גמרא. מי שאיסורו משום בל יחל וכו'. וצ"ע שכן הלאו דבל יחל אינו מחייב קרבן וכפי שמוכח מנדרים ולמה סומך ר' יצחק את שיטת ר"י בקרבן שבועה לאיסור בל יחל.

ונראה שר"ל שלדעת ר"י המחייב של קרבן שבועה הוא חלול חלות של איסורים ולא הפלאה בשקר. משום כך מבחין בין להבא לבין לשעבר כי בלהבא חלים איסורים. ואילו בלשעבר ליכא חלות איסורים כי אם דין אמת ושקר בהפלאה עצמה. סימן לדבר בל יחל - כי בל יחל שייך רק בחלות איסורים וכשם שמצינו בנדרים והקדש, ואינו שייך להפלאה בשקר.

שם. גמ'. שהמעשה קודם לשבועה. יתכן שלפי ר' יצחק בר אבין שבועה להבא ולשעבר בשתיהן החיוב מטעם הפלאה בשקר - אלא שהוא מבחין בין לשעבר שהשקר נמצא כבר בשעת ההפלאה לבין להבא שרק אח"כ מתגלה הדבר למפרע שנשבע לשקר ובכך חולק על ר' יצחק שלדעתו בשבועה להבא יש חלות איסורים.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (כה.) ד"ה ושמואל אמר וכו' ובדף (כא:) ד"ה ר"ע בכל התורה כולה וכו'.

שם. רש"י ד"ה מאי מיעט מיעט מצוה. ז"ל דדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם עכ"ל. רש"י משוה את הנשבע לבטל את המצוה לנשבע בדבר שא"א לקיימו. וכבר ביארנו לעיל בשיעורים¹ שלדעת הר"ן שונה דין השבועה שא"א לקיימה מדין הנשבע לבטל את המצוה.

footnotes: ¹ בדף (כה.) ד"ה שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר.

אליבא דרש"י ממעטת הגמרא שבועת שוא מהפרשה שכן דין שבועת שוא נבדל לגמרי משבועת ביטוי כי בשוא ליכא דין אמת ושקר ואין בה חלות איסורים.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (כ:) ד"ה שיטת הרמב"ם באזהרות השבועות אות ב'.

שם. תוס' ד"ה מיעט דבר מצוה. ז"ל וצ"ל דשקולים הן וכו'. ויתכן שהגמ' מעדיפה המיעוט של שבועת שוא דוקא משום שבכך תתמעט שבועת שוא מכל הפרשה של ביטוי, שכן שוא מהוה חלות שבועה אחרת מביטוי וכנ"ל ברש"י. דין לאו והן ודין ליתא בלהבא לעומתה אינם ממעטים עצם חלות שבועת ביטוי כי אם מהווים פטורי קרבן, אמנם עיקר שבועת ביטוי חלה.

• שם. גמ'. האדם בשבועה פרט לאנוס. יש לחקור בדין האדם בשבועה פרט לאנוס האם יש חלות שבועה ואיסור אלא שנתמעטה מעונשים וחיובים או"ד ליכא כאן שבועה ועבירה כלל. הנה בעלי התוס' בד"ה את לבך אנסך מוכיחים שדין האדם בשבועה פרט לאנוס מפקיע את העבירה לגמרי ואין איסור כלל. אך הם מבחינים בין האדם בשבועה לבין האשה שנשבעה ושכפרה בממון בשוגג ונענשה, וז"ל דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו עכ"ל.

ונראה שדבריהם מתבארים בהתאם למה שהבאנו בשיעורים למעלה שלדעת הרמב"ם יש בשבועת הפקדון שני לאוים מיוחדים: "לא תכחשו" האוסר כפירת ממון בב"ד, ו"לא תשקרו" האוסר שבועת שקר על ממון שכפר בו. הלאוים האלו בלחוד מחייבים דין שבועת הפקדון, ואילו אותו המחייב של שבועת בטוי לשקר ליכא בשבועת הפקדון.¹

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (כה:) ד"ה שבועת העדות ושבועת הפקדון.

