גמ'. איתמר עדי גניבה בנפש שהוזמו חזקיה ור' יוחנן וכו' תסתיים דחזקיה דאמר דלוקין וכו' דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין הו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו, איהו לא לקי אינהו היכי לקו.

ועיין בבעל המאור (דף יט. בדפי הרי"ף ד"ה איתמר) שביאר דאע"ג דבריש מס' מכות איתא דבעדות דבן גרושה ובן חלוצה וחייבי גלות שהנדון נעשה חלל או דחייב גלות עפ"י עדותם, דאיהו לא לקי ואינהו לקו, דגלי רחמנא דלוקין מדכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכו' דילפינן מינה רמז לעדים זוממים שלוקין מה"ת מ"מ הו"ל לא תענה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד בגונב נפשות ואין לוקין עליו. והקשה עליו הרמב"ן במלחמות ה' מהגמ' ב"ק (דף עד:) דאיתא התם שעדים שהוכחשו בנפש וכגון דבא הרוג ברגליו לוקין, ומשמע דכל שלא באו לידי נפשות לבסוף לוקין אע"פ דהיה שייך לבוא לידי נפשות, וא"כ למה עדי גניבה אינם לוקין כל זמן שלא בא לידי נפשות ממש דלא באו עדיין עדי מכירה.

וי"ל דהנה יש לחקור בהא דעדי ב"ג וב"ח שהוזמו לוקין אי הך עונש דמלקות מהווה קיום דכאשר זמם או דהוי עונש על עבירת הלאו דלא תענה, דאע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה שאני הכא דגלי קרא דלוקין. ולכאורה נחלקו בזה ב' התירוצים בתוס' מכות (דף ב. ד"ה מעידין) שהקשו וז"ל תימה כיון דאם הוזמו אינן נעשין בן גרושה וחלוצה א"כ גם בשלא יוזמו איך יעשה על פיהם בן גרושה דהכי הוא האמת ואמאי הא הויא לה עדות שאי אתה יכול להזימה ואין זה עדות עכ"ל. ותירצו התוס' וז"ל וי"ל כיון דלוקין הוי כאשר זמם והוי שפיר אתה יכול להזימה וכו', ועי"ל דגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכא נפקא לן דבעינן עדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה ולא קאי כלל עליה בשום צד שבעולם עכ"ל. ונראה דב' התירוצים שבתוס' נחלקו ביסוד גדר המלקות דב"ג וב"ח, דלפי התירוץ הראשון בתוס' המלקות הויין קיום דכאשר זמם, ואילו אליבא דהתירוץ השני המלקות הוי עונש על עבירת הלאו דלא תענה דהפסוק והצדיקו את הצדיק וגו' והיה אם בן הכות הרשע מגלה דלוקין על הלאו דלא תענה אע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה, ולא בעינן בעדי ב"ג וב"ח התנאי דעדות שאתה יכול להזימה דלא נאמר כאשר זמם בעדות דב"ג וב"ח.

ולפי"ז נראה לבאר את שיטת הבעל המאור דס"ל דהמלקות דעדי ב"ג וב"ח שהוזמו חל בתורת קיום דכאשר זמם, ומשו"ה הקשה דלמה אין לוקין כאן בתורת עונש דכאשר זמם. ותירץ דדוקא היכא דמופקעת העדות לגמרי מהזמה אזי הוא דלוקין ומקרי בכה"ג כאשר זמם, אבל בעדות השייכת להזמה ונכנסת לפעמים בפרשת הזמה אז אף באופן שאי אפשר להענישם בעונש דכאשר זמם אין לומר דילקו ותהיה המלקות קיום דכאשר זמם⁵⁷⁸. אלא דבסוגיא בב"ק דלא הוזמו העדים רק הוכחשו בנפש מוכח דשייך מלקות אלאו דלא תענה אף שלא בתורת קיום דכאשר זמם, ומשו"ה הקשה הבעל המאור דמ"מ לילקו כאן מלאו דלא תענה. ותירץ דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כיון שיכול לבא לידי עונש מיתה. ולא דמי להגמ' במרובה דהתם מכיון דלא היתה שמה הזמה אלא הכחשה לא נכנס הלאו דלא תענה בגדר לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד. משא"כ הכא בסוגיין דהיתה הזמה אלא שאי אפשר להענישם בעונש דכאשר זמם ובכה"ג הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד.

