גמ'. והא אסתר פרהסיא הואי, אמר אביי אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר הנאת עצמן שאני. דאי לא תימא הכי הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני. הכא נמי הנאת עצמן שאני.

ד

ביאור שיטת הבעה"מ דחל היתר דהנאת עצמן בג' עבירות

עיין בבעה"מ (דף יז: מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) דס"ל דחל היתר להנאת עצמן בג' עבירות חמורות, וסברתו צ"ע דלכאורה מצד חומר האיסור של גילוי עריות ליכא שום חילוק בין אם האנס מכריחה להנאת עצמו או לא, ולמה סובר הבעה"מ דאין חיוב יהרג ואל יעבור בג' עבירות כשהאנס מכריחו לעבור להנאת עצמן. וי"ל דהבעה"מ סובר דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ, אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג. אך היכא דהעכו"ם מכריחו לעשות את העבירה להנאת עצמו אזי ליכא חילול ה' ולא חל מצות קידוש ה' וממילא מותר לעבור ולא ליהרג מחמת המתיר של פקוח נפש.

אמנם עיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יח. מדפי הרי"ף) שהקשה על הבעה"מ מהסוגיא בפסחים (כה.) דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, וצ"ע דאם המחייב דיהרג וא"י בג' עבירות הוי חילול ה' ומצות קידוש ה' א"כ אמאי אין מתרפאין בעצי אשירה, דלכאורה ליכא התם חילול ה' שאינו עובר לעבור על הדת. ולכאורה מוכח דהמחייב דיהרג וא"י בג' עבירות הוא חומר האיסור. וא"כ צ"ע למה סובר הבעה"מ דבהנאת עצמן חל היתר אף בג' עבירות. ויש לומר שהבעה"מ סובר דבג' עבירות החמורות אין בכח המתיר של פקו"נ להתיר את האיסור בכלל, ואין החיוב דיהרג ואל יעבור בג' עבירות משום דאף בג' עבירות חמורות חל המתיר דפקו"נ, אך אין בכוחו לדחות את האיסור - דשקולים הם מצות פקו"נ וחומר האיסור, וממילא חל מצות קידוש ה' שיתנהג בשב ואל תעשה ויהרג, וכמו שביארנו לעיל בדעת הבעל המאור. דהרי אם מעיקר הדין חל מתיר דפקו"נ אף בג' עבירות אלא דחל חיוב דיהרג ואל יעבור מפאת מצות קידוש ה', אזי צ"ע למה אין מתרפאין בעצי עשירה ובג' עבירות, והרי לכאורה היכא דמתרפאין בג' עבירות ליכא חילול ה', ומעיקר הדין חל המתיר דפקו"נ בג' עבירות והחיוב דיהרג ואל יעבור בג' עבירות הוא רק משום מצות קידוש ה' א"כ למה אין היתר להתרפאות בג' עבירות. ועכצ"ל דלפי הבעה"מ בג' עבירות חמורות לא חל מתיר של פקו"נ בכלל, ומשו"ה קיי"ל דאין מתרפאין בג' עבירות. ובביאור שיטת הבעה"מ דחל מתיר דהנאת עצמן בג' עבירות, נראה דהבעל המאור סובר דאונס הוי מתיר ולא רק פטור עונשין בעלמא⁴⁸¹. אולם בג' עבירות החמורות אין כח למתיר של אונס להתיר את האיסור, ובג' עבירות החמורות ההיתר של אונס שקול הוא כנגד חומר האיסור, ומצות קידוש ה' חלה להכריע שחייב למסור את נפשו על ג' העבירות אע"פ דהוי אונס ויהרג ואל יעבור, מפאת מצות קידוש ה' ומניעת חילול ה'. אבל היכא דהעכו"ם מעבירו להנאת עצמן דליכא חילול ה' אזי לא חל המחייב של מצות קידוש ה', ולכן הבעה"מ סובר דבהנאת עצמן מותר לעבור על ג' עבירות החמורות ולא ליהרג, מכיון דהוי אונס, ואונס חל בתורת מתיר. אולם הבעה"מ סובר דהמתרפא בעצי אשירה ובג"ע ושפ"ד לא מיקרי אונס משום שעובר מדעתו ומרצונו. ויש חילוק בין מאנס לחולי, דרק באופן שהוכרח לעבור ע"י מאנס, הו"ל אונס, משא"כ ברפואה דעובר מדעתו ומרצונו לא נחשב לאונס. ובמתרפא בג' עבירות ליכא היתר דפקו"נ ולא ההיתר דאונס ומשו"ה קיי"ל דאין מתרפאין בג' עבירות.

footnotes: ⁴⁸¹ עיין בש"ך (יו"ד סימן קנ"ז ס"ק ג') שנסתפק האם מותר לעבור על איסור דאורייתא משום סכנת אבר, וצ"ע אמאי יהיה היתר דלכאורה אין כאן היתר של פקו"נ. והגר"מ זצ"ל אמר די"ל דס"ל דאונס אינו רק פטור מעונשין אלא חלות דין מתיר, ולכן אע"פ שאין באופן של סכנת אבר המתיר של פקו"נ מ"מ חל מתיר מדין אונס. (רבינו זצ"ל בשם אביו הגר"מ זצ"ל)

וחילוק זה בין מאנס למתרפאין, מבואר גם מהרמב"ם שפסק (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם וכו' ואעפ"כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה עכ"ל. ובהל' ו' (שם) פסק וז"ל ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מעבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכת דמים שאפילו במקום סכנה אין מתרפאין בהן, ואם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין עונש הראוי לו עכ"ל. וצ"ע דמ"ש מתרפא בג' עבירות דמענישין אותו ב"ד עונש הראוי לו, ואילו העובר מחמת שאנסו אנס פטור מעונשין מפני שעבר באונס. וי"ל דהרמב"ם סובר דחל דין אונס רק כשנאנס ע"י אדם אחר המכריחו לעבור על העבירה, משא"כ במתרפאין שחוטא מדעתו ומרצונו לא הוי אונס, וחייב בעונשין.⁴⁸²

footnotes: ⁴⁸² עיין בקובץ שיעורים מס' כתובות אות ח', ובעבודת המלך פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ו.

אמנם יש להעיר דלפי"ז יוצא דבצנעא חל חיוב קידוש ה', דהרי בג' עבירות חל חיוב יהרג ואל יעבור אף בצנעא, ולפימש"נ אליבא דבעה"מ יסוד החיוב דיהרג ואל יעבור אף בג' עבירות אינו משום חומר האיסור אלא משום מצות קידוש ה', שחלה להכריע בין המתיר דאונס והאיסור דשקולים הם. וא"כ צ"ע לפי הבעה"מ מהו הסברא לחלק בשאר מצוות בין בפרהסיא לבצנעא, דלכאורה יהיה חייב למסור נפשו אף בשאר מצוות בצנעא משום מצות קידוש ה'.

ונראה לתרץ דעיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א) שכתב וז"ל כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי וכו' עכ"ל. ובהלכה ד' (שם) כתב וז"ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים וכו' וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים ובטל מצות עשה שהיא קידוש השם ועבר על מצות לא תעשה שהיא חלול השם עכ"ל. וי"ל דעיקר קיום העשה של מצות קידוש ה' היינו כשמקדש את שם ה' ברבים כדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ואילו בצנעא חל רק קיום טפל של העשה⁴⁸³. ונראה דבשאר מצוות יש חיוב למסור את נפשו רק משום עיקר קיום העשה דקידוש ה' דהיינו קידוש ה' ברבים, משא"כ בעבודה זרה יש גזה"כ מהפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל נפשך ובכל מאדך" שחל חיוב קידוש ה' אף בצנעא, וברציחה חל חיוב קידוש ה' אף בצנעא משום דהחיוב דיהרג ואל יעבור הוא מסברא דמאי חזית, ואין נפ"מ בין בצנעא לבפרהסיא, ועריות הוקשו לרציחה. ונמצא דלשיטת הבעל המאור בג' עבירות יש לימוד מיוחד ללמד דאף בצנעה חל חיוב יהרג ואל יעבור מפאת מצות קידוש ה'.⁴⁸⁴ ⁴⁸⁵

footnotes: ⁴⁸³ עיין בלח"מ פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד, ועיין בעבודת המלך (להגאון הרב מנחם קרוקבסקי זצ"ל דוד רבינו זצ"ל) פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד שכתב וז"ל והנה עי' בלח"מ דרוצה לומר דעשה דונקדשתי ליתא אלא בעשרה, והפר"ח ז"ל דעתו נוטה דאף לא תעשה דלא תחללו אינו עובר בפחות מעשרה, ובספר המצוות לרבנו מבואר להדיא ההיפוך שהרי כתב בל"ת ס"ג וז"ל שהזהירנו מחילול השם והוא הפך קדוש השם שנצטווינו בו וכו' והוא אמרו ית' ולא תחללו את שם קדשי וכו' ואולם החלק האחד הכולל כל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר ממצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על ע"ז וג"ע ושפכ"ד ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפש ויהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה, ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה ואם היה זה במקום הרבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים וכו' עכ"ל. הרי להדיא דגם בצנעא איתא ללאו, ולעיל כתב שהזהירנו מחילול השם והוא היפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם ביאורו בתשיעית ממצות עשה הרי להדיא דלאו דלא תחללו הוא במקום דאיכא עשה דונקדשתי, גם לשון רבנו כאן וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים מוכח דגם בצנעא איכא קידוש השם שהרי חלקם לשתים, ועוד שכתב דוכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור וכו' והרי בע"ז גם בצנעא נאמר בו יהרג ואל יעבור, וכן הוא מבואר להדיא בדברי רבנו לקמן בה"י וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה וכו' כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם והרי התם בצנעא הוא, ועי' בספר המצות שם שעשיית עבירה במרד הוא החלק השני של חלול השם, וקרא דונקדשתי בתוך בני ישראל דהוא בעשרה הרי הוא רק לימוד מתי נקרא פרהסיא, ונפק"מ לשאר מצוות עכ"ל. ⁴⁸⁴ ויתכן לומר דבשאר עבירות שבתורה כשעובר בפרהסיא מהוה העבירה חילול ה' ברבים המחייב דיהרג וא"י, והעובר בפרהסיא הוי יותר חילול ה' בהשוואה להעובר על העבירה בצנעה. משא"כ בג' עבירות דע"ז ג"ע ושפ"ד נלמד דאף בצינעא איכא עבירה של חילול ה' גדול כמו העובר בפרהסיא. ואף בצנעה חל דין יהרג ואל יעבור מפאת מצות קידוש ה'. ⁴⁸⁵ והנה בסוף דבריו כתב בעל המאור וז"ל ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרווייהו ולא פליגי אהדדי, ואת"ל פליגי בנכרית א"נ רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעבירה שהוא אינו קרקע עולם לפי שאין קושי אלא מדעת וסברא למימר דלאביי אסור ולרבא שרי מ"מ קיי"ל כרבא דכל הנאת עצמן שרי עכ"ל. והנה לפי הצד הראשון בבעה"מ אביי ורבא לא פליגי, ולכן חל ההיתר דקרקע עולם וההיתר דהנאת עצמן בגילוי עריות. ויוצא לפי"ז דהבעה"מ ס"ל כשיטת הריב"ם דקרקע עולם הוי מתיר בג"ע. והביאור בזה לכאורה הוא דס"ל שמצות וחי בהם שקולה כנגד האיסור דג"ע, ולכן באופן של מאנס לג"ע ההלכה קובעת שהנאנס יתנהג בשב ואל תעשה, ולכן בג"ע מותר לאשה שהיא קרקע עולם לעבור ולא ליהרג, דעוברת על העבירה בשב לאל תעשה ולא בקום ועשה. ברם למסקנא כתב הבעה"מ וז"ל ואת"ל פליגי מ"מ קיי"ל כרבא דכל להנאת עצמן שרי עכ"ל. ולפי"ז ס"ל לבעה"מ דרק הנאת עצמן חל להתיר ג"ע באופן של פקו"נ. וי"ל דהביאור בזה הוא דס"ל דהצלת נפשות דפקו"נ מתיר אף את עיקר האיסור דג' עבירות החמורות, והא דחל דין יהרג ואל יעבור בג' עבירות חמורות הוא מפאת חילול ה' ומצות קידוש ה', והיכא שהמאנס מתכוון להעבירו להנאת עצמו ליכא חילול ה' ואין מחייב של מסירת נפש משום מצות קידוש ה'. דמצות קידוש ה' חלה רק כשהמאנס מתכוון להעבירו על הדת ולא כשמתכוון להעבירו להנאת עצמו. ולפי"ז צ"ע היאך השווה רבינו זצ"ל את שיטת בעה"מ לשיטת הריב"ם דס"ל דחל היתר בג' עבירות בקרקע עולם, ואילו כשעובר על ג' החמורות בקום ועשה חל מצות קידוש ה' מחמת חומר האיסור. ואילו לפי בעה"מ חל היתר הנאת עצמן בג' עבירות משום דהמחייב דיהרג ואל יעבור בג' עבירות אינו חומר האיסור אלא חלות חילול ה' ומצות קידוש ה', והיכא דהאנס מכריחו לעבור להנאת עצמו ליכא חילול ה', וחל היתר לעבור ולא ליהרג. אמנם לפי"ז קשה להבין הצד שכתב הבעל המאור דגם קרקע עולם וגם הנאת עצמן חלין להתיר עבירת ג"ע דיעבור ואל יהרג, ואביי ורבא לא פליגי. וצ"ע דלכאורה הם שני חלות דיני מתיר שונים, דהנאת עצמן הוי חלות מתיר משום המחייב של חילול ה' ומצות קידוש ה', ואילו קרקע עולם מהווה מתיר מפאת חומר האיסור, דמכיון דאינו עובר בקום ועשה אלא בשב ואל תעשה אין האיסור ומעשה העבירה חמור כ"כ לחייב דיהרג ואל יעבור. ומשמע איפוא דלפי בעה"מ ההיתר של קרקע עולם נמי חל מפאת חילול ה' ומצות קידוש ה'. דאם עובר בשב ואל תעשה לא חשיב חילול ה' המחייב מסי"נ, בדומה לדין הנאת עצמן דליכא חילול ה', ומצות קידוש ה'. וכ"ז שלא כשיטת הריב"ם דס"ל דרבא ואביי פליגי, ואעפ"כ סובר הריב"ם דלכו"ע חל היתר דקרקע עולם בגילוי עריות, ואף רבא דס"ל דליכא היתר של קרקע עולם בנןגע למצות קידוש ה', בעבירת שאר עבירות שבתורה בפרהסיא. ונראה דהריב"ם ס"ל דיש חילוק בין מעשה עבירה בקום ועשה למעשה עבירה בשב ואל תעשה, דבמעשה עבירה דג"ע בשב ואל תעשה חל היתר דוחי בהם, ואילו עבירה דג"ע בקום ועשה הוי עבירה חמורה דדינה יהרג וא"י. וכ"ז ניחא לשיטת הריב"ם דאביי ורבא נחלקו בדין קרקע עולם בקידוש ה' בשאר עבירות בפרהסיא. ומאידך הבעה"מ נקט דאביי ורבא לא פליגי וחל היתר של קרקע עולם בג"ע בצנעא כי היכי דמתיר חיוב מסי"נ ומצות קידוש ה' בשאר עבירות בפרהסיא. ומבואר מזה דעצם העבירה של ג"ע הותרה מצד פקו"נ ומצות וחי בהם אלא דחל חיוב מסי"נ דיהרג ואל יעבור משום מצות קידוש ה', וכי היכי דקרקע עולם מתיר מצות קידוש ה' בשאר עבירות בפרהסיא כמו"כ חל מתיר של קרקע עולם בג"ע בצנעא. והמחייב של יהרג ואל יעבור בג"ע בצנעא אינו חומר העבירה אלא חלות שם חילול ה' ומצות קידוש ה' כמו בשאר עבירות בפרהסיא. ולפי הבעה"מ דין קרקע עולם מפקיע מצות קידוש ה' כמו שדין הנאת עצמן מפקיע מצות קידוש ה'. ויוצא דהבעה"מ והריב"ם נחלקו בגדר ההיתר של קרקע עולם, דלבעה"מ קרקע עולם מפקיע את המצוה של קידוש ה', דמכיון שעובר על העבירה בשב ואל תעשה ובאונס לא חשיב חילול ה', ואילו לריב"ם קרקע עולם היא סברא בנוגע לחומר העבירה, ודו"ק.

רש"י ד"ה ערקתא דמסאנא וז"ל שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם בפני חביריו ישראל, והאי פרהסיא מדבר בישראל עכ"ל.

