ענין שתי כסף

גמ' הטענה שתי כסף. ולהלן בסוגיא (דף מ.) ז"ל אמר רב נחמן בר יצחק אמר שמואל ל"ש אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא פרוטה חייב וכו' כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, עכ"ל.

א

בדין עד אחד שקם לשבועה חקר הגר"ח זצ"ל חקירה ידועה: האם עד אחד נאמן לענין השבועה (והשבועה באה להכחיש את נאמנותו) או"ד עד אחד מחייב שבועה בפני עצמו אך בלי חלות דין נאמנות. ואמר שמסתבר שתלוי במחלוקת הראשונים בנוגע לעד אחד המסייע את הנתבע אם פוטרו משבועה (עיין ברא"ש למס' ב"מ פרק קמא סי' ג'). אם עד אחד נאמן לחייב שבועה בדין הוא שיהיה נאמן אף לפטור. מאידך, אם עד א' אינו נאמן אלא מחייב בדין מיוחד יתכן שאינו פוטר משבועה.

ועיין בר"ן וברא"ש לסוגיין המצטטים מחלוקת הראשונים האם עד א' מחייב שבועה בטענת שמא או דוקא בטענת ודאי. ונראה שאם עד א' נאמן לענין שבועה מחייב הוא שבועה בלי טענת ודאי, שכן חלות נאמנותו דומה לנאמנותם של שני עדים בממון ואינה תלויה בטענת בעל הדין. לעומת זאת, אם עד אחד אינו נאמן לגבי שבועה אלא עדותו מועילה בתורת מחייב של שבועה יתכן שכדי לחייב שבועה זקוק העד לטענת ודאי של התובע שהתחזקה ע"י העדאת העד א'. הטענה איפוא מחייבת את השבועה, אבל העד לבדו בלי טענת ודאי אינו מחייב שבועה.

אף ניתן לתלות את ספק הגר"ח זצ"ל בדיון בש"ע (חו"מ ל"ד: כ"ז) כשכבר נשבע הנתבע והכחיש את העד, אם העד יכול להצטרף עם התובע לפסול את הנתבע לעדות. י"ל שאם עד א' מעיקרא נאמן, כשנשבע הנתבע מכחיש ומבטל את נאמנותו של העד ואין העד יכול להצטרף עם התובע לפסול את הנתבע - שכן עד מוכחש הוא. מאידך אם העדאת העד חלה רק בתורת מחייב של שבועה ולא כנאמן יתכן ששבועת הנתבע לא חלה להכחישו ולהפקיע את נאמנותו אלא לפטור את עצמו מתביעת התובע. ובכן אפשר לו לעד להצטרף ולהעיד אח"כ עם התובע לפסול את הנתבע לעדות אחרת כי מעולם לא הוכחש העד ונאמנותו לא נתבטלה.

בפשטות ניתן להוכיח כצד הא' של חקירת הגר"ח זצ"ל מהגמרא שלפנינו המחייבת שבועת עד אחד בפחות משתי כסף בדומה לנאמנותם של שני עדים בממון. מוכח, איפוא, שיש חלות דין נאמנות בעד א' כמו שיש לשנים, ולפיכך אינו נתפס בשיעורין של שתי כסף. השיעור של שתי כסף חל בחיובי שבועה עצמם. אולם מאחר שעד א' נחשב לנאמן נאמן הוא להעיד אפילו בפחות משתי כסף.

אמנם לפי"ז עלינו להתבונן למה לא תחול נאמנות של עד אחד לחייב שבועה בקרקע. ועיין בר"ן וברא"ש המביאים ירושלמי ששואל כך וז"ל והרי שנים מחייבין אותו קרקע, שניא היא שאין נשבעין על הקרקעות וכו' עכ"ל. (ועיין בדף מ. בתוס' ד"ה וכל מקום ודבריהם סתומים). ונראה שהירושלמי נתכוין לומר שאין להקשות מעדות עד אחד בקרקע כי החפצא של קרקע מופקע מחלות שבועה, ולפיכך גם עד א' אינו מהימן להחיל עליה שבועה. עד א' נאמן דוקא בנוגע לחפצא של ממון הנתפס בחלות שבועה, ואילו קרקע אינה נתפסת בשבועה והלכך אין עד א' נאמן בה. (ואין להקשות מגלגול שבועה כי הוא דין מיוחד ההופך אפילו קרקע לדבר הנתפס בשבועה. ויתכן שגלגול שבועה אינה שבועה בפני עצמה על קרקע אלא ששבועת הגלגול נכללת בשבועה שעל המטלטלין ונשבע שבועה אחת על המטלטלין ועל הקרקע ביחד. וכן משמע מלשונו של הרמב"ם (פ"א מהל' טוען הלי"ב) ז"ל ועד היכן כח גלגל עד שיאמר ובכלל שבועה זו שלא נמכרת לי בעבד עברי ועדיין עבדי אתה עכ"ל. ולכן אף שחפצא של קרקע דעלמא מופקעת משבועה היינו לבדה, ברם ביחד עם מטלטלין נתפסת בשבועה. עוד יתכן שקרקע מופקעת מחיוב שבועה, והראייה מהודה בקרקע וכפר בכלים שפטור כי אין קרקע מחייבת שבועה. אך אין קרקע מופקעת ממעשה שבועה, וגלגול אינו אלא מעשה שבועה ולא חיוב שבועה) מאידך, דין שתי כסף חל בנוגע למחייב של שבועה ולא כשיעור בחפצא של הממון הנתפס בשבועה, ולכן עד א', הפועל מדין נאמנות, מחייב שבועה אפילו בפחות משתי כסף.

והנה התוס' ד"ה אבל וכו' (דף מ.) מקשרים דין שמואל שעד א' מחייב שבועה בפחות משתי כסף לשיטתו שהטענה במודה במקצת צ"ל שתי כסף. אולם לדעת שהכפירה חייבת להיות שתי כסף אף שבועת עד אחד אינה חלה בפחות משתי כסף. וז"ל דשמואל דהכא לטעמיה דמחייב לעיל בכפירת פרוטה דכיון דמשתבע אפרוטה מוקמה קרא דאבל קם לשבועה בפרוטה אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום וכו' עכ"ל, ודבריהם טעונים ביאור.

ונראה שהתוס' ר"ל שלשיטת שמואל חל השיעור של שתי כסף במחייב של שבועת מודה במקצת ולא בחפצא של ממון הנתפס בשבועה, ובכן ניתן להבחין בין שבועת עד אחד לבין שבועת מודה במקצת. עד א' נאמן לשבועה ומחייב בתורת נאמנות, ולפיכך נאמן לחייב שבועה גם על פחות משתי כסף. מאידך, לרב הדורש שתי כסף בכפירת הטענה, שתי כסף הן דין בחפצא של הממון שנשבעין עליו - כלומר דלגבי שבועה פחות משתי כסף אינו ממון ואינו נתפס בשבועה - בדומה לקרקע. הלכך אף עד אחד אינו יכול לחייב בו שבועה כי אינו חפצא דממון הנתפס בשבועה.

בכך מוסברים גם סוף התוס' וז"ל אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום עכ"ל, ר"ל שאף שמואל יודה שקרקע מופקעת משבועה, ולכן אין נשבעין על הקרקעות אף במקום שקיימת העדאת ונאמנות של עד אחד. פחות משתי כסף לעומת זאת, נתפס בחלות שבועה, ועד אחד לכן נאמן לחייב שבועה בפחות משתי כסף.

ראייה לדבר ששתי כסף דין במחייב ולא בחפצא של שבועה - בניגוד לקרקע - נמצאת בשבועת הפקדון שנוהגת בפחות מב' כסף ולא בקרקע. הטעם לכך כי בשבועת הפקדון אין חיוב שבועה שהרי אף מי שקפץ ונשבע וכפר בפקדון חייב. ולכן שבוה"פ מחייבת אף בפחות משתי כסף. מאידך החפצא דקרקע מופקעת ממעשה שבועה ולכן שבועת הפקדון אינה נוהגת בקרקע. וכך נמי מוכח משיטת הראשונים המדמה קנס לקרקע שבשניהם אין דין שבועת הפקדון נוהג כי גם החפצא דקנס מופקע ממעשה שבועה כמו קרקע.

אכן אם ננקוט כצד השני בחקירת הגר"ח זצ"ל דהיינו שאין עד אחד נאמן לשבועה, ופועל כמחייב של שבועה בעלמא, עלינו לבאר את דין הגמרא שעד אחד מחייב שבועה אפילו בפחות משתי כסף. וי"ל שהגמרא הבחינה בין מחייבים שונים של שבועות. כלומר, דין שתי כסף חל במחייב של שבועת מודה במקצת כי שם נמצאת גזיה"כ "כסף או כלים מה כלים שנים אף כסף שנים" ואילו חיוב שבועת עד א' נלמד מקרא ד"לא יקום עד א' באיש לכל עון ולכל חטאת", ובמחייב הזה אין דין של שתי כסף.

ועוד יתכן שדין שתי כסף חל במחייב של שבועה התלוי בטענת ודאי כמו במודה במקצת שאין נשבעין שבועת מ"מ בטענת ספק. ואילו להרבה ראשונים עד א' מחייב שבועה בטענת ספק. ולכן אין דין של שתי כסף חל כי המחייב של שבועת עד אחד אינו תלוי בטענה. ונראה שכן מבואר אליבא דשמואל הסובר שהטענה במודה במקצת צ"ל שתי כסף. אמנם י"ל שה"ה אליבא דרב שאמר שהכפירה צ"ל שתי כסף, שיתכן שאין דינו חל בכפירה או בממון של השבועה, אלא חל בטענה. כלומר, שהטענה אחרי ההודאה במקצת צ"ל טענת שתי כסף. ולכן דין שתי כסף חל דוקא במודה במקצת המחייב שבועה ע"י טענה ולא בעד אחד המחייב שבועה בלי טענת ודאי, ודו"ק היטב.

ב

בר"ן לסוגיין מביא מחלוקת הראשונים אם חל דין שתי כסף אף בנוגע לשבועת השומרים. ויתכן לתלותה בדיון הנ"ל אם שתי כסף דין בטענה או בממון הנתפס בשבועה. שומרים נשבעים אף בטענת שמא. לכן, אם הטענה מזקיקה את שתי הכסף לא יחול בשבועת השומרים הואיל ואין צורך לטענה ליכא דין שתי כסף. מאידך, אם שתי כסף הן שיעור ממון הנתפס בשבועה אף שומרים אין נשבעין על פחות משתי כסף.¹ (אמנם שבועת עד אחד שונה משאר השבועות עקב גזיה"כ מיוחדת שכל מקום ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייב שבועה, ולפי"ז צ"ע מעד א' בקרקע).

footnotes: ¹ עיין בחידושי הרשב"א לסוגיין שמבאר ששתי כסף דין בכפירה ומאחר שבשומרים אין טענת ודאי השומר אינו חשוב לכופר בטענת המפקיד ומשו"ה אין בו דין ב' כסף. עוד ניתן לחלק בנוגע לשבועת השומרים ששיעור השבועה נקבע ע"י חלות דין השמירה עצמה. ומאחר שהשמירה עצמה חלה על שוה פרוטה ולא זקוקה לב' כסף ה"ה שבועת השומרים כי דיני השבועה חלים ביחד עם שאר דיני השמירה. עיין בחי' ר' אריה לייב סי' פ"ד.

