת איש, מעיקרא סייף והשתא חנק בנערה המאורסה, דאידי ואידי בסקילה. והא עשה כן בישראל דומיא דאשת חבירו קתני אלא קלה בחמורה מישך שייכא. הניחא לרבנן דאמרי סייף חמור, אלא לרבי שמעון דאמר חנק חמור, מאי איכא למימר רבי שמעון סבר לה כתנא דבי מנשה, דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק. בשלמא אשת איש מעיקרא חנק והשתא חנק. אלא רוצח, מעיקרא חנק והשתא סייף קלה בחמורה מישך שייכא עכ"ל.
לכאורה יש לפרש את דינו דר' חנינא בב' אופנים: א) דס"ל דאם נשתנה דינו ומיתתו אזי חל דין פטור דהואיל ואישתני אישתני לפוטרו ממיתה, ב) י"ל דבאמת חל עליו חיוב מיתה משעה שעבר על העבירה בגיותו אלא דיש חסרון בהיכי תימצי של ב"ד להרגו, דא"א לדונו בסייף כפי שנתחייב מעיקרא בשעה שעבר על העבירה בגיותו דהרי הוא נתגייר והוי ישראל - ואין ממיתין ישראל שבירך את השם במיתת סייף דב"נ, וכן אי אפשר לדונו בסקילה כישראל שבירך את השם דבשעה שעבר מעשה העבירה שלו לא מחייב עונש סקילה. ויתכן לומר דזוהי כוונת הגמ' "הואיל ונשתנה דינו" כלומר מב"נ לישראל, "ונשתנית מיתתו" – ממיתת סייף דב"נ לסקילה כישראל, משו"ה אי אפשר להמיתו.
והנה עיין בהמשך הגמ' "ת"ש בן נח שהכה את חבירו ובא על אשת חבירו ונתגייר פטור, עשה כן בישראל ונתגייר חייב, ואמאי נימא הואיל ואשיתני אישתני, דינו ומיתתו בעינן והאי דינו אישתני מיתתו לא אישתני, בשלמא רוצח מעיקרא סייף והשתא סייף אלא אשת איש מעיקרא סייף והשתא חנק וכו', קלה בחמורה מישך שייכא", ופרש"י (בד"ה אלא קלה בחמורה מישך שייכא) וז"ל כלומר לעולם באשת איש ודקא קשיא לך אמאי חייב הרי נשתנה דינו ומיתתו, אין כאן שינוי מיתה, דיש בכלל מיתה חמורה מיתה קלה, וכיון דמעיקרא הוי סייף דחמירא והשתא מיתת חנק קלה בכלל מיתה זו הוה ויותר היה ראוי לו מתחלה, אבל ברכת השם מעיקרא הוה סייף קל והשתא סקילה דחמירא עכ"ל. ומשמע דמכיון דהמיתה הקלה היא נכללת במיתה החמורה, אין כאן שינוי לגבי המיתה, דמעיקרא נתחייב בחמורה שכוללת בתוכה המיתה הקלה. אמנם עיין בתוס' (ד"ה קלה) וז"ל ונראה לפרש דהא דקאמר קלה בחמורה מישך שייכא לאו למימרא דחשיב לא אישתני קטלא, דמ"מ קטלא אישתני, אלא כלומר אית לן למידייניה בקלה כיון דמעיקרא נתחייב אף בחמורה מזו, ולא דמי לבן נח שבירך את השם דלא דיינינן במיתה דהשתא דחמורה דמעיקרא לא איחייב בה, ובמיתה דמעיקרא נמי לא כיון דהשתא לא שייכא ביה עכ"ל. ומשמע דפירשו הדין דהואיל ואישתני כצד הב' הנ"ל, דיש חסרון בהיכי תימצי להמיתו, דא"א להמית ישראל משום ברכת השם במיתת ב"נ, ואי אפשר להמיתו במיתה דהשתא דבן ישראל מכיון דמעיקרא כשעבר העבירה כשהיה ב"נ לא היה העבירה שלו חמורה כ"כ להתחייב במיתה החמורה דסקילה. אולם אם מעיקרא נתחייב במיתה חמורה אזי דנין אותו בעונש הקל, דמעיקרא נתחייב בעונש שיותר חמור מהעונש הזה, וא"כ אם מעשה עבירה שלו מחייב את העונש החמור בודאי דמחייב לכה"פ את העונש הקל.
גמ'. לימא מסייעא ליה סרחה ואחר כך בגרה תידון בחנק. בסקילה מאי טעמא לא לאו משום דהואיל ואישתני אישתני, וכל שכן הכא דאישתני לגמרי האמר ליה רבי יוחנן לתנא תני תידון בסקילה.
