Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 37a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו מהו.
בעיית רבנן דבי רבה דרושה ביאור, ובמיוחד מדוע לא העלו את ספקם בנוגע לשבוה"ע. אמנם רש"י (ד"ה הזיד בשבוה"פ וכו') ותוס' ד"ה הזיד וכו' יישבו כל א' בדרכו את הקושי האחרון. אך הרמב"ם בחר לו גישה אחרת בביאור ספקם של הרבנן דבי רבה, ולפיה תובן היטב ההבחנה בין שבועת העדות לשבועת הפקדון.
כתב הרמב"ם (פ"ט מהל' שבועות הלי"ד) וז"ל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד. שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן אבל לא במלקות שנאמר לאחת מאלה. במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע ואי אתה מחייבו בשני מינין עד שיהיה חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי עכ"ל. לרמב"ם גזרת הכתוב "לאחת מאלה" קובעת שהמחוייב בשבוה"ע פטור משבועת ביטוי ואינו לוקה משום הלאו של שבועת שקר המחייב מלקות בשבועת ביטוי בעלמא. ואליביה י"ל שלפיכך לא נסתפקו הרבנן דבי רבה במלקות בשבוה"ע מאחר שנתמעטה עקב גזה"כ ד"לאחת מאלה". שאלתם, איפוא, הועלתה רק ביחס לשבוה"פ לפי שהיא לא נתפסה בלימוד ד"לאחת מאלה".
ודומה, שההפרש בין שבועת העדות לבין שבועת הפקדון ניתן להבהיר בהתאם להבדל בעצם מהותם. הנה הרמב"ם כתב בפ"א מהל' שבועות (הל"ה) וז"ל שבועת הפקדון כיצד כל מי שיש ממון חבירו בידו וכו' ותבע ממנו ממון שיש לו בידו וכפר בו הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא תכחשו זו אזהרה לכפירת ממון. ואין לוקין על לאו זה. ואם נשבע לו על שקר על ממון שכפר בו הרי זה עובר בלאו אחר ועל זה נאמר לא תשקרו איש בעמיתו זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון. ושבועה זו היא הנקראת שבועת הפקדון עכ"ל. הרי לאזהרת שבועת הפקדון, כתב הרמב"ם לאו מיוחד "לא תשקרו". ואילו בשבועת העדות ליכא, לדעת הרמב"ם, לאו מיוחד (עיי"ש בהל' י"ב - י"ג), ולכאורה, אליביה, שבועת העדות מוזהרת בלאו "לא תשקרו בשמי לשקר" שהיא אזהרת שבועת ביטוי.
עולה, שלפי הרמב"ם גזיה"כ ד"לאחת מאלה" מגלה שהמחייב של שבוה"ע הוא אותו המחייב של שבועת ביטוי - הלאו דשבועת שקר - ובכן לא יתכן לחייב את המזיד שהתרו בו בין במלקות בין בקרבן שהרי מלקות וקרבן משום לאו אחד ועבירה אחת אי אפשר. ולפי שריבתה התורה זדון דשבוה"ע לקרבן פטרתו ממלקות. בשבוה"פ, לעומת זאת, עדיין ניתן להסתפק. הלא הקרבן בא מחמת הלאו המיוחד דשבוה"פ "לא תשקרו איש בעמיתו", ויתכן שבזדון ואתרו ביה ילקה אף מחמת הלאו השני שעבר עליו - לאו ד"לא תשבעו בשמי לשקר". משום כך שאלו רבנן דבי רבה שאלתם בשבוה"פ דוקא ולא בשבוה"ע.¹
footnotes: ¹ עיין בשיעורים לדף (לא.) ד"ה במאי קמפלגי.
והנה למסקנת הגמ' פסק הרמב"ם בפ"ז מהל' שבועות (הל"ח) וז"ל הנשבע שבועת הפקדון במזיד אעפ"י שנשבע לשקר והתרו בו עדים בשעת שבועתו אינו לוקה אלא מביא אשמו בלבד שהרי הוציאו הכתוב מכלל חייבי מלקות וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה כמו שביארנו עכ"ל. הרמב"ם למד את הפטור בשבוה"פ ממלקות עבור שבועת ביטוי מסברא "שהרי הוציאו הכתוב מכלל חייבי מלקות וכו'". אבל בנוגע לשבועת העדות (בפ"ט הל' י"ד) נקט הרמב"ם פסוק דלאחת וז"ל אבל המחויב בשבועת העדות אעפ"י שהוא נשבע על שקר ואע"פ שהוא מזיד אינו חייב משום שבועת ביטוי אלא משום שבועת העדות בלבד שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחייב בהמזיד כשוגג בקרבן ולא במלקות שנ' לאחת מאלה עכ"ל. וקשה למה בשבועת העדות נקט הרמב"ם קרא לפוטרו ובשבוה"פ פטרו מסברא.