ג

פסק הרמב"ם בפ"ד מהל' גזילה ואבידה (הל' י"ג) שאם עד אחד העיד שנכנס פלוני לבית חבירו שלא בפני בעל הבית ונטל משם כלים, ופלוני כפר ואמר לא נכנסתי לביתו ולא נטלתי כלום, הרי הוא נשבע שבועת התורה שלא לקח כלום מביתו ופטור. ואם פלוני טוען נכון שלקחתי אולם לקוח הוא בידי, הרי הוא מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע ומשלם. העולה מדבריו שעד אחד מחייב שבועה גם בלי טענת בעל הבית וודאית. ועיי"ש שהשיג עליו הראב"ד וז"ל זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול להשבע וכו' עכ"ל.

ועיין למעלה (באות א') שבארנו את מחלוקת הראשונים אם עד אחד מחייב שבועה בלי טענה או דוקא יחד עם טענה.

ברם לכאורה בפסקי הרמב"ם עצמם מצויה סתירה. הרי בפ"ה מהל' טוען ונטען (הל"ט) פסק וז"ל אין נשבעין על טענת חרש שוטה וקטן וכו' וכן אם כפר בכל ובא עד אחד והעיד לקטן אינו נשבע שזה עד אחד ואין שם תובע שתביעת קטן אינה תביעה גמורה וכו' עכ"ל, ומאחר שפסק שנשבעין שבועת עד א' לבעה"ב שלא גזלו אע"פ שטען בעה"ב טענת שמא מתבקשת השאלה למה לא ישבע לקטן אף שטענת קטן אינה טענה.

והנה הרמב"ם פסק מפורש ששבועת עד א' על ידי טענה היא באה, שכן לשונו בפ' י"א מהל' שבועות (הל' ה') שלשה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה ואלו הן מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המטלטלין שטענו ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, הרי אלו שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה. וכן שומר שטוען שאבד דבר שהפקידו אצלו או נגנב או מת וכיוצא בזה הרי זה נשבע מספק וכו' עכ"ל. בהתאם לכך העלה שאין נשבעין שבועת עד א' בתביעת קטן מאחר שאינו בר טענה. אמנם בגזל מבעה"ב קבע הרמב"ם שנשבע בטענת ספק כי עקב העדאת העד א' נהפכה תביעת בעה"ב מטענת ספק לטענת ודאי, שכן יכול התובע לומר לדידי נאמן העד, והו"ל בכך טוען טענת ודאי. ואילו הקטן, שאינו בר טענה כלל, אין העדאת העד יוצרת לו חלות שם טענה. משום כך אין נשבעין שבועת עד אחד בתביעת קטן.

ד

פסק הרמב"ם בפ' י"א מהל' שבועות (הל' ה') שנשבעין שבועת השומרים בטענת ספק. וכן פסק ששומרים נשבעים למפקיד קטן (פ"ב מהל' שכירות הל"ז) וז"ל קטן שהפקיד ביד גדול או השאילו הרי זה הגדול נשבע שבועת השומרים לקטן. הורו רבותי שאין זה נשבע בטענת קטן כדי שנאמר אין נשבעין על טענת קטן שכל השומרין שבועתן שבועת שמא היא עכ"ל. על פסק זה השיג הראב"ד וז"ל ורבותי הורו ואני מסכים עמהם שאינו נשבע כלל ואפילו היסת שאין נתינת קטן כלום ואם פקדון אין כאן שבועה אין כאן, ואפילו באבידה אינו דאבידה אתיא מכח בן דעת, ותמה על עצמך דכולה פרשתא עיקר בשבועת השומרים ועלה קאמר איש פרט לקטן, ועוד על ודאי שלו אין נשבעין על ספק שלו נשבעין עכ"ל.

הראב"ד חולק מכמה טעמים: א) אין נתינת קטן כלום ואינו שומר כלל. עיין במס' ב"ק (קו:) שמביאים דין אין נתינת קטן כלום בנוגע לטוען טענת גנב בפקדון של קטן שפטור. הרמב"ם כתב את הפטור הזה בטט"ג לקטן בפ"ד מהל' גניבה (הל"ט), וכפי הנראה לדעתו הוא פטור מיוחד בחיוב טט"ג, ואילו להראב"ד גזיה"כ "וכי יתן איש פרט לקטן" מפקיעה את כל חלות השמירה בפקדון של קטן. ב) גזיה"כ איש פרט לקטן מתייחסת לשבועת השומרים. ג) "על ודאי אין שלו נשבעין על ספק שלו נשבעין" (בל' תמיהה). בכך חידש לנו הראב"ד שאינו נכון לומר ששומר נשבע בלי טענה, אלא שבנוגע לחיוב שבועת שומרים טענת שמא של המפקיד שמה טענה. לכן, כשהמפקיד גדול ובר טענה מחייב הוא את השומר לישבע מחמת טענת שמא שלו. אמנם קטן, שאינו בר טענה כלל ואף אינו בר טענת שמא, אינו מחייב את השומר לישבע. להרמב"ם, לעומת זה, השומר מתחייב לישבע בלי טענה כלל, ולפיכך גם שומר של קטן נשבע. למעלה (באות ב') הוזכרה מחלוקת הראשונים אם שומרים נשבעים שבועת השומרים בפחות משתי כסף. וצדדנו שאם דין שתי כסף חלות בטענה המחייבת לא יחול בנוגע לשבועת השומרים, שכן שומרים מתחייבים לישבע אף בלי טענה. אך אם הוא שיעור שחל בחפצא של הממון הנתפס בשבועה אף שומרים לא ישבעו בפחות משתי כסף. ברם הרי מבואר שלדעת הראב"ד טענת שמא שמה טענה בנוגע לשומר. ויתכן כי הואיל ודין שבועת השומרים תלוי בחלות שם טענה (אף שהיא טענת שמא) זקוקה היא לשיעור של שתי כסף כדי לאשווי טענה.

הנה הראב"ד ערער על פסק הרמב"ם בשומר של קטן כי לדעתו שומרים דעלמא נשבעים בטענת שמא שכן בנוגע לשבועת השומרים טענת שמא שמה טענה. מאידך קטן אינו בר טענה כלל, אף לא בנוגע לטענת שמא, ולפיכך אין בכחו לחייב שומר בשבועה. ברם בנוגע לדין שתי כסף בשבועת השומרים העלה הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל' ו') וז"ל העיד עליו עד אחד אפילו לא כפר אלא פרוטה הרי זה נשבע שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכו' עכ"ל. ועל הלכה זו לא השיג הראב"ד ומשמע שקבלה.

למעלה (אות ב') הסברנו שאם ב' כסף דין בטענה, שומרים שחיוב שבועתם אינו זקוק לטענה נשבעים אף בפחות מב' כסף. הכרעה זו מסתברת אליבא דשיטת הרמב"ם ששומרים נשבעים אף בלי טענה - ונשבעים אף למפקיד קטן שאינו בר טענה כלל. אך לפי הראב"ד הסובר שגם שבועת השומרים באה מחמת טענה - כי טענת שמא שמה טענה בנוגע לשבועת השומרים, ולכן אין נשבעים השומרים בטענת קטן, קשה למה לא יחול שיעור ב' כסף בשבועת השומרים כשם שחל בשבועת מודה במקצת - שהרי שתיהן מתחייבות מחמת טענה.

ודומה שהראב"ד יבחין בין טענת ודאי לטענת שמא. אע"פ שבנוגע לשומרים טענת שמא דינה כטענת ודאי, בכל זאת דין שתי כסף לא יחול אלא במקום שזקוקים לטענת ודאי, כגון במודה במקצת. אבל לא בשבועת השומרים, שדי לה בטענת שמא. שיעור שתי כסף נאמר דוקא בשיעורין של טענת ודאי ולא בטענת ספק, ומאחר שטענת ספק מועלת לחייב שבועת השומרים אינה צריכה להיות טענת ב' כסף. א"נ להראב"ד ב' כסף הוא דין במודה במקצת בלבד משום שהוא שיעור בכפירה. שבועת מודה במקצת ע"י טענה וכפירה היא באה, וחלות שם כפירה מהווה גופו של המחייב של השבועה, ובכפירה חל שיעור ב' כסף. ואילו המחייב של שבועת השומרים אינו חלות שם של כפירה, ולפיכך אין בה השיעור של ב' כסף.

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל"ו) ז"ל העיד עליו עד אחד אפילו לא כפר אלא פרוטה הרי זה נשבע שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה וכו' וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה וטען שאבדה נשבע וכו' עכ"ל. הנה באותה הלכה שקבע הרמב"ם שאין שיעור ב' כסף חל בשבועת עד אחד, הוסיף "וכן בשבועת השומרים". ויש להתבונן, האם יש במלת "וכן" איזו משמעות ע"פ דין, כי לפום ריהטא שני דינים שונים ישנם כאן. דין עד א' שאינו זקוק לב' כסף הוא מגזיה"כ מיוחדת "שכל מי ששנים מחייבים אותו ממון אחד מחייבו שבועה", וכנ"ל, משום שעד אחד נאמן, ונאמנות אי אפשר להגביל לשתי כסף כי הנאמן נאמן בכל חפצא של ממון שבתורה. מאידך, שומרים נשבעים אליבא דהרמב"ם אף בלי מחייב של טענה (כגון בקטן) ובהתאם לכך ליכא דין שתי כסף בשבועת שומרים כי שיעור הוא בטענה.