בקשר לדין "אנוס רחמנא פטריה" הוזכר למעלה בשם הגר"ח וצ"ל שהוא פטור עונשים אבל עבירה באונס עבירה היא.¹ הוא הדין בנוגע לעבירות בכל התורה כולה מלבד שבועת ביטוי. דין "האדם בשבועה פרט לאנוס" מפקיע עצם חלות השבועה מעיקרה וכאילו לא נשבע כלל, ויוצא שבשבועת ביטוי לשקר באונס ליכא מעשה עבירה. כן דעת התוס' שלפנינו והם מביאים ראיות וכמבואר בפנים. ונראה שדין זה תקף בשבועת ביטוי ואזהרתה "לא תשבעו בשמי לשקר", אך בנוגע לאזהרת שבועת הפקדון - "לא תשקרו איש בעמיתו" - דין האונס אינו מפקיע את העבירה מעיקרה אלא חל כפטור עונשים בעלמא וכדין האונס בשאר דיני התורה.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (כה.) ד"ה שבועה שלא אישן ג' ימים וכו'.

אמנם דבר זה דורש עיון שכן בב"ק (דף עט. ע"ש בתוס' ד"ה נתנו לבכורות בנו או לב"ח) קיימת מחלוקת ראשונים אם גזילה באונס שמה גזילה, ובשלמא אם גזילה באונס פטור אף הכופר בפקדון בשבועה באונס פטור, וכמו הגזלן באונס שפטור בעלמא, כי בלי המחייב של גזילה הכופר בשבועת הפקדון פטור, וכמו דמצינו בנוגע לכופר בשבועת הפקדון בקרקע שפטור מאחר שקרקע אינה נגזלת (ועי' לקמן לז:). אבל אם ננקוט שגזילה באונס שמה גזילה ומחייבת בתשלומין למה יפטר הכופר בפקדון שנשבע עליו באונס.

ונראה שעלינו להבחין בין הגונב או הגוזל בידים לבין הכופר בפקדון. אין להשוות גזילה בידים באונס ששמה גזילה ומחייבת להכופר בפקדון באונס. כפירת ממון חבירו מחייבת רק כשהכופר מתכוון בזדון לכבוש ממון חבירו ולעשקו, ולא כשכופר בממון חבירו באונס או בשוגג.

ראייה לכך נמצא בדין שהכופר במלוה כשר לעדות משום דאשתמוטי קא מישתמיט (ב"מ ה:), ופשוט שהגוזל בידים ומשתמט רשע הוא וחייב, ע"כ ששונה כפירת ממון שהיא מחייבת דוקא בכוונה לעשוק את חבירו ולכבוש ממונו אצלו, ולא בכפירת ממון כדי להשתמט או באונס או בשוגג. עקב כך הנשבע שבועת פקדון באנוס או בשוגג פטור. אך בנוגע להנ"ל יש לציין שבתוס' הרא"ש למס' גיטין (לה.) מבואר ש"האדם בשבועה פרט לאנוס" חל כפטור עונשים ולא כמפקיע של עצם העבירה של שבועת שקר לשעבר, וחולק על התוס' שלפנינו.

אמנם הרמב"ם עצמו תפס שיטה שלישית כפי שמפורש בדבריו בפ"ג מהל' שבועות (הל"א) וז"ל כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס הרי זה פטור מכלום, עכ"ל. הוא משוה איפוא כל השבועות באונס, בין שבועת ביטוי ובין שבועת הפקדון. לדעתו גזה"כ "האדם בשבועה" לא חלה בשבועת ביטוי בלבד כי אם בכל השבועות. נוסף לכך, מהרמב"ם באותו פרק משמע שדין "האדם בשבועה" מפקיע את השבועה לגמרי ואינו רק פטור עונשים, וכן יוצא ממה שכתב בסוף הל"א וז"ל לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין עכ"ל, כלומר שמותר לעשות כן ומשמע שה"ה בכל אנוס בשבועה. העולה איפוא שלרמב"ם "האדם בשבועה" חל כמתיר בכל השבועות.