footnotes: ⁵⁷⁸ אמנם פשטות דברי הבעה"מ לא משמע הכי שכתב וז"ל סד"א אע"ג דאיהו לא לקי אפומייהו לילקי אינהו מידי דהוה אמעידנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ובן חלוצה או שהוא חייב גלות דאיהו לא לקי ואינהו לקי משום לאו דלא תענה כדגלי ביה רחמנא שלוקין עליו מדכתיב והצדיקו את הצדיק וכו' שהוא רמז לעדים זוממים שלוקין קמ"ל דכיון דאיהו לא לקי דה"ל לאו דלא תגנוב דהוא אזהרה לגונב נפש לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו אינהו נמי אף על גב דלאו משום לאו דלא תגנוב לקי אלא משום לא תענה ברעך קם ליה לאו דלא תענה לדידהו בהא סהדותא במקום לאו דלא תגנוב דידיה שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו והיינו דאמרי' תסתיים דחזקיה הוא דאמר לוקין ולוקה הגנב מפיהם מדאמר אין נהרגין דאי ר' יוחנן כיון דאמר נהרגין בשיש עדי מכירה עמהם נמצא שאף הגנב נהרג על פיהם כי לא הוזמו ולפיכך הם בעדים ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכשאין עדי מכירה עמהם אין הגנב לוקה ע"פ עדי הגנבה דה"ל לאו דלא תגנוב לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שהרי אפשר שיבואו עדי מכירה אחריהם ונהרג ע"פ כולם ואי איהו לא לקי אפומייהו כשלא הוזמו דה"ל לאו דלא תגנוב לדידיה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אינהו היכי לקי בשהוזמו דהא לאו דלא תענה לגבייהו בהא סהדותא במקום לאו דלא תגנוב לדידיה קאי כשם שזה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד כך זה ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עכ"ל.

משנה. זקן ממרא על פי בית דין, שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט.

ונראה דקתני זקן ממרא על פי ב"ד דהחיוב של זקן ממרא הוא רק כשחולק על פסק דין של ב"ד הגדול ולאפוקי זקן ממרא החולק על חכמי המסורה שבכל דור ודור, אע"פ דלשיטת החינוך חל לאו דלא תסור שלא לחלוק על חכמי המסורה שבכל דור ודור, מ"מ חיוב מיתה דזקן ממרא חל דוקא על החולק על ב"ד הגדול. ועוד י"ל דבא לאפוקי החולק על סנהדריות קטנות שהיו בהר הבית דאינו נעשה זקן ממרא אא"כ חולק על הוראת ב"ד הגדול.

משנה. שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.

ופרש"י וז"ל שלשה בתי דינין היו שם. בירושלים, דמשתעי בה קרא וקמת ועלית. אחד יושב על פתח הר הבית הוא שער המזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת נשים. ואחד יושב למעלה הימנו כשעברו עזרת נשים ובאין לפני עזרת ישראל. ואחד בלשכת הגזית שהיא בנויה בתוך העזרה, חציה בקודש וחציה בחול, כדאמרינן בסדר יומא (כה.) עכ"ל. והנה מרש"י (ד"ה אחד יושב על פתח הר הבית) משמע דס"ל דהב"ד הראשון ישבו בתוך הר הבית שכתב "לפנים מן החיל לפני עזרת נשים". אמנם יש לעיין היכן ישבו הב"ד השני שלפני העזרה האם ישבו בתוך העזרה או מחוצה לה על פתח העזרה. ומסתבר דישבו מחוץ לעזרה משום דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד (יומא כה. וברמב"ם פ"ז מהל' בית הבחירה ה"ו), ועוד דאילו ישבו ב"ד שבפתח העזרה בתוך העזרה א"כ נמצא שב"ד של כ"ג יושב במקום היותר מקודש מהמקום שיושב ב"ד הגדול של ע"א, דהרי ב"ד הגדול ישבו בחצי לשכת הגזית שבחול שנתקדש בקדושת הר הבית (עיין ברמב"ם פ"ה מהל' בית הבחירה הי"ז). ולא מסתבר שב"ד של כ"ג ישבו בעזרה במקום היותר מקודש מב"ד הגדול של ע"א. אלא על כרחך שישבו על פתח העזרה מחוץ לעזרה. ונמצא שג' ב"ד היו יושבין בהר הבית.

