Reshimot Shiurim on Sanhedrin Daf 83a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה ולא משום טומאה.
שיטת הריצב"א היא שאף על ביאה ריקנית שלא רחוץ ידים ורגליים יש חיוב מיתה ביד"ש, וכן מבואר מדברי התוס' לקמן (דף פג: ד"ה אין בגדיהן) וז"ל ויש מפרשים דמיתה דכתיבא אמכנסיים משום אה"מ דמחייב מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים אפילו אביאה ריקנית עכ"ל, ודלא כמש"כ בתוס' שלפנינו וז"ל וצ"ל דלעולם לא מחייב אביאה ריקנית אפילו בהיכל דלשרת אבבואם נמי קאי עכ"ל. ונראה לפרש שיטת התוס' שחל חיוב מיתה אביאה ריקנית כשלא רחוץ ידים ורגלים, דאין זה משום האיסור ליכנס למקדש שלא רחוץ ידים ורגלים אלא החיוב מיתה הוא משום איסור ביאה ריקנית להיכל, דעל ביאה ריקנית בעלמא להיכל אין עונש מיתה ביד"ש וכמו שכתב הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ד) וז"ל והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות בין הדיוט בין גדול לוקה, ואינו חייב מיתה שנאמר אל פני הכפורת ולא ימות, על קדש הקדשים במיתה ועל שאר הבית בלאו ולוקה עכ"ל, אך נראה דכשבא להיכל ביאה ריקנית כשהוא שלא רחוץ ידים ורגלים אזי חייבה התורה מיתה ביד"ש על הביאה.
והנה יש להסתפק בדברי הרמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ד) שכתב "והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות בין הדיוט בין גדול לוקה", האם כניסה להשתחוות בלבד חשיב ביאה ריקנית או דרק אם נכנס שלא לעבוד ושלא להשתחוות הוי ביאה ריקנית אך כניסה להשתחוות לא הוי ביאה ריקנית, וכשיטת ר"ת במנחות (דף כז: תוס' ד"ה להיכל), וכן נקט הגר"מ זצ"ל.
והנה בס' קדושת יום טוב (להגאון הרב יו"ט ליפמן הלפריין זצ"ל אב"ד קאפוליא א' מתלמידי הגר"ח מוואלזין זצ"ל) דייק מלשון הרמב"ם "והנכנס לקדש חוץ לקדש הקדשים שלא לעבודה או להשתחוות", דהשתחוואה לא מהני בקדש הקדשים להפקיע מאיסור ביאה ריקנית ורק בהיכל מועילה השתחוויה להפקיע חלות שם ביאה ריקנית. והגר"מ זצ"ל אמר דיש להסתפק האם השתחוואה לא מהני בקה"ק להפקיע איסור ביאה ריקנית משום דלא מיקרי השתחוואה קיום עבודה אלא בזמן עבודה וביום עבודה, ולכן בהיכל שכל יום הוא זמן עבודה לענין הטבת הנרות והקטרת קטורת שפיר מהווה השתחוואה קיום עבודה. משא"כ בקדש הקדשים דלא מיקרי זמן עבודה אלא ביום הכיפורים בלבד, לא נחשב השתחוואה קיום עבודה בשאר ימות השנה. או"ד דהטעם דלא מהני השתחוואה בקדש הקדשים היינו משום דכתיב "בזאת יבא אהרן אל הקדש וגו"' דהתורה גילתה דרק סדר עבודה זו הוי קיום עבודה בקה"ק, משא"כ השתחוואה אינה מהווה קיום עבודה בקה"ק והוי ביאה ריקנית. ונפ"מ בזה בכהן שנכנס ביוה"כ להשתחוות בקה"ק אם הוי ביאה ריקנית או לא, ועיין ברמב"ם (פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"ג) וז"ל כהן שנכנס לקדש הקדשים בשאר ימות השנה בין כהן הדיוט בין כה"ג, או כה"ג שנכנס לו ביוה"כ שלא בשעת עבודה חייב מיתה בידי שמים, וכמה פעמים הוא נכנס לשם ביוה"כ ארבע כמו שיתבאר במקומו, ואם נכנס חמישית חייב מיתה בידי שמים עכ"ל. ומשמע דאף אם נכנס פעם חמישית להשתחוות ביוה"כ הריהו חייב מיתה ביד"ש, דהשתחוואה בקה"ק לא הוי קיום עבודה, ונחשב כביאה ריקנית וחייב מיתה ביד"ש.⁵⁵²