על כן לכאורה נראה שלא נתכוין הרמב"ם לומר שיש כאן דין אחד, אלא ר"ל שאילו היה שעור ב' כסף שיעור בחפצא של הממון הנתפס בשבועה היה בדין שגם שבועת עד אחד ושבועת השומרים תהיינה זקוקות לשיעור ב' כסף. אמנם ממה שנפסקה ההלכה ששבועת עד א' חלה בפחות משיעור ב' כסף עולה ששיעור הממון הנתפס בשבועה אינו ב' כסף אלא השיעור פרוטה המהוה שיעור ממון בכהת"כ. עקב כך כתב הרמב"ם "וכן בשבועת השומרים אפילו הפקיד אצלו פרוטה או שוה פרוטה נשבע", כי שיעור פרוטה מהוה החפצא של ממון שנתפס בשבועה, והואיל ושבועת השומרים מתחייבת בלי טענה אין בה שיעור שתי כסף, וכנ"ל. אכן הרב המגיד (פ"ג מטוען הל' ו') מביא דעת הרמב"ן שאף שבועת השומרים זקוקה לשתי כסף. ויתכן לפרש שיטה זו ע"פ דרכו של הראב"ד שטענת שמא חשובה טענה בנוגע לשבועת השומרים, ודין שתי כסף חל בכל טענה שהיא אפילו בטענת שמא. עוי"ל שסובר הרמב"ן ששתי כסף דין בחלות חיובי שבועה מלבד בשבועת עד אחד, שכן חיוב שבועת עד א' תלוי בנאמנות העד ולא ניתן להגביל נאמנותו רק לממון ששוה שתי כסף ויותר.

אמנם שיטת הרמב"ם שבין שבועת עד אחד ובין שבועת השומרים אינן זקוקות לא לטענות ודאי ולא לשתי כסף. ובכן מסתבר שהרמב"ם סובר שדין שתי כסף הוא שיעור בטענת ודאי המחייבת שבועה כגון במודה במקצת. ואילו שבועות עד א' והשומרים מתחייבות בלי טענה, ולפיכך אינן זקוקות לשיעור שתי כסף. ויוצא איפוא שבמלת "וכן" השוה הרמב"ם שבועת עד א' ושבועת השומרים בהשוואה גמורה. ושיטתו נוחה מאד.

והנה הראב"ד הנ"ל (פ"ד מהל' גזילה הל' י"ג) משיג על פסק הרמב"ם שמשביעים את הנכנס לבית חבירו שלא בפניו ע"פ העדאת העד אחד, וז"ל זהו תימה ומאחר שבעל הבית לא היה שם איך יש כאן טענת ברי כדי שיהיה זה מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע, ואולי נאמר אחר שימצאנה בידו טענת ברי הוא אע"פ שלא ראה כשהוציא מביתו אלא שהעד מעיד, מ"מ מכל זה הדין גאון חולק עליו וכו' עכ"ל. סיום דבריו דורש ביאור שאם אח"כ ראה בעל הבית שהכלי שלו גזול בידי הנכנס לביתו למה אליבא דהגאון לא נחייבנו בשבועה, הרי יש לבעל הבית טענת ברי עם העדאת עד אחד.

ואולי מדובר בכגון שלא ראה התובע את הכלי קודם שטען הנתבע אלא אח"כ באופן שהנתבע טען אין חטפי ודידי חטפי, והלכך יכול התובע, שיודע שלא חטף את שלו, לטעון בבירור שגזל הנתבע ממנו שכן יש הודאת בעל דין על החטיפה. עולה שעקב הודאת הנתבע, טוען התובע טענת ברי. לפיכך חולק עליו הגאון כי לדעתו כל טענה מצד התובע שאינה וודאית בעצמה אך טענת הודאי מתהווה על ידי הודאת הנתבע לא שמה טענת ברי לחייב שבועה.

ונראה להוסיף שבשבועת מודה במקצת צריכה שתקדם טענה להודאה. דין זה מתפרש בשני אופנים: או שהוא דין מיוחד במודה במקצת, כי אלמלא כך אין הודאתו חשובה הודאה במקצת הטענה. או שדין הוא בכל השבועות, שחיוב השבועה צריך לחול תכף ומיד עם המחייב, דהיינו עם ההודאה במודה במקצת. ואילו בקדמה ההודאה לטענה לא יחול חיוב השבועה אלא לאחר זמן, ולא בשעת ההודאה, ולכן אינו חל. ה"ה לענין שבועת עד אחד, שהמחייב הוא העדאת העד, ובשעת העדאת העד עדיין חסרה טענה, אלא שלאחר הודאת הבע"ד שאמר אין חטפי ודידי חטפי נוצרה הטענה. והואיל ובשעת המחייב של העדאת העד שהיא עיקר שעת המחייב של השבועה חסרה טענה, סובר הגאון שהוא פטור משבועה אף שטען טענת ודאי אח"כ. ומעין דין קדמה הודאה לטענה במודה במקצת.

ה

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל"ז) ז"ל הורו רבותי שהנשבעין ונוטלין אינן צריכין טענת שתי כסף. ואני אומר שצריך הנתבע שיכפור בשתי מעין ואח"כ ישבע התובע בתקנת חכמים ויטול. שהרי הנשבעין בטענת ספק צריך שיהיה בניהם כפירת שתי מעין ואח"כ ישבע מספק עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל ומה יעשה השכיר העני שהשכיר עצמו במעה או בפונדיון ילך בפחי נפש. אבל הדמיון שדימה והלימוד שלמד מן הנשבעין בטענת ספק שהצריכו להם כפירת שתי כסף אינו דמיון כלל שזה נשבע להפטר ועל כרחו הוא נשבע וזה שנשבע ליטול מדעתו הוא נשבע כדי ליטול ואפילו על פרוטה ואולי אפילו היה שכרו פחות מפרוטה עכ"ל. קודם כל עלינו להתעמק במה שהעלה הרמב"ם ששבועת הנוטלין צריכה להיות בשיעור של שתי מעין כסף והסתייע מהנשבעין בטענת ספק כגון השותפין והאריסין והאפוטרופין והאשה, (עיין לקמן דף מה.) שנשבעין דוקא בכפירת שתי מעין כסף (וכמבואר בגמ' דף מח:, ועיין ברמב"ם פ"ט מהל' שלוחין ושותפין הל"א - ב'). והרי ביארנו אליבא דהרמב"ם ששומרים נשבעין על פחות משיעור ב' כסף משום שנשבעין שלא בטענה, שכן לדעתו דין ב' כסף חל רק בטענה המחייבת, וקשה, איפוא, למה יחול דין ב' כסף באלו הנשבעין בטענת ספק, והלא שבועתם אינה תלויה בטענה.

ועיין ברמב"ם (פ"ט מהל' שותפין הל"א) שכ' וז"ל ולמה תקנו חכמים שבועה זו מפני שאלו מורין לעצמן שכל מה שיקחו מנכסי בעל המעות ראוי הוא להם מפני שנושאין ונותנין וטורחין. לפיכך תקנו להם חכמים שחייבין שבועה בטענת ספק כדי שיעשו כל מעשיהן בצדק ואמונה עכ"ל. ולפי"ז ניתן להציע שבאופנים האלה מהווה טענת ספק חלות של טענה מדרבנן וכאילו טוענים טענת ודאי. סמוכין לכך מהוראת רבותיו של הרמב"ם (שם הל"ג) וז"ל מכאן הורו רבותי שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת שמא שהרי אינו יודע הדבר שחשדו בו אביו בודאי כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף עכ"ל, מכאן שאין נשבעים בטענה בעלמא כי אם בטענת ספק של חשד, כלומר שהחשד מהוה טענת ודאי מדרבנן. הלכך שפיר חל השיעור של ב' מעין כסף. ואף שהרמב"ם חולק על רבותיו כפי שכתב שם ז"ל ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לדון שהרי היורשין משביעין את האשה שנעשת אפוטרופא בחיי בעלה עכ"ל, נראה שאין זה פירכא כי הוא מדין טענינן ליורש וכאילו אביהם קיים וטוען טענת חשד שחלה ע"פ דין כטענת ודאי מדרבנן.

והנה אחת מטענותיו של הראב"ד על הרמב"ם היא ששיעור ב' כסף שייך דוקא בחיובי שבועה שנשבע להפטר ושבע"כ נשבע ואילו נשבע ונוטל אינו מוכרח לישבע אלא נשבע מרצונו כדי ליטול. ומאחר שיש לו זכות לישבע וליטול, למה לא ישבע בפחות משתי מעין כסף ואפילו על פרוטה.

ונראה שהרמב"ם יחלוק על הראב"ד בעיקר הבנת תקנת החכמים של הנשבעין והנוטלין. אליביה עיקר התקנה היתה חיובי שבועה שחלים על השותף והאריס והנתבעים האחרים שמחוייבים לישבע אך החכמים הפכו את השבועה מעליהם ונתנוה על התובע שישבע ויטול. ואמנם חיוב שבועה חל על הנתבע, אלא שקיום השבועה בא בפועל על ידי התובע, ולפי זה מוסבר הצורך בשיעור שתי מעין כסף.

אלא שעדיין נשאר לבאר מהי כוונת הרמב"ם בהוכיחו את דינו בנוגע לשבועת הנוטלין (שכיר נגזל ונחבל ושכנגדו חשוד על השבועה וחנוני על פנקסו, עיין לקמן דף מז:) מהנשבעין בטענת ספק. ויתכן לפי פשוטו שנתכוין הרמב"ם להוכיח ששיעור ב' כסף חל אף בשבועות המשנה, ולא בשבועות דאורייתא בלבד. עוד יתכן שרצה לדמות שבועת הנוטלין לנשבעין בטענת ספק, כי שתיהן שבועות המשנה הן וכשם ששבועת הנשבעין בטענת ספק מהווה חיובי שבועה שחלין מעיקרא על הנתבע, הוא הדין שבועות הנוטלין שחלות מעיקרא כחיובי שבועה על הנתבע, אך החכמים סילקו אותן ממנו והטילו אותן על התובע לישבע וליטול ומאחר שמעיקרא חל חיוב שבועה על הנתבע גם הדין של ב' כסף חל.

ברם יתכן ביאור אחר בשיטת הרמב"ם. ונ"ל ששבועה תצויר בשתי דרכים: א) שבועה לישבע עבור ממון; ב) שבועה לישבע עבור בעין. ובכן במקום שהשבועה חלה עבור ממון זקוקים לשיעור ב' כסף. ואילו כשהשבועה חלה עבור בעין לא צריכים שיעור ב' כסף ודי בבעין ששוה פרוטה. וככה פסקי הרמב"ם נכונים וכדמבואר.