והנה יש לעיין מהו גדר דינם של הג' בתי דינים שבהר הבית. ונראה דבעלמא ב"ד של ג' הוא ב"ד שדן דיני ממונות, וב"ד של כ"ג הוי ב"ד שדן דיני נפשות, ואילו ב"ד של ע"א הוי ב"ד שדן שבט, ונביא שקר, וכהן גדול (וכדאיתא במשנה דף ב.). אמנם יש לב"ד הגדול של ע"א עוד תפקיד וכח מיוחד להורות ולבאר את כל דיני התורה, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל עכ"ל. ונראה דלכל ג' הב"ד שישבו בהר הבית היה להם חלות דין ב"ד להוראה בכל דיני התורה, דהכח להורות הוראה בדיני התורה לא ניתן רק לב"ד הגדול של ע"א, אלא דכל שלשת הבתי דינים שבהר הבית חל בהם חלות שם ב"ד של הוראה דהיינו שיש להם תפקיד של הוראה להורות ולברר את כל דיני התורה, ואף שני הב"ד של כ"ג שישבו בהר הבית חל כח הוראה להורות בכל דיני התורה. וכן משמע ממש"כ הרמב"ם בפירוש המשניות וז"ל ואמרו אם שמעו אמרו להן, כלומר אותם הבית דין אם היתה להם ידיעה באותו הדין ושמעו שורת הדין בו מודיעים מה שידוע להם לזקן ממרא ולאותם שחלקו עליו, ומודיעים להם מי הוא הצודק. ואם לא היה לאותם הבית דין ידיעה באותו הדבר שואלין למי שלמעלה מהם, עד שמגיעים לבית דין הגדול עכ"ל. ומבואר דאם ב"ד של כ"ג שבהר הבית פסקו והורו אזי חלה הוראתם ושוב אין לשאול את סנהדרין הגדול, ומבואר דאף סנהדרי קטנה שבהר הבית הוי ב"ד של הוראה בכל דיני התורה ואינה חלות שם ב"ד לדון דיני נפשות בלבד כשאר ב"ד של כ"ג דעלמא. ונראה דהפרשה של (דברים י"ז:ח – ט) "כי יפלא ממך למשפט בין דם לדם בין דין לדין וגו' וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' וגו' ודרשת והגידו לך את דבר המשפט", מיירי בכל ב"ד שבהר הבית ואף ב"ד של כ"ג שבהר הבית הוי ב"ד להוראה בכל דיני התורה. וי"ל דדין זה מיוסד בגזה"כ "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים", שכל ב"ד היושב בהר הבית יש לו כח הוראה להורות ולברר מהו ההלכה בכל דיני התורה. אך החיוב של זקן ממרא חל רק לגבי זקן שחולק על ב"ד הגדול של ע"א.⁵⁷⁹

footnotes: ⁵⁷⁹ ואמר רבינו זצ"ל דיש להסתפק האם החיוב של "ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך וגו' לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים י"ז: י'- י"א), חל אף בב"ד של כ"ג שבהר הבית, דהוי חלות שם ב"ד של הוראה בכל דיני התורה ודלא כב"ד של כ"ג בעלמא דהוי חלות שם ב"ד שדן דיש להם הכח לדון דיני נפשות. ועוד אמר רבינו זצ"ל דלפי"ז מסתבר לומר דבעינן מינוי מיוחד להמנות לב"ד של כ"ג שבהר בהית מאחר דהוי חלות שם ב"ד להוראה בכל התורה כולה כמו ב"ד הגדול של ע"א, וכל הנ"מ בין ב"ד של כ"ג שבהר הבית וב"ד הגדול של ע"א הוא לענין חיוב זקן ממרא, ושיש לב"ד של ע"א הכח להורות כנגד הפסק דין של הב"ד של כ"ג. ועוד נסתפק רבינו זצ"ל אם לו ייצוייר דהיה קביעות לב"ד של ג' לישב בהר הבית אי חל בהך ב"ד נמי חלות דין ב"ד להוראה שלכל ב"ד היושב בהר הבית יש כח להורות הוראה בכל דיני התורה מגזה"כ ד"כי מציון תצא תורה" והא דקבעו ב"ד של כ"ג בהר הבית היינו משום דזהו הב"ד הכי גדול במנין מלבד ב"ד הגדול של ע"א. ועוד יש להסתפק האם יש לב"ד של כ"ג שבהר הבית הכח לתקן תקנות לכלל ישראל כמו שיש לב"ד הגדול של ע"א או דיש להם רק הכח להורות הוראה ולברר את ההלכה בכל דיני התורה כמו ב"ד הגדול, וצ"ע.

