משנה. מי שלקה ושנה בית דין מכניסין אותו לכיפה, ומאכילין אותו שעורין, עד שכריסו מתבקעת.

עיין בגמ' וז"ל משום דלקה ושנה בית דין כונסין אותו לכיפה, אמר רבי ירמיה אמר רבי שמעון בן לקיש הכא במלקיות של כריתות עסקינן, דגברא בר קטלא הוא, וקרובי הוא דלא מיקרב קטליה. וכיון דקא מוותר לה נפשיה מקרבינן ליה לקטליה עילויה". ופרש"י (בד"ה דמוותר נפשיה) וז"ל דמפקיר עצמו לעבירות עכ"ל. ונראה לבאר דהמחייב של עונש כיפה אינו עצם מעשה העבירה אלא המחייב הוא מה דמוותר נפשיה ומפקיר עצמו לעבירות. ומשום כך יש חילוק בין אם עבר עבירה רק פעם אחת או דלקה ושנה דבפעם שלישית מכניסים אותו לכיפה. דאם המחייב היא עצם מעשה העבירה אזי אין מקום לחלק בין אם עבר פעם אחת או ג' פעמים, ומוכח דהמחייב של כיפה הוא מה שמפקיר עצמו לעבירות וחל בו חלות שם מומר בגברא, ומשו"ה חייב בכיפה לאחר שעבר ג' פעמים דמפקיר עצמו לעבירה וחל בו שם מומר בגברא.

ולכאורה יש להביא סמך לכך דמצינו שיש חילוק בין דין רשע דפסול לעדות ובין דין מומר דשחיטתו פסולה, דעיין בתוס' במס' חולין (דף יד. ד"ה השוחט) דס"ל דלא נעשה מומר לגבי שחיטה ע"י שחילל שבת פעם אחת, דאיתא במשנה שם "השוחט בשבת וביוה"כ שחיטתו כשירה", ותוס' מוקי לה דמיירי דשחט במזיד ואעפ"כ שחיטתו כשירה ולא נעשה מומר בעבירה פעם אחת, וס"ל לתוס' דלא חל חלות שם מומר בגברא ע"י שעבר עבירה פעם אחת ורק אם עבר כמה פעמים אזי חל חלות שם מומר בגברא ושחיטתו פסולה. אמנם לענין פסול עדות לא מצינו שצריך לעבור על העבירה הפוסלת כמה פעמים, ואפילו אם עבר על עבירה דגזל פעם אחת הריהו נפסל לעדות. ונראה דלענין פסול עדות עצם מעשה העבירה פעם אחת מפקיע את הנאמנות של העד ופוסלו לעדות, משא"כ דין מומר לגבי שחיטה דתלוי בחלות שם מומר שבגברא שחל ע"י שעבר ג' פעמים דאזי חל חזקה שמפקיר את עצמו לעבירות, וחל בו חלות שם מומר בגברא. ונראה דדין כיפה תלוי בחלות שם "עובר עבירה" וחלות שם מומר, ולכן חל דין כיפה רק בשנה ושילש דמפקיר עצמו לעבירות.

גמ'. מי שלקה ושנה. שנה אף על גב דלא שילש, לימא מתניתין דלא כרבן שמעון בן גמליאל דאי רבן שמעון בן גמליאל הא אמר עד תלת זימני לא הויא חזקה. אמר רבינא אפילו תימא רבן שמעון בן גמליאל קסבר עבירות מחזיקות. מיתיבי עבר עבירה שיש בה מלקות פעם ראשונה ושניה מלקין אותו, ושלישית כונסין אותו לכיפה. אבא שאול אומר אף בשלישית מלקין אותו, ברביעית כונסין אותו לכיפה. מאי לאו, דכולי עלמא מלקיות מחזיקות, ובפלוגתא דרבי ורבן שמעון בן גמליאל קמיפלגי, לא דכולי עלמא אית להו דרבן שמעון בן גמליאל, והכא בהא קא מיפלגי, דמר סבר עבירות מחזיקות, ומר סבר מלקיות מחזיקות.

והנה הת"ק ואבא שאול נחלקו בדין מי שעבר עבירה שיש בה מלקות פעמיים ולקה, דת"ק סובר דבשלישית כונסין אותו לכיפה, ואילו אבא שאול סובר דבשלישית מלקין אותו וכונסין אותו לכיפה רק לאחר פעם הרביעית שחטא. ובגמ' מוקי לה דפליגי אי מלקיות מחזיקות או עבירות מחזיקות, דאם עבירות מחזיקות אזי אדם נכנס לכיפה תיכף לאחר מעשה העבירה השלישית המחזיקה אותו למומר דמוותר נפשיה לעבירה, משא"כ אם מלקיות מחזיקות אזי אין מכניסין אותו לכיפה אלא לאחר מעשה העבירה הרביעית. וצ"ב ביסוד המחלוקת שבין ת"ק ואבא שאול. דהרי כו"ע סברי כרשב"ג דחלה חזקה בג' פעמים, וא"כ לכאורה חל עליו שם מומר דמוותר נפשיה לעבירה כשעבר בפעם השלישית, וא"כ צ"ב מהי סברת אבא שאול דאין מכניסים אותו לכיפה עד שיחטא פעם רביעית. ומהי יסוד המחלוקת אי עבירות מחזיקות או מלקיות מחזיקות.