לאור האמור עלינו לדקדק במש"כ הרמב"ם להלן בהל' שבועות (פ"ג הל"א) וז"ל ואחד הנשבע מתחלתו באונס כו' או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו או שהשביעו אנס עכ"ל. הנה הציור הראשון ואף הציור השלישי כשנאנס בשעת הפלאת השבועה, ויוצא כנ"ל שלשיטת הרמב"ם אין השבועות חלות כלל ומופקעות הן לגמרי. אך בציור השני שנאנס בקיום השבועה להבא צ"ע שכן בכה"ג הפטור הוא לכאורה מטעם אנוס רחמנא פטריה שהוא דין בכהת"כ ואינו מוגבל לשבועות, ולמה הביא הרמב"ם פטור זה כאן בהל' שבועות כהלכה מיוחדת בשבועות.

ומסתבר שכוונת הרמב"ם הוא בהתאם למבואר למעלה בשם הגר"ח זצ"ל שדין אנוס רחמנא פטריה בכהת"כ נבדל מדין האדם בשבועה פרט לאנוס. דין אנוס רחמנא פטריה בכהת"כ אף שפוטר מעונשים עכ"ז יש עבירה וחטא. "האדם בשבועה פרט לאנוס" לעומת זאת מפקיע את עיקר העבירה והחטא לגמרי. עקב כך קובע הרמב"ם בהל' שבועות את פטור הנשבע להבא ונאנס באי - קיום השבועה להורות לנו שאין חטא כלל.

היוצא מהנ"ל שלדעת הרמב"ם יש שני דינים בהאדם בשבועה: א) אנוס בשעת ההפלאה, ובזה אין ההפלאה חלה וכאילו לא נשבע כלל; ב) אנוס באי - קיום שבועה להבא אח"כ, וגם בזה אין חטא כלל.

ב

כתב רש"י (דף ל. ד"ה ואין חייבין) וז"ל אם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר עכ"ל. משמע שלדעת רש"י יסוד הפטור של "האדם בשבועה", הוא שהידיעה שהוא נשבע לשקר היא תנאי שתיחשב שבועת שקר ולכן מי שנשבע לשקר ודימה שהוא אמת אינו נשבע לשקר כלל. וכן עולה מלימוד התוספתא במכילתין (פרק ב', ד') "ונשבע על שקר", שכשסבור שנשבע באמת אינו נשבע לשקר כלל, ומשום כך פטור.

לפי הרמב"ם (פ"א מהל' שבועות הל"י וכן שם הלי"ג) לעומתו הפטור הוא מטעם אונס ומדין הפקעה מיוחדת וכנ"ל. וכן יוצא ממה שכתבו התוס' דגבי ממון שאני דמעיקרא הו"ל למידק שסופה לבא לידי שבועה, שכן מסתבר שפשיעתה לכתחילה מונעת הפטור וחלות ההפקעה דאנוס ו"האדם בשבועה". אולם אם נפרש כרש"י שמכיון שאינו יודע שנשבע לשקר הריהי שבועת אמת ע"פ דין מה לי שפשעה לכתחילה, והרי סוכ"ס בשעת השבועה אינה יודעת שמשקרת וחושבת שהיא שבועת אמת.

שם. גמ'. ואינו חייב על העלם חפץ. לדעת רוב ראשונים גזה"כ בעלמא היא שאינו חייב על העלם חפץ. אולם הרמב"ם (פ"ג מהל' שבועות הל"ט) כתב וז"ל אבל אם נשבע שלא יאכל פת חטים ואכל פת חטים על דעת שהוא פת שעורים הרי זה אנוס ופטור שהרי לא נעלמה ממנו שבועה ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו עכ"ל. לפי הרמב"ם העלם חפץ פטור מטעם אנוס.

