Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 38a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה אנסת וכו'. ז"ל וי"ל כגון שיחד לו בענין זה שיגבה מן הכלי כל מה שיחייבוהו בית דין עכ"ל. אמנם התוס' בכתובות חולקים על תירוץ זה ומקשים וז"ל וא"ת וכי נימא דסבר ר"ש דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דאפי' את"ל דאם אמר כלי זה יהא שלך אם ירדו גשמים היום דחשיב דבר בא לעולם היינו משום דכלי שניתן לו הוא בעולם וזכה בו למפרע כשירדו גשמים וכו' אבל הכא אין נותן לו הכלי מיד אלא שמייחדו לו לגבות הימנו קנס אם יתחייב כשיעמוד בדין והא לא בא לעולם הוא וכו' עכ"ל. לא נתברר בדבריהם יסוד מחלוקתם ונראה להסבירה ע"פ המבואר במס' ב"ק (סה.) שלדעת רב, משלם הגנב קרן כעין שגנב ותשלומי כפל וד' וה' כשעת העמדה בדין. פשטות דינו מורה שהמחייב של כפל - דהיינו קנס - הוא העמדה בדין בלבד ועד ההעמדה בדין ליכא חיוב קנס כלל. ברם הבחנה זו תלויה במחלוקת בין הראשונים.
ובתוס' שם (דף סו., ד"ה טלאים כדמעיקרא) מביאים את שיטת הר"י שלענין יוקרא וזולא שעת העמדה בדין לבדה קובעת את שיעור הקנס של כפל - בין לקולא ובין לחומרא. ומסתבר שלפי הר"י שעת העמדה בדין גרידא מחייבת את הקנס והכפל וקודם ההעמדה בדין אין חיוב קנס כלל. לעומת זאת אליבא דר"ת (דעתו הובאה בתוס' שם) לענין יוקרא וזולא משלמים תמיד לקולא, דהיינו ששמין את הכפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. ומסתבר שלדעת ר"ת יש שני מחייבים של כפל - שעת הגניבה ושעת העמדה בדין - ואין לשעה אחת יתרון חיוב על האחרת, ולפיכך משלם כפי השיעור הפחות שבשתיהן.
לאור זה עולה שלפי הר"י אין חיוב קנס חל כלל לפני העמדה בדין, כי שעת העמדה בדין לבדה מחייבת את הקנס. (וכ"כ התוס' בכתובות דף מב. ד"ה ר"ש וכו' בפירוש בשם הר"י וז"ל ואור"י וכו' דאינו מתחייב כלל אלא משעת העמדה בדין ואילך עכ"ל) ואילו אליבא דר"ת חיוב הקנס מתחיל משעת מעשה הגניבה שאף היא שעה המחייבת אך החיוב נגמר עם העמדה בדין.
אף ניתן לתלות את השאלה של חיוב קנס לפני העמדה בדין במחלוקת הראשונים שהובאה ברא"ש למס' ב"ק. בהקשר למבואר בגמ' ב"ק (דף טו:) שבתפס ניזק את השור התם שהזיק בבבל שאין שם ב"ד סמוך לא מפקינן מיניה, כתב הרא"ש (פ"ק אות כ') שנחלקו הראשונים אם דין התפיסה הזה תקנתא דרבנן או שמועיל מדאורייתא. מסתבר שאם תפיסה מועלת מן התורה חלים חיובי הקנס משעת מעשה הנזק. מאידך אם שעת העמדה בדין מחייבת לבדה מהוה תפיסה תקנתא דרבנן. עוד נ"מ אם תפיסה מועלת רק בשור תם או בכל חיובי קנס - שאם היא תקנה מיוחדת במזיק אינה מועלת בשאר קנסות ואם דין תורה הוא מחמת טיבם של חיובי הקנס שחלים משעת מעשה הנזק מועלת תפיסה אחרי מעשה המחייב בכל קנסות דאורייתא.
אף יתכן לתלות את השאלה בנוגע לשעת המחייב של קנס בסוגיא דלעיל (דף לג.) בנוגע למשביע עדי קנס, עיין בשיעורים שם.