ונראה לבאר דיש לחקור בגדר המחייב דכיפה האם המחייב הוא החלות שם מומר שבגברא בלבד, או דחל עונש של כיפה למי שעבר עבירה של כרת בהיותו מומר, דהנה החיוב דכיפה הוי חיוב דנפשות ומיתת ב"ד (דכונסין אותו לכיפה ומאכילין אותו שעורין עד שכריסו מתבקעת), ולכאורה אין עונש דנפשות על עצם השם מומר שבגברא, ורק אם הגברא הוא מומר שמפקיר עצמו לעבירות ואח"כ עשה עבירה של כרת אזי העבירה מחייבת עונש של כיפה. ולכאורה י"ל דנחלקו בזה הת"ק ואבא שאול, דלפי הת"ק שסובר עבירות מחזיקות חל חיוב דכיפה בעבירה שלישית, דס"ל לת"ק דעצם השם רשע ומומר שבגברא שחל מחמת מעשה העבירה הוא המחייב של העונש דכיפה, ומשו"ה ס"ל דכונסין אותו לכיפה מיד לאחר העבירה השלישית, דחל בגברא חלות שם מומר כשעבר עבירה פעם שלישית. משא"כ אליבא דאבא שאול דסובר מלקיות מחזיקות דס"ל דחל חיוב כיפה על מי שחל בו שם מומר ואח"כ עבר על עבירה שיש בה כרת, ומשו"ה ס"ל דכונסין אותו לכיפה לאחר העבירה הרביעית.

ועוד נראה לבאר דיש ב' דינים בקביעת חלות שם רשע על הגברא: א) יש דין שעצם מעשה העבירה מחיל שם רשע על הגברא העובר העבירה, ב) יש עוד הלכה בפנ"ע דהגמר דין למיתה או מלקות מחיל חלות שם רשע בגברא. ונראה להביא ראייה ליסוד זה דאיתא בגמ' (לעיל מז.) היו בה (בעיר הנדחת) קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו, והוינן בה אמאי ימותו כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה לאו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו, א"ל אביי מי סברת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה מת מתוך רשעו לא הויא ליה כפרה". ומבואר בגמ' דקדשי מזבח שבעיה"נ ימותו ואינן קריבין משום דזבח רשעים תועבה (עיין ברש"י שם ד"ה היו בה קדשים). וצ"ע דהרי קיי"ל דכל המומתין מתודין (מג:), ולכאורה אף אנשי עיר הנדחת בכלל זה, וא"כ לכאורה מיירי שעשו תשובה לפני שהומתו, וקיי"ל דתשובה מכפרת על כל העבירות, וא"כ מדוע רק הקשה הגמ' דאמאי קיי"ל דקדשי מזבח ימותו דליקרבו מכיון שנתכפרו במיתה, תיפוק"ל דיקרבו משום שנתכפרו מחמת שעשו תשובה לפני שהומתו. ונראה דמבואר מכאן דיש ב' דינים בחלות שם רשע שבגברא: א) חל חלות שם רשע מחמת מעשה העבירה, ב) חל חלות שם רשע מחמת עצם גמר הדין בב"ד. ונראה דחלות שם רשע שחל מחמת הגמר הדין לא פקע עד שיתקיים גמר הדין ויענש, משא"כ חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה פקע ע"י תשובה בלבד. וי"ל דמשו"ה דקדקו בגמ' להקשות "כיון דאיקטול הויא להו כפרה וליסקו לגבוה", דע"י קיום מיתת ב"ד פקע מעלייהו חלות שם רשע, ותו לא הוי זבח רשעים תועבה, ואע"פ דחלות שם רשע בגברא שחל מחמת מעשה העבירה פקע ע"י תשובה בלבד, וקיי"ל דכל המומתין מתודין (ואפילו אנשי עיר הנדחת), ומיירי שעשו אנשי עיה"נ תשובה, מ"מ עדיין קדשי מזבח שבעיה"נ פסולין להקרבה מדין זבח רשעים תועבה, ומשום דלא פקע מאנשי עיר הנדחת חלות שם רשע שבגברא שחל עליהן מחמת הגמר דין למיתה - עד שנתקיים העונש, ומשו"ה נקטה הגמ' דאע"פ שעשו תשובה מ"מ הוי זבח רשעים תועבה עד שימותו.