האם חל דין יהרג ואל יעבור בשעת השמד על מנהג או רק על ביטול מצוה

ומרש"י מבואר דבשעת השמד חל דין יהרג ואל יעבור אף על מנהג ישראל. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ג) וז"ל וכל הדברים האלו שלא בשעת הגזרה אבל בשעת הגזרה והוא שיעמוד מלך רשע כנבוכדנצר וחביריו ויגזור גזרה על ישראל לבטל דתם או מצוה מן המצות, יהרג ואל יעבור אפילו על אחת משאר מצות בין נאנס בתוך עשרה בין נאנס בינו לבין עובדי כוכבים עכ"ל. ומלשון הרמב"ם משמע דרק כשגזר מלך לבטל מצוה מן המצוות חל דין יהרג ואל יעבור דשעת השמד. ועיין בהגהות מיימוניות אות ד' ובכס"מ (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א).⁴⁸⁶

footnotes: ⁴⁸⁶ דכתב הגהות מיימוניות (פ"ה מהלכות יסודי התורה ה"ג אות ד') וז"ל ואמרינן בגמרא ברדיפת הדת אפילו ערקתא דמסאנא אסור לשנויי ויהרג ואל יעבור. פירוש רצועות מנעל שנהגו ישראל לשנותן משל עובדי כוכבים משום צניעות ומנהג יהדות. ומכאן כתב רא"ם שאפילו אינה מצוה אלא מנהג רק שהונהג לתרבות ויהדות אם יעברנו נראה כעובר מצוה ועוקרה ויהרג ואל יעבור. ובערוך פירש יש שוקשרין רצועות שחורות דמאבלי אירושלים כדאשכחן בסדר תעניות האלו וגזרו עכו"ם לשוויי לבנים עכ"ל. ומבואר דהגהות מיימוניות פירש דבשעת השמד חל דין יהרג ואל יעבור שלא לעבור על מנהג יהדות כשיטת רש"י. אמנם עיין בכס"מ (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א) וז"ל ועל מה שכתב הגמרא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור שאלו מאי מצוה קלה אמר רבא ב"ר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא, ופירש"י שרוך הנעל שאם דרך העובדי כוכבים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפי' שינוי שאין בו מצוה אלא מנהג בעלמא. והתימא על רבינו שכתב אפי' על מצוה משאר מצות דמשמע דדוקא מצוה אבל לא מנהג. ואפשר שרבינו היה מפרש ערקתא דמסאנא כמו שפי' הרי"ף שהיו רצועות ישראל משונות כדי שלא ילבשו מלבוש כותי שזו מל"ת היא כמ"ש בפי"א מהלכות עובדי כוכבים שאין מתדמין לעובדי כוכבים לא במלבוש ולא בשיער שנאמר ולא תלכו בחוקות וגו' עכ"ל.

תוס' ד"ה והא אסתר פרהסיא הואי. בא"ד. ומתוך כך היה רוצה ר"ת להתיר בת ישראל שהמירה ובא עליה עובד כוכבים ושוב נתגייר עמה לקיימה ביהדות דלא שייך למימר אחד לבועל בביאת עובד כוכבים דהויא כביאת בהמה, והקשה הר"ר יצחק ב"ר מרדכי דע"כ בביאת עכו"ם נאסרה לבעל כדאמרי' התם דאיכא פרוצות בפ' האשה שנתארמלה (כתובות כו: ושם) גבי האשה שנחבשה בידי עכו"ם על ידי נפשות אסורה לבעלה ואמרינן נמי במגילה (דף טו.) כאשר אבדתי מבית אבא כך אבדתי ממך אלמא לגבי בעלה לא חשיב' ביאת עובד כוכבים כביאת בהמה וגם לכהונה נפסלת בביאתו אף על פי שבביאת בהמה אינה נפסלת דאין זנות לבהמה כדאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נט.) דזרעיה דעובד כוכבים הוא דאפקריה רחמנא לענין חייס אבל ביאת דעובד כוכבים לא אפקריה וכיון דנאסרה לבעל אסורה לבועל מונטמאה ונטמאה.

ביאור שיטת ר"ת דבת ישראל שנבעלה לעכו"ם אסורה לבעל ולא לבועל

ונראה דר"ת סובר דאע"פ שאין ביאת עכו"ם נחשב לגילוי עריות ומשו"ה מותרת לבועל מ"מ אסורה לבעלה כמו שהוכיח הריב"ם, דיש לחלק בין האיסור לבעל ובין האיסור לבועל. ונראה דהדין שאשה שזינתה אסורה לבעלה נלמד משני פסוקים: א) מהפסוק (דברים כ"ד:ד) "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה כי תועבה היא וגו'", דעיין ברמב"ם (פי"א מהל' גירושין הי"ד) שכתב וז"ל ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה על בעלה ולוקה עליה שנאמר אחרי אשר הוטמאה והרי נטמאה וכו' לפיכך כל אשה שנאסרה על בעלה על ידי קינוי וסתירה אם בעל אותה מכין אותו מכת מרדות, ואם עבר והחזירה אחר שגירשה יוציא בגט עכ"ל. ועיין במגיד משנה (פ"א מהל' איסורי ביאה הכ"ב, ובכס"מ פי"א מהל' גירושין הי"ד) דאין לוקין על זה משום דעיקר הלאו הוא לענין מחזיר גרושתו, ואיסור אשה שזינתה אינו אלא איסור טפל⁴⁸⁷, ב) מהפסוק (במדבר ה:י"ג) "ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אשה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה" וילפינן מדכתיב בפרשה ונטמאה ונטמאה דאשה שזינתה אסורה לבעל ולבועל, והאיסור לבעל הוי איסור עשה. והנה ביבמות (דף מה:) איתא דנכרי ועבד הבא על ישראלית בין פנויה בין נשואה הולד כשר שאין ממזרות אלא בערוה, ואין ערוה אלא בגברא שהוא בתורת קידושין, ועכו"ם שמופקע מקידושין לא הוי ערוה. וא"כ י"ל דבנוגע לאיסור לבועל הנלמד מהפסוק ונטמאה ונטמאה בעינן חלות שם ערוה ועכו"ם לא הוי ערוה ולכן בביאת עכו"ם לא חל איסור לבועל. משא"כ בנוגע לאיסור לבעל שנלמד איסור מהפסוק "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה אחרי אשר הטמאה כי תועבה היא", דלא כתיב ביה עריות ורק שהיא אסורה לבעל משום שנבעלה לאיש אחר, ואיסור זה אינו תלוי בעריות, ולכן י"ל שאף בנבעלה לעכו"ם חל איסור לבעל. ומבואר דאשת איש שנבעלה לאיש אחר אסורה לבעלה משני דינים: א) מדין איסור לאו דמחזיר גרושתו, ואין איסור זה תלוי בחלות שם עריות, ומדין סוטה דאיסור זה תלוי בחפצא של עריות, אבל בנוגע לבועל יש רק איסור אחד מ"ונטמאה ונטמאה" דתלוי בעריות.⁴⁸⁸

footnotes: ⁴⁸⁷ עיין במגיד משנה (פ"א מהל' איסו"ב הכ"ב) וז"ל דעת רבינו דאע"פ ששנינו שם ביבמות (דף י"א) וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אסורה אלא מה אני מקיים אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ואמרו שם מאי נסתרה נבעלה ואמאי קרי ליה נסתרה לישנא מעליא נקט והקשו נבעלה טומאה בהדיא כתיב בה ונסתרה והיא נטמאה ותירצו למיקם עליה בלאו ורבי יוסי בן כיפר פליג עליה התם ואמרו דלאו בסוטה לית ליה ובודאי דקי"ל כחכמים ואעפ"כ סובר רבינו שאין ישראל שזינתה תחתיו אשתו לוקה על לאו זה מפני שעיקר הלאו הוא למחזיר גרושתו אחר שנתארסה או שנשאת לאחר כדכתיב והלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה ואף ע"פ שחכמים דרשו בו שני דברים מניעת חזרת הגרושה ומניעת לבא על האשה אחרי אשר הוטמאה דהיינו זינתה וקרא הכי משמע להו לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה וגם כן לא יוכל אחרי אשר הוטמאה הוי ליה לאו שבכללות פירוש שהוא כולל ב' דברים ואין לוקין עליו לדעת רבינו כפי מה שביאר רבינו בספר המצות בעיקר התשיעי. ומ"מ כיון שפשוטו של מקרא הוא במניעת חזרת הגרושה המחזיר גרושתו לוקה אבל הבא על אשתו שזינתה אינו לוקה מחמת לאו זה. זהו דעת רבינו ומפני כן לא מנה בכלל מנין מצות הלאוין שלא לבא על אשתו אחר שזינתה ולא חייב עליה מלקות בספר שופטים ולא בשום מקום עכ"ל. ⁴⁸⁸ ועיין בשו"ת מהרי"ק (שורש קס"ז, והובא דבריו ברמ"א באבהע"ז סימן קע"ח סעיף ג') וז"ל באשה שזנתה תחת בעלה ברצון והיא לא ידעה אם יש איסור בדבר אם יחשב שוגג וכו' לעניות דעתי נראה דאין לזו דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בה' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל כתיב וכו' עכ"ל. ולפי"ז י"ל דאף אשה שנבעלה לעכו"ם מעלה מעל בבעלה ומשו"ה היא נאסרת לבעלה ואע"פ דליכא בביאת עכו"ם חלות שם גילוי עריות אליבא דר"ת. (הרה"ג ר' אהרן סולובייצי'ק זצ"ל). ועיין בחידושי החתם סופר כתובות דף ג: ד"ה ולדרוש להו דאונס שרי.

ח

שיטת בעל המאור בסוגיין

בעל המאור (דף יז: בדפי הרי"ף) ד"ה אביי אמר אסתר קרקע עולם היתה רבא אמר הנאת עצמן שאני וז"ל נקיטין השתא דע"ז וג"ע וש"ד ל"ש בצנעא ול"ש בפרהסיא לא שנא בשעת השמד ול"ש שלא בשעת השמד יהרג ואל יעבור, ולא מיבעיא עבירה עצמה אלא אפי' כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור כדגרסי' התם בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכולה כדאיתא התם והרי רפואה דכי מתרפא מעצי אשרה לאו עובד ע"ז הוא אלא איתהנויי הוא דמתהני מינה ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפי' רפוי נפשות כלומר חולה שיש בו סכנה ואין צ"ל שאין בו סכנה, ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרי' ימות ואל יעבור, וא"ת דלמא שאני התם דתקנתא הוא שלא יהיה בנות ישראל פרוצות בעריות ההוא טעמא ליתיה אלא למ"ד פנויה היתה אבל למ"ד אשת איש היתה בלאו ה"נ כיון דמטיא ליה הנאה מערוה אמרינן ימות ואל יהנה, ושלש עבירות הללו שהזכרנו דינן שוה כמו שכתבנו, ושאר עבירות שבתורה שלא בשעת השמד ובצנעא יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם ואף על גב דמכוין הנכרי להעביר לישראל אבל בשעת השמד אפי' בצנעא אי נמי בפרהסיא אף שלא בשעת השמד אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי, דהא אסתר ג"ע הואי ופרהסיא הואי ואפ"ה מותר להנאת עצמן, ומנא תימרא דאסתר ג"ע הואי דהא אמרי' התם לקחה מרדכי לו לבת אל תקרי לבת אלא לבית, וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרי להנאת עצמן ואפי' בשעת השמד הלכך נכרית נמי דקא אונסה ליה לבר ישראל לעבירה להנאת עצמה הוא ויעבור ואל יהרג ואפי' בפרהסיא ואפי' בשעת השמד ואף על גב דאמר רבא אין אונס בערוה שאין קושי אלא מדעת ה"מ בשתקפוה נכרים ובא על הערוה דלא הוי אונס עד שמיכוון לאשתו מעיקרא ותקפוהו נכרים ודבקוהו לערוה אבל היכא דאמרי ליה עבור ואל תהרג הא מלתא אחריתי היא מדרבא דהתם גמרי' לה אלא משמעתין דהכא וכבר ברירנא דלהנאת עצמו של האונס אפי' ערוה שריא אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור וכן בש"ד אף על גב דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא דידך סומק טפי והאי סברא איתי בכל ענין אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין ע"ז וש"ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן והא דאמר רבא האי נכרי דא"ל לישראל קטול אספסתא וכו' בשעת השמד או בפרהסיא עסקינן דאי שלא בשעת השמד ובצנעא אפי' למקטל ולמשדא בנהרא יעבור ואל יהרג, והא דלא מקשינן בגמ' והא אסתר ג"ע הואי אלא כיון שלא מיחוורא דרשה דלקחה מרדכי לו לבת ועוד י"ל דנבעלת לנכרי להנאת עצמן אין שם מיתת ב"ד אף על פי שהיא אשת איש דאשת רעהו בעינן מש"ה אלימא ליה לאקשויי מפרהסיא דאמרי' בה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרווייהו ולא פליגי אהדדי ואת"ל פליגי בנכרית אי נמי רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעבירה שהוא אינו קרקע עולם לפי שאין קושי אלא מדעת וסברא למימר דלאביי אסור ולרבא שרי מ"מ קי"ל כרבא דכל להנאת עצמן שרי עכ"ל.

יש לעיין בדברי הבעה"מ שכתב וז"ל ולא מיבעי עבירה עצמה אלא אפילו כל מידי דמטי ליה לעובר העבירה הנאה לעובר העבירה הנאה מחמת העבירה בג' עבירות הללו יהרג ואל יעבור כדגרסי' התם בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה וכולה כדאיתא התם והרי רפואה דכי מתרפא מעצי אשרה לאו עובד ע"ז הוא אלא איתהנויי הוא דמתהני מינה ואפ"ה אין מתרפאין ממנה אפי' רפוי נפשות כלומר חולה שיש בו סכנה ואין צ"ל שאין בו סכנה, ועוד ההוא שנתן עיניו באשה אחת ואמרו חכמים ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תספר עמו מאחורי הגדר אלמא אפי' מהנאה פורתא בלחוד אמרינן ימות ואל יעבור עכ"ל, וצ"ב דבשלמא בתעמוד לפניו ערומה י"ל דעובר על איסור קריבה לעריות דהויא אבזרייהו דעריות, וס"ל לבעה"מ דחל דין יהרג ואל יעבור אף באבזרייהו דג"ע, אך לכאורה האיסור להתרפאות בעצי אשירה אינו אלא איסור הנאה בעלמא ואינו חלות איסור עבודה זרה שאינו עובד את העבודה זרה ע"י הריפוי, והוי רק איסור דלא ידבק בך מאומה מן החרם, ואמאי חל דין יהרג ואל יעבור דלכאורה אין זה אבזרייהו דעבודה זרה אלא איסור הנאה בעלמא ליהנות מהחפצא של עבודה זרה, ומהיכי תיתי דחל באיסור הנאה הזה דין דיהרג ואל יעבור.⁴⁸⁹

footnotes: ⁴⁸⁹ אך עיין בחידושי הר"ן פסחים (דף כה. ד"ה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה) וז"ל אבל בירושלמי בפ' אין מעמידין לא משמע הכי, דהתם אמרין בהדיא שאפי' אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהם וש"מ דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאמשוכי בתר ע"ז, אלא לפי שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, ואף על גב דליתיה לאו דע"ז ממש, בע"ז וכולהו לאוי דילה אמרינן יהרג ואל יעבור, וע"ע בחידושי הר"ן פסחים דף כה: (ד"ה אף נערה המאורסה. בא"ד. והביאו ראייה דבשלש עבירות עבירות הללו אפילו להנאת עצמן יהרג וא"י וכו') וז"ל וכל אביזרייהו נמי יהרג ואל יעבור וכו' כי היכי דתעמוד לפניו ערומה מאבזרהא דע"ג וכי היכי דלא ידבק בידך מאומה מן החרם מאבזרהא דע"ז עכ"ל. ומבואר דנקט דלא ידבק הוי אבזרייהו דעבודה זרה. וכ"כ במהר"ם חלאווה פסחים (כה. ד"ה בכל מתרפאין). וכן משמע קצת גם מפסק הרמב"ם (פ"ז מהל' עבודה זרה ה"ב) וז"ל עבודה זרה עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנא' ולא תביא תועבה אל ביתך, וכל הנהנה מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא תועבה אל ביתך ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) דמתרפאין בכל איסורין שבתורה חוץ מע"ז וג"ע ושפכ"ד, ועיין בעבודת המלך שם, ובאור גדול ח"א סימן א', ובמנ"ח מצוה רצ"ז, שדנו אי ס"ל להרמב"ם דיהרג ואל יעבור באבזרייהו דעבודה זרה או רק בעבודה זרה ממש.

ונראה לבאר דתנן במשנה במס' תרומות (פ"ח מי"ב) "וכן נשים שאמרו להם עכו"ם תנו אחת מכם ונטמא ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". וצ"ב ביסוד דין זה דלמה לא ימסרוה והרי בלאו הכי יטמאו את כולם. וכן פסק הרמב"ם לענין רציחה (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה) וז"ל וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל עכ"ל, וצ"ב דהרי ממ"נ אדם זה ימות ואם לא ימסרוהו הרי יהרגו כולם. וי"ל דמבואר מזה יסוד גדול שאסור לאדם להציל את עצמו בנפשו של חבירו ואף באופן שבלאו הכי חבירו יהרג, דחל איסור מסוים בג' עבירות הללו שאסור להציל את עצמו ע"י החפצא של השלש עבירות הללו. ויש להביא ראייה לזה מהא דאיתא במדרש (שמות רבה פט"ז:ב) "תנינן בכל מתרפאין חוץ משפיכת דמים ע"ז וג"ע, כיצד שאם יאמרו לו לאדם בא והרוג את הנפש ואתה מתרפה אל ישמע להן שכן כתיב שופך דם האדם באדם היאך יכול החולה להתרפאות בשפיכ"ד", ובמדרש שם יש ג"כ דרשה מיוחדת לגבי עריות. ומבואר דחל איסור מיוחד להנצל ע"י שפ"ד או ג"ע, והנה בסוגיין וביומא (פב.) איתא דחל דין יהרג וא"י ברציחה מסברא דמאי חזית, וי"ל דהמשנה בתרומות והמדרש מלמד דין נוסף דאפילו באופן שאין סברא דמאי חזית דהרי בין כה וכה יהרג מ"מ חל איסור מסוים להציל את עצמו ע"י הריגת נפש חבירו, או בג"ע של חבירתה⁴⁹⁰.

footnotes: ⁴⁹⁰ ועיין בכס"מ (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ה) וז"ל כתב הרמ"ך אף על פי שנמצא בתוספתא כדבריו לא ידענא טעמא מאי דהא מסיק בגמרא (פסחים כ"ה) דמש"ה אמרינן בש"ד יהרג ואל יעבור דסברא הוא מאי חזית דדמא דידך סומק טפי והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כלם והוא עצמו ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם. ואני אומר שאין טענתו טענה על התוספתא דאיכא למימר דהתם שאני דיחדו לו וא"ל קטול לפלניא ומש"ה אי לאו טעמא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי לא הוה אמרינן דיהרג ואל יעבור והיינו דקתני סיפא יחדוהו להם אבל ברישא שלא יחדוהו שלא אמרו אלא תנו אחד מכם ונהרוג אותו בכל אחד מהם שירצו למסור אותו איכא למימר להו מאי חזיתו שתמסרו את זה תמסרו אחד מכם ותצילו את זה דמאי חזיתו דדמא דהאיך סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי וע"פ טענה זו א"א להם למסור שום אחד מהם אבל אי קשיא על ר"ל קשיא דאמר שאע"פ שיחדוהו להם אם אינו חייב מיתה לא ימסרוהו דהא ליכא הכא סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי שהרי הוא והם נהרגים אם לא ימסרוהו. ואפשר לומר דס"ל לר"ל שמ"ש דבש"ד סברא הוא אינו עיקר הטעם דקבלה היתה בידם דש"ד יהרג ואל יעבור אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך אבל אין ה"נ דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור עכ"ל.

ועפי"ז יש לבאר דברי התוס' (ד"ה והא אסתר) דאי לאו טעמא דקרקע עולם היה אסור להניח לחבירו לזורקו ע"ג תינוק, ואע"פ שבאופן שנזרק ע"ג תינוק אין הנזרק עובר על איסור רציחה כלל⁴⁹¹ מ"מ יש איסור מסוים להציל את עצמו ע"י מיתתו של חבירו. ועיין בגמ' ב"מ (סב.) "שנים שהיו הולכים בדרך וביד א' מהם קיתון של מים אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע לישוב. דרש בן פטורא מוטב שישתו שניהם וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך". וצ"ב בשיטת בן פטורא שישתו שניהם וימותו, דמאחר דימותו שניהם נימא שיקח א' מהם המים לעצמו ויציל את חייו. וי"ל דבן פטורא סובר שאסור להנצל ע"י מיתת חבירו ומכיון שאם א' מהם ישתה את המים הרי הוא גורם שחבירו ימות אסור לו לשתות – דאסור להציל את עצמו בנפשו של חבירו. ונראה דאף ר"ע ס"ל הכי אלא דר"ע סובר דמכיון דיש ביד א' מהם הקיתון של מים אזי חלה ההלכה דחייך קודמין והוא שותה את המים, אבל באופן שאין ביד א' מהן קיתון של מים ויש קיתון של מים לפניהם על הארץ י"ל דאף ר"ע מודה בכה"ג לבן פטורא דימותו שניהם ואל יראה א' במיתתו של חבירו דיש איסור להציל את נפשו ע"י שפיכת דמים של חבירו.⁴⁹²

footnotes: ⁴⁹¹ עיין בחידושי רבינו חיים הלוי פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א, ובגליונות החזון איש שם. ⁴⁹² ושאלה זו נתעוררה בשנות הזעם במלחמת העולם השנייה במקרים שהיו ויזות ספורות להנצל, האם היה מותר ליהודי אחד לקחת ויזה לעצמו כדי להנצל, אך עי"ז הוא יגרום שיהודי אחר לא ינצל. דלכאורה חל בזה הדין דחייך קודמין ומותר, והא דאסור אליבא דר"ע הוא רק לגנוב את הקיתון של מים מחבירו, אך בקיתון מים של הפקר מותר להקדים ולקחת את המים לעצמו מדין דחייך קודמין. אך לפימש"נ בשיעורים דכשאין ביד א' מהם קיתון של מים ונמצא קיתון של מים על הארץ אזי אף ר"ע מודה לבן פטורה דימותו שניהם ואל יראה א' במיתתו של חבירו ולא אמרינן בכה"ג דחייך קודמין מכיון דיש איסור להציל את עצמו ע"י שפיכת דמים של חבירו, א"כ י"ל דהיה אסור לקחת ויזה להציל את עצמו אם עי"ז יגרום שיהודי אחר ימות. וצ"ע. ועיין בשו"ת דברי אפרים (להרה"ג הרב אפרים אשרי זצ"ל) בקונטרס עמק הבכא סימן א'.והנה בעצם סברת רבינו זצ"ל דדין דר"ע דחייך קודמין חל רק כשיש ביד אחד הקיתון של מים, אך אם המים אינם ביד אחד מהם, והפקר הם אזי ר"ע מודה לבן פטורא דימותו שניהם ואל יראה א' במיתתו של חבירו, דיש איסור להציל את נפשו ע"י שפיכת דמים של חבירו, נראה לומר דאם המים בידו אז עפ"י דיני ממונות המים הם שלו, ויש לו זכות ממון לשתותו, ומותר לשתותו מכיון שהוא בעל הממון, ואינו נחשב כמציל עצמו במיתת חבירו שאסור, כי אינו אלא משתמש בזכות ממון שלו. משא"כ כשאין המים שלו אלא של חבירו וגוזלו ממנו ושותהו אזי נחשב שהציל את עצמו בנפשו של חבירו, דאסור לגוזלו ואין היתר של פקו"נ לגזול המים, משום דמציל את עצמו בנפשו של חבירו. אך אם המים הם הפקר ואין לחבירו זכות בדיני ממונות לשתות המים אזי יש לו זכות לקנות את המים מהפקר ולשתותם ואינו נחשב למציל את עצמו בנפש של חבירו מכיון דקנהו מהפקר ויש לו זכות ממון לשתות את המים. ועיין בשיטמ"ק לב"מ סב. שכתב בשם הרמ"ך וז"ל שנים שהיו מהלכים בדרך ביד א' קיתון של מים וכו' חייך קודמין וכו', ואותו אדם שהמים בידו שותה ומציל נפשו דחייו קודמין להציל את עצמו, חטפן אחד מהם מחבירו ושתה וחבירו מת על ידו חייב בדיני שמים כן נראה לי דמאי חזית דדמיה סומק טפי עכ"ל. ומשמע דס"ל דרק כשגזל המים מיד חבירו אז חייב בדיני שמים, דאסור לגזול את המים להציל נפשו בנפש של חבירו. אך אם נטל את המים מהפקר קודם לחבירו מותר ולא נחשב כמציל את את עצמו בנפשו של חבירו מכיון שקנה את המים מהפקר, וכדברי רבינו זצ"ל. אולם עיין בשו"ת אחיעזר (ח"ב סימן ט"ז אות ס"ק ה') שביאר דבן פטורא לא דריש דחייך קודמים, והאיסור דגזל נדחה מפני פקוח נפש, והא דקיי"ל בעלמא שאסור להציל עצמו בממון חבירו היינו רק שמחויב לשלם, וא"כ שניהם שוין בזכות הקיתון, וא"כ מה ששותה מעצמו הוי כרציחה בקום ועשה ומשו"ה ס"ל לבן פטורא דאסור למי שהקיתון בידו לשתות כל המים, ואילו ר"ע דריש דחייך קודמין ולכן אם חטף חבירו את המים ושתה חייב מיתה בידי"ש, דמכיון דר"ע דריש דחייך קודמים הדר דינו וזכותו של האוחז הקיתון בידו בהקיתון, וממילא דהשני חייב מיתה. ועיין בחזון איש (ליקוטים עמ"ס ב"מ דף סב.). ובביאור המחלוקת בין בן פטורא לר"ע האריכו האחרונים, עיין במנ"ח מצוה רצ"ו אות כ"ג, ובנצי"ב בהעמק שאלה שאילתא קמ"ז ס"ק ד', ובחזון איש חו"מ סימן כ', יו"ד סימן ס"ט ס"ק ב', ובגליונות החזו"א על חידושי רבינו חיים הלוי פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א, ובאגרות משה יו"ד ח"א ס' קמ"ה.

ולפי"ז יש לבאר דברי הבעה"מ שחל דין יהרג ואל יעבור ליהנות מעצי אשירה, ונראה שאין זה מחמת עצם איסור ההנאה מע"ז (דיתכן דהלאו דלא ידבק בידך וגו' לא הוי אבזרייהו דע"ז), אלא דמכיון שהריפוי בא לו ע"י ע"ז חל איסור שאין מתרפאין מעבודה זרה, ואע"פ שאינו עובר על איסור עבודה זרה, דאסור להתרפאות ע"י החפצא של ע"ז. ולפי"ז י"ל דאף אם יתרפא שלא כדרך הנאתו אסור, ואע"פ שלא עובר באיסור דלא ידבק בך מאומה מן החרם מאחר דהוי שלא כדרך הנאתו מ"מ חל איסור מיוחד להתרפאות בחפצא של ע"ז. ונראה דהבעה"מ סובר דמכלל החיוב של קידוש ה' היינו שאסור להציל את עצמו בחפצא של ג' העבירות, ואף באופן שאינו עובר על איסור ע"ז, ג"ע, ושפכ"ד חל חיוב דיהרג ואל יעבור משום דאסור להציל את נפשו ע"י החפצא של ג"ע ע"ז ושפכ"ד, ואין המחייב של קידוש ה' מעשה העבירה של ע"ז ג"ע ושפכ"ד.

והנה עיין בגמ' (דף עה.) "אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת, והעלה לבו טינא. ובאו ושאלו לרופאים, ואמרו אין לו תקנה עד שתבעל אמרו חכמים ימות ואל תבעל לו. תעמוד לפניו ערומה ימות ואל תעמוד לפניו ערומה. תספר עמו מאחורי הגדר ימות ולא תספר עמו מאחורי הגדר", ולכאורה צ"ע דלפי הרמב"ן איסור קריבת בשר לעריות היינו רק מדרבנן (השגת הרמב"ן לספה"מ מל"ת שנ"ג), ואפילו לשיטת הרמב"ם (פכ"א מהל' איסורי ביאה ה"א) דקריבת בשר דחיבוק ונישוק אסור מה"ת, מ"מ איסור הסתכלות בעריות הוא רק איסור מדרבנן להרמב"ם (עיין בבית שמואל אה"ע סימן כ"א ס"ק ב') וא"כ אמאי חל דין דיהרג ואל יעבור, והרי ליכא דין יהרג ואל יעבור באיסור דרבנן⁴⁹³. וי"ל דאע"פ דבעלמא איסור הסתכלות בעריות הוא מדרבנן, אך כאן שמציל את נפשו ע"י הסתכלות בעריות חל איסור דאורייתא דאסור להציל את עצמו בחפצא של עריות ולכן חל דין דיהרג ואל יעבור.⁴⁹⁴

footnotes: ⁴⁹³ עיין בש"ך יו"ד סימן קנ"ז ס"ק י'. ⁴⁹⁴ לכאורה יש לחלק דשאני הדין דאין להציל את עצמו בנפש חבירו כי בהצלת נפשו הוא גורם למיתת חבירו ועובר באיסור שפ"ד, משא"כ בעצי אשירה ובדבור עם אשה מאחורי הגדר אינו עובר באיסור ע"ז וגילוי עריות ועל כן אין להשוות הדין דאסור להציל עצמו בנפש חבירו להדין דימות ואל יספר עמה מאחורי הגדר. אמנם יתכן דמתרפא בעצי אשירה הוי אבזרייהו דע"ז או דמיירי שעובד העצי אשירה והוי ע"ז ממש, ובדיבור עם אשה מאחורי הגדר מיירי דיש איסור דאורייתא דהרהור באשה והוי אבזרייהו דג"ע, והאיסור הסתכלות מדרבנן להרמב"ם הוא בהסתכלות בעלמא בלי הרהור (עיין בשו"ע אה"ע סימן כ"א סעיף א' ובב"ש שם ס"ק ב'),

ועיי"ש בבעל המאור שהוכיח דהנאת עצמן מהני להתיר שיעבור ולא יהרג בג' עבירות ובשאר עבירות בשעת השמד, וז"ל וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרי להנאת עצמן ואפי' בשעת השמד עכ"ל. והקשה עליו הרמב"ן (במלחמות ה' שם) דקואקי ודמונקי שאר עבירות נינהו, ואין איסורן משום לאוי ע"ז אלא משאר חייבי לאוין שבתורה הן משום ולפני עור לא תתן מכשול. וי"ל דהרמב"ן ובעה"מ אזלי לשיטתייהו, דלפי הרמב"ן יסוד החיוב דיהרג ואל יעבור היינו מחמת האיסור, ומשו"ה הקשה דקואקי ודמוניקי לא הוי אלא איסור לאו דלפני עור ואין החיוב דיהרג ואל יעבור מדין עבודה זרה, וא"כ אין ראייה שחל ההיתר דהנאת עצמן בג' עבירות. אמנם נראה דהבעל המאור אזיל לשיטתו דס"ל דאין המחייב של קידוש ה' מעשה האיסור של ג' העבירות דאפילו באופן דליכא עבירה ואיסור של ג' העבירות חל חיוב דיהרג ואל יעבור מכיון דאסור להציל את נפשו ע"י חפצא של ג' העבירות. והבעה"מ סובר דקואקי ודמנוקי הוי חפצא של מעשה עבודה זרה, ואפילו אם אין בנתינת קואקי ודמונקי איסור של עבודה זרה מ"מ הוי מעשה עבודה זרה וחל חיוב יהרג ואל יעבור משום דאסור להציל את נפשו ע"י חפצא ומעשה של עבודה זרה⁴⁹⁵, ומהא דמותר להנאת עצמן, מוכח שחל היתר הנאת עצמן אף בג' עבירות.

footnotes: ⁴⁹⁵ עיין בבעה"מ (דף יח. בדפי הרי"ף) שכתב וז"ל וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבינן להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז עכ"ל. ועיין בחידושי הר"ן (עד: ד"ה רבא) וז"ל שלא כדברי הר"ז הלוי שכתב שאפילו בג"ע הנאת עצמן מותר וכו' והביא עוד ראייה מקאווקי ודימוניקי והיה מאבק ע"ז, והיה בדין יהרג ואל יעבור דודאי אביזרא דע"ז היא אלא דמשום הנאת עצמן מותר עכ"ל. ומבואר דס"ל להר"ן דאליבא דבעה"מ קואקי ודימינקי הוי אבזרייהו דעבודה זרה, ומשו"ה היה הדין דיהרג ואל יעבור ומותר רק משום דלהנאת עצמן, ומזה הוכיח בעה"מ דחל היתר של הנאת עצמן אף בג' עבירות. ועיין ברמב"ן בס' תורת האדם (שער המיחוש - ענין הסכנה) שחולק על הבעה"מ וס"ל דליכא היתר דהנאת עצמן בג' עבירות וכתב לדחות ראיית הבעה"מ מקוואקי ודימוניקי וז"ל ואי קשיא לך והא אמרינן (סנהדרין ע"ד ב') גבי קאקי ודמונקי דיהבינן להו ופלחי בהו לבי נורא משום דלהנאת עצמו הוא, התם נמי לאו ע"ז ואבק ע"ז הוא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהוא משאר חייבי לאוין שבתורה ואיסורא דשייכא בשאר כל המצות, אבל לאוין דע"ז כולן אסור לעבור עליהן אפילו להנאת עצמן ולהתרפאות לעולם. וכן בשפיכות דמים וכן בג"ע עכ"ל. ומבואר דנקט דאליבא דבעה"מ האיסור דקאקי ודימוניקי הוי לאו דעבודה זרה ואבק ע"ז, ומשו"ה הוכיח בעה"מ דחל היתר דהנאת עצמן בג' עבירות והרמב"ן חולק עליו דקאקי ודימוניקי אינו אלא איסור לפני עור דהוי לאו כללי בכהת"כ.