בכך מוסברת המחלוקת בין התוס' בשבועות ובכתובות על אודות ייחוד כלי בקנס לפני העמדה בדין - אם מהוה קנין בדבר שלא בא לעולם או לא. אם חלים חיובי קנס לפני העמדה בדין - אף ייחוד כלי יכול לחול בשעתו לפני העמדה בדין ואינו ענין לדבר שלא בא לעולם. מאידך אם חיובי קנס אינם חלים כלל עד שעת העמדה בדין, מהוה ייחוד כלי לפני העמדה בדין קנין בדבר שלא בא לעולם.
אמנם יתכן שלדעת שתי התוספות מתחילים השעבודים לשלם הקנס משעת מעשה המחייב ואף לפני העמדה בדין, אלא שהמחלוקת ביניהן נוגעת לענין דין ייחוד כלי: האם יחוד כלי חל מדין שעבודים או מדין קנינים. אם חל מדין שעבודים יחול אף בשעבודי קנס לפני העמדה בדין. אולם אם יחוד כלי חל מדין קנין לא שייך שיחול לפני העמדה בדין - השעה שנגמרים חיובי הקנס - ולכן מהוה קנין בדבר שלא בא לעולם.
ברם הדיון בין התוס' הוא לשיטתם שפוסקים שכפירת שעבודים אינה מחייבת בשבועת הפקדון אלא אם ייחד כלי. הרמב"ם לעומתם, השמיט את הדין של יחוד כלי מהל' שבועות הפקדון ואליביה אין השאלה עולה בכלל.
ובנוגע ליחוד כלי עיין בגמ' בב"מ (דף מח.) שהגמרא דורשת יחוד כלי לשבוה"פ בתשומת יד, והגמרא מפרשת אליבא דר"ל ז"ל הב"ע כגון שנטלו ממנו וחזרו והפקידו אצלו, היינו פקדון, תרי גווני פקדון עכ"ל. יוצא איפוא שיחוד כלי חל מדין משכון.
קיימים שני דיני משכון: בשעת הלוואה ושלא בשעת הלוואה. משכון בשעת הלוואה חל מדין שעבודים ואילו משכון שלא בשעת הלוואה חל מדין קנין וכדמבואר בכמה מקומות בש"ס, עיין לקמן בשבועות (דף מד.) בשם ר' יצחק. והנה כדמבואר למעלה לא שייך חלות קנין בקנס לפני העמדה בדין ורק חלות שעבודים. ואם לדין יחוד לו כלי סגי בשעבורים בדומה לדין משכון בשעת הלוואה יחול דין יחוד לו כלי אף בקנס. מאידך אם דין יחוד לו כלי דורש קנין הדומה לדין משכון שלא בשעת הלוואה יחוד כלי לא יחול בקנס כי בנוגע לקנין הו"ל קנין דשלב"ל וכנ"ל.
והנה הסוגיה בב"מ דורשת יחוד כלי. ורש"י שם (בד"ה תשומת יד ובד"ה שיחד לו וכו') כ' שבלי יחוד כלי אין חיוב שבוה"פ, וכמו"כ כתבו תוס' שם (בד"ה תשומת יד וכו'). מאידך הרמב"ם משמיט דין יחוד כלי בחיוב שבוה"פ. ולכאורה מפרש את הסוגיה שם כמו הר"ח מובא ברמב"ן שיחוד כלי נאמר לענין חיוב והשיב את הגזילה. כי בנוגע למצות השבה בעינן דבר בעין ובלא"ה לא חל חיוב העשה, ואילו לחיוב שבוה"פ עצמה לא צריכים יחוד כלי.
אמנם עיי"ש ברמב"ן ובשיטה מקובצת שדנים הרבה בכך. ויש ראשונים שמפרשים שהסוגיה מחדשת שבכפירת ההלוואה לחודה חייב ואף בלי יחוד כלי. אלא שבמקום יחוד כלי חייב עבור כפירת הכלי ובלי כפירת עיקר ההלוואה. ועיין בשיטה המביא מהראב"ד שמקשה על פירוש זה וז"ל ותו קשה לי כי כפר נמי ביחוד הכלי מאי הוה והלא מודה בעיקר הוא שהרי אינו כופר בהלואה וכן בשעת השכירות ואיכא למימר דא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו וכשתבעו ממנו א"ל נאנסו ונשבע לו דלר' יוחנן ממונא קא כפר ליה שהרי אבדו מעותיו וכו' עכ"ל. וחידוש בראב"ד שיחוד כלי אינו דין משכון אלא אפותוקי מפורש שא"ל לא יהא לך פרעון אלא מזו ואינו יכול לגבות משאר הנכסים. והראשונים האחרים חלוקים עליו וסוברים שיחוד כלי חל מדין משכון וכנ"ל ולא מדין אפותוקי.