ועוד יש להביא ראייה ליסוד זה דיש ב' דינים בקביעת חלות שם רשע בגברא, מדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' טוען ונטען ה"י) שכתב וז"ל לעולם כזה דנין לחשוד עד שילקה בבית דין, אם היו עליו עדים שלקה ועשה תשובה יחזור לכשרותו בין לעדות בין לשבועה עכ"ל, ומשמע שאינו חוזר לכשרותו עד שילקה ויעשה תשובה, ותשובה לבדה אינה מועילה. וצ"ב דלכאורה תשובה מפקיע ממנו חלות שם רשע. וי"ל דתשובה רק מפקיע את השם רשע שבגברא שחלה עליו מחמת מעשה העבירה, אך חלות השם רשע שבגברא שחל מחמת הגמר דין לא פקע עד שיתקיים העונש, ולכן רק לאחר שלקה שנתקיים העונש אז פקע ממנו חלות שם רשע שחל מכח הגמר דין, דאזי הריהו חוזר לכשרותו לעדות ולשבועה.

ודרך אגב יש להעיר דלכאורה יש סתירה ברמב"ם דבפי"ב מהל' עדות (ה"ד) כתב וז"ל וז"ל כל מי שנתחייב מלקות בין שעשה תשובה בין שלקה בבית דין חוזר לכשרותו עכ"ל, ומשמע דחוזר לכשרותו בתשובה או מלקות לבד, וצ"ע דבפ"ב מהל' טוען ונטען (ה"י) משמע דבעי מלקות ותשובה ביחד כדי שיחזור לכשרותו. ועיין בכס"מ (פי"ב מהל' עדות ה"ד) שנתקשה בזה וכתב לתרץ דמש"כ הרמב"ם בהל' עדות מיירי באופן שלא נתחייב מלקות וכגון דליכא התראה דאזי סגי בתשובה לבד, משא"כ בהל' טוען ונעטן מיירי שנתחייב מלקות ואזי בעינן תשובה ומלקות ביחד להכשירו. ומבואר דבעינן שיתקיים העונש של מלקות כדי להפקיע את השם רשע שחל בו מחמת הגמר דין למלקות. ועוד ראייה לזה דקיי"ל (רמב"ם פי"ג מהל' סנהדרין ה"ו) דאין מתאבלין על הרוגי בית דין, וצ"ע דהרי כל המומתין מתודין (מג:) וא"כ הרי הוא עשה תשובה לפני שהמיתוהו, ולכאורה פקע מיניה חלות שם רשע ע"י תשובה, ולמה אין מתאבלין עליהן. ועכצ"ל דתשובה מועילה להפקיע חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה, אך חלות שם רשע שחל מחמת הגמר דין לא פקע עד שיתקיים העונש, ורק לאחר הקבורה ואיכא צערה מתקיים העונש ופקע שם רשע מיניה, אך מכיון דאבילות מתחילה מסתימת הגולל ובאותה שעה עדיין חל בהרוגי ב"ד חלות שם רשע אמרינן דהואיל ונדחו ידחו (כדמבואר בגמ' לעיל מז:).

ולפי"ז נראה לבאר את המחלוקת בין ת"ק ואבא שאול בסוגיין, דת"ק סובר עבירות מחזיקות וחל חיוב כיפה בעבירה השלישית, ואילו אבא שאול סובר דמלקיות מחזיקות וחל חיוב כיפה בעבירה הרביעית. וי"ל דת"ק ואבא שאול נחלקו האם השם מומר שמוותר נפשו לעבירות, שמחמת זה חל עליו חיוב כיפה, חל ע"י מעשה העבירה, או דהשם מומר לענין חיוב כיפה תלוי בחלות שם רשע שחל מחמת חיוב העונש והגמר דין. דלפי הת"ק דסובר "עבירות מחזיקות", י"ל דהחלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה מחזיקו למומר ומוותר בנפשו, וס"ל לת"ק דב"ד מטילין עליו עונש של כיפה משום עצם החלות שם רשע ומומר שבגברא, ומשו"ה ס"ל דחל עונש כיפה בעבירה השלישית. משא"כ לפי אבא שאול שסובר "מלקיות מחזיקות", ס"ל דחל עליו חלות שם מומר לגבי חיוב כיפה ע"י חלות שם רשע שחל מחמת גמר הדין וחיוב העונש, וכשלקה בשלישית חל עליו שם רשע מחמת גמר הדין והעונש, אך אין מכניסין אותו לכיפה עד שיעבור פעם רביעית. ונראה דאבא שאול סובר דהעונש של כיפה אינו חל מחמת החלות שם מומר ורשע שבגברא בלבד, דכיפה מהווה חלות חיוב עונש מיתה, ובעלמא ליכא חיוב מיתה רק משום החלות שם שבגברא, וס"ל דחיוב כיפה חל על מי שחל בו שם מומר ואח"כ עבר על עבירה שיש בה כרת, ומשו"ה ס"ל שבעבירה רביעית מכניסין אותו לכיפה.⁵⁴³