אולם לפי"ז צע"ק בלשון המשנה דקתני לגבי ב"ד הגדול של ע"א "שממנו יוצא תורה לכל ישראל", והרי נתבאר שכל ב"ד שיושב בהר הבית היה הכח להורות ולברר בכל דיני התורה והוי חלות שם ב"ד דהוראה וא"כ למה אמרינן דוקא לגבי ב"ד הגדול של ע"א "שממנו יוצא תורה לישראל".

וי"ל דעיין ברמב"ם (פ"ט מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל בית דין הגדול שבא להם מחלוקת בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות בין בדיני תורה, אין מוסיפין עליהן אלא דנין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב שלהן, ואם בדין אחד מן הנהרגין נחלקו דנין אלו כנגד אלו עד שיפטרוהו או יתחייב עכ"ל. ונראה דבב"ד הגדול של ע"א חל הלכה מסוימת שהן צריכים לבוא לידי הכרעה ולהורות את ההלכה ואין דין של נזדקן הדין (עיין ברמב"ם פ"ט מהל' סנהדרין ה"ב⁵⁸⁰) חל בב"ד הגדול. וכן משמע נמי מלשון הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ד) וז"ל כשהיה בית דין הגדול קיים לא היתה מחלוקת בישראל, אלא כל דין שנולד בו ספק לאחד מישראל שואל לבית דין שבעירו אם ידעו אמרו לו אם לאו הרי השואל עם אותו בית דין או עם שלוחיו עולין לירושלים ושואלין לבית דין שבהר הבית אם ידעו אמרו לו, אם לאו הכל באין לבית דין שעל פתח העזרה, אם ידעו אמרו להן ואם לאו הכל באין ללשכת הגזית לבית דין הגדול ושואלין, אם היה הדבר שנולד בו הספק לכל, ידוע אצל בית דין הגדול בין מפי הקבלה בין מפי המדה שדנו בה אומרים מיד, אם לא היה הדבר ברור אצל בית דין הגדול דנין בו בשעתן ונושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו כולן, או יעמדו למנין וילכו אחר הרוב ויאמרו לכל השואלים כך הלכה והולכין להן עכ"ל. ומבואר דב"ד הגדול צריכים לבוא לידי הכרעה מהו דין התורה, משא"כ בב"ד של כ"ג חל דין נזדקן הדין ונשאר הדבר בספק. ונראה דיש הלכה מיוחדת בסנהדרין הגדול שהן צריכים להוציא פסק והוראה לברר את דין התורה ולסלק כל ספיקות בהלכה. וי"ל דמשו"ה קתני לגבי ב"ד הגדול של ע"א "שממנו יוצא תורה לכל ישראל", דר"ל שב"ד הגדול מחוייבים להוציא פסק והכרעה ואין הם יכולים להשאיר הדבר בספק. משא"כ שאר ב"ד של כ"ג הקבועים בהר הבית אע"פ דיש להם כח הוראה להורות כל דיני התורה אין עליהם חיוב להגיע להכרעה והם יכולים להשאיר השאלה בספק בלי הכרעה והוראה.