הרמב"ם פסק ששבועת מודה במקצת, שבועת הנוטלין, ושבועות הבאות בטענת ספק זקוקות לב' כסף כי כל השבועות האלה חלות עבור ממון, ובממון נקבע שיעור ב' כסף. מאידך פסק הרמב"ם ששבועת עד אחד ושבועת השומרים אינן זקוקות לשיעור ב' כסף כי שתי השבועות האלו חלות עבור בעין. בשבועת עד א' זה כך שהרי העד אינו בא להעיד על חיוב ממון דוקא אלא אף על החפצא של בעין שנמצא בידי הנתבע, ושבועת הנתבע חלה עבור הבעין כדי להכחיש את העדאת העד. ה"ה בשבועת השומרים. הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' שאלה ופקדון (הל"א) וז"ל המפקיד אצל חבירו בחנם ונגנב או אבד הרי זה נשבע ונפטר וכו' ומגלגלין עליו בתוך השבועה שלא פשע אלא שמר כדרך השומרין ולא שלח בו יד ואחר נגנב וכו' עכ"ל. עיין במפרשי הרמב"ם (בלחם משנה שם) שמדייקים שאליבא דהרמ"ם עיקר שבועת השומרים היא השבועה עבור הבעין של הפקדון שאינו ברשותו וששאר השבועות שלא פשע בו ושלא שלח בו יד באות בגלגול. ומאחר שעיקר שבועת השומרים חלה עבור הבעין השיעור של ב' כסף לא חל כי השיעור הזה חל דוקא בשבועות עבור ממון כמו בשבועת מודה במקצת.

אשר לספקו של הראב"ד אם השכיר נשבע ונוטל אפילו על פחות מפרוטה, עלינו להבינו ע"פ ההנחה שאמנם פחות משו"פ ממונו של השכיר אך אין ב"ד נזקקין לגבות פחות משו"פ. וזהו הטעם בעלמא שאין נשבעין על פחות משוה פרוטה כי כל עיקר חלות דין שבועה בעלמא הוא או שישבע המחויב בב"ד או שישלם ע"פ בי"ד מדין כל מי שאינו רוצה לישבע משלם. ועולה שעל פחות משו"פ שאין בי"ד גובין את הממון אינו חייב לישבע. ברם שבועות הנוטלין שונות מאלו שנשבעין ונפטרין כי אין בשבועות הנוטלין אליבא דהראב"ד חיובי שבועה אלא זכות שבועה, שע"י השבועה זוכה בממון. לפיכך ניחא לו שהשכיר ישבע אפילו על פחות משוה פרוטה. אך הראב"ד מסופק אם גם בשבועות הנוטלין קיים דין של שוה פרוטה שמהוה אולי שיעור בחפצא של ממון הנתפס בשבועה ומאחר שאין בי"ד נזקקין לגבות פחות משוה פרוטה גם אינם מזקיקים עליו שבועת הנוטלין שכן פחות משו"פ אינו ממון שנתפס בשוה"ד.

אולם משמעות דברי הראב"ד נראה שאינו מסופק בכל הנשבעין ונוטלין כי אם בשכיר בלבד. וכן מורה תחילת ההשגה - "ומה יעשה השכיר העני וכו'". ויתכן שספקו של הראב"ד רק בשכיר כי הואיל והשכיר את עצמו עבור ממון מעט הרי המעט הזה חשוב אצלו וראוי לו לישבע עליו. והלא עיקר הדין דב' כסף הוא שיהיה השבועה בדבר חשוב כמבואר בגמרא, ולשכיר אף פחות מב' כסף ואפילו פחות משו"פ דבר חשוב הוא כי עבורו השכיר את נפשו. ויוצא שהספק הוא, האם התקינו החכמים שלא להטיל על שבועת השכיר את שיעור דבר חשוב של ב' כסף שחל בשאר השבועות, או"ד וויתרו גם על השיעור של חשיבות ממון בכהת"כ, דהיינו אף על פחות משוה פרוטה.

לאור זה מוסבר פסק הרמב"ם בפרק י"א מהל' שכירות (הל' ט) וז"ל ולכל הנשבעין אין מקילין חוץ מן השכיר שמקילין עליו ופוחתין לו תחילה ואומרים לו אל תצער עצמך השבע וטול אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעה"ב אמר נתתיה לא יטול אלא בשבועה וכן כל הנשבע ונוטל אפילו לא יטעון אלא פרוטה אחת לא יטול אותה אלא בשבועה כעין של תורה עכ"ל. ונושאי כליו של הרמב"ם נדחקו מאד ליישב את הלכותיו שלכאורה סותרות אהדדי, שהרי בהלכות טוען ונטען (פ"ג הל"ז) פסק ששבועות הנוטלין מזקיקות ב' כסף. ואחר העיון נלע"ד כפירוש ה"ה שהרמב"ם אכן הבחין בין שכיר לשאר הנשבעין ונוטלין והוא כסברת הראב"ד הנ"ל שהשכיר החשיב אף ממון פחות מב' כסף ולפיכך נשבע עליו.

אשר לשבועת השכיר עיין ברמב"ם (פי"א מהל' שכירות הל"ו) שלפי גרסתנו (עיין שם בכ"מ) אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל, והראב"ד השיג עליו וז"ל אין הדעת מסכמת על זה שנמסור שבועה לקטן אלא ישבע בעה"ב ואע"פ שאין תביעת קטן כלום עכ"ל. ונראה שהרמב"ם מדבר במופלא סמוך לאיש ששבועתו שבועה. וע"ז חולק הראב"ד וסובר כי אע"פ שלענין הפלאה דינו כגדול עכ"ז בנוגע לדיני ממונות הרי הוא כקטן. הלכך אף שמצויה חלות דין שבועת ביטוי בקטן כשהוא מופלא סמוך לאיש, בכל זאת שבועת הדיינים אינה חלה כי אם בגדול. ברם יתכן שלדעת הרמב"ם אין תקנת חז"ל בשבועת שכיר מזקיקה שבועת הדיינים דוקא, אלא די בשבועת ביטוי בלבד. ואע"פ שבמקום שהשכיר יכול לישבע שבועת הדיינים, כגון בגדול, שבועת דיינים מעכבת, מ"מ בשכיר קטן שא"א לו לישבע שבוה"ד עיקר התקנה היתה שיטול בשבועת ביטוי בלבד (עיי"ש במגיד משנה). לאור זה מוסבר שפיר למה שבועת השכיר מועלת בפחות משתי מעות כסף, כי כאשר א"א לו להשבע שבוה"ד נשבע ונוטל שכרו בשבועת ביטוי.

ו

יש לחקור בדין אין נשבעין על הקרקעות (לקמן במשנה דף מב.) אם עיקר הדין הוא שאין קרקע מחייבת שבועת הדיינים או"ד שאין קרקע חפצא של ממון שנתפסת בשבועת הדיינים. ניתן להביא סמוכין לכאן ולכאן:

א) שבועת עד א', שחלה על פחות מב' כסף ולא על קרקע; משמע שקרקע הופקעה מלהיות החפצא של שבועה. מסתבר שב' כסף דין במחייב של שבועת הדיינים הבאה מחמת טענה. הלכך עד א' המחייב שבועה מדין נאמנות של עדות, ולא מחמת טענת בעל דבר, מחייב שבועה אף בפחות משתי כסף (ועיין למעלה בשיעורים שהארכנו בזה). החפצא דקרקע לעומת זאת, אינה בת שבועה, ומשום כך אף שבועת עד אחד אינה חלה בקרקע.

ב) מדין גלגול שבועה. כשנשבעין על מטלטלין מגלגלין שבועה אף על קרקע (המשנה לעיל דף לח:) ומשמע שדין הקרקע חל במחייב של שבועה. אף שקרקע בעצמה אינה מחייבת שבועה עכ"ז כשמטלטלין מחייבין שבועה שפיר נתפס אף הקרקע במעשה וחלות השבועה. ולפיכך מגלגלין שבועה על הקרקע. (עיין למעלה אות א)

ג) מדין מודה בקרקע וכפר במטלטלין פטור משבועת מודה במקצת משמע שקרקע מופקעת מהמחייב של שבועת מודה במקצת. שהרי כאן לא חלה השבועה על קרקע ואין הקרקע החפצא של ממון השבועה. ובכל זאת אין נשבעין משום שקרקע אינה יכולה לשמש כמחייב של שבועה.

ד) בהקשר למשנה בכתובות שהפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה מובא שם בגמ' (פז:) וז"ל סבר רמי בר חמא למימר שבועה דאורייתא דקא טעין מאתים וקא מודה ליה במאה, הויא ליה הודאה במקצת הטענה וכל המודה במקצת הטענה ישבע. אמר רבא שתי תשובות בדבר, חדא דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין והיא נשבעת ונוטלת, ועוד אין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות. אלא אמר רבא מדרבנן עכ"ל. מבואר בגמרא שאע"פ שאין נשבעין שבועת התורה על הקרקע מ"מ נשבעין שבועת המשנה על הקרקע. ובכן מתמיהים דברי הרמב"ם בפ"ה מהל' טוען (הל"א) שאין נשבעין מן התורה על הקרקע על השטרות ועל ההקדשות ומסיק בסוף ההלכה וז"ל ועל כולן נשבע היסת אם היה שם טענת ודאי חוץ מן ההקדשות שאע"פ שאינו חייב עליהם שבועה מן התורה תקנו חכמים שישבע עליהם כעין של תורה כדי שלא יזלזלו בהקדשות עכ"ל, הרמב"ם פסק שהתקינו חז"ל בהקדש שבועת המשנה שהיא כעין של תורה (עיין בפ"א מהל' טוען הל"ב - ג'), ויוצא שלא התקינו כך בקרקעות. והנה המשנה מחייבת שבועה כעין של תורה על הקרקע בפוגמת כתובה ואף בעד א' שמעיד בשטר שהיא פרוע (עי"ש בכתובות פז:).

ונראה שהרמב"ם הבחין בקרקע בין שבועת הנוטלין (הפוגם כתובתה ועד א' מעיד בשטר שהוא פרוע) לבין שבועת הנשבע ונפטר. קרקע אינה מחייבת שבועה, ולפיכך לא תחייב את אלו שנשבעין ונפטרין לישבע שבועת המשנה. ואילו החפצא של קרקע נתפס בחלות שבועה. הלכך בנשבעין ונוטלין חלה שבועת המשנה בקרקע כי אין בכך חובת שבועה שהרי אינו חייב לישבע אך הוא מעשה שבועה המזכה את הנשבע ליטול את הממון.¹

footnotes: ¹ וצ"ע שהרי למעלה ביארנו שלדעת הרמב"ם חלה שבועת הנוטלין מעיקרא כחיוב שבועה על הנתבע אלא שהחכמים הפכוה ממנו לתובע, ולכן זקוקה לטענת ב' כסף. ואילו הכא ביארנו שבשבועת הנוטלין ליכא חיוב שבועת ולכן חלה על קרקע, וצ"ע.