footnotes: ⁵⁴³ דשני הנידונים תלויים זה בזה, דאם חלות שם מומר ורשע שבגברא חל מחמת מעשה העבירה, משום שעבר ג' פעמים על עבירה שחייב כרת, אזי י"ל דעצם החלות שם רשע שבגברא מחייב עונש של כיפה, וזוהי שיטת הת"ק. משא"כ אליבא דאבא שאול דחל חלות שם רשע מפאת עצם העונש דמלקות, לכאורה לא מסתבר לומר דעצם השם רשע ומומר שבגברא מחייבו עונש דכיפה, דהרי עונש דכיפה מהווה חלות חיוב מיתה, והיאך יתכן דיתחייב חיוב מיתה מחמת חלות שם רשע ורשעות דחל מפאת חיוב מלקות. ולפיכך נראה לומר דאבא שאול סובר דחל חיוב כיפה בעבירה רביעית משום דיסוד החיוב מיתה דכיפה חל על מי שהוא מומר ועבר אח"כ עוד עבירה שיש בה כרת, דאזי חייבוהו מיתה ע"י כיפה מהלל"מ (עיין בר"ן ד"ה מי שלקה). ויוצא דת"ק ואבא שאול נחלקו האם השם רשע וחלות שם מומר שבגברא חל מחמת מעשה העבירה או מחמת הגמר דין וחיוב העונש, והאם עצם החלות שם שבגברא מחייב עונש דכיפה או דגברא שחל בו שם מומר ואח"כ עשה עבירה שיש בה כרת חייב כיפה מחמת העבירה שעשה כשהוא מומר. (רבינו זצ"ל)

וי"ל דיש עוד נפ"מ בין ת"ק ואבא שאול אם עשה תשובה ואח"כ שוב חזר ועבר על אותה עבירה, האם מועילה תשובתו בעד העבירה הראשונה, או"ד דמכיון שחטא עוד פעם פקע תשובתו דמיעקרא והוי ליה כאילו לא עשה תשובה כלל, דהרמב"ם (פ"ב מהל' תשובה ה"ב) כתב וז"ל ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד וכו' וכן יתנחם על שעבר וכו' ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם עכ"ל, ומשמע דאם חטא אח"כ אזי נתברר למפרע דתשובתו לא היתה תשובה כלל⁵⁴⁴. ושיטתו היא כנגד דעת בעל חובת הלבבות (שער התשובה פרק ד') והמאירי (חיבור התשובה משיב נפש מאמר א' פרק ט') שכתבו שאם עשה תשובה וחזר לחטאו תשובתו מועילה עכ"פ לשעתה. וי"ל דלפי החובת הלבבות והמאירי יש נפ"מ בין מ"ד "עבירות מחזיקות" למ"ד "מלקיות מחזיקות" באופן שעשה תשובה בינתיים על העבירות הראשונות האם מועיל תשובה כדי שלא יחול עליו דין עונש דכיפה, די"ל דלמ"ד עבירות מחזיקות אי אפשר להכניסו לכיפה דכבר פקע ממנו חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה ע"י תשובה, משא"כ למ"ד מלקיות מחזיקות המחייב של עונש כיפה הוא חלות השם רשע שחל מחמת הגמר דין, ורק קיום העונש מפקיע את השם רשע שמחמת גמר הדין, דתשובה רק מפקיע חלות שם רשע שחל מחמת מעשה העבירה, וא"כ י"ל דמכניסין אותו לכיפה בעבירה שלישית אע"פ שעשה תשובה על העבירות הראשונות.

footnotes: ⁵⁴⁴ ועיין בספר הליקוטים ברמב"ם דפוס פרנקל מש"כ בשם הספר יגל יעקב שג"כ דייק כנ"ל בשיטת הרמב"ם. ועיין בס' אור ישראל – כוכבי אור להגר"י סלנטר זצ"ל סימן ז' ד"ה ומעתה. ועיין במבי"ט בס' בית אלוקים שער התשובה פרק ו'. ועיין בלח"מ שם שפירש דברי הרמב"ם באופן אחר.

