גמרא. בי"ד של מעלה אין מנקין אותו אבל בי"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו. נראה לבאר שר"ל שאף על פי שמלקות מכפרת חיוב כרת, שבועה שאני ואין לו כפרה למעלה ואפילו אחרי מלקות בבי"ד. וכ"כ הרמב"ם (בפי"ב מהל' שבועות הל"א - ב) וז"ל אע"פ שלוקה הנשבע לשוא או לשקר וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפקדון מביא קרבן אין מתכפר להן עון השבועה כלו שנא' לא ינקה ה' אין לזה נקיון מדין שמים עד שיתפרע ממנו על השם הגדול שחלל שנא' וחללת את שם ה' אלקיך אני ה', לפיכך צריך אדם להזהר מעון זה יותר מכל העבירות. עון זה מן החמורות הוא כמו שבארנו בהלכות תשובה. אע"פ שאין בו לא כרת ולא מיתת בי"ד יש בו חלול השם המקודש שהוא גדול מכל העונות, עכ"ל, ועיי"ש בראב"ד ובכ"מ.

בשיעורים למעלה (כ: ד"ה כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן) ביארנו שיש הבדל בין המחייב של שבועה לשעבר לבין המחייב של שבועה להבא כי בלשעבר עיקר האיסור הוא לא להוציא שקר מפיו והאיסור חל בעצם מעשה ההפלאה. ובכך דומה לשוא שאף עיקר האיסור בשוא הוא בגוף ההפלאה. מאידך בשבועה להבא חלין חלותי איסורי וחיובי מעשה בדומה לשאר איסורי תורה והאיסור נעשה במעשה העבירה אח"כ ולא בשעת ההפלאה. ולפי"ז מסתבר שמש"כ הרמב"ם כאן בהל' שבועות שהעוונות של שבועת שוא ושבועת שקר מן החמורות הן (ונ"מ אף בנוגע לד' חיובי הכפרה וכמו שכ' הרמב"ם בפ"א מהל' תשובה הל"ב) דהיינו דוקא בשבועת שקר לשעבר הדומה בעיקר איסורה לשוא כי יש בהן חילול השם הגדול בשעת הפלאתן. מאידך שבועה להבא דומה לשאר חייבי לאוין שבתורה ואינה מן החמורות. ברם ביארנו בשיעורינו למעלה (כ: ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות) שמשמע מהרמב"ם שמשווה שבועות להבא ולשעבר הדדי ודעתו שיסוד האיסור בכל שבועות בטוי אחד הוא והוא לא לשקר בשבועה. לפי"ז עיקר האיסור בשבועה להבא דומה לשבועה לשעבר ושתיהן מן החמורות הן. וכן איתא בתוס' לקמן (לו: ד"ה ה"ג בקונטרס) שאף שבועה להבא מן החמורות.

שם. גמרא. ושאין בו מעשה אין לוקין עליו. בענין לאו שאין בו מעשה עיין בחלק הענינים בסוף הרשימות.

שם. תוס' ד"ה חוץ מנשבע ומימר כו'. עיין בענין לאו שאין בו מעשה אות ו' - ח'.

ענין דין חצי שיעור

א