Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 23b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה דמוקי. וז"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה וכו' עכ"ל. לסברא זו חלה שבועה בין לא לאכול חצי שיעור נבלה ובין לאכול חצי שיעור. עיין לעיל בשיעורים (כא ב, ד"ה שבועה שלא אוכל וכו' אות ב') שהבאנו שכן דעת הרמב"ם בפ"ה משבועות (הל"ח). והסברנו שלשיטה וו ח"ש מהווה איסור בפני עצמו ואינו כלול בחלות שם האיסור של השיעור, משום כך שייך לישבע עליו לקיימו ולבטלו.
ברם בסוף התוס' הובאה דעה שבנשבע לבטל ח"ש אין השבועה חלה. ונראה לפרשה ע"פ פרש"י לקמן (כט.) ד"ה שבועה שלא נעידך וז"ל ביטול מצוה הוא היינו דבר שאי אפשר עכ"ל, כלומר שהנשבע לבטל את המצוה הוא בכלל הנשבע על דבר שאי אפשר לקיימו. לאור זה אף הנשבע לאכול ח"ש איסור הוא כמי שנשבע על דבר שא"א לקיימו שהרי השבועה לא תתיר לו לאכול את חצי שיעור האיסור (זאת אומרת אין בשבועה קיום עשה שעשיית השבועה תדחה איסור של ח"ש, כי אין בשבועות ביטוי אלא איסורים ולא קיום עשה, עיין בשיעורים בענין נדרי גבוה), והו"ל כנשבע על דבר שא"א לקיימו.
א"נ, לדעה זו ח"ש נאסר באותו שם איסור של השיעור וכשיטת הרמב"ן הנ"ל בשיעורים שם, והנשבע לבטלו הריהו כנשבע על השיעור עצמו. עוד י"ל ששיטה זו אינה מבחנת בין שם איסור תורה או איסור בעלמא שכן בכל אופן נחשבת שבועה לבטל את המצוה והוי' שוא, ולפיכך מי שנשבע לבטל איסור ח"ש נשבע לשוא. רק לענין איסור חל על איסור ניתן לומר שמכיון שהאיסור של ח"ש אינו איסור שלם חל עליו איסור שני שיש בו חלות שם דאורייתא, אך לענין נשבע לבטל את המצוה ליכא חילוק.
שם. בא"ד - ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש לר"ל עכ"ל. עיין במהרש"ל ובמהרש"א וקרני ראם. ונראה שכוונת המהרש"ל הוא שהדין של שלא כדרך אכילה דין הוא בצירוף שיעורין, אבל לר"ש המחייב מלקות בכל שהוא, גם שלא כדרך אכילה חייב.
והנה לפום ריהטא יש סתירה לדעת המהרש"ל מדברי הרמב"ם בפי"א ממאכ"א (הל"א - ב') שהשותה יין נסך כל שהוא לוקה מן התורה שכיון "שאיסור זה משום ע"ז אין לו שיעור שנאמר בע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם". ובפי"ד שם (הל"י) כתב וז"ל כל האוכלין האסורין אינו חייב עליהם עד שיאכל אותן דרך הנאה חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם לפי שלא נאמר בהן אכילה אלא הוציא איסור אכילתן בלשון אחרת בלשון בשול ובלשון הקדש לאסור אותן ואפילו שלא כדרך הנייה, עכ"ל, משמע איפוא שביין נסך שנאמר בו לשון אכילה ושתיה כדכתיב "אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם", למרות שחייבים עליו בכל שהוא, אין חייבים עליו אלא בכדרך הנאה.
ונראה שדעת המהרש"ל מתיישבת עם דברי הרמב"ם שכן מקורו של הרמב"ם שע"ז אינה צריכה שיעור הוא מקרא דלא ידבק בידך מאומה מן החרם, וכפי שיוצא ממתני' בשבת (צ.) וז"ל ר' יהודה אומר אף המוציא משמשי ע"ז וכו' לא ידבק וכו' עכ"ל, ר"ל אע"פ שלחיוב הוצאה צריך שיעור, שאני ע"ז, שלמדים מקרא שהחפצא דע"ז אינו נתפס בשיעורין. גם החולקים על רבי יהודה ומצריכים שיעור להוצאת ע"ז בשבת היינו משום שלדעתם אין ע"ז נתפסת בשיעורין לענין איסורי ע"ז, אבל בנוגע לשאר איסורים שבתורה שפיר נתפסת היא בשיעורין. מעתה, מאחר שאין הדין של כ"ש בע"ז דין איסור אכילה בלי שיעור כמו אכילה אליבא דר"ש אלא דין מסוים באיסור ע"ז בלי שיעור, יתכן שחל בו דין האכילה שבכל התורה כולה שרק כדרך אכילה שמה אכילה ושלא כדרך אכילה פטור, ודו"ק.
ועוד ניתן לומר שיסוד הדין שחייבים בע"ז על כל שהוא אינו שע"ז מופקעת מדין שיעורין אלא שחשוב כ"ש כשיעור ע"ז, ואף המהרש"ל שחייב על שלא כדרך אכילתן במקום שאין דין שיעור היינו אליבא דר"ש שאין לו דין שיעור כלל ומשום כך מחייב בשלכד"א. ואילו ביין נסך יש חלות דין שיעור של כל שהוא וכשיש חלות דין שיעור מחייבים דוקא בכדרך אכילה ושלא כדרך אכילתן פטור.
אמנם עלינו להסתפק בחיוב קונמות שאינו זקוק לשיעור וכנ"ל ברמב"ם (עי' בשיעורים לעיל כב.) מה דינם בשלא כדרך אכילה. ועי' בר"ן לנדרים (לה.) שהוא ספק הירושלמי מהו לחמם בו את ידיו. ועיין בשיעורים לעיל (בענין מעילה בקונמות דף כב. - כב:).