אמנם רש"י ותוס' בסוגיין פירשו את הגמ' באופן אחר, דרש"י (ד"ה ומר סבר לא הוחזק עד שילקה ג' מלקיות) מפרש דלמ"ד מלקיות מחזיקות בעינן עבירה רביעית כדי להתחייב בחיוב כיפה משום דבתרי דיני לא דיניינן ליה. ונראה לבאר דרש"י סובר דהמחייב של עונש כיפה הוא השם רשע בגברא לבד, (ולא כהצד שהמחייב של כיפה הוי מעשה העבירה שיש בה כרת הנעשה ע"י גברא שחל בו חלות שם רשע ומומר). והטעם דס"ל דבעינן מעשה עבירה רביעית כדי להתחייב בעונש של כיפה הוא משום דלאחר ג' עבירות של מלקות נגמר דינו כרשע דמלקות וא"כ א"א לחייבו דין עונש אחר – כלומר עונש דכיפה מחמת חלות שם רשע דמלקות, ולכן בעינן שיעבור עבירה רביעית דאזי חל עליו גמר דין וחלות שם רשע לענין כיפה. ועיין בתוס' (ד"ה ומר) וז"ל פי' בקונטרס לא הוחזק עד שילקה ג' מלקיות, וכיון דלקה על השלישית אף על גב דהשתא איתחזק רשע לא מעיילינן ליה לכיפה דבתרי דיני לא דיינינן ליה. ועל חנם דחק לפרש כן דמלקיות מחזיקות היינו שאין מתייסר אף על פי שהלקוהו ב' וג' פעמים ואינו נמנע מלעבור שוב לא יתייסר עכ"ל. ונראה דתוס' הקשו דאם הפשט אליבא דרש"י הוא דלמ"ד מלקיות מחזיקות כשהלקוהו על העבירה השלישית תו א"א להכניסו לכיפה בעבירה השלישית משום דתרי דיני לא דיינינן, א"כ י"ל שבאופן שהתרו בו ושתק התרו בו והרכין ראשו דאע"פ שקיבל עליו התראה וחלה ההתראה לענין להחזיקו לרשע מ"מ לא לקי שלא התיר עצמו למלקות א"כ אמאי קאמר אבא שאול דמכניסין אותו לכיפה רק כשעבר בפעם רביעית, והרי כאן לא נענש על העבירות הראשונות וא"כ למה לא נכניסנו לכיפה בפעם השלישית דלא יהיה בזה חסרון של תרי דיני לא דיינינן. ועוד נראה לבאר דיש ב' דינים בחזקה: א) יש חזקה שחלה בנוגע להבא וכגון מתו אחיו מחמת מילה וקטלנית, דיש לחשוש להבא שמא יארע זאת אף בעתיד, ב) יש חזקה שחלה על לשעבר ומועילה החזקה להחיל עליו חלות שם - וכגון חזקת מומר לענין שחיטה, שאם הוי מומר לחלל שבת חל עליו שם מומר דשחיטתו פסולה, ואין זה משום דאיכא חשש שמא יחלל שבת אף בעתיד. ורש"י ותוס' נחלקו בסוגיין דחל חיוב כיפה מחמת חלות שם מומר בגברא האם זהו מחמת חזקה לשעבר וחלות שם מומר, דלרש"י חיוב כיפה תלוי בחלות שם מומר בגברא שחל ע"י שעבר ג' פעמים אלא דא"א להענישו בכיפה בפעם שלישית משום דתרי דיני לא דיינינן. ואילו תוס' ס"ל דדין כיפה הוא משום חזקה להבא דחל עליו חלות שם מומר ומפקיר נפשו לעבירה, דחיישינן שיתנהג ככה גם לעתיד, ורק לאחר שלקה ג' פעמים ואעפ"כ עשה עבירה אח"כ פעם רביעית אזי חלה חזקה להבא דמוותר נפשיה לעבירה שלא נמנע מלעבור העבירה אע"פ שהלקוהו ג' פעמים, ולכן רק בפעם הרביעית מכניסים אותו לכיפה.

משנה. ההורג נפש שלא בעדים מכניסין אותו לכיפה.

ובגמ' איתא "מנא ידעינן, אמר בעדות מיוחדת", ופרש"י (בד"ה עדות מיוחדת) וז"ל דשנים מעידין עליו ועדותן אמת אלא שאין מיתתו מסורה לב"ד כגון שנים רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה דאמרינן במכות (דף ו:) דלא מיקטיל עליה, ומיהו הכא תנינן דעייל לכיפה, אבל ע"פ עד א' מוציא דבה בעלמא הוא עכ"ל. ומבואר דעדות מיוחדת מהני לגבי חיוב עונש דכיפה אע"פ שאינה מועילה בדיני נפשות בעלמא, ולכאורה מוכח מכאן דהא דעדות מיוחדת לא מהני בד"נ דעלמא אינו מפאת חסרון בנאמנות העדים ובבירור הדבר, אלא דיש הלכה מיוחדת שאין ב"ד הורגין ד' מיתות ב"ד עפ"י עדות מיוחדת והוא דין מדיני הצלה ד"והצילו העדה". דאם נימא דיש חסרון בנאמנות העדים א"כ צ"ע למה סומכין על עדותן לחייבו עונש כיפה, ומוכח דהא דאין מועיל עדות מיוחדת בד"נ לחייבו ד' מיתות ב"ד הוי הלכה מסוימת בקיום מיתת ב"ד מגזה"כ ד"לא יומת על פי עד אחד – אחד אחד" (מכות דף ו:). אך שפיר חל צירוף בין העדים ונאמנים לברר הדבר לגבי עונש של כיפה.