footnotes: ⁵⁸⁰ כתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין פרק ט הלכה ב) וז"ל סנהדרי קטנה שנחלקו בדיני נפשות שנים עשר אומרים זכאי ואחד עשר אומרים חייב הרי זה זכאי, שנים עשר אומרים חייב ואחד עשר אומרים זכאי או שאמרו אחד עשר זכאי ואחד עשר חייב ואחד אומר איני יודע אפילו עשרים ושנים מזכין או מחייבין והאחד אומר איני יודע יוסיפו שנים, זה שאמר איני יודע הרי הוא כמי שאינו שהרי אינו חוזר ומלמד חובה ונמצאו אחר התוספת עשרים וארבעה חוץ מזה המסתפק, אמרו שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב הרי זה זכאי, אחד עשר אומרים זכאי ושלשה עשר אומרים חייב אף על פי שהאחד מן הראשונים אומר איני יודע הרי זה חייב שהרי המחייבין רבו בשנים, אמרו שנים עשר זכאי ושנים עשר חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין שנים אחרים, וכן מוסיפין והולכין עד שירבו המזכין אחד ויהא זכאי או ירבו המחייבין שנים או יותר ויהא חייב, היו אלו כנגד אלו ואחד אומר איני יודע או שהיו המחייבין יותר אחד בלבד מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד, הגיעו לשבעים ואחד שלשים וששה אומרים זכאי ושלשים וחמשה אומרים חייב הרי זה זכאי, שלשים וששה אומרים חייב ושלשים וחמשה אומרים זכאי דנים אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מהן דברי חבירו ומזכין אותו או מחייבין אותו, ואם לא ראה גדול שבדיינים אומר נזדקן הדין ופוטרין אותו וכו' עכ"ל.

משנה. שלשה בתי דינין היו שם, אחד יושב על פתח הר הבית, ואחד יושב על פתח העזרה, ואחד יושב בלשכת הגזית.

עיין ברמב"ם (פ"א מהל' סנהדרין ה"ג) וז"ל כמה בתי דינין קבועין יהיו בישראל וכמה יהיה מניינן, קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד וכו', ועוד מעמידין שני בתי דינין של עשרים ושלשה עשרים ושלשה אחד על פתח העזרה ואחד על פתח הר הבית עכ"ל. וביאר הגר"מ זצ"ל דהרמב"ם סובר דג' בתי דין בהר הבית מהווים קיום מקדש, דחל קיום מקדש בכל הר הבית. והגר"מ זצ"ל נקט דלפי שיטת הרמב"ם אף כשב"ד הגדול יושבין בהר הבית (ולא דוקא כשהן יושבין בלשכת הגזית) חשיב שיושבין במקומן לענין דין זקן ממרא שהמקום גורם. אמנם נראה דהרמב"ם סובר דיש קיום מיוחד לישיבת ב"ד הגדול בלשכת הגזית, שכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' בית הבחירה הי"ז) וז"ל לשכת הגזית שבה סנהדרי גדולה יושבת, וחציה היה קדש וחציה היה חול, ולה שני פתחים אחד לקדש ואחד לחול ובחצי של חול היו הסנהדרין יושבין עכ"ל. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהלכות סנהדרין ה"ב) שכתב וז"ל אין בית דין של שבעים ואחד צריכין שיהיו יושבין כולן כאחד במקומן שבמקדש, אלא בעת שיהו צריכין להתקבץ מתקבצין כולן, ובשאר העתות כל מי שהיה לו עסק יצא לעשות חפצו וחוזר והוא שלא יפחתו מעשרים ושלשה יושבין תמיד כל זמן ישיבתן, הוצרך אחד מהן לצאת הרי זה מסתכל בחביריו הנשארים אם ישארו שם עשרים ושלשה יצא ואם לאו לא יצא עד שיבא אחר עכ"ל. ומבואר דבעינן שיהיו תמיד כ"ג דיינין יושבין במקומן במקדש (בלשכת הגזית), ולכאורה צ"ע בזה דהרי בפשטות בעינן ישיבת ב"ד הגדול רק כשיש שאלה וצורך להוראה, וא"כ למה בעינן שיהיו תמיד כ"ג דיינים מב"ד הגדול יושבין במקדש. ומוכח מזה דישיבת ב"ד הגדול במקדש מהווה קיום מקדש, שהמקדש בעצמותו מחייב שישבו בו ב"ד הגדול, וכשיש כ"ג דיינים מב"ד הגדול שיושבין במקומן בלשכת הגזית חל קיום של ישיבת ב"ד הגדול בביהמ"ק.