שם. גמ'. בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו מהו. אליבא דשאר ראשונים איבעיא דרבא מובנת. הספק הוא אם העלמת שבועה מחייבת דוקא כשגורמת העבירה בלבד או"ד מחייבת בכל אופן,¹ אבל לא שיהיה העלם חפץ פוטר. אך לדעת הרמב"ם לכאורה תמוה, הרי דבר פשוט הוא שבשאר דיני התורה אם יחטא אדם כשהוא שוגג ואנוס בבת אחת דינו להיות פטור כי אנוס פוטר. ואף בהעלם זה וזה בשבועות מהראוי שיהיה פטור כדין אנוס בכהת"כ.

footnotes: ¹ עיין בתורת חיים דף י"ט. עוד יתכן שבחיובי קרבן מצוי דין העלמה וידיעה. ובהעלם זה וזה היתה העלמה מחייבת ומבחינת העלמה מהראוי שיתחייב, אלא שהידיעה המפרישתו מאיסור יוסדה אף בידיעה שאינה מחייבת וצ"ל פטור. ועולה איפוא שהספק הוא אם עיקר המחייב הוא העלמה או ידיעה, ואכמ"ל (בשם מו"ר שליט"א).

ונראה אליבא דהרמב"ם שאין העלם חפץ אונס גמור כבכל התורה כולה, אלא דין מיוחד של אונס בנוגע לשבועות. לכן שפיר י"ל שאין העבירה מופקעת אלא כשהיא מתייחסת להעלם חפץ בלבד ולא כשיש גם שם אחר של העלם שבועה שהעבירה מתייחסת אליו. ואמנם כן משתמע מלשונו (שם הל"י) שכ' "הרי זה כאנוס ופטור" ר"ל שאין כאן אנוס גמור דכהת"כ (ועיין שם בכ"מ הל"ח)

יוצא שלהרמב"ם קיימת שייכות בין גזה"כ "האדם בשבועה פרט לאנוס" לגזה"כ "בשבועה ונעלם אינו חייב על העלם חפץ" כי שתיהן מדין אנוס פטור. והנה לעיל (ד"ה האדם בשבועה פרט לאנוס) ביארנו שלפי הרמב"ם אנוס באי - קיום השבועה להבא דומה לאנוס בשעת ההפלאה - שאין מעשה עבירה כלל. ומבוארת איפוא ביתר עוז גזה"כ של העלם חפץ הבאה להשמיענו שאנוס בשעת אי - קיום השבועה מפקיע את העבירה לגמרי וכדין האדם בשבועה ואין לאנוס בשבועות אותו הדין כמו בכהת"כ ששם מהוה מעשה עבירה עם פטור עונשים וכפי שביאר הגר"ח זצוק"ל, ועיין למעלה בשיעורים.

בנוגע להעלם זה וזה בידו מבואר בראשונים שהמדובר במי שחטא בשתי העלמות שונות, דהיינו שנשבע שלא יאכל חטין ונעלמה ממנו השבועה בלבד ולא החפץ שסבר שנשבע שיאכל חטין וגם נעלם ממנו החפץ - שדימה שהיה בידו פת שעורים ונמצא בידו פת חטין. ספק הגמרא הוא האם העבירה מתייחסת להעלם השבועה בלחוד ויהיה חייב או שהיא מתייחסת להעלם החפץ ויפטר. ברם העלם אחד, שכולל בו השבועה והחפץ ביחד כגון ששכח שנשבע לגמרי (ודו"ק בסוגיא) ונעלמו ממנו איפוא בין השבועה בין החפץ בבת אחת, אינו ענין לגמ' דילן. אולם בדינו חלוקים הרמב"ם ורש"י. לדעת הרמב"ם בפ"ג משבועות (הל"י) בכה"ג פטור, ואילו רש"י (במס' שבת סט' ועיי"ש בתוס' ד"ה עד שישגוג בלאו שבה) מפרש שחייב.

נראה שפלוגתתם הוא בהתאם לשיטותיהם הנ"ל. אליבא דרש"י העלם חפץ אינו מחייב ואינו פוטר. ויוצא שכשיש העלם אחד שגרם לחטא והעבירה מתייחסת אליו דינו להיות חייב שכן בהעלם הזה מצוי גם העלם שבועה המחייב. אך לפי הרמב"ם מאחר שהעלם חפץ חל כפוטר מטעם אונס, בדין הוא שבהעלם אחד יפטר כי העבירה מתייחסת אף להעלם החפץ שחל כפוטר מטעם אונס, ודו"ק.