ויש להביא ראייה ליסוד זה מהגמ' במכות (דף ו:) דבמשנה תנן "היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים רואין אותו מחלון זה ואחד מתרה בו באמצע, בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו הרי אלו עדות אחת, ואם לאו הרי אלו שתי עדיות, לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין והשניה פטורה". ובגמ' שם איתא "אמר רב נחמן עדות מיוחדת כשירה בדיני ממונות, דכתיב לא יומת על פי עד אחד, בדיני נפשות הוא דאין כשירה, אבל בדיני ממונות כשירה. מתקיף לה רב זוטרא אלא מעתה בדיני נפשות תציל, אלמה תנן הוא והן נהרגין קשיא". ופרש"י (בד"ה בדיני נפשות) וז"ל כששנים רואין מחלון זה ושנים מחלון זה והוזמה כת האחת תצטרף עדות זו להיות כולם ככת אחת להציל את הזוממין ואת הנדון שתהא עדותן בטלה כיון דבעלמא מצטרפת יש טעם כאן להצילו ורחמנא אמר והצילו העדה עכ"ל. ומבואר דיש נאמנות לעדים בעדות מיוחדת וחל צירוף כת ביניהן אף בד"נ אלא דיש דין "והצילו העדה" שלא ימיתו ב"ד עפ"י עדות כזו, ומשו"ה הקשה הגמ' דמכיון שאף בעדות מיוחדת חל צירוף כת נימא דמדין נמצא א' קרוב או פסול תיבטל כל העדות.

ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' רוצח ה"ה) וז"ל וכן כל הרצחנים שהרגו בעד אחד או בלא התראה וכיוצא בהן אם הרגן גואל הדם אין להם דמים, לא יהיו אלו חמורים מההורג בלא כוונה עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל תימה הוא ואיך נאמין בעד אחד להתיר דמו של זה לגואל הדם עכ"ל. ותירץ הכס"מ וז"ל וי"ל דלא בע"א קאמר רבינו אלא היינו בעדות מיוחדת, כלומר שהעיד עד אחד היום וחבירו למחר, או שראהו אחד אחר האחד וכמ"ש רבינו בפ"ד גבי ההורג נפשות שלא בעדים שכונסין אותו לכיפה ואוקמוה בגמרא בעדות מיוחדת עכ"ל. ומבאר דיש חלות דין נאמנות לעדות מיוחדת לברר אפילו בדיני נפשות, אלא דיש מצוה על הב"ד שלא להעניש במיתת ב"ד עפ"י עדות מיוחדת, אבל לענין בירור עצם הרציחה בנוגע להריגת גואל הדם שפיר מועיל עדות מיוחדת.

אמנם מצד הסברא היה נראה לומר דיש ב' סוגי עדות מיוחדת, דבציור שא' רואה אותו מחלון זה וא' רואה אותו מחלון זה, דשניהם ראו אותו מעשה אזי י"ל דחל צירוף ביניהן לענין בירור הדבר אלא דיש הלכה מסוימת שאין ב"ד מענישין עפ"י עדות כזו. משא"כ היכא שהעידו על ב' מעשים שונים אע"פ שבדיני ממונות מועיל עדותן, וכגון הלואה אחר הלואה דמצטרפין (לא.) היינו משום דבד"מ חל העדות על החיוב, משא"כ בדיני נפשות דבעינן שיעידו על המעשה. וי"ל דבעדות מיוחדת בד"נ כשהעידו על ב' מעשים לא חל צירוף והוי כעדות עד אחד וליכא דין כיפה. אך עיין ברמב"ם (פ"ד מהל' רוצח ה"ח) וז"ל ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי עכ"ל. וצ"ע דלכאורה כשראוהו אחד אחר האחד הו"ל כראיית שני מעשים שונים, והו"ל עדות מיוחדת שאינה מצטרפת וחשיב כעד אחד, ואמאי מכניסין אותו לכיפה.⁵⁴⁵

footnotes: ⁵⁴⁵ ועיין בשו"ת בית הלוי (ח"ב סימן ל"ט).

גמ'. שמואל אמר שלא בהתראה.

