מתני'. שאני כהן. פי' רש"י (ד"ה שאני כהן כו') וז"ל שאין הענין מדבר אלא בכפירת ממון עכ"ל. יוצא שיוחסין נתפסין בחלות עדות - אלא שפטורין משבוה"ע כי אין עדותם עדות ממון. ועיין ברמב"ם (פ"כ מהל' איסורי ביאה הל"ב) הפוסק שכהן מיוחס הוא מי שהעידו לו שני עדים שהוא כהן בן פלוני כהן וכו' וסובר שלתרומה דאורייתא צ"ל כהן מיוחס. יש שפירשו שהוא מעלה ביוחסין וחומרא מדרבנן, אמנם מן התורה עד א' נאמן להחזיקו בכהונה. אולם לדעת הגר"ח זצ"ל הרמב"ם הצריך שני עדים מדאורייתא כי להחזיק גברא בכהונה הוא בכלל דבר שבערוה שטעון העדאת שני עדים. ונראה שממשנתינו ליכא הוכחה כלל - שהרי אף אם עד אחד נאמן מדאורייתא (שלא כגר"ח זצ"ל) עכ"ז כששנים מעידים חל שם עדות בהגדתם ואלמלא הצורך בכפירת ממון היו חייבים בשבועת העדות. (וכן מבואר במשנה ראש מס' מכות שיש הזמה בעדי בן גרושה ובן חלוצה כי עדות יוחסין חלות עדות היא)

ועיין בריטב"א (דף לג:, ד"ה אמר שמואל בבא בהרשאה) וז"ל וק"ל לגבי איש פלוני כהן מאי הרשאה שייך וכו' עוי"ל דאפי' מתניתין מוקים שמואל בבא בהרשאה לתבוע מנה לאיש פלוני כהן והוא טוען לו בב"ד שאינו כהן ושאין החוב עליו ועמד והשביע עדיו שיודעין שהוא כהן ופטורין דעל דבר של ממון השביעם עכ"ל. וקשה דבציור הזה שהוא דבר של ממון למה אמנם פטורים העדים. ומוכרח מזה דלא אזלינן בתר הפסד הממון בלבד, אלא בתר גוף וענין העדות, וחייב רק במין עדות שבגופה מהוה עדות ממון. ולפי"ז יל"ע בעדי קינוי שבאו לאחר שהעידו עדי סתירה וכפרו בעדותן האם נחשבין כעדות ממון וחייבין או"ד פטורים כי עדות קינוי לעולם לא נחשבת לעדות שבגופה מהוה עדות ממון, וצ"ע.

שם. מתני'. שהדליק גדיש בשבת וכו' פטורין.

מבואר במשנה שבמקום שיש דין קלבד"מ אין העדות חשובה לעדות ממון והעדים שכפרו פטורים משבוה"ע.

והנה שיטת רש"י בב"מ (דף צא.) ד"ה רבא אמר (ועיין בתוס' בב"ק (ע:) ד"ה אילו וכו') שבקל"מ חייבין לשלם לצאת ידי שמים ואם תפס התובע את הממון אין מוציאים ממנו. ויוצא, איפוא, אליבא דרש"י, שכפירת ממון הנרכש ע"י תפיסה אינה מחייבת בשבוה"ע.

ברם הרשב"א כתב (לעיל לא. ד"ה מ"ד מלך וכו') אליבא דרב פפא המחייב את המשחק בקוביא בשבוה"ע משום דמדאורייתא מחזי חזי ורבנן הוא דפסלוהו, שעדות המשחק בקוביא מועלת לענין שאם תפס התובע אין מוציאים ממנו. ועולה, לפי"ז, שלהרשב"א עדים הכופרים בממון הראוי לתפיסה חייבים בשבוה"ע - שלא כפרש"י.

אמנם יתכן שרש"י והרשב"א יסכימו לדינא. בציורו של הרשב"א תבע התובע ממון גמור אך העדות אינה מועלת כי אם לענין תפיסה - ולפיכך חייבים בשבוה"ע. ואילו בקלבד"מ עיקר הממון אינו חל אלא לענין תפיסה - ובכן העדים הכופרים פטורים.¹

footnotes: ¹ עיין בשב שמעתתא שמעתתא ז' פרק ג'.