שם. תוס' ד"ה מה כלים וכו'. בתוס' מובאות שתי דיעות בנוגע לדין לפיכך יצאו כלים למה שהן (לקמן דף מ:) האם הוא מרבה לשבועה אפילו כלי פחות משוה פרוטה או שהוא מרבה כלי פחות מב' מעות כסף לשבועה ובתנאי שיהיה לכל הפחות שוה פרוטה. הרמב"ם פסק בפ"ג מהל' טוען (הל"ה) שאפילו כלים השווים פחות משו"פ מחייבים שבועה. וז"ל שם הכלים אין משערין את דמיהן ואפילו הן עשר מחטין בפרוטה וטענו שתי מחטין, הודה באחת וכפר באחת חייב, שנאמר כסף או כלים כל הכלים ככסף עכ"ל. ברם הרמב"ן בחידושיו כאן פסק כירושלמי שמצריכים כלי שוה פרוטה. ומקשה על הרמב"ם וז"ל דאינן שוות פרוטה היאך אפשר והא אין בי"ד נזקקין לפחות משוה פרוטה כדאמרינן ישיבת הדיינים בפרוטה ולא הוציאו כלים מן הכלל עכ"ל. וצ"ל שלהרמב"ם אה"נ שכן נזקקים ויושבים הדיינים לכלי פחות משוה פרוטה. עוד הקשה הרמב"ן שם וז"ל וכן לענין קידושין ושאר הפרוטות שבמשנתינו אין הכלים יוצאין למה שהן עכ"ל.

ואמר הגאון ר' משה זצ"ל שלדעת הרמב"ם פודין את ההקדשות בכלי פחות משוה פרוטה שכן כתב בפ"ז מהל' מעילה (הל"ו) וז"ל וכיצד יעשה כדי להציל החנווני מן החטא עד שיהיה מותר להשתמש בכל המעות. נוטל פרוטה של חולין או כלי כל שהוא ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהיא מחוללת על זה. ותעשה אותה פרוטה או הכלי הקדש ויותר החנוני להשתמש בכל המעות עכ"ל. ויתכן אליבא דהרמב"ם שכלי פחות משו"פ יועיל לדינים אחרים כשם שהוא מועיל בפדיון הקדש. אמנם ביחס לקידושין גם הרמב"ם יודה שאין האשה מתקדשת בכלי פחות משוה פרוטה והוא דין מיוחד בקידושין שצריכים כסף של הנאה. (עי' בהל' אישות פ"ה הל' י"ג והל' כ"ד, ורבינו האריך לבאר את שיטת הרמב"ם בנוגע לכסף קידושין בשיעוריו למס' קידושין ואכמ"ל). אכן ישנם ראשונים (עיין כאן בחידושי הר"ן) הסוברים שכלי פחות משו"פ מועיל אף לקידושין, וה"ה שנחשב לכסף בכהת"כ. ולפי מקצת ראשונים אחרים גזיה"כ מיוחדת היא שכלי פחות משו"פ מועיל דוקא לענין שבועת מודה במקצת ולא לשאר דיני התורה. וניתן להבחין בין שני דינים: א) חפצא של כסף; ב) שוויות ממון. כלי השוה פחות משו"פ נחשב לחפצא של כסף אבל אינו נקרא בשם ממון. יש דיני תורה התלויים בחפצא של כסף ויש דינים אחרים התלויים בשוויות ממון. מסתבר למשל שחיובי הגזילה תלויים בשויית ממון של שוה פרוטה, ואילו מעשה פדיון וגאולה מהקדש תלוי בחפצא של כסף, וכבר הארכנו בזה בשיעורים למס' קידושין, ואכמ"ל.

והנה למעלה חקרנו בדין ב' כסף אם הוא חל כשיעור בחפצא של ממון השבועה, שבפחות משיעור ב' כסף כאילו אינו ממון הנתפס בחלות שבועה, או שהוא דין בטענה, כי ב' כסף קובע את השיעור של טענה חשובה. ויתכן לתלות בכך את המחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן. אם נאמר שב' כסף דין בחפצא של ממון השבועה, כלומר שבכהת"כ מהוה פרוטה ממון ולגבי שבועות מהוה ב' כסף ממון, ניתן להסיק שמאחר שמיעטה התורה כלים משיעור הממון של ב' כסף נתמעטו גם משיעור שו"פ דכהת"כ, שכן הואיל ואין צורך לשיעור ממון בנוגע לשבועות, מחייבים גם בפחות משו"פ. לעומת זאת, אם דין ב' כסף חל בדין הטענה, אף שמיעטה התורה כלים מדין ב' כסף, נוגע המיעוט להלכות הטענה המחייבת שבועה, אבל אין המיעוט נוגע לדין החפצא של ממון השבועה. ממון השבועה שוה לדין ממון שבכל התורה כולה, שהוא שוה פרוטה.¹

footnotes: ¹ אמנם אמר רבינו שאין הדרך הזאת נכונה ברמב"ם שהרי הוא מחייב שבוה"ד בכלים פחות משו"פ. ומאידך משמע כי דעת הרמב"ם שב' כסף דין בטענה כי מחייב שבועת השומרים אף בשו"פ, ולכאורה טעמו שם משום שהשומרים נשבעין אותה השבועה אף בלי טענה.

אמנם יתכן שדין שיעורי הממון שבכהת"כ שיהא הממון שוה פרוטה אינו חל בנוגע לשובה"ד. כמבואר למעלה, ישנן זכויות של בעלות ודין "שלו" אף בממון בפחות משו"פ אך ב"ד בעלמא אין מחייבים תשלומין ואין נזקקין לגבות פחות משו"פ. אולם דיני שבוה"ד וחיוביה שונים ונוהגים אף בפחות משו"פ, אלא שהשיעור של ב' כסף חל בדיני השבועות כשיעור מיוחד של שבועות. ברם מאחר שיצאו כלים למה שהן מחייבים שבועת הדיינים אף בפחות מב' כסף - ואפילו בפחות משו"פ.¹

footnotes: ¹ והראייה לכך שהרי דין שו"פ בשבועות דעלמא לא נמנה במשנה בב"מ (דף נה.) של חמש פרוטות הן ורק בנוגע למודה במקצת. משמע שאין דין שו"פ חל בכלל בנוגע לשבוה"ד. אלא שיש לעיין האם יחול בכלי פחות משוה פרוטה הדין של מתוך שאינו רוצה או שאינו יכול לישבע משלם. והרי לכאורה חיובי התשלומין בשבועות דומים לחיובי התשלומין האחרים שבתורה כגון בגזילה ובאבידה ובעלמא אין בי"ד נזקקים לגבות תשלומין שהן פחותין משוה פרוטה. ואם באמת הדין של מתוך אינו חל יוצא חידוש שיתכן חיוב שבוה"ד בנוגע לשבועה ולא בנוגע לתשלומין.עוד צ"ע, שהרי כתבנו ברשימות השיעורים לשבועות ונדרים חלק א' (דף ל"ט) שהגר"ח זצ"ל סבר שחמש הפרוטות שבמשנה בב"מ אינן שיעורים מיוחדים בכל דבר ודבר שנמנה שם אלא שדין אחד קיים בכהת"כ שפחות משו"פ אינו ממון. ולכן הסביר שא"א להטיל על פחות משו"פ דיני חצי שיעור. ביאור הגר"ח זצ"ל מתנגד לסברת רבינו כאן ששיעור שו"פ אינו חל בנוגע לשבועות, כי לפי הגר"ח זצ"ל אינו חפצא של ממון וא"א שיתפס בשבועת הדיינים שמעיקר דינה חלה כשבועה על ממון.

סמוכין לכך מהשגת הראב"ד (פ' י"א מהל' שכירות הל"ו) המעלה את האפשרות ששכיר ישבע אף על פחות משו"פ, ולכאורה ר"ל שישבע שבועת הדיינים (שלא כנ"ל בשיעורים שישבע שבועת ביטוי בעלמא). ואילו היתה ההלכה של ממון בכהת"כ דהיינו שו"פ חלה בשבוה"ד לא היה שייך לחלק בין שבועת השכיר לשאר שבוה"ד. חזינן ששיעור ב' כסף הוא דין מיוחד שחל בכל שבועה ושבועה כלשעצמה, ולא מדין ממון שבכהת"כ, ולפיכך יתכן ששכיר ישבע אף על פחות משו"פ, וה"ה בכלים.

עוד יעויין בירושלמי ריש פרק א' דקידושין שדרשה את הפסוק לאשמה בה פרט לפחות משוה פרוטה לגלות שיש דין מסוים של פרוטה בשבועת הדיינין. וכן משמע מהמשנה בב"מ (דף נה.) שמנה הודאת שו"פ בשבוה"ד כדין מיוחד לעצמו. ולפי"ז יש לעיין כשישבו ב"ד לדון על שו"פ דקיי"ל בב"מ (נה:) שגומרין את הדין אף על פחות משו"פ האם נשבעין באופן כזה על פחות משו"פ. ונראה שלפי הירושלמי שפחות משו"פ מופקע מדין מיוחד משבוה"ד אין החפצא דפחות משו"פ נתפס בשבוה"ד ולכן לא נשבעין אף בציור זה. מאידך יתכן שכלי לא צריך להיות שו"פ לחייב שבוה"ד שדין מיוחד הזה של כסף שו"פ לענין שבוה"ד לא חל בכלים ע"פ גזיה"כ כסף או כלים, כי דין שו"פ נאמר בכסף ולא בכלים.

שם. ענין טענו חטין והודה לו בשעורין.

א

כתב הרמב"ם בפ"ג מהל' טוען ונטען (הל' י"ד) וז"ל מנה לי אצלך הלואה, לא היו דברים מעולם ולא לויתי ממך, אבל חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע. שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והודה לו שהוא חייב חמישים ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק. ולזה דעתי נוטה עכ"ל. יוצא שלפי הרמב"ם אין המחייב קובע את דין ממין הטענה, ואף מחייבים שונים, כגון הלואה ונזק, ממין הטענה הם מאחר שהתשלומין הם מאותם הדמים המשתעבדים. אך הראב"ד בהשגותיו חולק עליו וז"ל ואני מורה ובא שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד אין זה מודה במקצת הטענה שהלואה ופקדון שתי טענות הן ויש בידי ראיה על זה וה"ה שאין בזה מקצת הודאה עכ"ל. אליבא דהראב"ד שני מחייבים שונים, כגון הלואה ונזק, קובעים שני מינים בטענות בעלי הדברים ואף שהתשלומין הם מאותם הדמים.¹

footnotes: ¹ שיטת הראב"ד מובאת ברמב"ן לסוגיין שבטענו שוה והודה לו בדוקא הו"ל טחוהל"ב פטור. והקשה עליו הרמב"ן שבכלל שוה הכל. ונראה שהראב"ד לשיטתו דאזל בתר המחייב ואף שדוקא נכלל בשוה לענין התשלומין אך לענין המחייב שתי הטענות שונות והו"ל כחיטין ושעורין ופטור.