וצ"ע דלעיל איתא דאליבא דאבא שאול כיפה בעי התראה. וי"ל דאבא שאול מיירי בחייבי כרת, משא"כ כאן מיירי לגבי רוצח, וי"ל דחל חיוב מיוחד דכיפה ברוצח אפילו בלי התראה. וסמך לכך יש להביא מדברי הרמב"ם (פ"ד מהל' רוצח ה"ט) שכתב לגבי עונש של כיפה, וז"ל ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו ע"ז ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין שנ' אדם עשוק בדם נפש וכו' עכ"ל. ונראה עוד לומר דלפי אבא שאול לא תתכשר עדות מיוחדת והכחשה בבדיקות בכיפה של חייבי כריתות, דהתם כיפה מהווה חלות שם עונש ב"ד כשאר עונשי ב"ד ובעינן עדות מעליא לעונש של כיפה, משא"כ ברוצח חל דין מסוים של כיפה בלי התראה ובלי עדות מעליא.

גמ'. רב חסדא אמר אבימי כגון דאיתכחוש בבדיקות ולא איתכחוש בחקירות כדתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים.

ופרש"י (בד"ה בעוקצי תאנים) וז"ל בדיקות יתירא הוא ונהי דבן זכאי פטר ליה בההוא הכחשה מקטלא מיהו עדות אמת הוא ועייל לכיפה עכ"ל. לכאורה צ"ע דלעיל (דף ל:) נחלקו רבא ונרהדאי בדין הכחשה בבדיקות בדיני ממונות, דרבא סובר דעדותן פסולה ואילו נהרדעי מכשירין, וצ"ע דלכאורה לפי רבא ליכא בירור ואמאי מועיל עדות כזו לענין עונש דכיפה. וי"ל דר' חסדא ס"ל כשיטת נהרדעי דעדותן כשירה. ועוד י"ל דרק בהכחשה בבדיקות דבן זכאי דהן בדיקות יתירות מועיל העדות לענין כיפה.

משנה. הגונב את הקסוה, והמקלל בקוסם, והבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

ובגמ' איתא "מאי קסוה אמר רב יהודה כלי שרת וכו' והיכא רמיזא ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו". ועיין ברמב"ם בספה"מ (שורש שלישי) שאין ראוי למנות מצוה שאינה נוהגת לדורות, והשיג הרמב"ם על הבה"ג וז"ל וכבר טעה גם כן זולתנו בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (ס"פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים. ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר. ואף על פי שאמרו (סנה' פא ב) רמז לגונב את הקסוה לא יבואו לראות, ויש די ספוק באמרם רמז ושפשטיה דקרא אינו כן. ואינו גם כן מכלל מחוייבי מיתה בידי שמים וכו' עכ"ל. וי"ל דלפי הרמב"ם האיסור לגנוב כלי שרת אינו מהוה חלות שם איסור בפנ"ע אלא דזה נכלל באיסור מעילה, דיש ב' גדרים באיסור מעילה: א) איסור הנאה מהקדש, ב) איסור הוצאה מרשות הקדש, ובאיסור הנאה מהקדש חל חיוב תשלומין דחומש ואשם, ואילו לגבי איסור הוצאה וגזילה מהקדש חל חיוב מיוחד דהגונב כלי שרת מהקדש דקנאין פוגעין בו. והרמב"ם סובר שהפסוק "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" אינו אלא רמז דיש איסור הוצאה מהקדש, אך לפי הרמב"ם האיסור הוי חלות שם איסור לאו דמעילה דהוצאה אלא דיש הלל"מ דעל איסור הוצאת כלי שרת מהקדש קנאין פוגעין בו, ולפיכך לא מנה הרמב"ם איסור נפרד בפנ"ע של "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש ומתו". אמנם עיין ברמב"ן (בהשגות לספה"מ שורש שלישי), ונראה דס"ל לרמב"ן דהבה"ג סובר דיש לאו מיוחד לגזול כלי שרת מהקדש מהפסוק "ולא יבואו לראות כבלע את הקדש" דעונשו הוא שקנאין פוגעין בו, ואין העונש חל משום חלות איסור מעילה ושלא כהרמב"ם.⁵⁴⁶

footnotes: ⁵⁴⁶ ויתכן דיש נפ"מ בגונב כלי שרת בשוגג, האם חל דין קלבד"מ לפוטרו מדתנא דבי חזקיה דאם חיוב קנאין פוגעין בו במזיד הוא משום מעילה אזי בשוגג חל פטור קלבד"מ מתנא דבי חזקיה. אך אם החיוב דקנאין פוגעין בו הוא חלות שם איסור בפני עצמו וכהבה"ג אזי לא חל פטור קלבד"מ לפוטרו מחיוב מעילה בשוגג דמהוה איסור אחר.

משנה. והמקלל בקוסם.