footnotes: ⁵⁵² ועיין עוד בס' הררי קדם ח"א (סימן ס"ט) בענין ביאה לקדש הקדשים לצורך ספק עבודה ביוה"כ, שכתב בשם רבינו זצ"ל דבהיכל יסוד האיסור הוא ביאה ריקנית שלא לצורך, וכל שנכנס לצורך (אפילו לצורך השתחואה בלבד) לא הוי ביאה ריקנית ומותר, משא"כ בקדש הקדשים יסוד האיסור הוי כניסה לקה"ק שלא לשם עבודה, דכתב הרמב"ם דהאיסור הוא ליכנס שלא בשעת עבודה, וא"כ י"ל דאף ביאה לשם השתחוואה אסורה דהשתחואה לא הויא קיום עבודה בקה"ק.והביא דבס' אור שמח (פ"ה הל' עבודת יוה"כ הכ"ה) נסתפק האם מותר ליכנס לקה"ק ביוה"כ בתורת ספק, וכגון שנסתפק אם קיים א' מעבודת היום בפנים האם מותר לו ליכנס מספק או לא, דלכאורה לא הוי ביאה ריקנית כיון שנכנס מצד ספק שמא לא קיים עבודת היום. והביא ראייה מהירושלמי (פ"ד יומא ה"ג) דאף כניסה מספק חשיב ביאה ריקנית, אמנם כתב האור שמח דהיינו רק בספק דלשעבר משא"כ ספק דלהבא שתלוי בו כל עבודת היום לא הוי ביאה ריקנית, ומותר ליכנס כדי שלא יתבטלו עבודות היום. אמנם יש לדחות דאיסור כניסה לקה"ק אינו משום ביאה ריקנית כמו בהיכל דהרי אף השתחוואה אסורה בקה"ק משום דרק הותר להיכנס לקה"ק בשעת עבודה לצורך עבודת קה"ק. וי"ל דספק עבודה הוי אסור דשמא נכנס שלא בשעת עבודה.
והנה בנוגע לכהן שעבד שלא רחוץ ידים ורגלים כתב הרמב"ם (פ"ה מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל מצות עשה לקדש כהן העובד ידיו ורגליו ואח"כ יעבוד שנאמר ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם, וכהן שעבד ולא קידש ידיו ורגליו שחרית חייב מיתה בידי שמים שנאמר ירחצו מים ולא ימותו, ועבודתו פסולה בין כ"ג בין כהן הדיוט עכ"ל, ומבואר דהרמב"ם חולק על הריצב"א וס"ל דליכא איסור אלא בעבד ולא בכניסה שלא רחוץ ידים ורגלים לבד. אבל לענין פרועי ראש כתב (פ"א מהל' ביאת מקדש הט"ו) שאע"פ דליכא חיוב מיתה ביד"ש על ביאה ריקנית מ"מ לוקה מה"ת אם נכנס מן המזבח ולפנים. ונראה לומר דלהרמב"ם שסובר דפרועי ראש שעבדו חייבים מיתה ביד"ש, אין החיוב על העבודה אלא על הכניסה למקדש פרועי ראש. ולענין בעל מום כתב הרמב"ם (פ"ו מהל' ביאת מקדש ה"א) וז"ל כל כהן שיש בו מום בין מום קבוע בין מום עובר לא ייכנס למקדש מן המזבח ולפנים שנא' אל הפרוכת לא יבוא ואל המזבח לא ייגש ואם עבר ונכנס לוקה אע"פ שלא עבד, ואם עבד במקדש פסל וחילל עבודתו ולוקה אף על העבודה שנא' אשר יהיה בו מום לא יקרב מפי השמועה למדו שאזהרה זו שלא יקרב לעבודה עכ"ל. ומבואר מהרמב"ם שיש בבעל מום ב' לאווין חלוקים זה מזה, דיש לאו מיוחד על הכניסה, ולאו מיוחד על העבודה. ונמצא דלהרמב"ם יסוד האיסור בשלא רחוץ ידים ורגלים הוי איסור עבודה, ובפרועי ראש האיסור הוא הכניסה למקדש, ואילו בבעל מום יש ב' איסורים כניסה למקדש ואיסור עבודה.