ולכאורה יפלא ממה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בפ"ב מהל' נערה בתולה (הל' יג). שם פסק הרמב"ם וז"ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה וכו' עכ"ל. והראב"ד משיג וז"ל אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבי בידך וכו' עכ"ל. הרמב"ם והראב"ד חלוקים בתביעת הבת בחיובי הנערה בתולה שהתשלומין ניתנים לאביה. אליבא דהראב"ד רק האב שהוא זכאי בתשלומין יכול לטעון טענה המחייבת שבועה בבי"ד. ואילו להרמב"ם גם הבת יכולה לטעון טענה המחייבת שבועה מאחר שהבת היא המחייבת של הדמים. ותמוה שהרי נתהפכו שיטותיהם ממחלוקתם בנוגע למין הטענה.

ונראה ליישב דבריהם בג' אופנים:

א) יתכן ששתי השאלות אינן תלויות זו בזו. שאלה אחת היא מי הוא התובע: בעל התשלומין או אף בעל המחייב: לדעת הראב"ד דוקא בעל התשלומין, ולפי הרמב"ם אף בעל המחייב. שאלה שניה ושונה היא - היאך קובעים את ממין הטענה, האם דוקא דרך הממון המשתלם (לרמב"ם) או אף דרך הממון המחייב (לראב"ד).

ב) עוד יש לומר שלהרמב"ם עיקר הדין דתביעה תלוי בתשלומין ולא במחייב וכפי שפסק בנוגע לממין הטענה. אך לשיטתו תשלומי הנערה שייכים מעיקרא לבת עצמה, אלא שהאב זוכה בהם מדין שבח נעורים לאביה (פ"ב מהל' נערה הל' י"ד). הלכך גם היא יכולה לטעון בבי"ד בעד הדמים. (וכך ביאר הגר"ח זצ"ל, עיין בספרו על הרמב"ם).

ויש לעיין קצת אליבא דהרמב"ם שפסק שהבת יכולה להיות הטוענת בנוגע למודה במקצת כי מסוף המשנה לעיל (לו:) משמע שדוקא האב הוא התובע לענין שבועת הפקדון. ונראה שאינו קשה כי שבוה"פ תלויה בדין גזילה, וגזילה שייך רק מהאב, דהו"ל בעל התשלומין, ולא מהבת דאינה אלא המחייב. ואילו טענת שבועת מודה במקצת אינה תלויה בחלות גזילה אלא כל מי שנקרא בשם בעל דבר יכול לחייב שבועת מודה במקצת - ואף הבת.¹

footnotes: ¹ תשובה זו הולמת את הביאור הראשון שהציע רבינו זצ"ל בשיטת הרמב"ם. אמנם אליבא דהגר"ח זצ"ל (הביאור השני) שעצם התשלומין חלים לבת ושהאב זוכה ממנה מדין שבח נעורים לאביה אפשר לה להשביע ולחייב שבוה"פ כי בנוגע לגזילה הו"ל בעלת הממון ונגזלת.

ג) עוד יתכן לומר שהרמב"ם חולק על עיקר סברת הראב"ד. לדעת הרמב"ם הבת אינה טוענת בעד עצמה כי אם בעד אביה. וסובר הרמב"ם שאף שבעלמא מצריכים הרשאה כדי שראובן יטעון בעד שמעון, הבת יכולה לטעון בעד אביה אפילו בלי הרשאה. טעמו, כי מדין הגברא המחייב יש לה זכות לטעון בעד אביה, ויוצא שאין היא טוענת בעד עצמה אלא בעד האב. ובכן עיקר הדיון נשאר על התשלומין וכפסקו בנוגע למין הטענה.

אשר למש"כ הראב"ד בהשגותיו (פ"ג מהל' טוען ונטען הל' י"ד) וז"ל שאם טענו מנה מלוה ומנה פקדון והודה באחד וכפר באחד פטור ואין זה מודה במקצת הטענה שהלואה ופקדון שתי טענות הן עכ"ל, כבר העיר בעל מגיד משנה ש"הוא דבר מתמיה" שבטענת מנה מלוה ומנה פקדון אין הטענות מצטרפות כלל וכאילו יש שני דיני תורה שונים - א' על המלוה ושני על הפקדון - שאינם מצטרפים ביחד כלל. ועלינו לבאר מ"ש מלוה ופקדון מחטין ושעורין שאם טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב (עיין דף מ.).

ונראה שבטענו חטין והודה לו בשעורין דעלמא, שבין החטין ובין השעורין מחייבים מאותו המחייב של פקדון, קיים צירוף בין הטענה להודאה, אלא שגזיה"כ היא שכדי להתחייב בשבועת מודה במקצת צריך שתהיה ההודאה ממין הטענה - ואלא"ה פטור. מאידך בטענו מלוה והודה לו בפקדון - ששני המחייבים שונים - אין צירוף קיים כלל בין הטענה להודאה. נפקא מינה בטענו שתיהן והודה לו באחת מהן. בטענו מלוה ופקדון והודה לו בא' מהם פטור מאחר שאינם מצטרפים יחד ויש איפוא שתי תביעות שונות - א' על המלוה וא' על הפקדון. מאידך, בטענו חיטין ושעורין יש צירוף ומהווים איפוא תביעה אחת.¹

footnotes: ¹ עיין בראשונים לסוגיין שדנים בטענו שוה והודה לו בדוקא או להיפך האם חייב או פטור. וי"ל שדנים האם יש הודאה ממין הטענה או לא, והפטור הוא הפטור דטחוהלב"ש, אך יתכן שיש כאן דין אחר דהיינו שחסרה צירוף והודאה למקצת הטענה כי בשוה יש שעבודי ממון ובדוקא תובע בעין ולכן אין הודאה למקצת הטענה והו"ל כמלוה ופקדון אליבא דהראב"ד.

והנה איתא בגמרא (דף מ:): אמר רב ענן אמר שמואל טענו חטין וקדם והודה לו בשעורין אם כמערים חייב אם במתכוין פטור. להסברת הלכה סתומה זו, לכאורה נראה לפרש שצריכים קדמה טענה להודאה כדי לחייב שבועת מודה במקצת. ואם כמערים ר"ל שכבר הבין הנתבע כששמע את תביעת החטין, שבא התובע לתבוע אף את השעורים, הרי דין טענת השעורין כטענה שכבר נטענה כי אין זקוקים לתביעה ממש בפה, ולפיכך חייב. מאידך במתכוין, ר"ל שלא הבין הנתבע שבדעת התובע לתבוע את השעורין נמצא שקדמה הודאת השעורין לטענת השעורין, ולכן פטור.

ברם לאחר העיון נראה שדוחק לומר שמאחר שהבין הנתבע שעומד התובע לטוענו שעורין הו"ל כאילו כבר טענו את השעורין. אך מסתבר שמצוי בגמרא זו יסוד בעיקר הדין של טענו חטין והודה לו בשעורין שפטור, דהיינו שיש בכך חלות דין של פטור. הנה באמת גם בטענו חטין והודה לו בשעורין קיים צירוף בין הטענה לבין ההודאה כדי שיתחייב בשבועת מודה במקצת, אלא שהתורה פטרתו מגזיה"כ שאם אינו מודה ממין הטענה פטור משבועה ושכפירת החטין נאמנת. והוא פטור מעין הפטור של משיב אבידה. והואיל ועיקר הדין הוא חלות דין של פטור ונאמנות לכפירת הנתבע, במקום שמערים פקעה הנאמנות שלו וחייב לישבע.¹

footnotes: ¹ ונראה שכ"ז יתכן אליבא דהראשונים הסוברים שההודאה בשעורין שמה הודאה, ולכן יש להחשיבה כטענה הפוטרת. ואילו אליבא דהראשונים הסוברים שהודאת השעורים אינה הודאה כלל, כי יכול לומר משטה אני בך, אינה יכולה לשמש כפוטר, ופשוט. עיין להלן באות ד'.

דומה לכך נמצא בגמרא ב"ק (דף עה.) שאם הודה בקנס מחמת ביעתותא דעדים ואח"כ באו עדים שחייב. ביאור הדבר כי מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור כי הודאה בקנס פוטרת. בד"א כשהודה מעצמו, אבל הודה מחמת ביעתותא דעדים לא העניקה לו התורה את הפטור. הוא הדין בטענו חטין והודה לו בשעורין. ההודאה בשעורין פוטרת, כמו בדין משיב אבידה, אך במערים לא העניקה לו התורה את הפטור ולפיכך חייב לישבע. כ"ז בטענו חטין והודה לו בשעורים, ואילו באופן של הראב"ד כשטענו מלוה והודה לו בפקדון, כשאין צירוף בכלל בין הטענה וההודאה, הנתבע יהיה פטור אף כשהוא מערים, שהרי לא הודה כלל לטענת התובע.

כל הנ"ל אליבא דמ"ד טענו חטין ושעורים והודה לו באחד מהן חייב. אליביה חטין ושעורין מצטרפין אלא שבטענו חטין והודה לו בשעורין חל דין פטור שבועה מגזיה"כ דממין הטענה. מאידך אליבא דמ"ד טענו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן פטור מסתבר שלדעתו חטין ושעורין אינן מצטרפין לטענה אחת והן שתי טענות נפרדות (בדומה למלוה ופקדון אליבא דהראב"ד). עקב כך גם בטענו חטין והודה לו בשעורין כמערים יפטר כי אין צירוף כלל בין הטענה לההודאה.

ועיין במגיד משנה (פ"ט מהל' נזקי ממון הל' י') המסופק בחיוב שבועת מודה במקצת ע"י העדאת עדים (ולא מחמת הודאת הנתבע) - בשטענו חטין והעידו עדים שחייב שעורין אם פטור משבועה או לא. וניתן לנמק את ספקו בהתאם לביאור שלנו. אם נפרש שדין ממין הטענה קובע שאין צירוף קיים בין טענת החטין לבין הודאת השעורין, אף בהעדאת עדים אם טענו חטין ועדים העידו בשעורין ליכא צירוף ופטור. מאידך, אם ננקוט שקיים צירוף בין טענת החטין והודאת השעורין אך גזיה"כ הוא לפוטרו משבועה, והנתבע נאמן לכפור בחטין משום שהודה בשעורין, אין הפטור הזה שייך בהעדאת עדים וחייב להשבע.

ראייה שטענו חטין והודה לו בשעורין חל מדין פטור ובמערים אין חלות פטור נמצא בטור ובש"ע (חו"מ סי' פ"ז: ג') הפוסקים שכמו שמערים חייב בטענו חטין והודה לו בשעורין ה"ה שהמערים חייב בהילך, ומוכח שבמערים פקעו פטורי הודאה. מאידך יעויין ברא"ש לסוגיין שכ' וז"ל אם כמערים וכו' שמיהר להשיב קודם שיגמור זה טענתו חייב דחזינן ליה כאילו כבר טענו חטין ושעורין והודה לו בשעורין עכ"ל. וכמו"כ כ' בביאור הגר"א (סי' פ"ח ס"ק ל"ב) ז"ל כל שמערים חשבינן ליה כאילו הודה אחר התביעה עכ"ל. ולפי"ז לכאורה לא שייך לענין דין הילך פטור משבועה.