ולפי היסוד הנ"ל בביאור דברי בעל המאור יש לתרץ קושיית התוס' (לעיל סא: ד"ה רבא) שהקשו דלרבא דס"ל דהעובד מאהבה ומיראה פטור מ"ט בעבודה זרה יש דין יהרג ואל יעבור והא הו"ל עבודה מיראה, וליכא איסור עבודה זרה. וי"ל דאע"פ שבעבודה מיראה ליכא איסור עבודה זרה מכיון שאינו מאמין בלבו בעבודה זרה, אך מ"מ יש כאן מעשה עבודה זרה, וחל דין יהרג ואל יעבור דאסור להציל את נפשו ע"י מעשה עבודה זרה דיש איסור להנצל ע"י החפצא ומעשה של השלש עבירות החמורות.⁴⁹⁶

footnotes: ⁴⁹⁶ ועיין בשו"ע סימן קנ"ז סעיף ג' שפסק המחבר שמותר לברוח לבית עבודה זרה להציל את נפשו, ובט"ז (ס"ק י"א) הביא דיעות שחולקים ע"ז וס"ל דאסור להיכנס לבית ע"ז אפילו להציל את נפשו. וצ"ע דאיזה איסור יש להיכנס לבית ע"ז, ולפימש"נ בשיטת הבעל המאור י"ל דיסוד האיסור הוא משום דחל איסור מיוחד להציל את נפשו ע"י החפצא ומעשה של עבודה זרה, ומשו"ה אסור להיכנס לבית ע"ז אפילו כשהוא בורח כדי להציל את נפשו, דמציל את עצמו ע"י חפצא של עבודה זרה. (רבינו זצ"ל בשיעוריו למס' פסחים). אמנם לכאורה יש לדחות ולבאר השיטה שהובא בט"ז דאסור להכנס לבית ע"ז אפילו להציל את נפשו, דלהכנס לבית עבודה זרה אסור מדין אבזרייהו דע"ז, דאסור משום "אל תפנו אל האלילים", וחל חיוב יהרג ואל יעבור באבזרייהו דעבודה זרה.

וכן יש להביא ראיה ליסוד זה מדברי הירושלמי המובאים בריטב"א (פסחים דף כה. ד"ה כי אתא רבין) וז"ל ובירושלמי (תרומות פ"ח ה"ד) אמרו סיעה של בני אדם שמהלכין בדרך ופגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו אחד מכם ואם לאו נהרוג אתכם אפי' כולם נהרגין אל ימסרו נפש מישראל, פי' דכיון שאינם מייחדים להם איש ידוע, כשבוררין אותו מדעתם נמצאו באין לפדות עצמן בישראל אחר ומתרפאין בשפיכות דמים, ואין דוחין נפש מפני נפש, וכו', ונראה שכן הדין באומר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך והגוי אינו יכול ליטלו שלא מדעתו שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו עכ"ל. והרי התם לכאורה אין איסור רציחה למסור א' מהם דבלאו הכי יהרג דאם לא ימסרו אז יהרגו כולם, ומ"מ אסור למוסרו משום שיש איסור להציל את עצמו ולהתרפאות בחפצא של שפיכת דמים, דיש איסור להציל את נפשו בחפצא של ג' העבירות.⁴⁹⁷

footnotes: ⁴⁹⁷ ועיין בספר הררי קדם (ח"ב סימן כ"ז עמ' סב) שהוסיף ידידי הרה"ג הרב מיכל שורקין שליט"א ששאל את רבינו זצ"ל על מעשה שהיה במחנות ההשמדה בשנות הזעם של השואה שבסלקציה שלחו הנאצים ימ"ש בחור א' לצד שמאל למיתה, ואביו ראה וידע, ובא לפני א' מהרבנים שהיו שם ושאל האם מותר לו לשחד את הגוי ימ"ש שישחרר את בנו לצד ימין, כשהוא יודע שיתפסו נער יהודי אחר במקומו להריגה. ורבינו אמר דלכאורה זה בכלל האיסור להציל את עצמו ע"י שפיכת דמים, וכדמבואר במדרש רבה ובבעה"מ ובירושלמי, ואע"ג שאין כאן איסור רציחה כלל דאפילו גרמא לא הוי, מ"מ אסור דיש איסור להנצל ע"י החפצא דשפיכת דמים ויהרג ואל יעבור, ועיין בגליון מהרש"א לשו"ע יו"ד סימן קנ"ז סעיף א' (ד"ה גוים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם) שפסק כן. אמנם לכאורה יש לדחות את הראייה מהירושלמי, דבציור שבירושלמי שפגעו בהן ליסטים ואמרו תנו לנו א' מכם ואם לאו נהרוג את כולכם, מיירי במסירת אחד מהסיעה בידיים להריגה, דעוברים בידיים על איסור מסירה ושפכ"ד, ומשו"ה קיי"ל דאסור להציל את עצמו בנפשו של חבירו, משא"כ בציור הנ"ל דאינו מוסר את בן חבירו בידים ליהרג, ולא עשה שום מעשה מסירה כלל אלא דאם מציל את בנו יגרום ממילא שיתפסו יהודי אחר במקום בנו, דלא נאמר בזה הדין דאסור להציל את נפשו בנפש חבירו, וחל דין חייך קודמין, ועוד דהיה לאב כסף בידים לפדות את בנו והו"ל כאילו הקיתון של מים נמצא בידו, דאזי קיי"ל דחייך קודמין. ועיין בשו"ת מקדשי השם (להגאון הרב צבי הירש מייזלש זצ"ל אב"ד וויצען) ח"א סימן א' ששאלה נוראה כזו באה לפניו בר"ה שנת תש"ה כשהיה במחנה אושוויץ ונמנע מלהכריע. ועיין בהגהות יד אברהם (לשו"ע יו"ד סימן קנ"ז סעיף א' ד"ה אנסים שאמרו לישראל תנו לנו א' מכם) שכתב וז"ל ועיין בנו"ב מה"ת יו"ד ס' ע"ד שכתב דאם כבר לקחו אנשים ידועים אסור להשתדל להצילם רק קודם שנלקח אף אחד מותר להשתדל להציל א' מהם וכמ"ש הש"ך חו"מ סימן קס"ג וכו' ונראה שהוא עצמו יכול להשתדל אף שנלקח דחייך קודמין עכ"ל. ויש לדון דאף לפדות בנו קודם ומותר, דבמשנה בהוריות (יג.) איתא דכהן קודם ללוי ולוי לישראל ות"ח לע"ה, ועיין ברמב"ם (פ"ח מהל' מתנות עניים הי"ז) שפסק דין זה לענין פדיון שבויים. ולכאורה צ"ע היאך מותר לפדות א' ולהשאיר האחרים בשבי במצב של סכנת נפשות ופקו"נ והרי אין דוחין נפש מפני נפש. וי"ל דמאחר שממון הפדיון ביד הפודה, וחל דין קדימה בהצלת נפשות את מי להציל קודם, א"כ הו"ל כאילו הממון ביד מי שיש לו דין קדימה להצילו, והו"ל כקיתון של מים בידו, דמותר לשתותו אע"פ שחבירו ימות משום דחייך קודמין, וכמו"כ באב ובנו הו"ל כאילו הממון ביד הבן ומותר לאב להצילו. ועיין באחרונים (בחזון איש בליקוטים למס' ב"מ דף סב. ובס' איילת השחר ב"מ סב. להגראי"ל שטיינמן זצ"ל) שדנו מה הדין אילו ג' אנשים היו הולכים במדבר וביד אחד מהם ב' קיתונות של מים ואין מספיק לכולם, דקיתון א' שבידו הוא שותה מדין דחייך קודמין, אך יש לדון למי יתן הקיתון הנוסף. ונקטו דאזי חל דין סדר קדימה דהצלת נפשות וכדתנן בהוריות (דף יג) האיש קודם לאשה וכהן קודם ללוי, לוי לישראל,ישראל לממזר ות"ח קודם לע"ה, וכדפסק הרמ"א יו"ד סימן רנ"ב סעיף ח' דאם איש ואשה שניהם עומדים בסכנה לטבוע בנהר הצלת האיש קודם, עפ"י הסוגיא בהוריות. וא"כ י"ל דמכיון דהאב מצווה להחיות את בנו ולפדות את בנו מהשבי (עיין בקידושין יח. ודף כט. ובשו"ע יו"ד רנ"ב סעיף ח' ובביאור הגר"א שם) לכן בכה"ג מותר לו לפדות את בנו ולהצילו. אמנם יתכן דפדיון שבויים שאני דמיירי במצות הצלה דאז האב מצוות לפדות את בנו קודם לאחר, אך בעובדא שבשנות השואה אם יפדה האב את בנו הוא יגרום עי"ז שהרוצחים ימ"ש יקחו ילד יהודי אחר למיתה, ונמצא שגורם שפכ"ד ואיבוד נפש מישראל, ואסור. והדברים כואבים עד דכדוכה של נפש, אוי לנו שכך עלתה לנו בימינו בשנות השואה האיומה, יזכור ה' את כל הקדושים והטהורים רבבות בנ"י פי עשר כיוצאי מצרים אשר מסרו נפשם על קידוש השם, והקב"ה יאמר לצרתנו די, ובזכות מסי"נ על קדה"ש יחיש גאולתנו וישלח לנו מהרה את הגאולה השלימה בב"א.

בעל המאור. בא"ד. אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור וכן בש"ד אף על גב דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא דידך סומק טפי והאי סברא איתי בכל ענין אפי' בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג"ע מדין ע"ז וש"ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן.

ביאור דברי בעל המאור דליכא היתר דהנאת עצמן בעבודה זרה ותירוץ קושיות הרמב"ן על שיטת בעה"מ

והקשה עליו הרמב"ן במלחמות ה' וז"ל וכן מעשה נעמן הנאת עצמו היה כדכתיב והוא נשען על ידיו אילו היה ישראל דינו שיהרג ואל יעבור עכ"ל, דהרי בגמ' איתא דיש ציור של הנאת עצמן בעבודה זרה וכגון נעמן שהשתחווה לע"ז להנאת אדוניו שנשען עליו כשהשתחווה לע"ז, ומשמע דבישראל היה הדין יהרג ואל יעבור אף באופן זה.

וי"ל לפי הבעה"מ דהתם לא נהנה מלך ארם מעצם המעשה של עבודה זרה דנעמן אלא הוא נהנה ממה שנשען על נעמן, והעבודה זרה שעבד נעמן היה רק ההיכי תימצי היאך נשען עליו, והרי המלך היה יכול ג"כ לישען על דבר אחר, וא"כ לא היה למלך ארם הנאה מעצם המעשה עבירה של עבודה זרה שעשה נעמן, ולכן לא חל בכהאי גוונא ההיתר דלהנאת עצמן. אולם היכא שהעכו"ם נהנה מעצם מעשה העבירה, והוא מאנס את ישראל לעבור על העבירה כדי ליהנות מהעבירה עצמה אזי שפיר חל ההיתר דלהנאת עצמן. ובשלמא בעריות דהעבירה היא עצם ההנאה מהעריות וכדקיי"ל דהמתעסק בעריות חייב שכן נהנה (כריתות יט:), שפיר חל דין הנאת עצמן, שאם העכו"ם מתכוין להנאת עצמו כדי ליהנות ממעשה העבירה ולא להעביר את הישראל על הדת אזי חל היתר דהנאת עצמן ויעבור ואל יהרג. ונראה דלזה נתכוון הבעה"מ שאינו יודע היכי תימצי של הנאת עצמן בעבודה זרה, דר"ל דמה שיש לו הנאה צדדית בשעת מעשה העבירה לא חשיב הנאת עצמן, דרק כשיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה חשיב הנאת עצמן.

והנה יש לדקדק בדברי הבעה"מ שכתב וז"ל אבל לע"ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ"ל בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור עכ"ל, וצ"ע דמכיון שכתב הבעה"מ דאינו יודע בעבודה זרה דרך שיהא בו הנאת עצמן, א"כ למה כתב "לפיכך נראה לי בע"ז לעולם יהרג וא"י" דהרי זה פשוט ומובן מאליו, דאם ליכא שום ציור והיכי תימצי של הנאת עצמן בעבודה זרה א"כ לעולם בע"ז הדין הוא דיהרג וא"י, ולכאורה הבעה"מ היה צריך לכתוב רק "אלא לעולם בעבודה זרה יהרג ואל יעבור", ולמה הוסיף וכתב "לפיכך נראה לי", שבעבודה זרה לעולם יהרג ואל יעבור. ונראה לבאר דהבעה"מ נסתפק האם הגדר דלהנאת עצמן היינו שהעכו"ם אינו מכריחו לעבור על העבירה כדי להעבירו על הדת, או דהגדר דלהנאת עצמן היינו שיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה. והבעה"מ נקט דיסוד הגדר דהנאת עצמן היינו שיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה, ומשו"ה כתב שאינו יודע היכי תימצי כזו בעבודה זרה, ובעה"מ חידש דמאחר דגדר הדין דהנאת עצמן הוא דיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה, ולא רק שאין העכו"ם מתכוין להעביר את הישראל על הדת, לפיכך לעולם בעבודה זרה הדין הוא דיהרג ואל יעבור, וליכא היתר דהנאת עצמן בעבודה זרה. דאילו היה גדר הדין דהנאת עצמן תלוי במה שלא נתכוין העכו"ם להעבירו על הדת בלבד, א"כ י"ל דמשכחת לה היכי תימצי דלהנאת עצמן בעבודה זרה, וכגון בציור דנעמן שלא נתכוין המלך שיעבור נעמן על איסור עבודה זרה, אלא רק נתכוין להנאה צדדית שנשען עליו בשעת העבירה, ואם זה נחשב כהנאת עצמן אזי שפיר הקשה הרמב"ן דמוכח מהמעשה דנעמן דליכא היתר דהנאת עצמן, דמהגמ' משמע דאילו נעמן היה ישראל הדין היה דיהרג ואל יעבור. אולם הבעה"מ מחדש דגדר הדין דהנאת עצמן היינו דיש לעכו"ם הנאה מעצם מעשה העבירה, והמעשה דנעמן לא הוי בכלל הגדר דלהנאת עצמן, ונראה דזוהי כוונתו במש"כ "לפיכך נראה לי בע"ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור".

ולפי"ז נמי יש לתרץ את קושיית הרמב"ן על שיטת הבעה"מ מהא דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה, והרי התם אינו עובר כדי לעבור על הדת ואעפ"כ אסור וחל דין יהרג ואל יעבור, ומוכח דליכא היתר דהנאת עצמן בג' עבירות. וי"ל דהבעה"מ סובר שהגדר של הנאת עצמן היינו שיש לו הנאה מעצם העבירה והתם אין ההנאה שמתרפא מעבודה זרה אלא גוף ההנאה היא מזה שמתרפא, והעבודה זרה היא דבר צדדי והיכי תימצי בעלמא ואינו חלק מעצם ההנאה, ולכן ליכא היתר דהנאת עצמן בהאי גוונא.⁴⁹⁸

footnotes: ⁴⁹⁸ ועוד י"ל דהבעה"מ סובר כשיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ו) דבחולי ליכא חלות דין אונס דהא מתרפא מרצונו וליכא עכו"ם המאנסו וחל רק ההיתר דפקו"נ בשאר עבירות ולא בג' העבירות החמורות. והנאת עצמן המתרת בג"ע חל כהיתר היכא דעכו"ם מאנסו לעבור להנאת עצמן, דחל חלות דין עבירה באונס והמחייב למסור נפשו בג' חמורות הוא משום מצות קידוש ה', אך כשהעכו"ם מכריחו לעבור להנאת עצמו ליכא מצות קידוש ה'. משא"כ בחולי שעושה את העבירה מרצונו כדי להתרפאות לא נחשב כאונס, ואזי המחייב למסור נפשו הוי עצם חומר העבירה דג"ע וליכא היתר דלהנאת עצמן, ואף שהחולה מתרפא להנאת עצמו הריהו חייב למסור את נפשו.