עיין ברש"י (ד"ה תדון בסקילה) וז"ל דמעיקרא אף על גב דאישתני גופה לא אישתני קטלא, הכא נמי נדייניה כדמעיקרא במיתתו הקלה עכ"ל. ומבואר דאליבא דר' יוחנן בן נח שבירך את השם ונתגייר חייב סייף, ור' יוחנן חולק על ר' חנינא וסובר דאע"פ שנתגייר נידון בסייף כב"נ, ודלא כר' חנינא שסובר שאי אפשר להמית ישראל בחיוב מיתה דב"נ. אמנם עיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ד) שפסק כר' חנינא, וז"ל בן נח שבירך את השם, או שעבד ע"ז, או שבא על אשת חבירו, או שהרג חבירו, ונתגייר פטור עכ"ל. ואילו בפ"ג מהל' איסורי ביאה (ה"י) פסק דסרחה ואח"כ בגרה תידון בסקילה. ומבואר דהרמב"ם חולק על רש"י, ולדידיה ר' יוחנן אינו חולק על ר' חנינא, ושיטתו צ"ב.
ונראה לבאר דהרמב"ם סובר דיש חילוק בין ב"נ שבירך את השם ונתגייר לבין נערה מאורסה שסרחה ובגרה, דאף אליבא דר' חנינא ליכא הלכה דבכדי שב"ד יענישו צריך שיהיה מצב דאילו עביד השתא את מעשה העבירה היה חייב את אותו העונש ואם לאו הריהו פטור, דבודאי ר' חנינא סובר שדנין ישראל שחילל שבת ביום חול - ואין אומרים דאילו עביד השתא מלאכה ביום חול היה פטור דלכן פטור הוא מהעבירה של חילול שבת. וכל יסוד דינו דר' חנינא הוא דרק כשיש שינוי בדין הגברא דנשתנה מבן נח לישראל דהויין ב' גדרי גברא שונים עם דינים שונים אזי ס"ל דחל פטור, דא"א להמית את הגברא דבן ישראל בחיוב מיתה דנתחייב גברא דבן נח. משא"כ בנערה המאורסה שסרחה ובגרה דמצד הגברא הרי היא בכלל אותה הפרשה של חיוב, דאף כשבגרה הרי היא גברא דישראל המחויבת בסקילה כשזינתה בשעה שהיא נערה, וליכא שינוי מצד הגברא דמשבגרה לא יצאתה מכלל הפרשה של החיוב דמעיקרא, ושפיר אפשר לדון בוגרת בחיוב מיתה שנתחייבה משום מעשה עבירה שעשתה כשהיתה נערה, כמו שדנין מי שחילל שבת ביום חול. ונראה דהחילוק בין חיוב נערה מאורסה שזינתה לבוגרת שזינתה אינו מצד חלות דין הגברא אלא מצד החפצא של האישות, דאישות דנערה מחייבת סקילה ואילו אישות דבוגרת מחייבת חנק, ומכיון שאין החילוק בדין שלהן מצד הגברא אף ר' חנינא סובר דליכא פטור דאישתני דינא, ומודה לר' יוחנן דנערה מאורסה שסרחה ובגרה מיתתה בסקילה.
והנה נתבאר דלרש"י ר' יוחנן סובר דב"נ שבירך את השם ונתגייר מיתתו בסייף כדין ב"נ. ויש לעיין האם דנין ב"נ שבירך את השם ונתגייר כב"נ בעד א' ובדיין א' כמו שהיה דינו בשעת מעשה העבירה, או"ד דמכיון שנתגייר ונעשה ישראל אי אפשר לדונו אלא בב"ד של כ"ג ובעדים והתראה. ולכאורה י"ל דרק לגבי החיוב מיתה הריהו נידון כב"נ משום דהחיוב מיתה נקבע בשעת מעשה העבירה, אולם הדין דמועיל עדות עד א' וב"ד של דיין א' לדון ב"נ הם דינים שחלין בפסק דין של ב"ד ולכאורה זה תלוי בשעת הדין גופא, ומכיון דבשעת הדין הריהו ישראל אין ב"ד דנין אותו אלא עפ"י ב' עדים ובב"ד של כ"ג. אמנם עיין בתוס' (לקמן דף פ: ד"ה הוי) שכתבו דהא דב"נ שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב היינו אפילו אי לא אתרו ביה כשעבר בהיותו נכרי דמ"מ יש לחייבו. וצ"ע דביארנו דלפי רש"י ר' יוחנן סובר דבן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר נידון כב"נ רק לגבי הדינים שנקבעים בשעת מעשה העבירה, משא"כ לענין הדינים התלויים בשעת הדין הריהו נידון כישראל, ולכאורה הדין דב"נ נידון בלי התראה ואילו ישראל אינו נידון אא"כ היתה שם התראה הוי דין בדיני הצלה, דלגבי ישראל ב"ד צריכים לחשוש שמא היה שוגג ואין להורגו אלא א"כ היתה שם התראה ונתברר דמזיד היה, משא"כ בבן נח דליכא דיני הצלה ולכן אין חוששין שמא היה שוגג והורגין אותו אף בלי התראה. ולפי"ז יוצא דהתראה הוי דין התלוי בשעת הדין, וא"כ צ"ע היאך דנין אותו בלי התראה כדין ב"נ.