ודומה שניתן לתלות את שתי השאלות הנ"ל אהדדי. הרי הבאנו מחלוקת בין הראשונים האם בטענו חיטין והודה לו בשעורין אזלינן בתר המחייב או בתר התשלומין. וכן דננו האם יסוד הדין של טענו חטין והודה לו בשעורין פטור הוא משום שאין קיים צירוף כלל בין הטענה לבין ההודאה, או"ד שהוא דין פטור מיוחד ואע"פ שיש צירוף. ומסתבר שאם יסוד הדין הוא חסרון צירוף דאזלינן בתר המחייב, שאם המחייב הוא מין אחר (כמו מלוה ופקדון) אין צירוף כלל בין הטענה לבין ההודאה. ואילו אם הדין מיוסד בחלות פטור מיוחד אז אזלינן בתר התשלומין, ואם הודה בתשלומין ממין אחר חל פטור שבועה.

ג

במשנה ב"ק (לה: - לו.) בענין שני שוורים שהיו רודפים אחר שור אחר או אחרי שנים והוזקו, שנינו וז"ל: היה א' גדול וא' קטן, הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק. אחד תם וא' מועד, הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר לא כי אלא תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראיה. היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין שנים אחד גדול ואחד קטן, והניזק אומר גדול הזיק את הגדול וקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן את הגדול וגדול את הקטן, אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק את הגדול ותם את הקטן והמזיק אומר לא כי אלא תם את הגדול ומועד את הקטן המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל. הסוגיא בגמ' שם מאריכה בביאור המשנה ומשווה אותה לדין טענו חטין והודה לו שעורין שפטור, עיין בה ואכמ"ל.

אמנם בש"מ שם (דף לה. ד"ה והמזיק אומר לא כי) הובא בשם תלמידי רבינו פרץ וז"ל וא"ת אמאי לא מחייב שבועה, והלא הוא מודה במקצת וכו' וי"ל דכיון שהדמים אינם מענין אחד, שזה טוענו דמי גדול וזה טוענו דמי קטן, וכן במועד ותם וכו' מדמי להו לחטים ושעורים עכ"ל. ונראה שהתכוון למה שנתבאר למעלה אליבא דהראב"ד שטענו חטין והודה לו בשעורין תלוי במחייב ולא רק בחיוב עצמו, ולפיכך נחשבים המזיקים השונים כחטין ושעורין משום שמהווים מחייבים שונים - כל מזיק ומזיק כמחייב מיוחד לעצמו. אין הבדל בין טענו תם והודה לו בתם (גדול וקטן) או טענו במועד והודה לו בתם שכן בכל אופן המזיקים השונים מהווים מחייבים מיוחדים לעצמם, ומשום כך דומה הוא לטענו חיטים והודה לו בשעורים.¹

footnotes: ¹ ולכאורה צ"ע בזה דמ"ש שני מזיקים משתי הלוואות דהו"ל ממין אותה הטענה, ובניגוד למלוה ופקדון דהו"ל שני מחייבים שונים, שני מזיקים הול"ל ממין אותה הטענה. ויתכן ששתי הלוואות חלות מאותו המחייב האחד של דעת המתחייב. מאידך בנזקין המחייב מיוסד באיסור פשיעת בעל המזיק, וכל פשיעה ופשיעה מהוה איסור לעצמו, ולכן שני מזיקים מהווים שני מחייבים שונים, עיין לקמן ברשימות.

ברם בשיטה מקובצת שם כתב אחרת בשם גדולי המפרשים וז"ל שבתם ומועד, הואיל והאומר מועד הזיק כל נכסי המזיק נכנסים בתביעותו של ניזק, הן השור התם הן שאר נכסיו, ואין כאן טענו חטים והודה לו שעורים, ומה ששאלו בגמרא למה ישלם כלום, והרי אמרו טענו חטים והודה לו וכו' אינה השאלה אלא בגדול וקטן, ששניהם תמים ומגופם וכו' עכ"ל. לדעתו הרי זה ממש טענת חטין והודאת שעורים ואילו במועד ותם שהתם איפוא משועבד לחיוב המועד הו"ל ממין הטענה. ולכאורה סובר כרמב"ם שהקובע הוא המין והחפצא של התשלומין ולא המחייב.

והנה הרמב"ם (פ"ט מהל' נזקי ממון הל"ט - י"א) וז"ל היו שני השוורים הרודפין אחד גדול ואחד קטן. הניזק אומר גדול הזיק והמזיק אומר קטן הזיק. היה אחד תם ואחד מועד הניזק אומר מועד הזיק והמזיק אומר תם הזיק המוציא מחבירו עליו הראייה. לא היתה שם ראיה ברורה שזה הזיק אלא עדים מעידים שאחד משני אלו הזיק משלם המזיק כמו שאומר ואם טען הניזק שאתה יודע ודאי שזה הזיק בפניך הרי המזיק נשבע שבועת התורה ומשלם כמו שהודה שהרי הודה במקצת, עכ"ל. והראב"ד משיג וז"ל אתם ומועד קאי וכו' עכ"ל. הראב"ד, איפוא, כשיטת גדולי המפרשים שתם ומועד הויין ממין הטענה מאחר שמשתלמין מן התם עבור חיוב התשלומין של המועד.¹ אמנם בתם ותם פשוט שהם ב' מינין ממש כחטין ושעורין שהרי כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי. ובכן פסק הרמב"ם תמוה כי היאך מחייב שבועת מודה במקצת בטענו תם גדול והודה לו בתם קטן והרי זה כטענו חטים והודה לו שעורין שפטור משבועה.

footnotes: ¹ ידוע שכשהמאירי משתמש במונח גדולי המפרשים כוונתו להראב"ד.

ובמגיד משנה שם כ' וז"ל ויש לחלוק שאפילו בששניהם תמים כיון שיש שם עדים חייב שבועת התורה, וצ"ע עכ"ל. וכבר נתבאר למעלה שלהרב המגיד יש צירוף בין חטין ושעורין אלא שהודאת השעורין פוטרת, וזה שייך רק בהודאת הנתבע מעצמו, ואילו בהעדאת העדים אין מעשה ההודאה הפוטר ולכן חייב להשבע, ושיטתו מוסברת.

אמנם אליבא דהראב"ד דוקא בטענו מועד והודה תם הו"ל מודה במקצת מכיון שהבעין (גוף התם) כלול בתביעת הממון (בחיוב המועד). ודומה לשיטת הרמב"ן בחידושיו שהעלה שבטענו שוה והודה לו דוקא הו"ל מודה במקצת ונשבע מאחר שהבעין (דוקא) כלול בחיוב הממון (שוה). וניתן לומר שכן שיטת הרמב"ם, אך דוחק להעמיס כן בדבריו.

ויתכן שבפסקו נאמן הרמב"ם לשיטתו בדעת רבי עקיבא (ב"ק דף לג. - לג:) שהוחלט השור. הנה התוס' (שם דף ל"ג ד"ה הקדישו וכו' וד"ה איכא בינייהו ושם דף לג: ד"ה איכא בינייהו) מפרשים שלר"ע הסובר הוחלט השור הו"ל גוף השור של הניזק משעת הנזק, ולפיכך אם מכרו המזיק אינו מכור. אולם הרמב"ם חולק על התוס' ופסק שאף שהוחלט השור עכ"ז מכרו המזיק מכור (עיין ברמב"ם פ"ח מנזקי ממון הל"ו). מוכח שלפי הרמב"ם אין לניזק קניינים בשור התם עד שעת ההעמדה בדין אלא חלים שעבודים מעין אפותיקי. הלכך, מאחר שהתביעה על שעבודים ולא על קנין ממש בבעין, סובר שתם ותם אינם דומים לחטין ושעורין. חטין ושעורין דעלמא הן שני דברים בעין עם קנינים שונים, ובכן דין שני מינים להם ואין נשבעין עליהם. מאידך תם ותם אליבא דהרמב"ם הם שוה ושוה ולאו דוקא ודוקא כי משועבדים ולא קנויים הם, ולפיכך הויין ממין הטענה.

ברם סיפא דהרמב"ם (פ"ט מהל' נזקי ממון הל' י"א) טעון עיון שכ' וז"ל היו הניזקין שנים אחד גדול ואחד קטן והמזיקין אחד גדול ואחד קטן, הניזק אומר גדול הזיק את הגדול והקטן את הקטן, והמזיק אומר לא כי אלא קטן הזיק את הגדול וגדול את הקטן. או שהיה אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר המועד הזיק את הגדול ותם הזיק את הקטן, והמזיק אומר תם הזיק את הגדול והמועד הזיק את הקטן, המוציא מחבירו עליו הראייה. לא היתה שם ראיה ברורה המזיק פטור. למה זה דומה לזה טוען את חבירו חטין והודה לו בשעורים שהוא נשבע שבועת היסת ופטור אף מדמי שעורים כמו שיתבאר בהלכות טוען. ואם תפס הניזק הרי משלם לקטן מן הגדול ולגדול מן הקטן כמו שהודה המזיק. אבל אם לא תפס אין מוציאין מן המזיק כלום עכ"ל. עולה השאלה, מ"ש שני ניזקים שהרמב"ם פוטר את המזיק משבועת מודה במקצת מניזק אחד שהרמב"ם מחייב שבועת מודה במקצת. אמנם לפמש"כ המגיד משנה י"ל שברישא מדבר הרמב"ם כשיש עדים וע"כ אין פטור דטענו חטים והודה לו בשעורים וכנ"ל, ואילו בסיפא מדבר הרמב"ם בלי עדים אלא שהודה מעצמו וחל הפטור דטענו חטים והודה לו בשעורים.

אך לפום ריהטא נראה שהרמב"ם הבחין בין ניזק אחד לשני ניזקין. הניזק הוא המחייב של התשלומין ובמקום שיש שני ניזקין הו"ל שני מחייבים שונים, וכשיש ניזק אחד הרי הוא אותו מחייב. הלכך שני ניזקין הו"ל טענו חטים והודה לו בשעורים כי שני המחייבים קובעים חלות דין של שני מינים. ולפי"ז אנו מוכרחים להבחין בין טענו מלוה והודה לו פקדון שהרמב"ם פסק דהו"ל ממין הטענה, כי מלוה ופקדון מהוים חיובי ממון דומים הנובעים מדעת מתחייב וקנין גברא, ולפיכך נחשבים אליבא דהרמב"ם ממין טענה אחת. נזק לעומתם, הוא חיוב שהתורה הטילה על המזיק עקב פשיעתו, וכל ניזק וניזק מהווה מחייב אחר, וטענה והודאה בשני נזקין הו"ל שני מינים ופטור משבועה.¹

footnotes: ¹ ברם עיין בשיטה מקובצת שם בב"ק (דף ל"ה ד"ה עיין ברשב"א ז"ל לקמן) המשוה שני נזקין למלוה ופקדון שמאחר שיש שני מחייבים הו"ל טענו חטין והודה לו בשעורים.