אמנם לכאורה יש להקשות על זה מהא דאיתא בגמ' "הנהו קאווקי ודמוניקי היכי יהבינן להו אלא הנאת עצמן שאני", ופרש"י (בד"ה היכי יהבינן להו) וז"ל יום איד היה לפרסיים שנוטלין כומרי עבודה זרה אור מכל בית ובית ומעמידין בבית עבודה זרה שלהם ומתחממין העם כנגדן, והיו נוטלין אף מבית ישראל בעל כרחם, היכי יהבינן להו ולא מסרי נפשייהו אקדושת השם הלא חק עבודה זרה הוא עכ"ל, ולכאורה יש להקשות דהתם עיקר ההנאה היינו שהיתה להם אש גדולה ואור בבית העבודה זרה שלהן, והיינו רק הנאה צדדית שיש להן אור בבית ע"ז שלהן בשעה שעובדים ע"ז, ולמה זה נחשב הנאת עצמן. דלכאורה אין כאן הנאה מעצם העבירה אלא שחלה הנאה צדדית בשעת העבירה. וי"ל דהתם עיקר הנאתם היתה ממה שלקחו אש מהיהודים לצורך עבודה זרה שלהם, ומשו"ה זה נחשב שיש להם הנאה מעצם העבירה, ולכן זה נחשב שפיר גוונא דלהנאת עצמן ומותר.⁴⁹⁹

footnotes: ⁴⁹⁹ ועוד י"ל דאין קושיא מקוואקי ודימוניקי דהתם ליכא מעשה איסור של ע"ז ממש מצד הישראל אלא דיתכן דהיה גזירה דשעת השמד ויש עבירה לסייע לעכו"ם להאיר את בית ע"ז שלהן בשעת השמד, ומאחר שאינו ע"ז ממש ולא אבזרייהו דע"ז אלא חלות דין קידוש ה' משום דהוי שעת השמד אזי י"ל דלהנאת עצמן מהווה חלות דין מתיר להפקיע מצות קידוש ה' דבשעת השמד. ולכאורה זוהי סברת הרמב"ן שחולק על הבעה"מ וס"ל דאין היתר דהנאת עצמן בג' עבירות אלא בשאר עבירות בפרהסיא או בשעת השמד, וס"ל דליכא ראייה מקוואקי ודימוניקי לשיטת בעה"מ, דהתם הוי שעת השמד דחל חיוב דיהרג וא"י חל מפאת מצות קידוש ה', והיכא דקא אנס ליה העכו"ם משום הנאת עצמו, ליכא חילול ה' ואין חיוב יהרג ואל יעבור מפאת מצות קידוש ה', ומשו"ה חל היתר דהנאת עצמן, ואפילו בהנאה צדדית.

ועוד יתכן לבאר את דברי הבעה"מ שסובר דרק באופן שיש לעכו"ם הנאה והוא שותף בעשיית מעשה העבירה אזי חשיב הנאת עצמן ומותר ולכן דוקא בעריות שהעכו"ם משתתף בעשיית מעשה העבירה הוי הנאת עצמן. משא"כ בציור שיש לעכו"ם הנאה ממעשה העבירה של יהודי שאין העכו"ם משתתף במעשה העבירה לא הוי הנאת עצמן אלא חשיב שמאנסו להעבירו על הדת. ולמשל בציור שהעכו"ם מאנס את ישראל לבוא על הערוה והעכו"ם נהנה שאם יבוא ישראל על הערוה הוא ירויח כסף, וי"ל דבכה"ג ליכא היתר של הנאת עצמן מאחר שאין העכו"ם משתתף במעשה העבירה ואין לו הנאה מעצם מעשה העבירה. ובזה מתורץ קושיית הרמב"ן על הבעה"מ מנעמן דהתם לא השתתף המלך במעשה הכריעה של נעמן לע"ז, ולא הוי הנאת עצמן. וי"ל דבקאווקי ודימוניקי העכו"ם ג"כ השתתפו במעשה ע"ז ונהנו ממה שלקחו את האש ואבוקות מהיהודים לע"ז שלהן ולכן חל היתר דהנאת עצמן.

ועיין ברמב"ן במלחמת ה' (דף יח. מדפי הרי"ף) שהקשה על הבעה"מ וז"ל ממה שלא היה מרדכי כורע ומשתחוה להמן מפני שהיה נעבד והא התם להנאת עצמו ולכבודו היה, ואפי' היה בשעת השמד וע"ז להנאת עצמו מותר הוא מן הדין לפי דברי בעל המאור ז"ל ואף על פי שהוא אמר שאינו יודע בע"ז דרך שיהא להנאת עצמו כדי שיהא מותר הרי אותו מעשה בודאי להנאת עצמו הוא ולא להעבירו ואעפ"כ היה דינו שיהרג ואל יעבור עכ"ל. ונראה דהרמב"ן והבעה"מ נחלקו בגדר של הנאת עצמן, דהרמב"ן סובר דאם לא הכריחו העכו"ם לעבור על העבירה כדי להעבירו על הדת הו"ל הנאת עצמן, ואילו הבעה"מ סובר דבעינן שהעכו"ם ישתתף במעשה העבירה ויש לו הנאה מהמעשה עצמו שעושה כדי שיהיה נחשב הנאת עצמן, ומשו"ה המעשה של המן ומרדכי לא הוי הנאת עצמן ולא היה היתר לכרוע להמן. ולפי ביאור זה י"ל דליכא היתר דהנאת עצמן במתרפאין בעצי אשירה מאחר דהתם אין עכו"ם משתתף במעשה, ורק היכא שהעכו"ם משתתף במעשה ויש לו הנאה מהמעשה עצמו חל היתר דהנאת עצמן.

ועוד יתכן לבאר את דברי הבעל המאור דרק בגילוי עריות חל היתר דהנאת עצמן משום דיסוד האיסור בגילוי עריות הוי ההנאה וכדמוכח מהא דאמרינן דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה, ומבואר דגוף האיסור בעריות היינו ההנאה, ולכן מתעסק חייב שכן נהנה. וי"ל דאע"פ שבעלמא בעריות כתיב "ונכרתו הנפשות העושות" השווה הכתוב אשה לאיש, דבין האיש ובין האשה נהנין וחייבים כרת, י"ל דהיינו רק היכא דעברו על איסור ביאה בעריות ברצון, אך היכא דעכו"ם מאנס אשה ובא עליה י"ל שההנאה מצטרפת רק למאנס ולא לאשה האנוסה, ולכן חל היתר דהנאת עצמן דהעכו"ם הוא זה שנהנה ואילו האשה הנבעלת אינה נהנית ואינה עוברת באיסור עריות כלל (והוי כמעשה של גילוי עריות בלי הנאה כמו משמש באבר מת דלא עבר על איסור עריות). משא"כ באיסור עבודה זרה שאין האיסור תלוי בהנאה י"ל דלא חל ההיתר דלהנאת עצמן. ועיין בחידושי הר"ן פסחים (דף כה: ד"ה אף נערה המאורסה בא"ד) וז"ל ולפיכך אפשר דאליבא דרבא בנערה לא אמרינן תהרג ואל תעבור אלא היכא שאין האונס מתכוין להנאת עצמו, כגון שאמר לה שתבעל לפלוני שאינו עושה אלא להעביר, ובכה"ג מצי למגרס לרבא תהרג ואל תעבור עכ"ל, ומבואר מדבריו דרק באופן שהעכו"ם עצמו בא עליה חל היתר דלהנאת עצמו משא"כ אם אמר לאשה תבעל לפלוני לא הוי הנאת עצמו אלא להעביר על הדת וחל חיוב דתהרג ואל תעבור. וי"ל דהביאור בדבריו הוא כנ"ל דרק היכא שהעכו"ם מאנס אשה ובא עליה ונהנה מעצם המעשה דגילוי עריות אזי י"ל שההנאה מצטרפת רק למאנס ולא לאשה האנוסה, וחל היתר דהנאת עצמן, דהעכו"ם הוא זה שנהנה ואילו האשה הנבעלת אינה נהנית ואינה עוברת באיסור עריות כלל.⁵⁰⁰

footnotes: ⁵⁰⁰ רבינו זצ"ל העלה את הביאור הנ"ל בבעה"מ בשיעוריו למס' פסחים.

ו

בענין מי שמסר נפשו להריגה בשאר עבירות בצנעא שלא בשעת השמד לפנים משורת הדין

עיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א) וז"ל כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. ובה"ד כתב וז"ל כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו עכ"ל. וכן כתב הרמב"ן במלחמות ה' (יח. מדפי הרי"ף) דליכא מדת חסידות למסור את הנפש באופן שאין חיוב יהרג ואל יעבור לפנים משורת הדין, דיש איסור להרוג את עצמו דכתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם. אמנם עיין בכסף משנה (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) שכתב וז"ל אבל שלמים וכן רבים סוברים דאם נהרג ולא עבר צדקה תחשב לו. ונראה שמפרשים יעבור ואל יהרג הרשות בידו לעבור כדי שלא יהרג עכ"ל. וכן היא שיטת התוס' מס' ע"ז (דף כז: ד"ה יכול) וז"ל ואם רצה להחמיר על עצמו אפי' בשאר מצות רשאי כמו ר' אבא בר זימרא דירושלמי שהיה אצל עובד כוכבים א"ל אכול נבלה ואי לא קטלינא לך א"ל אי בעית למיקטלי קטול ומחמיר היה דמסתמא בצנעא הוה עכ"ל. וכן היא שיטת הרא"ש (מס' ע"ז פ"ב סימן ט') וז"ל ואם רוצה אדם להחמיר על עצמו ליהרג על שאר עבירות בצינעא רשאי עכ"ל.⁵⁰¹ ונראה דהראשונים נחלקו מהו המתיר של מסירת נפש והריגת עצמו האם המתיר היא חובת קידוש ה' או הקיום של קידוש ה', להרמב"ם חל היתר רק כשיש חיוב קידוש ה', ואילו תוס' במס' ע"ז ועוד ראשונים ס"ל דהקיום של קידוש ה' הוא המתיר, ולכן אף אם אין חיוב של קידוש ה' אם נהרג ולא עבר צדקה יחשב לו דחל קיום של קידוש ה'⁵⁰²

footnotes: ⁵⁰¹ וכן פסק הטור יו"ד סימן קנ"ז, ועיין בשו"ע יו"ד סימן קנ"ז סעיף א', ובש"ך ס"ק א' – ב', ובביאור הגר"א ס"ק ג'. ⁵⁰² ועיין בספר עבודת המלך פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד. ועוד יש לפרש דנחלקו הראשונים האם חל קיום קידוש ה' רק באופן שמוסר את נפשו שלא לעבור על מעשה איסור, ובנוגע לשאר עבירות שבתורה מכיון שחל היתר של פקוח נפש דוחי בהם ולא שימות בהם א"כ ליכא כלל מעשה איסור ועבירה אם יעבור ולכן אם מסר נפשו ליכא קיום של קידוש ה', ולכן סובר הרמב"ם דאם מסר נפשו למות כדי שלא לעבור על שאר עבירות שבתורה הריהו מתחייב בנפשו מכיון דלא קיים מצות קידוש ה'. משא"כ שאר ראשונים ס"ל דאע"פ דליכא מעשה איסור מכיון שחל היתר דפקו"נ מ"מ עדיין חל קיום של קידוש ה' שלא להשמע לאנס המעבירו על הדת ולמסור נפשו למיתה, ומכיון שחל קיום של קידוש ה' חל מתיר למסור נפש ולהרוג את עצמו אע"פ שאינו מחיוייב למסור נפשו בשאר עבירות בצנעא. ונפ"מ בזה לענין אנס המאנסו לבטל מצות עשה בפרהסיא או בשעת השמד, וכגון שאמר ליהודי שיהרגנו אם יניח תפילין, דליכא מעשה איסור דהוי רק ביטול מצות עשה (וזה היה המעשה בגמ' (שבת מט.) של אלישע בעל כנפים). דלפי מה שביארנו שיטת הרמב"ם היא דליכא קיום קידוש ה' אא"כ מוסר את נפשו כדי להמנע מלעשות מעשה עבירה, וא"כ י"ל דאין חיוב מסירת נפש לימנע מביטול מצות עשה, משא"כ אליבא דשאר הראשונים יש קיום קידוש ה' אף כשאין המעשה מעשה עבירה, וא"כ י"ל שחל קיום קידוש ה' אף להימנע מביטול מצות עשה. (רבינו זצ"ל בשיעוריו למס' פסחים).

ועיין בר"ן במס' שבת (דף כב: מדפי הרי"ף) וז"ל ומקשו הכא אלישע שהיה לו גוף נקי היאך נטלן מראשו והא קי"ל בפ' בן סורר (עד:) דבשעת הגזרה אפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. וי"ל דה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל גזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים [מותר], ועוד שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו שיניחהו בבית האסורין ותיבטל מאליה הילכך תיבטל ואל יהרג. ואם תאמר אם כן היכי מסר נפשיה ומנח כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו יש לומר שאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומיה אפ"ה רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר שכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה ואמרו בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה שהיא דרבנן עכ"ל, ומבואר מדברי הר"ן דליכא חיוב דיהרג ואל יעבור בשעת השמד כשגזרו לבטל מצות עשה. ולכאורה זה מתאים למה שביאר רבינו אליבא דהרמב"ם דחל דין מסי"נ וחיוב דקידוש ה' רק היכא שנמנע מלעבור על מעשה איסור שעכו"ם אנס מכריחו לעבור ולא על גזירה לבטל מצות עשה דלא קאעביד מעשה איסור. אולם הר"ן כתב דאעפ"כ אלישע מסר נפשו והניח תפילין משום דאדם רשאי למסור נפשו על מצוה אע"פ שאינו מחוייב ליהרג על קיומה. וסוף דבריו משמע דס"ל כפי שביאר רבינו זצ"ל בדעת שאר הראשונים החולקים על הרמב"ם. ולכאורה צ"ע לפי הרמב"ם דס"ל דאין אדם רשאי למסור נפשו על שאר מצות שבתורה, ואם נהרג ולא עבר הריהו מתחייב בנפשו, א"כ מדוע אלישע בעל כנפים מסר נפשו והניח תפילין. ועיין בלח"מ (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) שתירץ דלהרמב"ם אלישע היה חייב למסור נפשו ומה שהניח תפילין וסיכן את נפשו לא היה רק משום מדת חסידות אלא מעיקר הדין דהרי היה שעת השמד ואף על ביטול מצות עשה חל חיוב דיהרג ואל יעבור, ודלא כדנקט רבינו זצ"ל בדעת הרמב"ם. אמנם עיין בכס"מ (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א) דס"ל דחל דין מסי"נ על ביטול מצות עשה. ועיין עוד בכס"מ (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) שהביא דהנימוק"י סובר דאף הרמב"ם מודה שאם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו למיתה אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם, וכן משמע מדברי הש"ך (יו"ד סימן קנ"ז ס"ק א') דנקט הכי בדעת הרמב"ם. ובס' בן אברהם על הרמב"ם (פ"ה יסוה"ת ה"ד) ובעוד אחרונים ציינו דמקורו של הנימוק"י דהרמב"ם ס"ל דבדור פרוץ אדם גדול רשאי למסור נפשו למות על שאר מצות אע"פ שאינו מחוייב הוא מהגמ' הנ"ל דאלישע בעל כנפים שהיה אדם גדול כדמוכח מהא דאירע לו נס והדור היה פרוץ וכדמשמע ממ"ש רש"י (שבת דף קל. ד"ה דאמר ר' ינאי) דלא מסרו נפשם אלא אלישע לבדו. וכן מבואר מדברי הגר"א (ביאור הגר"א ליו"ד סימן קנ"ז ס"ק ג') וז"ל ואלישע בעל כנפים בפ"ד (ורפי"ט) דשבת ור"ע וריב"ב וכל הרוגי מלכות שמסרו עצמן על מצות פרטיות ואמרינן בשוחר טוב מה המכות האלה בין ידיך ואמר אשר הכיתי בית מאהבי המכות האלה גרמו לי ליאהב לאבי שבשמים מה לך יוצא ליסקל על ששמרתי את השבת מה לך יוצא לישרף על שאכלתי את המצה מה לך יוצא ליהרג על שמלתי את בני וכו' והרמב"ם אוסר ומפרש דכל הנ"ל בשעה צריכה לכך וכמ"ש בנ"י בסנהדרין שם עכ"ל.. ⁵⁰³

footnotes: ⁵⁰³ ועיין בב"י יו"ד סימן קנ"ז שהביא שיטת רבנו ירוחם (נתיב י"ח ח"ג קס"ה ע"ד) דהא דאמרינן דאדם רשאי להחמיר על עצמו וליהרג שלא לעבור על שאר עבירות שבתורה היינו רק היכא דהעכו"ם מתכוין להעבירו על הדת אבל אם העכו"ם מתכוין להנאתו אסור. ונראה דסברתו היא דהקיום של קידוש ה' הוא המתיר ליהרג אע"פ שאינו מחוייב למסור נפשו. וכשמתכוין העכו"ם להעבירו על הדת אזי חל קיום של קידוש ה' בזה שאינו עובר ומותר לו ליהרג לקיים מצות קידוש ה'. משא"כ כשהעכו"ם מתכיון להנאת עצמו ליכא קיום של קידוש ה' ומשו"ה לכו"ע אסור לו להחמיר על עצמו וליהרג.

