רש"י ד"ה והוא שנדור וכו'. ז"ל אלמא המתפיס בנדר הרי הוא בלא יחל כנדר עצמו ומדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, עכ"ל. אליבא דרש"י שולל רבא התפסה בנדרים כמו התפסה בשבועות, וכן כותב בד"ה תריץ (כ:) וז"ל מיתפס בנדר לאו נדר הוא וה"ד מיתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו עכ"ל ולכאורה יפלא שהרי דין התפסה בנדרים מפורש הוא בכמה משניות - עיין במס' נדרים (י:) "כאימרא כדירים כעצים כאשים כמזבח כהיכל כירושלים נדר באחד מכל משמשי המזבח אע"פ שלא הזכיר קרבן ה"ז נדר בקרבן". ואכן כבר הקשו התוס' כאן (כ ב, ד"ה אלא) על פרש"י מהתפסה בנזיר ובקרבן. ומטעם זה סבורים הרי"ף ותוס' דרבא מודה שיש התפסה בנדרים וחולק רק בהתפסה בשבועות, אך פרש"י טעון ביאור.

לשם ישוב שיטת רש"י נ"ל שהוא מבחין בין התפסה בנדרים בסוגיא דידן לבין התפסה שבמשניות שבמס' נדרים. במסכת נדרים מדובר בהתפסה בחפצא הקדושה בקדושה כקרבן כהיכל וכנזיר, ובכה"ג מודה רבא דיש התפסה. מאידך בסוגיא דידן שהוא מתפיס ביום שמת בו אביו ליכא חפצא של קדושה, ולכן סובר רבא דאין הנדר חל. ובזה חולק רבא על אביי אליבא דרש"י. אביי סובר שיש התפסת חפצא בחפצא גם כשאין חלות קדושה אלא איסורי חפצא בעלמא. אביי סובר שמשום כך יש התפסה ביום שמת בו אביו שמהוה חפצא של יום תענית עם איסורי תענית. וכן באיסורי חפצא בשבועה (לפרש"י הנ"ל) סובר אביי שיש התפסת חפצא בחפצא להשוות שבועה. רבא לעומת זה סובר שקיים דין התפסת חפצא בחפצא דוקא בחפצא של קדושה כקרבן ונזיר, ובהתאם לכך אין להתפיס חפצא בחפצא לא בנדרי תענית ולא בשבועות מאחר שאין בהם חלות קדושה אלא איסורי חפצא בעלמא.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (כ:) ברש"י ד"ה תריץ.

הסבר זה בשיטת רש"י יוצא לכאורה מהלכות נדרים להרמב"ן (ד. בדפי הרי"ף דפוס ווילנא) אחרי שמשיג באריכות על רש"י הוא מוסיף וז"ל ומתפיס בדבר הנדור ומתפיס בדבר שהוא למזבח כי הני תרוייהו חדא גוונא נינהו ומשום מתפיס בדבר הנדור הוא דחאיל עלייהו נדרא ולא קדושה חייל עלייהו ותנן נמי הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכו'. הרי שעלתה על דעתו, ההבחנה בין התפסה בקדושה לבין התפסה בדבר הנדור בעלמא שכנראה היא שיטת רש"י, אלא שדוחה אותה ממה שמצינו התפסה בנזיר אף שאין בו קדושת הקדש. אמנם הר"ן בפי' על הרי"ף לשבועות סובר שהתפסה חלה אך ורק מטעם התפסה בקדושה ונזיר שאני דנקרא קדוש, עיין בו.¹

footnotes: ¹ ועיין בשיעורים לקמן באריכות.

שם. תוס' ד"ה איסר מיתפיס בשבועה. ז"ל היינו איסור שלישי שהתפיס ככר שלישי בשני ואם אתה אומר מתפיס בשבועה דהיינו השני כמוציא שבועה מפיו דמי דהוי לגמרי כראשון אף לענין להתפיס בו חייב גם בשלישי ואם לאו פטור, מיהו הא פשיטא ליה שדינו כראשון להתחייב קרבן בשני, ורבא פליג עליה ופטור אף בשני עכ"ל. דברי התוס' לכאורה משוללי הבנה, הרי אביי סובר שיש התפסה בשבועות וא"כ מ"ש התפסת שלישי בשני דלא מהני' מהתפסת שני בראשון דמהני'.