והגר"מ זצ"ל הביא ראיה שחל חלות שם ישיבת ב"ד הגדול בכל מקום בהר הבית ולא רק כשהן יושבין בלשכת הגזית, מהא דאיתא בגמ' (דף פח:) "אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל", וכתב הרמב"ם (פ"ג מהל' סנה' ה"א) וז"ל אבל בית דין הגדול היו יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים, ובשבתות וימים טובים היו יושבין בבית המדרש שבהר הבית עכ"ל. ומבואר שבשבת ויו"ט ב"ד הגדול היו יושבין בהר הבית ומ"מ חל עלייהו חלות שם ב"ד הגדול, ומוכח דחל חלות שם ישיבת ב"ד הגדול בכל מקום בהר הבית. ולפי"ז יוצא דלגבי חלות שם ב"ד הגדול דין מקום גורם תלוי בהר הבית, ואילו לגבי קיום מקדש דמושיבין הסנהדרין אצל המזבח בעינן דוקא ישיבת סנהדרין בלשכת הגזית.⁵⁸¹

footnotes: ⁵⁸¹ אמנם עיין ברש"י (ד"ה יושבין בחיל) וז"ל מפני שהעם רב ומקום צר להם בלשכה, אי נמי: שלא יהו נראים כיושבין בדין, שבלשכת הגזית היו דנים, וזה עיקר עכ"ל, ומשמע דבזה נחלקו ב' הלשונות ברש"י, דללשינא קמא ב"ד הגדול יכול לדון בכל מקום בהר הבית, ואילו הלישנא בתרא ברש"י ס"ל שדנים רק בלשכת הגזית בלבד.

משנה. באין לזה שעל פתח הר הבית, ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי. אם שמעו אמר להם, ואם לאו באין להן לאותן שעל פתח עזרה, ואומר כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך לימדתי וכך לימדו חבירי, אם שמעו אמר להם, ואם לאו אלו ואלו באין לבית דין הגדול שבלשכת הגזית, שממנו יוצא תורה לכל ישראל, שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה'.

והנה מפשטות לשון המשנה משמע דרק באין לפני ב"ד הגדול כשיש ספק לב"ד שבהר הבית ולב"ד שעל פתח העזרה, ואילו אם הורו ב"ד שבהר הבית או ב"ד שבעזרה ואמרו שיש להם קבלה בדבר אזי נקבעה ההוראה, ושוב אינו יכול לחלוק על דבריהם ואין באין לדון בפני ב"ד הגדול, דכבר נקבעה ההלכה ע"י ב"ד שבהר הבית או ב"ד שבעזרה כנגד דברי הזקן. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ח) וז"ל וכיצד דנין זקן ממרא, בעת שיפלא דבר ויורה בו חכם המגיע להוראה בין בדבר שיראה בעיניו בין בדבר שקבל מרבותיו, הרי הוא והחולקין עמו עולין לירושלים ובאין לבית דין שעל פתח הר הבית, אומרים להן בית דין כך הוא הדין, אם שמע וקבל מוטב ואם לאו באין כולן לבית דין שעל פתח העזרה ואומרים להם גם הם כך הוא הדין, אם קבלו ילכו להן ואם לאו כולן באין לבית דין הגדול ללשכת הגזית שמשם תורה יוצאת לכל ישראל שנאמר מן המקום ההוא אשר יבחר ה', ובית דין אומר להם כך הוא הדין ויוצאין כולן עכ"ל. ועיין בכס"מ שם שפירש דמש"כ הרמב"ם "אם שמע וקבל מהן מוטב" מקורו במשנה "אם שמעו אמרו להם" ובפשטות ר"ל דאם אותו ב"ד שמעו אותו דין אומרים להם הדין ופושטים את הספק, אבל מדברי הרמב"ם נראה שהוא מפרשה כך "אם שמעו זקן ממרא וקבלו לעשות כדברי אותו ב"ד אמרו להם סברתם". ומבואר מדבריו דלאחר שבא לב"ד שבהר הבית והם הורו שכך הדין אם עדיין חלק עליהם הזקן דאזי באין כולן לב"ד שעל פתח העזרה ואומרים להם הדין, ואם שמע וקיבל מהם מוטב ואם לאו באין לב"ד הגדול שבלשכת הגזית, ומשמע דיש אפשרות לזקן לחלוק על ב"ד שבהר הבית ושבעזרה, ורק אסור לו לחלוק על ב"ד הגדול שבלשכת הגזית. וצ"ע דהרי ביארנו לעיל דכל ג' בתי דין שבהר הבית הם ב"ד שנקבעו להוראה בכל דיני התורה, וא"כ היאך יכול לחלוק עליהם. וי"ל דאע"פ דיש לב"ד שבהר הבית ובעזרה כח הוראה בכהת"כ מ"מ אם הזקן טוען שהוא יודע את ההלכה וחולק עליהם בשעת הוראתם אזי בטלה ודאות פסקם בהמראתו, ולא חשיב הוראתם כפסק בתורת ודאי, ומשו"ה יכול הזקן לחלוק עליהם.