ועיין בנימוקי יוסף (דף יח. מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל וכל היכא דאמרי' יעבור ואל יהרג אין לו למסור עצמו למיתה על קדושת השם ואם מסר הרי זה מתחייב בנפשו אבל אם הוא אדם גדול וחסיד ירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש השם ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם לאהבו בכל לבם והיינו דאמרינן (פסחים דף נג:) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמן לכבשן האש פירוש ולא השתחוו לצלם שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדרטי של מלכים לכבוד בעלמא אלא מתוך שהיו רובן טועין וסבורים שהיתה ע"ז היה קדוש השם במה שעשאו ואמרינן נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי את הלולב דמשמע שהיו מוסרין עצמן על קדושת השם לפנים משורת הדין דודאי לא היו מחוייבין בכך אפילו בשעת הגזירה כיון שבידם להעביר ולבטלם אלא דאפ"ה היו נהרגין מפני שהיתה השעה צריכה לכך עכ"ל. ונראה דהנמוק"י סובר דאדם גדול רשאי למסור את נפשו אפילו על מצוה קלה דהו"ל כמו עבירה בשעת השמד, דכי היכי דאמרינן בשעת השמד יהרג ואל יעבור אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא (עד:) ואע"פ שאין בצורת קשירת רצועות הנעלים זה שום קיום דין והלכה, דבשעת השמד חל חיוב יהרג ואל יעבור שלא להיכנע לעכו"ם ולעבור על שום ענין מעניני יהדות, דאם יכנע אפילו בדבר שאינו דין והלכה אלא מלבוש בעלמא אזי זה ישפיע על העם ועל שמירת היהדות, ולכן חל חיוב יהרג ואל יעבור אפילו בערקתא דמסאנא, וכמו כן י"ל באדם גדול דמכיון דכל העם מסתכלין עליו ולומדין ממנו, אם יעבור זה ישפיע על הרבים, ולכן אדם גדול רשאי למסור נפשו כדי לחזק את העם שלא יכנעו וללמד את העם ליראה את ה' ולאהבו בכל לבם. אמנם נראה פשוט דכל ההיתר שהתירו הראשונים למסור את נפשו אע"פ שאינו מחוייב ליהרג היינו רק באופן שמאנסין אותו לעבור עבירה ויש קיום קידוש ה', משא"כ בחולי בודאי אסור לו למסור את נפשו ולהחמיר על עצמו שלא יעבור על עבירה, דבאונס שייך קיום של קידוש ה' שאינו נכנע לעבור עבירה, משא"כ בחולי ליכא קיום של קידוש ה' ואם לא עבר ומסר נפשו למות הרי הוא מתחייב בנפשו.

ולכאורה יש עוד נפ"מ בין דין חולה ובין דין אונס, דהקשו התוס' (לעיל סא: ד"ה רבא) דלרבא דס"ל דהעובד מאהבה ומיראה פטור מ"ט בעבודה זרה יש דין יהרג ואל יעבור והא הו"ל עבודה מיראה. וי"ל עפימש"כ הרמב"ם בספה"מ (מצוה ט') וז"ל ואע"פ שבא עלינו מכריח לבקש ממנו לכפותנו שלא נשמע אליו, אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו אע"פ שלבותינו מאמינים בו יתעלה, וזו היא מצות קידוש ה' המצווים בה בני ישראל בכללם עכ"ל. ומבואר מדברי הרמב"ם דחל חיוב למסור נפשו משום מצות קידוש ה' שלא יחשוב העכו"ם שכפרנו ועבד ע"ז. ונראה דהיינו רק באופן של אונס, דיש מאנס המאנסו לעבוד ע"ז דאע"פ דלבו לשמים ואינו עובד אלא מיראה חל חיוב דיהרג ואל יעבור מדין קידוש ה' שלא יתעה העכו"ם לחשוב שכפר בה', אך בחולה שמתרפא בע"ז י"ל דאם עושה כן מיראה אין חיוב למסור את נפשו, דליכא בזה קיום מצות קידוש ה'.⁵⁰⁴

footnotes: ⁵⁰⁴ לכאורה נראה דנתכוון רבינו זצ"ל לעובד ע"ז ממש מיראה כדי להתרפאות, דעובד מיראת החולי ומיראת עבודה זרה דהו"ל עובד ע"ז מיראה דפטור אליבא דרבא, דכשעובד מיראה ואינו מקבלו עליו לאלוה לא חל איסור עבודה זרה, ואינו חייב למסור את נפשו משום מצות קידוש ה' מכיון דעובד מחמת חולי ואין מאנס המכריחו לעבוד ע"ז, ובמתרפאין ליכא מצות קידוש השם, דהקיום של קידוש ה' שייך רק כשיש אנס המכריחו לעבור עבירה ומסרב ואינו עובר דזה הוי קידוש השם. והא דקיי"ל דאין מתרפאין בג' עבירות הוא מפאת חומר העבירה, שאין היתר של פקוח נפש לעבור על הג' עבירות. אמנם המתרפא מעצי אשירה מיראה אסור דחל אסה"נ דעצי אשירה אף כשנהנה מע"ז מפני היראה. משא"כ העובד ע"ז ממש מיראה דליכא איסור ומעשה עבודה זרה, מכיון דאינו מאמין בע"ז ולא קיבלוה לאלוה. ואילו איסוה"נ דעצי אשירה אסור בכל אופן ואף כשנהנה מפני היראה. אמנם יתכן דזה תלוי ביסוד האיסור דהמתרפא בעצי אשירה, דרש"י (פסחים כא. ד"ה למה) כתב דיסוד האיסור הוא משום דהמתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בה, ואילו הר"ן (שם ד"ה בכל מתרפאין) הוכיח מהירושלמי (ע"ז פ"ב ה"ב) שאפי' אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהם, וש"מ דטעמא דאיסורא לאו משום דלמא אתי לאמשוכי בתר ע"ז אלא לפי שהוא עובר על לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם. וי"ל דלפי רש"י מותר להתרפאות בעצי אשירה מפני היראה, דהדין דאין מתרפאין בעצי אשירה הוא מפאת חומר האיסור דעבודה זרה, דכשמתרפא בעצי אשירה נראה כמודה בה ולרש"י ריפוי בעצי אשירה מהוה חלות שם איסור עבודה זרה, אך במתרפא מפני היראה לרבא ליכא איסור ע"ז ואין חיוב יהרג ואל יעבור מצד חומר העבירה דעבודה זרה, וגם אינו חייב למסור את נפשו מפאת מצות קידוש ה', דליכא קיום מצות קידוש ה' בחלאים. משא"כ אליבא דהר"ן דיסוד האיסור דמתרפא בעצי אשירה הוא מדין אסה"נ והלאו ד"לא ידבק בידך מאומה מן החרם" י"ל דאף במתרפא מפני היראה יהרג ואל יעבור, מצד עצם האיסור ליהנות מע"ז, דהוי אבזרייהו דע"ז דיהרג ואל יעבור.

ז

שיטת הרמב"ן

רמב"ן מלחמות ה' (דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר) וז"ל אמר הכותב יש לי להשיב ממעשה דרב כהנא דבפ"ק דקדושין דתבעי' ההיא מטרוניתא וסליק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא ומעובדא דר' צדוק נמי דהתם יהרג ואל יעבור ולא מצית למימר לפנים משורת הדין דודאי לא הוה קטיל נפשיה אי לאו דינא הואי שהרי מקרא צווח ואומר ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, וכל חכמי ישראל הנהרגים על קדושת השם בשעת הגזירה אי נמי בפרהסיא היא וכו', אלמא לא הוי מסרי נפשייהו לקטלא בלפנים משורת הדין ולא שמענו מדת חסידות לחולה של סכנה שלא יחללו עליו את השבת אלא המזרז משובח והמונע עצמו מתחייב בנפשו.

לכאורה צ"ע בראיית הרמב"ן שהוכיח דאין ענין למסור נפשו למיתה לפנים משורת הדין ממה שלא שמענו שתהיה מדת חסידות לחולה שיש בו סכנה למסור נפשו למיתה כדי שלא יחללו עליו את השבת, דמהו הדמיון בין חולה לאנס, דלכאורה ההיתר למסור נפשו לפנים משורת הדין (וכגון שלא לעבור על שאר עבירות שבתורה בצנעא) היינו רק היכא דאיכא גזירה ואנס המכריחו לעבור, דאזי חל קיום של קידוש ה' במה שמסרב לעבור ואינו נכנע לאנס. משא"כ בחולה אין קיום של קידוש ה' בזה שמוסר את נפשו שלא יחללו עליו את השבת, דלכאורה קיום של קידוש ה' שייך רק כשיש אנס המכריחו לעבור עבירה ומסרב ואינו עובר. ולכאורה יש סימוכים לכך דחלאים ואנס הם ב' דינים נפרדים ממה שהרמב"ם הביא את דיני קידוש ה' כשעומד עכו"ם ומאנס את ישראל לעבור על אחת מכל המצות שבתורה בתחילת פרק ה' מהל' יסוה"ת, ואילו דין חלאים הביא בסוף הפרק (ה"ו – ה"ט), ומשמע דהן ב' דינים נפרדים ואין בחלאים קיום של קידוש ה', אלא יסוד הדין הוא שאין היתר של פקוח נפש לעבור על ג' העבירות (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ז). ומשמע דהרמב"ן חולק על זה, וסובר דאף בחלאים חל קיום של קידוש ה' שלא להתרפאות בג' העבירות, ולכן ס"ד דיש ענין לחולה למסור נפשו שלא לעבור על מצוה שבתורה, דהרמב"ן סובר שאף בחולה שמוסר נפשו שלא לעבור על עבירה מג' העבירות חל קיום של קידוש ה', ומהא דחזינן שאין מדת חסידות לחולה למסור את נפשו למיתה כדי שלא יחללו עליו את השבת מוכח דאף באנס אין ענין למסור את נפשו למיתה לפנים משורת הדין, ואם נהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

רמב"ן מלחמות ה' (דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר). בא"ד. וז"ל ועוד דאמרי' לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפ"ה אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומש"ה אסור דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא, הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי, והרי בעל זה המאור עצמו ז"ל אומר כן שהרי כתב מדקאמרינן ימות ואל תעמוד לפניו ערומה ש"מ דאפי' מהנאת פורתא בלחוד אמרינן ימות ואל יעבור אלו דבריו הא מכלל שהוא אונס גמור לשניהם, וכיון שזה אונס הוא לגבה שמעינן מינה שג' עבירות האמורות אסורות להנאת עצמן, וכן נמי הא דאמרי' בפסחים בכל מתרפאין חוץ מג"ע וכו' בכה"ג הוא אם העלה לבו טינא וכיון דבכל מתרפאין ש"מ אונס הוא ואפ"ה אין מתרפאין בג"ע ואף על גב דאיכא אונס ולהנאת עצמן עכ"ל.

שיטת בעה"מ היא שחל היתר דהנאת עצמן בג"ע, וביארנו דבעה"מ סובר דחל היתר דהנאת עצמן רק בגילוי עריות מכיון דבעריות העכו"ם משתתף במעשה העבירה ויש לו הנאה ממעשה העבירה, ולכן ההנאה מצטרפת אליו ולא לאשה, ולכן אין האשה מחוייבת למסור את נפשה למיתה. ולפי"ז צ"ע דמהי קושיית הרמב"ן על הבעה"מ מהא דקיי"ל דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע דאע"פ שחולה שיש בו סכנה נחשב לאונס מחמת החולי קיי"ל שאסור להתרפאות בג"ע, ומוכח דאע"פ שאינו עובר בג"ע לעבור על הדת אלא להנאת עצמו להתרפאות עדיין אסור וליכא היתר דהנאת עצמן בג"ע, די"ל דחולה שאני דאע"פ שהוא אנוס ליכא אנס המאנסו לעבור ולכן אם עבר ההנאה מצטרפת אל החולה ומשו"ה ליכא היתר דהנאת עצמן, וצ"ע בקושיית הרמב"ן. ונראה דהרמב"ן למד דיסוד שיטת הבעה"מ היא דחל דין יהרג ואל יעבור בג"ע רק באופן שעבר על העבירה בכוונה לעבור על הדת אבל אם לא עבר על העבירה כדי לעבור על הדת אין איסור גילוי עריות, ולכן הרמב"ן הקשה על הבעה"מ מהא דבכל מתרפאין חוץ מג"ע, דבחולה ליכא עבירה כדי לעבור על הדת וא"כ צ"ע לפי הבעל המאור למה אינו מותר להתרפאות בג"ע. אך לפי מה שביארנו קושיית הרמב"ן לא קשיא מידי, דיסוד סברת הבעל המאור היא דהיכא שיש אנס שמשתתף במעשה העבירה ונהנה ממנה אזי ההנאה ומעשה העבירה מתיחסת אליו ולא לאשה ולכן חל היתר של הנאת עצמן, משא"כ בחולה שאין אדם אחר המאנסו לעבור אזי מעשה העבירה מתיחסת לחולה עצמו וליכא היתר של הנאת עצמן. ונראה דהרמב"ן והבעה"מ נחלקו בגדר של הנאת עצמן, דהרמב"ן נקט בדעת הבעל המאור דאם לא הכריחו העכו"ם לעבור על העבירה כדי להעבירו על הדת הו"ל הנאת עצמן, (ונראה דכוונת הרמב"ן כשכותב "להנאת עצמן" ר"ל שלא לעבור על הדת). ולכן הקשה הרמב"ן על הבעה"מ דלפי"ז קשה למה אסור להתרפאות בגילוי עריות והרי אינו עובר העבירה כדי לעבור על הדת. ואילו הבעה"מ סובר דהגדר של הנאת עצמן היינו דכשהעכו"ם משתתף במעשה העבירה ויש לו הנאה מהמעשה עצמו אזי חל הנאת עצמן דהאיסור מתיחס אל האנס מפני שנהנה, משא"כ בחולה דאע"פ שהוא אנוס מחמת החולי ליכא אנס ולא חל היתר של הנאת עצמן.

רמב"ן מלחמות ה' (דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר). בא"ד. ועוד דאמרי' לקמן באותו שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא ימות ואל תבעל לו ולמ"ד אשת איש הות שפיר דג"ע הות ואסור והא התם להנאת עצמו של בועל היה ואפ"ה אסור אלמא אף להנאת עצמו אסור, וא"ת שאני התם דליכא אונסא לאיתתא ומש"ה אסור דאע"ג דאיהו אניס איהי לא אניסא, הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי.

וצ"ב בשקו"ט שברמב"ן. ונראה דהרמב"ן בקושייתו סבר דלפי הבעה"מ המתיר דגילוי עריות בהנאת עצמן הוא שהיה אונס, דבג"ע אין היתר של פקוח נפש, ואפילו היכא דעובר להנאת עצמן ליכא מתיר של פקו"נ דמצד חומר האיסור אין נפ"מ בין כשאנסו לעבור על העבירה להנאת עצמן או לא, ובג"ע ליכא מתיר של פקו"נ מחמת חומר העבירה. ועל כרחך דהבעה"מ סובר דבהנאת עצמן אע"פ שהנאנס עובר על איסור גילוי עריות מכיון שהמאנס מעבירו להנאת עצמן חל מתיר של אונס ואינו חייב ליהרג. והבעה"מ סובר דאונס מהוה חלות מתיר ולא רק פטור עונשין⁵⁰⁵. והקשה עליו הרמב"ן דאם חל היתר דאונס בגילוי עריות להנאת עצמן, א"כ אמאי אמרינן בההוא דנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא דימות ואל תבעל לו, והרי הוי להנאת עצמו, ודחה הרמב"ן די"ל דהבעל המאור סובר דאפילו אי נימא דאונס מהוה מתיר אין ההיתר חל אלא רק למי שחייו בסכנה, ובההוא שנתן עיניו באשה ונטה למות האיש הוא האנוס ולא האשה, והיאך נתיר לה שתבעל ותעבור על איסור גילוי עריות כדי להציל את האיש שחולה ונוטה למות, והרי אין ההיתר של אונס חל לאדם אחר אלא רק למי שחייו בסכנה. דבשלמא אם ההיתר חל משום פקוח נפש אזי חל היתר אף לאדם אחר שאין חייו בסכנה לעבור על איסור כדי להציל חיי חבירו שנמצא בסכנה, (וכגון אם יש חולה שיש בו סכנה שמותר לאדם אחר לחלל שבת כדי להציל נפש חבירו), אך מצד המתיר של אונס אין ההיתר חל אלא למי שהוא אנוס דחייו בסכנה. והרמב"ן שוב דחה סברא זו, וז"ל וז"ל הא לאו מלתא היא דכיון דאיהו אניס אונסא דגופיה אי ס"ד שרי להנאת עצמן ה"נ הוה שרו רבנן שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי עכ"ל. ויש להסתפק בכוונת הרמב"ן דיש לפרש שהרמב"ן סובר דבאמת אליבא דהבעל המאור ההיתר בג"ע להנאת עצמן הוא משום פקו"נ, ולכן חל היתר אף למי שאין חייו בסכנה לעבור כדי להציל את נפש חבירו, או"ד יתכן לפרש דאף למסקנא סובר הרמב"ן שלפי הבעל המאור אונס הוי המתיר, אלא דילפינן מפקו"נ דאף באונס חל היתר לאדם אחר להציל את מי שנפשו בסכנה מדין אונס. ויל"ע מה הדין היכא דיש אנס שמאיים על יהודי א' שאם לא יעבור על העבירה אזי הוא יהרוג את אחיו, דלכאורה מצד פקו"נ חל היתר, דההיתר של פקו"נ מתיר לעבור על איסור להצלת נפש אחת מישראל. אך יש לעיין האם חל היתר אף מדין אונס או לא, דיתכן שההיתר של אונס חל רק למי שחייו בסכנה או"ד י"ל דחל מתיר של אונס אף לאדם אחר שמציל את חיי חבירו שחייו הם בסכנה. ויש להסתפק בכוונת הרמב"ן שכתב "שהרי בחולה שיש בו סכנה מחללין את השבת אף על פי שהמחלל אינו אנוס דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי", האם כוונתו שפקו"נ הוי המתיר או"ד דאונס מהוה מתיר אף למי שאין חייו בסכנה.⁵⁰⁶

footnotes: ⁵⁰⁵ ודלא כהרמב"ם פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד, ועיין לעיל בשיעורים שביאר רבינו זצ"ל בארוכה שיטת הבעה"מ דחל היתר דהנאת עצמן בגילוי עריות. ⁵⁰⁶ ונ"מ לשיטת הרמב"ם (פ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) דאם עבר על ג' עבירות ולא נהרג פטור מעונשין מדין אונס, מה הדין בציור של רבינו זצ"ל, דעכו"ם מאנס יהודי א' לעבור על ג' עבירות ומאיים עליו שאם לא יעבור הוא יהרוג את אחיו, והראשון עבר ולא נהרג, דאם הצלת חיי חבירו הו"ל אונס אע"פ שאין חיי המציל בסכנה, אזי פטור מעונשין מדין אונס. ואילו אם ההיתר של אונס חל רק לגבי מי שחייו בסכנת מות אזי בכה"ג חייב, דליכא למציל פטור של אונס.