ובביאור תירוצם של שאר הראשונים המפרשים שמדובר בשכפר בכלי ולא בהלוואה והשיג עליהם הראב"ד למה יתחייב והלא לא הפסיד מהמלוה את מעותיו כי סוכ"ס יגבה ההלוואה מנכסים אחרים. ונראה שהם סוברים שהמחייב של שבוה"פ הוא מעשה כפירה המהווה חלות מעשה גזילה, ואף כשאין הפסד וגזילת ממון ממש. ועיין למעלה בשיעורים (לדף לז: תוס' ד"ה מיעט שטרות אות ג') ומה שהבאנו בשם הגר"מ הלוי זצ"ל בביאור שיטת הרמב"ם בשבוה"פ בשטר. וכן כפירת המשכון חשובה למעשה גזילה ומחייבת ואף בלי הפסד וגזילת ממון ממש.
ובכן אף מבוארת היטב את שיטת הרמב"ם המחייב שבוה"פ ואף בלי יחוד כלי כי הרמב"ם אינו דורש חלות גזל גמור והפסד ממון ממש כדי לחייב שבוה"פ אלא חלות שם מעשה גזילה. וכפירת החוב לדעתו חשובה בעצמה למעשה גזילה ואף בלי חלות גזילה ממש בחפצא. מאידך רש"י ותוס' סוברים ששבוה"פ מחייבת דוקא בגזילה גמורה עם חפץ הגזול ממש, ולכן הם דורשים יחוד כלי כדי לחייב שבוה"פ.
ב
בענין כפל כשעת העמדה בדין מהראוי להבהיר שיטת הרמב"ם בפ"א מהל' גניבה (הלי"ד) ז"ל גנב בהמה או כלי וכו' ובשעת הגניבה היה שוה ארבעה ועכשיו בשעת העמדה בדין שוה שנים משלם קרן כשעת הגניבה ותשלומי כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. היה שוה בשעת הגניבה שנים ובשעת העמדה בדין ארבעה אם שחט או מכר או שבר הכלי או אבדו משלם כפל או ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין. ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה עכ"ל. הרמב"ם פסק כר"ת במחלוקת הנ"ל שבגניבה דעלמא משלם כפל כפי השער הכי זול בין שעת הגניבה לבין שעת העמדה בדין. אך אם שחט או שבר או אבד את הגניבה בידים משלם כפל כשעת העמדה בדין ואפילו יותר מהשער של שעת הגניבה.
וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שלדעת הרמב"ם מעשה איבוד הגניבה בידים (שעת שחיטה, איבוד, ושבירה) מחייב כפל מחדש כי הוא מהוה מעשה גניבה המחייב כפל. ולפיכך יתכן שהגנב יתחייב יותר מכפי השווי בשעת מעשה הגניבה הראשון שכן יש מחייב חדש של גניבה בשעת איבוד החפץ. אמנם כשאין מעשה איבוד החפץ בידים אלא שנאבד מאיליו פסק הרמב"ם כר"ת שהגניבה הראשונה מצטרפת עם העמדה בדין לחייב כפל כפי השער הפחות בין שתיהן ומשלם כשער הזול.
ולכאורה יש להקשות למה לא יפטר גנב שאיבד את הגנבה בידים מכפל מדין גנב מן הגנב. ונראה שגנב מן הגנב הוא רק באיש אחר, ואילו בהלכת הרמב"ם אותו הגנב הראשון גנב שנית. ביתר ביאור: מעשה האיבוד והנזק שנעשה לבסוף נחשב כהמשך של הגניבה הראשונה ולתוספת גניבה המצטרפת עם הלקיחה והגניבה הראשונה. לכן לא חל הפטור של גנב מן הגנב שכן גניבה אחת היא שנמשכה במשך הזמן משעת הגניבה הראשונה עד שעת האיבוד לבסוף וחיוב הכפל הוא תוצאה מכל הגניבה הארוכה הזאת.