משנה. חזר לעירו, שנה ולמד בדרך שהיה למד פטור, ואם הורה לעשות חייב. שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון אינו חייב עד שיורה לעשות.

ונראה דאע"פ שב"ד הגדול הם קובעים את פירושי הלכות התורה והדרשות ללימוד ההלכות אף באופן שאין נפ"מ למעשה, וכמש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"א) וז"ל בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל עכ"ל, דמש"כ "הם עיקר תורה שבעל פה" ר"ל שב"ד הגדול קובעים את פירוש ההלכה והיאך לדרוש את התורה, ומש"כ "והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל" ר"ל שהן קובעים פסק הלכה למעשה, מ"מ נראה דהחיוב של זקן ממרא חל רק במי שחולק על הוראת ב"ד הגדול למעשה ולא על מי שחולק על פירושם של ב"ד הגדול בתורה, שכתב הרמב"ם (פ"א מהל' ממרים ה"ב) וז"ל כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון וגו', אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש עכ"ל, ומלשון הרמב"ם "כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנא' לא תסור", משמע דרק אם אינו עושה כהוראת ופסק דין של ב"ד הגדול אזי הריהו עובר בלאו דלא תסור וחל עליו חיוב זקן ממרא, אולם אם זקן חולק על ב"ד הגדול באופן שאינו לומד כפירושם בתורה ואינו מבטל את דעתו בחכמת התורה לדעתם ופירושם בתורה אינו עובר בלאו דלא תסור ואינו נעשה זקן ממרא. וזהו יסוד הדין שבמשנה "שנה ולמד בדרך שהוא למד פטור".

משנה. תלמיד שהורה לעשות פטור נמצא חומרו קולו.

ופרש"י (בד"ה תלמיד שהורה לעשות) וז"ל תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על בית דין שבעירו, ובאו לבית דין הגדול ושאלו, וחזר לעירו והורה כבתחילה פטור, שאין לסמוך על הוראתו, והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לבית דין וכו' עכ"ל. ובד"ה (נמצא חומרו קולו) כתב וז"ל חומר שהחמירו עליו שאינו ראוי להוראה עד שיהא בן ארבעים שנה, נעשה לו קל לפוטרו מן המיתה עכ"ל. ומבואר דרש"י מפרש דתלמיד שאינו ראוי להוראה היינו שאינו בן ארבעים שנה ואפילו אי הוי מופלא ומומחה לבית דין. אמנם עיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) וז"ל אין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין ויחלוק על בית דין בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת או בתפילין ויורה לעשות כהוראתו, או יעשה הוא על פי הוראתו ויחלוק עליהן והן יושבין בלשכת הגזית, אבל אם היה תלמיד שלא הגיע להוראה והורה לעשות פטור, שנאמר כי יפלא ממך דבר למשפט מי שלא יפלא ממנו אלא דבר מופלא עכ"ל. ומבואר דלהרמב"ם תלמיד שאינו ראוי להוראה היינו דלא הוי סמוך.