וי"ל דמבואר מדברי התוס' דהתראה אינו דין בדיני הצלה דבעינן התראה כדי להענישו, דאל"כ מדין "והצילו העדה" ב"ד צריכים לחשוש שמא היה שוגג, אלא דהתראה הוי דין במעשה העבירה, דכדי להענישו בעינן שיעבור על העבירה במזיד, וההתראה היא באה להבחין בין שוגג למזיד לקבוע שמעשה העבירה נעשתה במזיד, והא דב"נ א"צ התראה היינו משום דיסוד החיוב של התראה הוא כדי שיפרוש החוטא מהעבירה ולא יעשינה, ואם עבר ועשה לאחר שהתרו בו מוכח דעבר על העבירה במזיד וחייב מיתה, וכל זה נכון לגבי ישראל. משא"כ בן נח א"צ התראה דיש חזקה דלעולם עכו"ם לא יפרוש מהעבירה, והו"ל כאילו התרו בו ולא פרש ועומד שהתיר עצמו למיתה. ודומה לדין דר' יוסי ב"ר יהודה דחבר א"צ התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד (לעיל דף ח:), ומאחר דת"ח הוא ויודע את הדין אם עבר על העבירה בודאי היה מזיד, וכמו"כ י"ל לגבי בן נח דבודאי מזיד הוא ומשו"ה א"צ התראה. ולפי"ז יש לבאר דברי התוס' דהתראה שייכת למעשה העבירה לקבוע דהוי מזיד ומכיון דבשעת מעשה העבירה היה נכרי נקבע עליו חיוב מיתה מחמת מעשה העבירה בלי התראה.
אולם צ"ע דלכאורה דברי התוס' ניחא רק אליבא דר' יוחנן שסובר דיש לדון ישראל במיתה דנתחייב בה בתורת ב"נ, ומשו"ה ס"ל דדנין אותו למיתה בלי התראה כדין ב"נ. אך לפי ר' חנינא שסובר שאינו נידון בחיוב מיתה דב"נ לכאורה ג"כ אי אפשר לחייבו מיתה בלי התראה. וי"ל דבאמת אף ר' חנינא סובר דשייך להעניש גר שנתגייר בעונש שנתחייב בה בתורת בן נח, אלא דס"ל דבכל חייבי מיתות בשעת מעשה העבירה נקבע חיוב מיתה סתם, וכשעומד בדין בפני ב"ד אזי נקבע בגמר דין באיזה מיתה מסוימת הוא חייב. ור' חנינא סובר דהיכא דעבר עבירה כשהיה עכו"ם ואח"כ נתגייר חלה הלכה דאישתני דינו שאין ב"ד רשאין לברר לו ולקבוע עליו חיוב מיתה דב"נ מאחר דעכשיו הריהו ישראל, ולכן אינו נידון בסייף כבן נח. אך נראה דלענין התראה דבישראל בעינן התראה רק כדי לקבוע שמעשה העבירה נעשתה במזיד והמעשה עבירה מחייבת מיתה, י"ל דמאחר דבשעת מעשה העבירה כבר נקבע דעבר עבירה המחייבת מיתה, דבשעת מעשה העבירה היה עכו"ם, ובן נח א"צ התראה דמעשה עבירה דידיה הוי מעשה עבירה גמור במזיד אף בלי התראה, אזי אף ר' חנינא מודה דנידון בתורת בן נח (כלומר בלי התראה), דכבר נקבע בשעת מעשה העבירה דמעשה העבירה הוי עבירה המחייבת מיתה.
ולפי"ז י"ל דאם בן נח בירך את השם ונגמר דינו בהיותו ב"נ ליהרג בסייף ואח"כ נתגייר דנהרג בסייף אף לר' חנינא, דבאמת אף ר' חנינא ס"ל דשייך להרוג ישראל במיתת בן נח שנתחייב בה כשהיה בן נח. והדין דר' חנינא הוא רק דכשנתגייר לפני הגמר דין אזי אין ב"ד קובעים עליו חיוב מיתה דבן נח. משא"כ לפי הפירוש הראשון שהעלנו בשיטת ר' חנינא דסובר דאין ממיתין ישראל במיתת בן נח משום דאי אפשר לדון ישראל בדיני בן נח י"ל דאף אם נתגייר לאחר שנגמר דינו אין ממיתין אותו בעונש דבן נח, דחל דין בקיום העונש דאי אפשר להעניש את ישראל בעונש דבן נח.