עיין ברמב"ם שפירש דמקלל בקוסם היינו בשם עבודה זרה שכתב (פ"ב מהלכות עבודה זרה ה"ט) וז"ל מי שגידף את השם בשם עבודת כוכבים קנאים פוגעים בו והורגים אותו ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבית דין אינו נסקל עד שיברך בשם מן השמות המיוחדים עכ"ל.

משנה. והבועל ארמית קנאין פוגעין בו.

יש לעיין בדין קנאין פוגעין בו האם הוא חלות חיוב מיתה שחל בשעת מעשה העבירה או דהוי רק היתר ומצוה בעלמא. ועיין ברמב"ן במלחמות ה' (עד:) דמשמע דס"ל דהוי חיוב, שכתב דמי שחל בו דין יהרג וא"י ואינו מוסר את נפשו למיתה קנאין פוגעין בו, ומשמע דס"ל דקנאין פוגעין בו הוי חיוב. וכן משמע מדברי הגרע"א זצ"ל (כתובות כט. בתוס' ד"ה ועל הכותית) שנקט דהבא על הנכרית פטור מקנס משום דחל דין קלב"מ מכיון דקנאין פוגעין בו, ומבואר דס"ל דקנאין פוגעין בו הוי חיוב מיתה ולא רק חלות היתר.⁵⁴⁷ אמנם עיין ברמב"ם (פי"ב מהל' איסורי ביאה ה"ד) וז"ל כל הבועל כותית בין דרך חתנות בין דרך זנות אם בעלה בפרהסיא והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר אם פגעו בו קנאין והרגוהו הרי אלו משובחין וזריזין, ודבר זה הל"מ הוא ראיה לדבר זה מעשה פנחס בזמרי עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פי"ח מהלכות סנהדרין ה"ו) וז"ל הגונב כלי שרת מן המקדש והמקלל בקוסם והבועל ארמית אין בית דין נזקקין להן, אלא הקנאין פוגעין בהן וכל שהורגן זכה עכ"ל, ומלשונו משמע דס"ל דהוי היתר ורשות אבל לא חיוב מיתה.⁵⁴⁸

footnotes: ⁵⁴⁷ ועיין בדברי יחזקאל ס' כ"ג. ⁵⁴⁸ וכן מבואר מדברי הרא"ש (פ"ט סימן ד') וז"ל ואם פירש זמרי והרגו פינחס נהרג עליו. ואם נהפך זמרי והרג לפינחס לא היה נהרג עליו שהרי רודף (גמור) הוא. לפי שאין מצוה להורגו אלא רשות בעלמא. אבל אינש אחרינא נהרג עליו דלאו רודף גמור הוא כיון דברשות קעביד. ולזמרי דוקא ניתן להציל עצמו בנפשו של פינחס אבל לא לאיניש דעלמא. דלכל איניש איתיהיב רשותא להרוג את זמרי הלכך לית ליה רשות להצילו בנפשו של פינחס עכ"ל. ומבואר דס"ל דדין קנאין פוגעין בו הוי רק רשות. ועיין במשנה למלך פ"א מהל' רוצח הט"ו וז"ל נסתפקתי ברוצח בשגגה שיש רשות לגואל הדם להורגו אם נתאמץ הרוצח והרג לגואל הדם אם נהרג עליו. ומסתברא דאינו נהרג עליו וסמך לדברי זמרי דאמרינן (סנהדרין פ"ב.) נהפך זמרי והרג לפנחס אין נהרג עליו, ועדיין אין בידי ראיה מכרחת לזה. וכן נסתפקתי ברודף אחר חבירו להורגו וכן רודף אחר הערוה שניתן להצילו בנפשו אם נתאמץ הרודף והרג את המציל אם נהרג עליו. ונראה דבאלו נהרג עליו דדוקא גבי זמרי דליכא מצוה גבי פנחס אלא רשות אמרינן נהפך זמרי והרגו לפנחס אינו נהרג אבל רודף אחר חבירו או אחר הערוה דאיכא מצוה להצילו וכמ"ש רבינו אם הרג רודף למציל נהרג עליו. וכן יש לדקדק מדברי רי"ו ז"ל במישרים נל"א ח"ב שכתב ואם הבועל נהפך והרגו לקנאי אפילו בשעת מעשה אינו נהרג כי רודף היה הקנאי כי אינו מצוה להרגו אלא ברשות בעלמא ע"כ. הרי שתלה הדבר לפי שאינו מצוה להורגו ודוק. ורוצח בשגגה דינו כדין בועל ארמית שהרי רשות היא ביד גואל הדם ולא מצוה ודוק עכ"ל. ומבואר דהמשל"מ נקט דקנאין פוגעין בו הוי רק היתר ורשות ומשו"ה אמרינן דאם נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו.