Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 78b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
משנה. נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג את בן קיימא פטור. נתכוין להכותו על מתניו ולא היה בה כדי להמיתו על מתניו, והלכה לה על לבו, והיה בה כדי להמיתו על לבו ומת פטור.
עיין ברש"י (ד"ה נתכוין להרוג את הבהמה) וז"ל היה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין להרוג בהמה והרג אדם פטור, משום דכי אתרו ביה התראת ספק הוא, אף על פי שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית ועל מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור, דשמא לא יהרגנו עכ"ל. ועיין ביד רמה (עח: ד"ה נתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם כו') שכתב וז"ל פטור דהא לאו אדעתא דאיחיובי קא עביד, ואף על גב דאתרו ביה ואמרי ליה אל תזרוק לבהמה מפני אדם שבצדה ונמצאת הורגו ואתה נהרג עליו ואמר על מנת כן אני עושה שאם אהרגנו אהרוג עליו פטור, כיון דלא מיכוין למקטליה לאדם על כרחיך כשוגג דמי דסבר לא קטילנא ליה. ואית דאמרי דמשום התראת ספק קא פטרינן ליה דכי מתרו ביה התראת ספק היא דדילמא לא קטיל ליה ולאו מילתא היא דתנא לא קא משמע דיהיב טעמא למילתיה אלא משום כוונה, ותו דאי משום התראת ספק א"כ לרבי יוחנן (מכות ט"ו ב) דאמר התראת ספק שמה התראה מתני' מה תהא עליה אלא מסתברא כדפרשינן עכ"ל. ומבואר דהרמ"ה מפרש דיסוד הדין דנתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור הוא דכדי להתחייב משום רציחה בעינן שיתכוון להרוג בר חיובא. אמנם רש"י מפרש דיסוד הדין הוא משום התראת ספק. והקשה עליו הרמ"ה דלמ"ד התראת ספק שמה התראה אמאי תנינן במשנתנו שפטור, וצ"ע בשיטת רש"י.
וי"ל שאף לרש"י הטעם שפטור במשנתנו הוא משום דהוי שוגג, ואין כוונת רש"י לומר דפטור מדין התראת ספק למ"ד התראת ספק לא שמה התראה. אלא נראה דיש ב' דינים כדי להיות נחשב למזיד: א) ע"י שעושה המעשה בכוונה לרציחה, ב) שאם עדים התרוהו שלא יעשה מעשה פלוני פן יעבור על עבירת רציחה ויתחייב מיתה אזי יש בכח התראת העדים לעשותו למזיד אם אומר ע"מ כן אני עושה, אמנם כ"ז הוא רק באופן שמעשה העבירה שעליו התרוהו ודאי יבא לפועל ע"י מעשיו, אמנם אם יש אפשרות שלא תהיה תוצאה זו ממעשיו, ואין לו כוונה בעצמו במזיד לכך אזי לא נחשב למזיד מחמת התראת העדים. ונראה דזוהי כוונת רש"י "דכי אתרו ביה התראת ספק הוא אע"פ שקבל עליו התראה שאומר להם יודע אני שהוא בן ברית וע"מ כן אני עושה שאם אהרגנו אני אתחייב מיתה פטור דשמא לא יהרגנו", כלומר דמאחר שיש סיכוי שלא יהרוג אדם אין התראת העדים משוויה ליה למזיד. ועיין בגמ' לעיל (דף עז:) דזרק צרור בכותל וחזרה לאחוריה והכה את חבירו והרגו דחייב, וצ"ע למה לא הוי התם התראת ספק דשמא הצרור יכה את חבירו ושמא לא יכה את חבירו, ויש ספק אם הך זריקת הצרור הוי הכאת רציחה או לא. ועיין ברש"י לעיל (עז: ד"ה זרק צרור בכותל) וז"ל נתכוין להרוג את חבירו וזרק צרור והכה בכותל בכח וחזרה לאחוריה והרגו חייב וכו' עכ"ל. ומבואר דמיירי שזרק את הצרור בכותל ונתכוין להרוג את חבירו, ונראה דאע"פ שיש אפשרות שלא יגיע הצרור לחבירו, מ"מ הוי התראת ודאי והוי מזיד מאחר שעשה מעשה זה בכוונה להרוג את חבירו, וכשמתרין בו העדים על הצד שמעשיו יצליחו ואומר ע"מ כן אני עושה הו"ל התראת ודאי, מכיון שעשה את המעשה בכוונה במזיד להרוג את חבירו, ושפיר הוי התיר עצמו למיתה דעושה את המעשה בכוונה להרוג. משא"כ במשנתנו דנתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דיש אפשרות שלא יהרוג את האדם וגם לא נתכוין מעצמו לעשות מעשה רציחה, אזי אין בכח התראת העדים לשוויה למזיד, דמאחר שיש ספק ואפשרות שלא יעשה מעשה רציחה ואין לו כוונה לרציחה אזי ליכא מתיר עצמו למיתה, והוי שוגג ופטור. וי"ל דזוהי כוונת רש"י (דף עט. ד"ה והיה) וז"ל דתרתי בעינן שיהא מתכוין למכת מיתה ושיכנו מכת מיתה ואם לא נתכוין למכת מיתה התראת ספק היא דהתרו בו אל תזרוק דשמא ילך על לבו עכ"ל, כלומר דאם לא נתכוין לזרוק האבן על לבו אע"פ שהתרוהו דשמא ילך על לבו לא נחשב למזיד דאם אינו מתכוין מעצמו למכת מיתה ויש אפשרות שלא תלך האבן על לבו אין ההתראה משוייה ליה למזיד, ופטור מדין שוגג.
והנה עוד יש לדקדק דרש"י פירש דהציור במשנתנו הוא דהיה עומד אדם אצל בהמה ונתכוון להרוג את הבהמה והרג את האדם דפטור משום דהויא התראת ספק, ויל"ע למה לא נקט רש"י ציור שהיה לפניו גוף א' של אדם, והזורק נתכוין להרוג גוף זה אלא שטעה וחשב שהוא בהמה, והעדים מתרין בו שהוא אדם ושיתחייב מיתה אם יהרגנו והזורק אומר ע"מ כן אני עושה, אלא שהזורק טעה וחשב שהיא בהמה וזרק את האבן והרגו, האם זה נמי הוי התראת ספק או לא. ועיין לעיל בתוס' (דף עז: ד"ה סתם משחקין בכדור) שהביאו את ב' הציורים הנ"ל וז"ל וי"ל דהתם היו האדם והבהמה זה אצל זה, אי נמי כסבור בהמה ונמצא אדם עכ"ל. אמנם יתכן דתוס' ס"ל כהרמ"ה דהטעם שפטור הוא משום דבעינן שיתכוין להרוג בר חיובא, ולכן ס"ל דבשני אופנים אלו (שהיה אדם אצל בהמה או כסבור דהוי בהמה ונמצא אדם) פטור משום שלא נתכוין להרוג בר חיובא. ומרש"י משמע דאם נתכוין להרוג גוף זה אלא שטעה דחשב שהיא בהמה ונמצא אדם דלא הוי התראת ספק, ורק כשיש ב' גופים לפניו שהיה עומד אדם אצל בהמה ונתכוין לבהמה והרג את האדם הו"ל התראת ספק, וצ"ע מהי הסברא לחלק בזה. וי"ל דמכיון שבודאי יכה גוף זה שלפניו ורק דסובר שהיא בהמה והעדים מתרין בו שהוא אדם אזי התראת העדים משוויה ליה למזיד.