ונראה מזה ששבועת הפקדון אינה חפצא של שבועת ביטוי כלל, דדין אשם גזילות מפקיע ואינה בכלל שבועת ביטוי, מה שאין כן בשבוה"ע שבעצם מהווה שבועת ביטוי. והראיה, שהרי קרבנה חטאת כמו שבועת ביטוי, ולכן בלי המיעוט דלאחת היתה מחייבת עוד מלקות משום שבועת ביטוי. מאידך בשבוה"פ התורה חידשה קרבן מיוחד - אשם גזילות - ומשום כך שבועת הפקדון מהווה שבועה אחרת משבועת ביטוי.
ועיין במנחת חינוך (מצוה רכ"ו) הדן האם בשבוה"פ עוברים על שני לאווין - על לא תשקרו ועל ולא תשבעו בשמי לשקר - או לא. ובאמת אליבא דהרמב"ם בספר המצוות עוברים על שני הלאווין, אך נראה שהוא דוקא לאזהרה, אבל בנוגע לעונשין - מאחר שהתורה חייבה שבוה"פ באשם - מהווה שבוה"פ חלות ומין שבועה אחרת ואינה נתפסת בחלות ובמחייב של שבועת ביטוי.
ב
ההבחנה הנ"ל (באות א') בין שבוה"ע לבין שבוה"פ היא אליבא דהרמב"ם, אבל רש"י ותוס' שאינם מבחינים כמוהו הציעו תירוצים אחרים ליישב למה לא שאלו רבנן דבי רבה את שאלתם אף בנוגע לשבוה"ע; עיין בדבריהם. משיטתם עולה שספק הגמרא אינו מחמת שבשבוה"פ יש לאו מיוחד כפי שסובר הרמב"ם שכן הספק נוגע ללאו של שבועת שקר בעצמו שחל בשבוה"פ כשם שחל בביטוי.
נראה שלדעתם הועלה ספק הגמרא משום שבשבוה"פ לא כתיב ונעלם גזה"כ שחייב קרבן אף בזדון. אך אינו דומה זדון בלי התראה לזדון עם התראה - כי כשעובר עם התראה הזדון יותר חמור. ובכן י"ל שנסתפקו אם חידשה התורה ששבוה"פ מחייבת קרבן בכל אופני זדון - בין בהתראה בין בלי התראה - או"ד חידשה התורה ששיעור השגגה של שבוה"פ הורחב עד שנכלל בה זדון בלי התראה, אבל מזיד בהתראה המהווה זדון חמור ביותר לא נכלל בחידוש דין הקרבן הזה ומחייב מלקות.
עוד מסתפק בגמרא אם חיוב המלקות מפקיע חיוב הקרבן או לא. ביאור הדבר כי חיוב המלקות חל בעיקר כעונש וחיוב הקרבן חל כמכפר, ונסתפקה הגמ' היתכן ששני חיובים שונים כאלו יחולו ביחד.
שם. ריטב"א ד"ה אמרוה רבנן
ז"ל דכי אמרינן דבתרי גופי פלגינן דבורא וכו' ה"מ היכא דההוא מידי דמסהיד ולא מהימן ביה הוה מלתא דמסהיד לחיובי נפשיה כההוא דאמר שרבעו לחבירו לרצונו דמסהיד אנפשיה לא מקרייא עדות אלא הודאה ולא שייך לומר בה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וכו' עכ"ל. קושיית הריטב"א יסודה בשיטת הראב"ד (המובאת ברא"ש מס' מכות פ"ק סי' י"ג - י"ד) שעל עצמו ליכא חלות עדות כלל ולפיכך נאמר בה פלגינן דיבורא. עיין בראשית שיעורינו למסכת (לעיל דף ל. ד"ה שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים).
בא"ד אין כאן עדות לחייב ממון כי הם לא באו להעיד עליו לחייב ממון שיתן לאותו פלוני קרובים אלא להתרות בו על העבירה ולסלקו מן השבועה וכו' עכ"ל. ר"ל שאין שתי העדיות - על הממון ועל המלקות עבור שבועת שקר - מצטרפות כלל ולכן לא אמרי' עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. ואילו ה"יש מי שתירצו" סובר שאף בכה"ג נאמר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה לפי שהעידו את שתי העדויות תוך כדי דיבור להדדי.