ואמר הגר"מ זצ"ל שעלינו לחקור בהתפסה אליבא דאביי: האם מתפיסין באיסורי שבועה או"ד מתפיסין במעשה הפלאת השבועה. נ"מ בהתפסת ככר השלישי בשני. דהנה הככר השני אסור באיסורי שבועה מאחר שנתפס בראשון, ברם בככר השני לא היתה הפלאה ולא מעשה שבועת בטוי בעצמו כי עיקר ההפלאה היתה בככר הראשון בלבד, ולכן אם ההתפסה דשבועות אליבא דאביי חלה כהתפסה באיסורי שבועה גם השלישי נאסר כשמתפיסו בשני שהרי בשני יש איסורי שבועה. לעומת זאת אם ההתפסה דשבועות חלה דוקא בהתפסה בהפלאה ולא באיסורים דהא אינם איסורי קדושה שעושים חליפין כנדרים, (עי' בר"ן), אין השלישי נאסר מכיון דאין לשני הפלאת שבועת בטוי בעצמו אלא איסורים שחלו מכח מעשה שבועה. א"נ י"ל דבשבועות לכ"ע חל דין התפסה דוקא בהתפסה במעשה השבועה ולא בחלות האיסורים - מאחר שאינם הקדש ואינם איסורי חפצא אליבא דרוב הראשונים. אך ספק הגמ' אליבא דהתוס' הוא בדין מעשה הפלאה בככר השני: האם ע"י התפסת השני בראשון חל בשני מעשה הפלאה לעצמו ואפשר להתפיס השלישי בהפלאת השני, או"ד רק בראשון יש מעשה הפלאה שאוסר את השני כראשון ויוצא שא"א להתפיס שלישי בשני מאחר שאין לשני מעשה הפלאה לעצמו.¹

footnotes: ¹ עי' בס' ברכת שמואל מס' נדרים סי' ב'.

ונראה שכל זה בנוגע להתפסה בשבועות. אבל התפסה בנדרים הואיל וחלה מדין חליפי הקדש אליבא דהרבה ראשונים, (עי' בר"ן ולהלן בשיעורים) ליכא נ"מ בין הככר השני לככר השלישי ובשניהם חלה ההתפסה עקב שחלה עליהם קדושה ועושים חליפין.¹

footnotes: ¹ עיין בחידושי הרה"ג שלמה היימן זצוק"ל.

שם. שיטת הר"ן בהתפסה (עיין בר"ן על הרי"ף). הרי"ף פוסק כרבא דמתפיס בשבועה לאו כשבועה ומתפיס בנדר נדר. הר"ן מסביר את החילוק בין נדר לשבועה בכמה אופנים. בין היתר כותב: א) בנדרים יש איסורי חפצא להתפיס זה כזה משא"כ בשבועות; ב) בנדר עיקר הנדר הוא בהתפסה דהיינו התפסה בהקדש והיא מועילה מפני שקדש עושה חליפין. מאידך שבועות הואיל ואין בהן קדושה, אין בהן דין התפסה.

ויש להתעכב קצת על הסברו דהתפסה בנדרים היא מדין חליפין בהקדש. הרי בהקדש כשפודין אותו יוצא ההקדש הראשון לחולין והחליפין נכנסין לקדושה במקומו, ואילו בהתפסה בנדרים שניהם אסורים ואין ההקדש הראשון יוצא לחולין. ונראה להסביר דבריו ע"פ פסק הרמב"ם בפ"ד ממעילה הל"ח וז"ל: המוכר עולתו ושלמיו לא עשה כלום ודין תורה שיחזרו המעות חולין כמו שהיו עכ"ל. משמע שלר' יוסי הגלילי הסובר שהמוכר שלמיו קונה, דקדשים קלים ממון בעלים, אף שלא יצא הקרבן לחולין חלה קדושה על המעות. וחזינן שיש דין תפיסת דמים בהקדש בלי שיצא לחולין והוא מעין דין תפיסת דמים בעבודה זרה (בשם הגר"מ זצ"ל). (וכמו"כ כ' הרמב"ן בחידושיו לחולין (ד) ד"ה והא עיי"ש). והיא כוונת הר"ן בהתפסה בנדרים שהדבר הקדוש מתפיס קדושה על הנתפס בו בלי שיצא לחולין בעצמו.

אולם יסודו של הר"ן עדיין טעון עיון כי הוא ממשיך וז"ל ובנזירות נמי שייכא התפסה דאיסור קדושה הוא עכ"ל, והנה קדושת נזיר אינה עושה חליפין כי בדומה לקדושת כהן הרי קדושת נזיר קדושת גברא היא ואינה כקדושת הקדש דעלמא. ואם יסוד ההתפסה הוא חליפין והתפסת קדושה, למה תחול התפסה בנזיר, ודבריו צע"ג.¹

footnotes: ¹ עי' באור שמח לפ"ג מהל' נדרים הל"ג.