והנה יש לעיין מהי כוונת הרמב"ם במש"כ "עד שיהא חכם שהגיע להוראה סמוך בסנהדרין", דהרי הדין הוא שחל חיוב זקן ממרא אף כשחולק על סנהדרין הגדול בנוגע לדם או בנגע ולא רק כשחולק על דין נפשות וחבלות דבעינן סמיכה כדי להורות בהן, וא"כ צ"ע למה בעינן שיהיה חכם "סמוך בסנהדרין" כדי להתחייב משום זקן ממרא. וי"ל דשיטת הרמב"ם היא דסמיכה היא הלכה בהוראה ולא דין בב"ד⁵⁸², דפסק הרמב"ם (פ"ד מהל' סנהדרין ה"ח) וז"ל ויש להן למנות כל מי שירצו לדברים יחידים, והוא שיהיה ראוי לכל הדברים, כיצד חכם מופלא שראוי להורות לכל התורה כולה יש לבית דין לסמוך אותו וליתן לו רשות לדון ולא להורות באיסור והיתר, או יתנו לו רשות באיסור והיתר ולא לדון דיני ממונות, או יתנו רשות לזה ולזה אבל לא לדון דיני קנסות, או לדון דיני קנסות אבל לא להתיר בכורות במומין, או יתנו לו רשות להתיר נדרים בלבד או לראות כתמים וכן כל כיוצא בהן עכ"ל. וצ"ע דהרי דיני איסור והיתר וראיית כתמים לא בעינן ב"ד, וסגי ביחיד המורה הוראה וא"כ מדוע סובר הרמב"ם דיש סמיכה לחצאין וחלה סמיכה לגבי מקצת דינים. ומוכח דהרמב"ם סובר דסמיכה לא הוי הלכה בב"ד אלא בחלות שם הוראה, דבלי סמיכה לא חל חלות שם הוראה, כי בלי סמיכה דבריו אינם אלא כגילוי מראה מקום בעלמא, והסמיכה מהניא לשוויה להוראתו לחלות שם הוראה. ואף איסור והיתר וראיית כתמים צריכים חלות שם הוראה, ומשו"ה ס"ל להרמב"ם דחלה סמיכה לענין איסור והיתר ולענין ראיית כתמים בלבד. ולפי"ז י"ל דמשו"ה פסק הרמב"ם (פ"ג מהל' ממרים ה"ה) שאין זקן ממרא חייב מיתה עד שיהא חכם הסמוך בסנהדרין, דכדי להתחייב משום זקן ממרא בעינן שהזקן יורה הוראה כנגד דברי הסנהדרין, ואי לא הוי סמוך לא חל חלות שם הוראה על דבריו שאינם אלא כמראה מקום וגילוי מילתא בעלמא, ואין חיוב זקן ממרא חל במראה מקום ודיבור שכנגד הסנהדרין אלא בחלות שם הוראה כנגדם. ומשו"ה סובר הרמב"ם דתלמיד שהורה פטור דהיינו דיין דלא הוי סמוך מכיון דלא חלה על הוראתו חלות שם הוראה ופסק.

footnotes: ⁵⁸² וכן מוכח ממה שפסק הרמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ו) דגר צריך לטבול בפני שלשה, ומסתימת לשונו משמע דאין צריך לטבול בפני ג' סמוכים, ואפילו בזמן דאיכא סמוכים, ואע"פ דכתיב משפט לגבי גירות וצריך ב"ד לגירות לא בעינן סמוכים. ונראה דהיינו משום דסמיכה הויא דין בהוראה, ומאחר שאין בקבלת גרים חלות שם הוראה, דלא הוי אלא מעשה ב"ד בעלמא שהב"ד מקיימים את הגירות, משו"ה ס"ל דלא בעינן סמוכים. ועיין לעיל בשיעורים (דף ג. ד"ה רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא חד נמי כשר וכו' בענין שיטת הרמב"ם בדין דיין אחד אות א', וברשימות שיעורים למס' יבמות דף מה: ד"ה תוס' מי, ובקונטרס בענין גירות אות י"ז).

ובביאור מש"כ הרמב"ם "סמוך בסנהדרין" י"ל דר"ל דבעינן שיהא סמוך וראוי להוראה בכל דיני התורה דראוי להיות דיין בסנהדרין ואי הוי רק סמוך למקצת דינים לא חל בו דין זקן ממרא. ואע"פ דשיטת הרמב"ם (פ"ד מה' סנהדרין ה"ח) היא דחלה סמיכה לענין מקצת דינים י"ל דהיינו רק לגבי איסור דקללת דיין, אבל להימנות בסנהדרין בעינן שיהיה סמוך לכל דיני התורה, וחיוב זקן ממרא אינו אלא בדיין הסמוך לכל התורה כולה.