עוד יש להעיר דמקושיית הרמב"ן מבואר דנקט דאליבא דבעה"מ אונס הוי מתיר בג"ע, ואין אונס חלות פטור עונשין בעלמא, דהרי הרמב"ן הקשה דלמה ס"ד שיהיה מותר לה לעמוד לפניו ערומה להנאת עצמו והרי היא אינה בסכנה ולא יחול המתיר של אונס עבורה, ומתרץ הרמב"ן "דהואיל ואיכא נפש מישראל אונס מיקרי" והרי הרמב"ן לא מיירי לענין עונשין אלא לענין חלות היתר ועל כרחך דס"ל דאונס מהוה חלות מתיר ואינו רק חלות פטור עונשין.⁵⁰⁷

footnotes: ⁵⁰⁷ ושיטתו שלא כהרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ד) דסובר דאם עבר על ג' העבירות באונס ולא נהרג אינו נענש אע"פ דהדין בג' עבירות הוא דיהרג ואל יעבור דמ"מ היה אונס, ומבואר דס"ל להרמב"ם דאונס הוי חלות פטור עונשין ואע"פ שאין היתר מחמת אונס מ"מ חל פטור עונשין.

רמב"ן מלחמות ה' (דף יז:- יח. מדפי הרי"ף ד"ה אביי אמר). בא"ד. תדע שהרי ג' עבירות אלו החמורות לא מפני קדוש השם נאסרו לפיכך אף על פי שאינו מתכוין להעבירו אסור אבל שאר העבירות שנאסרו מונקדשתי הותרו להנאת עצמן דהא ליכא משום קדוש השם.

הרמב"ן מבאר דיש חילוק בין המחייב של יהרג ואל יעבור בג' עבירות לבין המחייב דיהרג וא"י בשאר עבירות שבתורה בפרהסיא, דבג' עבירות המחייב של יהרג ואל יעבור הוא חומר העבירה, דמחמת חומר האיסור לא חל המתיר של פקוח נפש וממילא חל דין שיהרג וא"י. ולפי"ז ליכא חילוק בין אם עובר להנאת עצמן או לא דמצד חומר האיסור של גילוי עריות אין נפ"מ בין אם עבר כדי לעבור על הדת או שלא עבר בכוונה לעבור על הדת (דלפי הרמב"ן הגדר של הנאת עצמן היינו שלא עבר על העבירה כדי לעבור על הדת, אלא עבר לצורך אחר). משא"כ בשאר עבירות חל מתיר של פקו"נ, אלא דבפרהסיא חל מחייב של קידוש ה' שאם יעבור על העבירה בפרהסיא יהיה חילול ה', ומשו"ה חל בשאר עבירות בפרהסיא היתר של הנאת עצמן, דבכה"ג שעבר להנאת עצמו ליכא חילול ה' וליכא המחייב של קידוש ה' שיהרג ולא יעבור. וי"ל דהבעל המאור סובר דבהנאת עצמן פקע האיסור של ג"ע, דמכיון שהעכו"ם האנס משתתף במעשה העבירה ונהנה ממעשה העבירה לכן המעשה דג"ע מתיחס אליו ולא לאשה, ולא בעי ההיתר של פקו"נ, ולכן סובר הבעה"מ דשפיר חל היתר של הנאת עצמן בגילוי עריות.

רמב"ן מלחמות ה' בא"ד. (דף יח. מדפי הרי"ף) וז"ל והא דאמרי' גבי אסתר דלהנאת עצמן מותר משום דלאו ג"ע הוא וכדאקשינן בגמ' והא אסתר פרהסיא הואי ולא אקשי ג"ע הואי משום דלא מיקרי ג"ע אלא בנערה המאורסה שזנתה א"נ אשת איש, אבל נכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי ג"ע דלאו מיתות ולא חייבי כריתות נינהו לא אתיא מנערה המאורסה דקרא וחייבי לאוין כדמפורש בשמעתא לעיל, מיהו מעובדא דאמרי' לעיל מסתברא דישראל הבא על הנכרית מיקרי ג"ע משום דקנאין פוגעין בו וה"ל כחייבי מיתות דשייך בהו מיתה וכרת כדאיתא לקמן במכילתין אבל הנבעלת מן הנכרי אין פוגעין בה קנאין, ובפ' אין מעמידין אמרי' דבזנות בית דינו של שם גזרו ולא משכח ליה קרא אחרינא לאיסורא וכל אותו מעשה דרך זנות היה שהרי מקבץ הכל ובועל, וא"ת שהיה לאסתר דרך חתנות אין חתנות באונס ואף החתנות עצמו ושאר עבירות הוא ולאו ג"ע הוא כדפרישית, והטעם שבן שפחה ונכרית כמוה והוא מוליד בן לע"ז אבל נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא"א כדאיתא בפ' החולץ ולפיכך אין קנאין פוגעין בה עכ"ל.

הרמב"ן סובר דנכרי הבא על בת ישראל לא מיקרי גילוי עריות דלא הוי חייבי מיתות או חייבי כריתות, ואילו ישראל הבא על הנכרית מכיון דקנאין פוגעין בו הוי כחייבי מיתות וכרת והוי גילוי עריות. ומבואר דהרמב"ן סובר דהגדר של גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור תלוי על העונש דחייבי מיתות וחייבי כריתות דהוי ג"ע, משא"כ חייבי לאווין לא הוי ג"ע לענין חיוב קידוש ה'. ויל"ע לפי הרמב"ן האם חיוב קידוש ה' בג"ע תלוי באי תפיסת קידושין וחלות דין ממזרות שחל בחייבי מיתות ב"ד וכרת או רק בעונש דחייבי מיתות וחייבי כריתות, ונפ"מ לענין האם יש חיוב יהרג וא"י בבועל נדה או לא, דהוי חייבי כריתות אך אין בה חלות ממזרות ואי תפיסת קידושין. ⁵⁰⁸

footnotes: ⁵⁰⁸ והגר"ח זצ"ל נקט שהדין של יהרג ואל יעבר שחל בגילוי עריות דעלמא אינו חל באשה נדה מאחר שאיננה ערוה לענין ממזר ותפיסת קידושין, אלא איסור ביאה בעלמא, ועיין ביו"ד (קצ"ה: ט"ז - י"ז) בש"ך (ס"ק כ') ובגר"א (שם אות כ') הסוברים שחל דין יהרג ואל יעבר בנדה. אך עיין בס' החינוך מצוה רצ"ו שכתב שדין יהרג וא"י בגילוי עריות תלוי באשה שאין בה תפיסת קידושין, ומשמע דס"ל דנדה אינה ערוה לענין יהרג ואל יעבור. ויתכן שבזה נחלקו הרמ"א והמחבר (שם) דהרמ"א סובר שבנדה לא אמרינן יהרג ואל יעבר, ולפיכך מתיר לבעל לנגוע באשתו נדה לרפאותה מחליה. וע"ע בריטב"א לפסחים (מהדורא חדשה דף כה) דס"ל שאין דין יהרג ואל יעבר חל בנדה מפני שאינה ערוה. אמנם עיין בלשון הרמב"ם (פ"ד מהל' א"ב הל"א) "נדה הרי היא בכלל שאר העריות", דמשמע דנדה מהווה ערוה. ויתכן דלהרמב"ם חל דין יהרג ואל יעבור בנדה. ועיין במנ"ח מצוה רצ"ו אות כא, ובאור גדול ח"א סימן א' ד"ה ומ"ש עוד הריטב"א וכו' בלבא על הנדה יהרג וא"י וכו'.

והנה הרמב"ן כתב דהנבעלת לנכרי אין קנאין פוגעין בה ולא הוי ג"ע, משא"כ ישראל הבא על הנכרית קנאין פוגעין בו ומיקרי גילוי עריות, והרמב"ן נימק דהטעם בזה משום שבן נכרית הוי נכרי כמוה והבועל כותית הוליד בן לע"ז, משא"כ נכרי הבא על בת ישראל הולד כשר. ועיין ברמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"ז) בנוגע להבועל כותית דקיי"ל דקנאין פוגעין בו, שכתב וז"ל עון זה אף על פי שאין בו מיתת ב"ד אל יהי קל בעיניך, אלא יש בו הפסד שאין בכל העריות כמותו שהבן מן הערוה בנו הוא לכל דבר ובכלל ישראל נחשב אף על פי שהוא ממזר והבן מן הכותית אינו בנו שנאמר כי יסיר את בנך מאחרי מסיר אותו מלהיות אחרי ה' עכ"ל⁵⁰⁹. ונראה דהרמב"ן סובר דמשו"ה הבועל כותית הוי בכלל גילוי עריות משא"כ הנבעלת לכותי דאין קנאין פוגעין בה אינה בכלל ג"ע.

footnotes: ⁵⁰⁹ ועיין עוד בשיעורים לקמן דף פו. ד"ה גנב מי שחציו וכו'.

רמב"ן מלחמות ה'. בא"ד. ונ"ל דמאן דגריס באגדה דאסתר אשת איש הואי כדאמרי' שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ודריש כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך סבר לה כאביי וטעמא דקרקע עולם דההוא טעמא שייך אפי' באשת איש עכ"ל.

ועיין בחידושי הר"ן (דף עד: ד"ה והא אסתר פרהסיא הויא) שכתב וז"ל ולמ"ד דאסתר היתה אשת מרדכי ואיכא עריות וכו' ולמאן דס"ל דאשת איש הנבעלת לכותי איכא איסורא דאורייתא ע"כ נאמר דמאן דמקשה ס"ל דלאו אשת איש הואי אלא ותהי לו לבת ממש, ובת ישראל הנבעלת לכותי לית ביה איסורא דאורייתא אלא דב"ד של שם גזרו עליה ואיכא איסורא דרבנן וכיון דהוית מצות דרבנן והויא פרהסיא הוה לה לאסתר למסור נפשה עליה. ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם היתה, כלומר שלא עשתה שום מעשה וכיון דלא עבדה שום מעשה ואפילו היתה ערוה ממש דאורייתא אין לה למסור את עצמה למיתה שאחר שאפשר לאנוס אותה בעל כרחה ולעשות בה מעשה מה תועיל אם מוסרת עצמה להריגה הרי לא יהרגוה אלא שיעשו בה מעשה בעל כרחה, וכשהקשו והא אסתר פרהסיא הואי ה"נ הוה להו לאקשויי והא אסתר ג"ע הואי אלא דלא פסיקא להו אם היתה אשת איש אם לאו ולרווחה דמילתא קא מקשו פרהסיא הואי עכ"ל. ויתכן דאף הרמב"ן סובר כהר"ן דאביי מתרץ דאפילו אם אסתר היתה אשת איש והוי ג"ע מ"מ חל היתר דקרקע עולם היתה, כלומר דמכיון שאחשורוש היה יכול לכופה ולבעול אותה בעל כרחה ואפילו אם היא היתה מוסרת את עצמה להריגה אזי ליכא חיוב דיהרג ואל יעבור, ואף אם אסתר הלכה בקום ועשה ולא נלקחה בעל כרחה ונאנסה חל היתר דקרקע עולם, דמכיון שאחשורוש היה יכול לבעול אותה בעל כרחה הביאה נחשבת כמעשה בעל כרחה וכעבירה בשב ואל תעשה.

רמב"ן מלחמות ה' בא"ד. וז"ל ונ"ל דמאן דגריס באגדה דאסתר אשת איש הואי כדאמרי' שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ושוכבת בחיקו של מרדכי ודריש כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך סבר לה כאביי וטעמא דקרקע עולם דההוא טעמא שייך אפי' באשת איש, אבל רבא דפריש משום הנאתן ליתיה לטעמא אלא בשאר עבירות דפרהסיא, ובגמ' לא דייקינן בה באישות כלל דלא מסיימא לן ולא סבירא לן אגדתא דרב ירמיה בר אבא דהתם עכ"ל.

הרמב"ן מפרש דאביי ורבא נחלקו בדין קרקע עולם דאביי סובר דקרקע עולם מהוה מתיר בין לענין ג"ע ובין לענין חיוב קידוש ה' בפרהסיא. ואילו רבא חולק על הדרשה דאסתר אשת איש היתה וסובר שפנויה היתה והוי כשאר עבירות בפרהסיא דהמחייב הוא קידוש ה' ובזה חל המתיר דהנאת עצמן. אך אליבא דרבא קרקע עולם לא מהוה היתר להפקיע דין יהרג ואל יעבור מצד גילוי עריות, ודלא כאביי. וקיי"ל כרבא דהלכתא כאביי ביע"ל כגא"ם, וא"כ להלכה ליכא מתיר דקרקע עולם לענין ג"ע, ולפי"ז י"ל דאם אנס מאנס אשת איש לבועלה בצנעא ואם לא תבעל יהרגנה, תהרג ואל תעבור דאין מתיר של קרקע עולם. אמנם עיין בתוס' (ד"ה והא) שכתבו וז"ל והא דלא פריך הכא והא אסתר עריות הואי דקים ליה דמהני טעמא דקרקע עולם לענין דלא מיחייב' למסור עצמה משום עריות דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה כי מיחייב למסור עצמו ה"מ קודם שיהרג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך מסתברא שאין חייב למסור עצמו דמצי אמר אדרבה מאי חזית דדמא דחבראי סומקי טפי דילמא דמא דידי סומק טפי כיון דלא עביד מעשה, וכו' אבל לענין חלול השם משום פרהסיא לא ס"ד דמהני טעמא דקרקע עולם עכ"ל. ומבואר דשיטת התוס' היא דבין אביי ובין רבא מודים דקרקע עולם מועיל לגבי ג"ע ולכן לא הקשה הגמ' והא אסתר ג"ע היתה דפשיטא שלא היתה מחוייבת למסור נפשה דקרקע עולם היתה, והגמ' רק נסתפקה לענין האם מועיל הטעם דקרקע עולם לגבי חיוב קידוש ה' בפרהסיא, דאביי סובר דמועיל הטעם דקרקע עולם דליכא חיוב יהרג וא"י משום קידוש ה', ואילו רבא ס"ל דאפילו אי קרקע עולם לא מהוה מתיר לענין שאר עבירות בפרהסיא מ"מ חל מתיר דהנאת עצמן. ואליבא דתוס' לכו"ע חל היתר של קרקע עולם בגילוי עריות⁵¹⁰.

footnotes: ⁵¹⁰ ועיין בחידושי רבנו חיים הלוי פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א.