בכל זאת אליבא דר"ן כאן בשבועות עיקר הנדר הוא מדין התפסה ויסוד איסורו הוא איסור הקדש דחל דרך התפסה בחפצא דהקדש. ועל פי יסוד זה ביאר הגר"ח זצ"ל הא דאיתא במס' נדרים (לה.) שיש מעילה בקונמות שהוא משום שעיקר הנדר חל בהתפסה כדביאר הר"ן ומהוה חלות הקדש והתפסת החפצא בקדושה. אך ראשונים אחרים אינם מסכימים שעיקר הנדר הוא רק בהתפסה, ובכללם הר"ן עצמו שכתב אחרת מכאן בריש מס' נדרים (ב') וז"ל עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה וכו'¹ והעלה ר' חיים זצ"ל שלפי דעה זו יש שתי הלכות בנדרים: א) הלכה של נדר בדרך התפסה בהקדש, ונדר כזה חל מדין חליפי קדש ויש בו מעילה; ב) הלכה של נדר שחל שלא בדרך התפסה בהקדש המהוה איסור חפצא כשלעצמו ואין בו דין הקדש ואין בו מעילה. וכן יוצא מלשונו של הרמב"ם בפ"ד ממעילה הל"ט וז"ל: יש מעילה בנדרים כיצד האומר ככר זו עלי קרבן או הקדש ואכלה מעל וכו' ומשמע שהמעילה היא רק בכה"ג שנודר ע"י התפסה בהקדש, עיי"ש במל"מ. ואכן מהרמב"ם בפ"א מנדרים הל"ה, ו', ז' מוכח שיש נדר בלי התפסה בהקדש, אלא שהוא סוג נדר אחר מנדר ע"י התפסה בהקדש, בנדר שנעשה שלא בדרך התפסה בהקדש חלים איסורי חפצא שאינם איסורי קודש ואילו בנדר בדרך התפסה בקדש חלים איסורי קדש.²

footnotes: ¹ עי' במל"מ לפ"א מהל' נדרים הל"ז. ויתכן לתרץ סתירת הר"ן ולומר שסובר שעיקר חלות הנדר הוא מטעם התפסה בקדושה כמש"כ במס' שבועות אלא שבמס' נדרים מפרש שבמעשה הנדר אין נ"מ בין שהתפיס בפירוש או לא אלא שניהם עיקר מעשה נדר ולא ידות נדרים, כך אמר מו"ר מרן שליט"א. ² ודו"ק בר"ן נדרים (לה.) ד"ה יש מעילה בקונמות וז"ל האוסר דבר עליו בקונם ונהנה ממנו מי אמרי' דעשאו כקרבן וכו' ומשמעות דבריו שרק בהתפסה בקרבן או הקדש אמרינן יש מעילה. ועי' במנחת חנוך מצוה קכ"ז שמעלה דמתפיס בקדשים קלים ליכא דין מעילה בקונמות, וגם זה יהיה תלוי בשתי הדעות שבר"ן כדביאר הגר"ח זצ"ל, ועיין בגנזי הגר"ח סי' פ"ז.

דרך אגב, בדין יש מעילה בקונמות יש לעיין למי משלם המועל - לקדושת המזבח או לקדושת בדק הבית. ואומר הגר"ח זצ"ל שמסתבר שמשלם לבדק הבית כי אין בקונמות חלות קדושת הגוף כמו בקרבנות אלא קדושה מדין ממון הקדש וקנינו והיינו קדושת בדק הבית.¹

footnotes: ¹ ולכאורה בכך יש לבאר את ספק הר"ן בנדרים (לה.) ד"ה ולענין אי משתרי קונם לבתר דמעיל כהקדש שיוצא לחולין ע"י מעילה, כי דוקא קדושת דמים דבדק הבית יוצאת לחולין ע"י מעילה ולא קדושת הגוף דמזבח. אמנם מהדין שיש פדיון בקונמות (נדרים לה. מובא ברמב"ם פ"ד ממעילה הל"ט) מוכח כגר"ח זצ"ל שקונמות קדושת דמים הן כי בקדושת הגוף אין פדיון. ברם צע"ק מהגמ' בנדרים (פו:) וז"ל אמר רב אשי שאני קונמות דכי קדושת הגוף דמי וכדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ועיי"ש. ועיין ברשימות השיעורים לקמן (כב.) ד"ה יש מעילה בקונמות אות ד'.

ועיין בריטב"א (ג: - ד. בדפוס ווילנא על הרי"ף בנדרים) שמפרש המחלוקת בין אביי לרבא בדרך אחרת ודעתו שלכ"ע יש התפסה בשבועות וניתן להתפיס שבועה בדבר אסור. הוא חולק על שיטת הר"ן שהתפסה חלה מדין חליפי קודש וסובר שהתפסה חלה במעשה ההפלאה לשוייה שבועה ונדר ודומה לדין הידות, עיי"ש.