שם. גמ'. ראיה בלא ידיעה. הריטב"א (כרמב"ן ועוד ראשונים) מבאר שהמחייב לשלם במנה מניתי לך בפני פלוני ופלוני וכו' הוא שהוחזק הנתבע כפרן כשבאו פלוני ופלוני והעידו. עיין בסוגיא להלן (לד. - לד:)

והנה הגמרא להלן (לד.) מניחה שראיה בלא ידיעה לא משכחת לה בעדי קנס - "מי לא בעי מידע נכרית בעל וכו'". ולפי הראשונים הנ"ל יפלא למה לא יתחייב קנס משום שהוחזק כפרן.

והנה יתכן שהמיעוט אשר ירשיעון אלקים פרט למרשיע את עצמו אינו ממעט מחיוב קנס רק הודאת עצמו אלא ממעט כל בירור חוץ מעדות. ובכן ניתן לחייב קנס רק כשעדים מעידים על עיקר המעשה המחייב את הקנס, אבל בהוחזק כפרן המחייב של התשלומין אינו העדות על המעשה אלא טענת התובע. בחיובי ממון אחרים אם הנתבע הוחזק כפרן אבד את נאמנותו והתובע נאמן וזוכה בתביעתו. ברם בנוגע לקנס אין הב"ד יכולים לגמור את דין הקנס לחייב תשלומי קנס כי אם ע"י עדות ולא בטענת התובע לבדה. משום כך אף שהוחזק הנתבע כפרן פטור מלשלם את הקנס.¹

footnotes: ¹ עיין בסוגיא בב"ק (לה:) שגובין משור תם בטענות של ברי ושמא, ולכאורה משמע שמחייבים קנס בטענות בלבד ובלי העדאת עדים. אמנם נראה שאין משם הכרח שי"ל שהיו שם עדים שראו את הנגיחה אלא שלא זיהו את המזיק, ודו"ק.

א"נ, התוספות לקמן (לד: ד"ה אתו סהדי) כתבו וז"ל דהכא דקאמר לא עברתי בצד עמוד זה משמע דבעי למימר דאם עברתי מעולם בצד עמוד זה אני חייב ולכך הוי כפרן בכל כשהעידו עדים וכו' עכ"ל. העולה מדבריהם שבהוחזק כפרן כוללת כפירתו הודאה שאם יימצא שקרן הוא מודה שחייב לשלם. עקב כך א"א לחייבו בקנס שהרי המודה בקנס פטור. (ועיין בריטב"א).

שם. גמ'. ראיה בלא ידיעה.

הודאת בעל דין מועלת בדיני ממונות אבל לא בדיני נפשות ומלקות. והרמב"ם כתב (פי"ח מהל' סנהדרין הל"ו) וז"ל גזה"כ היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא ע"פ שנים עדים וכו' הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג, וכללו של דבר גזירת המלך היא עכ"ל. ודברי הרמב"ם מפליאים כי אם המודה אינו נאמן משום שגזירת המלך היא ל"ל להוסיף שמפקפקים בהודאתו שמא נטרפה דעתו ורוצה להתאבד.

וביאר מרן הגאון רבינו משה זצוק"ל שאף שגזיה"כ פוסלת הודאת פיו בעונשי נפשות ומלקות מטעם שאדם קרוב אצל עצמו, אך בן נח הואיל ואין בו פסולי עדות כבישראל¹ בדין היה להאמין את הודאת פיו ולעונשו ע"י הודאתו. לכן הוסיף הרמב"ם עוד טעם שאין להאמינו פן מאבד עצמו לדעת הוא, ובכן גם בן נח אינו נאמן להעניש את עצמו. אך בחינוך² כתוב שבן נח אכן נאמן להעניש את עצמו ואינו מסכים עם דין הגר"מ זצ"ל אליבא דהרמב"ם.

footnotes: ¹ עיין ברמב"ם פ"ט מהל' מלכים הלי"ד. ² חינוך מצוה כ"ו, ועיי"ש במנחת חינוך, וכן משמע במכילתא סוף פ' בשלח.

ואולי אף בנוגע לישראל זקוק הרמב"ם לשני הטעמים לא להאמין את הודאת פיו לגבי עונשין, כי יתכן להאמין אדם על עצמו משתי הלכות: א) נאמנות של עדות; וב) נאמנות מיוחדת של הודאת בע"ד כמאה עדים דמיא. אשר לנאמנות של עדות כתב הרמב"ם שגזיה"כ היא לא להאמינו, ואשר לנאמנות המיוחדת של הודאת בע"ד נימק שאינו נאמן משום שחוששין שמא רוצה להתאבד.