ועיין ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ב) וז"ל במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד עכ"ל. והנה הרמב"ם מיירי לענין חיוב יהרג ואל יעבור בשאר מצות בפרהסיא דחל היתר דלהנאת עצמן, וצ"ב במש"כ "או אנס אשה לבועלה", אי מיירי דאנס פנויה בת ישראל ומשו"ה הוי כשאר עבירות (ועיין בלח"מ שם ובכס"מ ה"א ושאר מפרשים על הרמב"ם)⁵¹¹, אך אם נפרש דמיירי באשת איש צ"ע דהא הוי ג"ע דיהרג ואל יעבור. וי"ל דהרמב"ם סובר דדין יהרג ואל יעבור דג"ע חל רק באיש דקעביד מעשה, משא"כ באשה שהיא קרקע עולם⁵¹². ולפי"ז יוצא דלפי הרמב"ם קרקע עולם הוי מתיר לגבי חיוב יהרג ואל יעבור דג"ע אבל אינו מועיל לגבי חיוב יהרג וא"י בשאר עבירות בפרהסיא, ובנוגע לחיוב יהרג ואל יעבור מחמת עבירה בפרהסיא פסק הרמב"ם כרבא דיש היתר דהנאת עצמן. וצ"ב להרמב"ם ביסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דקרקע עולם הוי סברא להתיר בין בגילוי עריות ובין מצות קידוש ה' בפרהסיא, ואילו רבא סובר דקרקע עולם מועיל רק לענין ג"ע בלבד אך לא לגבי חיוב יהרג וא"י בעבירות בפרהסיא.

footnotes: ⁵¹¹ עיין במרכבת המשנה ובהגהות מיימוניות אות ב' ובס' עבודת המלך פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ב. ⁵¹² א"נ י"ל דהרמב"ם סובר כשיטת הבעה"מ דהנאת עצמן מהווה מתיר אף לגבי גילוי עריות באונס. ברם כ"ז דלא כדברי הגר"ח זצ"ל בספרו פ"ה מהל' יסודי התורה ה"א דלהרמב"ם ליכא היתר דקרקע עולם והנאת עצמן בג"ע, ובעריות מיהא בכל גווני תהרג ואל תעבור.

וי"ל דרבא סובר דקרקע עולם הוי סברא לגבי חומר האיסור, דאם חומר האיסור הוא המחייב של קידוש ה' י"ל דהיינו רק באופן שעובר על האיסור בקום ועשה, אך כשעובר על העבירה בשב ואל תעשה זוהי גריעותא בחומר מעשה העבירה ובחומר האיסור, ולכן חל היתר שאינו מחוייב למסור את נפשו. ונראה דזוהי סברא לומר שחל המתיר של קרקע עולם רק בנוגע לחיוב יהרג וא"י דג' עבירות (ע"ז ג"ע ושפ"ד), דבג' עבירות עצם האיסור הוא המחייב של מסי"נ וקידוש ה' ולכן אם עבר על האיסור בשב ואל תעשה (קרקע עולם) דיש גריעותא בחומר האיסור אזי אינו מחוייב למסור את נפשו. משא"כ אם המחייב הוי קידוש ה' וחילול ה' וכגון בשאר עבירות בפרהסיא, י"ל דאין נפ"מ בין אם עבר עבירה בפרהסיא בשב וא"ת או שעבר בקום ועשה, דעבירה בפרהסיא מהוה חילול ה' וחל מחייב של קידוש ה', ואין חילוק בין אם עבר על העבירה בשב ואל תעשה או בקום ועשה. משא"כ אביי סובר דקרקע עולם מועיל אף לגבי חיוב יהרג ואל יעבור בשאר עבירות בפרהסיא, דס"ל דחיוב מסי"נ של קידוש ה' אינו אלא כשעובר בקום ועשה ולא בעבירה בשב ואל תעשה.

רמב"ן מלחמות ה' (דף יח. מדפי הרי"ף) בא"ד. וז"ל וקאקי ודמונקי שאר עבירות נינהו ואין איסורן משום לאוי ע"ז אלא משאר חייבי לאוין שבתורה הן משום ולפני עור לא תתן מכשול כדתנן להשאילן ולשאול מהם שהרי לא עבדו הן עצמן ולא נהנו מע"ז בכלום אלא דפרהסיא הואי עכ"ל.

ונראה דהבעל המאור חולק על הרמב"ן וסובר דלפני עור דע"ז הוי אבזרייהו דעבודה זרה, ומשו"ה קאווקי ודמוניקי הוי אבזרייהו דע"ז, וחל דין יהרג ואל יעבור אף באבזרייהו דע"ז, ומזה דמותר ליתן להם קאווקי ודימוניקי מוכח דחל היתר דהנאת עצמן אף בע"ז, ומשו"ה הביא הבעה"מ הוכחה מהדין דקוואקי ודימוניקי דחל היתר דהנאת עצמן אף בעבודה זרה שכתב וז"ל והני מילי כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי, דהא אסתר ג"ע הואי ופרהסיא הואי ואפ"ה מותר להנאת עצמן, וכו' וכן נמי קואקי ודמינקי דיהבי' להו דפלחי בהו לבי נורא שהוא בית ע"ז שרי להנאת עצמן עכ"ל.⁵¹³

footnotes: ⁵¹³ עיין בחידושי הר"ן (דף עד: ד"ה רבא אמר) וז"ל כבר פירשנו דרבא דשרי הנאת עצמן היינו דוקא בשאר מצות אבל ע"א ג"ע וש"ד אפילו להנאת עצמן יהרג ואל יעבור שלא כדברי הר"ז הלוי ז"ל שכתב שאפילו בג"ע הנאת עצמן מותר והביא ראיה מאסתר וליתא וכדכתיבנא לעיל דלאו ג"ע הויא. והביא עוד ראיה מקאווקי ודימונקי והיה מאבק ע"א והיה בדין יהרג ואל יעבור דודאי אביזרא דע"א היא אלא דמשום הנאת עצמן מותר וכו' עכ"ל. ואילו הר"ן עצמו סובר כדעת הרמב"ן שכתב וז"ל ואין זו ראי' ג"כ דקאווקי ודימונקי לאו משום ע"א היא כלל אלא שהיו משאילן להם הכלים והכותים היו משתמשים בכלים ההם לע"א ובהא לא עביד ישראל שום אבק ע"א אלא שהיה בהם לאו כולל כל התורה משום לפני עור לא תתן מכשול ובכה"ג להנאת עצמן שרי עכ"ל. ומשמע דנחלקו האם לאו דלפני עור דעבודה זרה הוי אבזרייהו דעבודה זרה, וחל דין יהרג ואל יעבור בלפנ"ע דעבודה זרה משום דהוי אבזרייהו דע"ז או דהוי חלות שם לאו כללי דלפני עור לא תתן מכשול. ועיין בנימוקי יוסף (דף יח. מדפי הרי"ף ד"ה הני קוקי ודימוניקי היכי יהבינן להו) וז"ל וא"ת והא אבזרהא דע"ז הוא וכו' י"ל דלא מיקרי אבזרהא דע"ז אלא בלאווין המיוחדין בהן כגון עבודה לאתהנוי מינה דאיכא משום ולא ידבק בך מאומה מן החרם דאיירי בע"ז אבל קוקי ודימוניקי דיהבי להו ליכא איסורא אלא משום ולפני עור לא תתן מכשול, והאי לאו בעבודה זרה בלחוד איירי אלא כולל הוא כל המצות ולא מיקרי אבזרהא דעבודה זרה וכו' עכ"ל. והנימוק"י ס"ל כהרמב"ן דלא הוי אבזרייהו דע"ז משום דהוי לאו דלפני עור דמהוה איסור כללי בכהת"כ, ומשמע איפוא דהבעה"מ חולק וס"ל דלפני עור דעבודה זרה מהוה איסור אבזרייהו דעבודה זרה. וי"ל דנחלקו בחקירה בגדר האיסור דלפני עור לא תתן מכשול האם יסוד האיסור דלפני עור הוא משום דמעשה העבירה של הנכשל מצטרף למכשיל, או דהוי איסור בפני עצמו ליתן עצה רעה לחבירו, שאם איסור הנכשל מצטרף למכשיל אזי י"ל דלפני עור דע"ז מהוה אבזרייהו דע"ז כשיטת בעה"מ. משא"כ אם לפני עור הוי איסור בפני עצמו ליתן עצה רעה לחבירו ולהכשילו אזי לפנ"ע דעבודה זרה מהוה איסור כללי ואינו אבזרייהו דע"ז, וכשיטת הרמב"ן.

ועיין בגמ' לעיל (דף ז.) "דאמר רבי תנחום בר חנילאי לא נאמר מקרא זה (ובוצע ברך נאץ ה') אלא כנגד מעשה העגל, שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה, אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר ראה חור שזבוח לפניו, אמר אי לא שמענא להו השתא עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא, ולא הויא להו תקנתא לעולם, מוטב דליעבדו לעגל אפשר הויא להו תקנתא בתשובה", ופרש"י (בד"ה אלא כנגד מעשה העגל) וז"ל שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו, והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל עכ"ל. ולכאורה מבואר בגמ' שאהרן חטא בזה שעשה את העגל כדי להציל את נפשו שלא יהרגוהו כמו שהרגו את חור, וצ"ע דלכאורה עשיית העגל היא רק עבירה של לפני עור לא תתן מכשול⁵¹⁴, ולפני עור הוי איסור בעלמא ואין בו חיוב דיהרג ואל יעבור. ומשמע דלפני עור דעבודה זרה הוי אבזרייהו דעבודה זרה וחל בזה דין יהרג ואל יעבור, וכשיטת הבעל המאור בסוגיין. ומשמע דלפני עור של עבירה מסוימת חשיב כאותה העבירה עצמה ואינו רק איסור כללי בעלמא, וכל החומרות של אותה עבירה המסוימת חלין אף באיסור לפני עור של אותה עבירה, ולכן חל דין יהרג ואל יעבור בלפני עור דעבודה זרה.⁵¹⁵

footnotes: ⁵¹⁴ אמנם יתכן לומר דחטאו של אהרן בעשיית העגל לא היה משום האיסור ד"לפני עור לא תתן מכשול" אלא משום האיסור (ויקרא יט:ז) "ואלהי מסכה לא תעשו לכם", דהוי איסור מסוים דעבודה זרה. וכ"כ הגר"א וסרמן זצוק"ל בקובץ הערות (סימן מח סעיף ט) שהביא דברי הרמב"ן פ' כי תשא [שמות ל"ב: כ"א] וז"ל מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה. כמה יסורים סבלת שייסרוך עד שלא תביא עליהם חטא זה, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני, כי החטא הזה מן החטאים שיהרג עליהם ולא יעבור, ואולי אמר לו כן כדי להגדיל אשמתו עכ"ל, וקשה דאין צריך למסור נפשו בשביל ל"ת דלפ"ע. ואין לומר דבישראל שאני דאיכא ערבות, דבזמן עשיית העגל עדיין לא היה ערבות [ראה סוטה ל"ז ע"ב]. אמנם באמת אין כוונת הרמב"ן ללאו דלפ"ע, אלא ללאו דואלהי מסכה לא תעשו לכם, וזה מאביזרייהו דע"ז, עיין בהשגותיו לספר המצוות ל"ת ה'. עכ"ד. ⁵¹⁵ ועיין בתוס' רע"א פ"א שבת מ"א (ד"ה ובעה"ב פטור) דמומר לחלל שבת הוי מומר לכהת"כ, אך העובר בלפני עור דחילול שבת אינו בכלל מומר לחלל שבת דלא עבר אלא על לפני עור דהוי לאו בעלמא. ונראה דזה רק לפי שיטת הרמב"ן דס"ל דלפני עור הוי לאו כללי בעלמא, אך לפי הבעל המאור דלפני עור של עבירה מסוימת דינה כגוף העבירה י"ל דהוי מומר לחלל שבת. ועיין בספר החינוך (מצוה רצ"ו) וז"ל וזה שאמרנו אביזרהא דעבודה זרה, הענין הוא לומר כל מה שנאסר לנו מכל לאו המיוחד בעבודה זרה, וכעין מה שאמרו (פסחים כ"ה ע"א) בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשירה, ואמרו עלה בירושלמי (שבת פי"ד ה"ד) לא סוף דבר בשאמר לו רופא הבא לי עלין של אשירה פלונית, דמיחזי כמאן דמודה בה, אלא אפילו אמר לו הבא לי עלין של אילן פלוני סתם, והלך ולא מצא אלא של אשירה יהרג ואל יעבור. ואף על גב דהשתא כי מיתסי בעצי אשירה לאו עבודה זרה ממש היא דהא לא פלח לה, אלא מכל מקום דמתהני מינה ואיכא במילתא לאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, דהוא לאו המיוחד בעבודה זרה. אבל איסורין טובא דאיכא בעבודה זרה דילפינן להו מלאו דלפני עור לא תתן מכשול, ליתנהו בכלל אביזרהא דעבודה זרה ליהרג עליהם, כיון דלאו דלפני עור אינו מיוחד בעבודה זרה ממש דבכולהו מצוות נמי איתיה עכ"ל. ונראה דהרמב"ן סובר כשיטת החינוך דלפני עור מהוה איסור כללי ואינו אבזרייהו דעבודה זרה. ואילו הבעל המאור ס"ל דלפני עור דע"ז הוי אבזרייהו דעבודה זרה, דהאיסור דלפני עור הוי איסור מסוים מדיני העבירה עצמה. ועיין בקובץ הערות (סימן מ"ח ס"ק ט') דתלה בזה המחלוקת האם לפני עור הוי לאו שבכללות או לא, דאי נימא דהוי אביזרייהו דכל איסור, שפיר הוי לאו שבכללות, אבל אי נימא דאינו מאביזרייהו, דהיינו שהוא לאו כללי שלא להכשיל את חבירו, ודאי אינו לאו שבכללות, דמאי נפק"מ אם המכשול הוא עץ או אבן.

גמ'. בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם אמר אביי, תא שמע שבע מצות נצטוו בני נח ואם איתא תמני הויין אמר ליה רבא אינהו וכל אבזרייהו.

יש לעיין האם הספק שבגמ' אי ב"נ מצווה על קידוש ה' היינו רק בנוגע לג' עבירות (ע"ז, ג"ע ושפ"ד) שישראל מחוייב ליהרג ולא לעבור עליהן או"ד דחל דין יהרג וא"י בכל ז' מצוות בני נח. ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ב) וז"ל בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם עכ"ל. ומלשון הרמב"ם "בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד", משמע דאי ב"נ היה מצווה על קידוש ה' אזי היה חל דין יהרג וא"י בכל הז' מצות ולא רק בג' עבירות. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' (דף יח. מדפי הרי"ף) שכתב וז"ל אלא שגר תושב כל בצנעא אפי' בע"ז וג"ע יעבור ואל יהרג, ולא החמירה בהם תורה בע"ז וג"ע יותר משאר שלהן, שאין להם מקרא מן התורה בזה ולא כתיבי בה קראי, אבל על קדושת השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות נצטוו והיינו דאמרי' לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא עכ"ל. ומבואר מהרמב"ן דהתורה לא חילקה בב"נ בין ע"ז וג"ע לשאר מצוות ב"נ ובכל ז' המצות אין חיוב קידוש ה' בצנעא, ומשמע דאי היה מחוייב ב"נ בקידוש ה' בפרהסיא אזי היה חל חיוב יהרג וא"י בכל ז' מצוות ב"נ. ונראה לבאר דהסברא לומר דהחיוב של יהרג וא"י חל רק בג' עבירות היינו מפאת חומר העבירה דהנך עבירות חמורות ואין בהם היתר דפקו"נ, אך י"ל דכ"ז לגבי ישראל דיש חילוק לישראל בין חומר העבירה של ג' העבירות לבין שאר העבירות שבתורה, משא"כ בב"נ דאזהרתן זו היא מיתתן וחייב מיתת סייף בכל ז' מצוות ואין חילוק בין ע"ז ג"ע ושפ"ד לבין שאר מצוות ב"נ, אזי אין סברא לומר שאם ב"נ נצטוו על קידוש ה' היינו רק בג' עבירות, והספק שבגמ' אי ב"נ מצווה על קידוש ה' או לא היינו בנוגע לכל ז' מצוות ב"נ.

ועוד יש להעיר דמלשון הרמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"ב) שכתב וז"ל בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות עכ"ל, משמע דמותר לב"נ לעבור אף על איסור שפכ"ד לפי שאינן מצווין על קידוש ה'. ועיין במל"מ שנקט דאסור לב"נ לעבור על שפיכות דמים ויהרג וא"י מאחר דשפכ"ד נלמד מסברא דמאי חזית. וי"ל דהסברא דמאי חזית מפקיע את המתיר של פקו"נ, והטעם שב"נ שנאנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לו לעבור (ואפילו על שפי"ד) הוא משום דהרמב"ם סובר דלגבי ב"נ אונס מהוה חלות דין מתיר ולא רק פטור עונשין.⁵¹⁶ משא"כ לגבי ישראל אונס הוי חלות פטור מעונשין בלבד, אמנם שפיר חל מעשה עבירה באונס ומשו"ה חל דין דיהרג ואל יעבור אף כשאנסוה לעבור.⁵¹⁷

footnotes: ⁵¹⁶ ועיין ברמב"ם (פ"י מהל' מלכים ה"א) שפסק וז"ל בן נח ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום עכ"ל, ומשמע דמותר לב"נ לעשות עבירה בשוגג וק"ו באונס, ועיין בלח"מ שם. ⁵¹⁷ עיין לעיל באות א' ובהערה שם בשם הגר"ח זצ"ל.