והנה הרמב"ם כתב בפ"ד מהל' עדות (הל"ב) וז"ל אבל בדיני ממונות אע"פ שלא ראו אלו את אלו עדותן מצטרפת. כיצד אמר האחד בפני הלוהו ביום פלוני או בפני הודה לו. ואמר העד השני וכן אני מעיד שהלוהו בפני או הודה ביום אחר. הרי אלו מצטרפין עכ"ל, ולפי הנ"ל ניתן לצדד שכ"ז בהלוואה אחר הלוואה שמצטרפין לעדות אחת מאחר שחלות מכח דעת המתחייב, ודעת המתחייב כמחייב אחד דמי, ואילו גזילה אחר גזילה או מזיק אחר מזיק יתכן שאינם מצטרפין, וצ"ע.

אכן עדיין לא נתיישבו לנו פסקי הרמב"ם שהרי בפ"ג מטוען ונטען הנ"ל הביא הרמב"ם האופן כשטענו הלוואה והודה לו בנזק ומסיים וז"ל ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק עכ"ל. ונתברר לפ"ז שנזק חשוב כאותו המחייב כמלוה ואינו קובע חלות דין חטין ושעורין.

ויתכן להבחין ברמב"ם אף בשני נזקין בין חיוב מועד לחיוב תם. מועד משלם נזק שלם והתשלומין חיוב ממון הן, ולא קנס. שני מזיקין או מלוה ונזק מהווים מין אחד שכן חיובי התשלומין חיוב ממון הם ולא קנס. מאידך בחיוב תם שהוא קנס, י"ל שדין התורה משתייך לרשעות המעשה המחייבת את הקנס ולא לחיובי התשלומין עצמם. לכן בשני ניזקין ושני מזיקים תמים דהו"ל שני מחייבים שונים בין מבחינת הניזקין ובין מבחינת המזיקין - נקבעות הטענה וההודאה כטענו חטין והודה לו בשעורין. בניזק אחד, לעומת זאת, דהו"ל מבחינת הניזק מחייב אחד הו"ל ממין הטענה.

אמנם עוד קיים הקושי מסיפא דהרמב"ם כשטענו שהמועד הזיק את הגדול, והודה לו שהמועד הזיק את הקטן הול"ל מודה במקצת ממין הטענה בחיובי הממון של מועד, ולמה יפטר משבועה. ואולי הואיל ובאותן הטענות היתה גם טענה על השור התם, ובנוגע לתם הו"ל טענות והודאות שונות על מעשי הרשעה המחייבים ולא על חיובי התשלומין וכנ"ל, ה"ה בנוגע להיזק המועד הו"ל דין התורה על מעשי הרשעה השונים ולא על הממון המתחייב, ולפיכך אף דין התורה הזה בחיובי המועד הו"ל טענו חטין והודה לו שעורים, אולם אין הסברא הזאת ניחא, ועדיין צ"ע.

ד

בארנו למעלה (באות ג') ששיטת המגיד משנה היא שבהעדאת עדים לא נאמר הדין דטענו חטין והודה לו בשעורין פטור שכן הודאת שעורין מהווה לה פטור שבועה, ופטור זה אינו שייך ולא חל בהעדאת עדים.

אך דברי המגיד משנה מאפשרים פירוש אחר. הרי השיטה מקובצת לב"מ (דף ה') ד"ה והודה לו בשעורים כתב בשם מהר"י כ"ץ וז"ל תימה לי דלמאן דאמר אף מדמי שעורים כרבה בר נתן דפרק המניח ליכא הודאה כלל וכו' וי"ל דלת"ק הוא גופא אשמעינן קרא דמשום דפטור אף מדמי שעורים אם כן ליכא הודאה וכו' עכ"ל. מדבריו עולה שאין בכלל דין שההודאה כדי לחייב שבועת מודה במקצת צריכה להיות ממין הטענה אלא כל הדין שטענו חטין והודה לו שעורים פטור יסודו שפטור לשלם על השעורים, וליכא, איפוא, שום הודאה שתחייב ממון ושבועה. לאור זה מוסבר בפשטות שכשיש העדאת עדים שחייב לשלם שעורים הרי חייב למעשה לשלם את השעורים, ולפיכך חייב בשבועת מודה במקצת.

ביתר ביאור - הנה מצינו אצל הראשונים שלש דעות למה בטענו חטים והודה לו בשעורים פטור מלשלם דמי השעורים (עיין ברא"ש לב"ק ספ"ג סי' ט"ו - ט"ז ובח"מ סי' פ"ח סעיף י"ב ובנושאי כליו שם בש"ך ובקצוה"ח שמאריכים בענין זה):

א. הנתבע יכול לטעון משטה אני בך ולא הודיתי בשעורים כלל:

ב. התובע הודה שהנתבע פטור משעורים:

ג. התובע מחל את דמי השעורים.

לדעה הראשונה שהנתבע יכול לטעון משטה אני בך, טענה זו שייכת רק כשהודה מעצמו בשעורים, אבל לא במקום שעדים מעידים שחייב לשלם שעורים. בהעדאת עדים, איפוא, חייב לשלם את השעורים, ואליבא דהר"י כ"ץ יתחייב להשבע שבועת הדיינים. ויתכן שזוהי שיטת המגיד משנה להלכה.

באשר לפטור תשלומי השעורים, כתבו התוס' (שבועות דף מ. ד"ה והודה לו בשעורים פטור) אליבא דחד דיעה וז"ל אע"פ דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב ליה הודאה עכ"ל, ותמוה, אם נפטר מלשלם את דמי השעורין במה תחשב הודאתן כהודאה במקצת לחייבו שבועה. ונראה כדבר פשוט שאם הודאתו בשעורין אינה הודאה מטעם משטה אני בך אינה בכלל הודאה כדי לחייבו שבועת מודה במקצת. לעומת זאת, אם פטור הנתבע מלשלם מטעם הודאה כנגד הודאה מסתבר שיתחייב בשבועת מודה במקצת שכן הודאתו בשעורין כשלעצמה הודאה היא. ואם נפרש שפטור מלשלם עבור השעורין משום שהתובע מחל יתכן שמחל רק לאחר שהנתבע כבר הודה בשעורין, ומשום כך הודאת השעורין שמה הודאה בשעתה וחייבתו שבועת מודה במקצת. (ואין להקשות, אם התובע מחל את השעורין יפטר הנתבע משבועת מודה במקצת מטעם הילך כי ניתן לומר שפטור הילך חל דוקא כשהנתבע עושה מעשה הילך ומשלם לתובע את הכסף, ואילו במחילת התובע חסר מעשה הילך מצד הנתבע, שהרי פטור משום מחילת התובע, ולפיכך לא חל דין הילך).

לאור זה עולה שלפי התוס' שר"ג סובר שפטור משעורין מטעם הודאה כנגד הודאה או מטעם מחילה ועקב כך מחייב שבועת מודה במקצת, ורבנן הפוטרים משבועת מודה במקצת הם סוברים שפטור מלשלם מטעם משטה אני בך. אך עלינו להתבונן, מאחר שכבר הוכחנו שלשיטת רבנן נוסף לדין הפטור מלשלם השעורין יש עוד דין שכדי שיתחייב בשבועת מודה במקצת צריכה ההודאה להיות ממין הטענה, למה סוברים התוס' שחלוקים רבנן עם ר"ג בתרתי - בין בדין ממין הטענה ובין לענין הנימוק שפטור מלשלם את השעורין - שלר"ג סובר שהוא משום הודאת התובע או מחילתו, ולרבנן הוא משום שהנתבע היה משטה בתובע כשהודה בשעורין.

ויתכן שתוס' סוברים דהא בהא תליא: אליבא דרבנן שדרוש ממין הטענה כדי לחייב שבועה, שפיר י"ל שהודאת השעורין לא היתה הודאה כלל כי נאמרה כהשטאה ולא כהודאה המחייבת כלל. אמנם ר"ג הסובר שבשני מינים מחייבים שבועה, ושהמודה בשעורין ברצינות ניתן לחייבו שבועה, לשיטתו אין המודה בשעורין אומרה בתורת השטאה כי אם כהודאה ממש וחייב, איפוא, לישבע, ודו"ק, וצ"ע בזה.

והנה הרמב"ם פסק בפ"א מהל' טוען ונטען (הל"ח) וז"ל כור חטים יש לי בידך בודאי והנתבע אומר איני יודע אם חטים הוא או שעורים הרי זה נשבע היסת שאינו יודע ומשלם שעורין וכו' עכ"ל. והשיג עליו הראב"ד וז"ל זה אינו שאינו משלם שעורים והיינו דרבה בר נתן אלא א"כ תפס. ואיכא דדחו לה דכיון דהאידנא איכא שבועת היסת אי אישתבע דלא ידענא אי חטים הוו או שעורים הוו הא אודי הודאה גמורה דאית ליה כל דהוא ולא דחייה הוא, הילכך משלם. ויש לו פנים אבל הוא היה צריך לגלות עכ"ל. ודומה שהראב"ד סובר שבעלמא טענו חטים והודה לו בשעורין פטור מטעם משטה אני בך, ובהודה לו ספק חטים ספק שעורים ניתן לומר שאינו משטה. אך הרמב"ם כפי הנראה אינו מפרש טעם הפטור מלשלם עבור השעורין בעלמא משום השטאה, אלא מטעם הודאה כנגד הודאה. בהתאם לכך פסק שבספק חטים ספק שעורין חייב לשלם את השעורין שכן התובע נוטלן בתורת תשלומי החטין שטען שחייב לו והנתבע אינו יכול לסרב לשלמם מאחר שלדבריו ממ"נ חייב, ודו"ק, ועיי"ש בלחם משנה.

ויעויין ברמב"ם שכתב בפ"ג מהל' טוען (הל"י) וז"ל כור חטים יש לי בידך אין לך בידי אלא כור שעורים פטור אף מדמי שעורים שהרי אומר לו אין לי בידך שעורים ונמצא זה דומה למי שאמר לחבירו בבית דין מנה לך בידי ואומר לו האחר אין לי בידך שאין בית דין מחייבין אותו ליתן לו כלום עכ"ל. יוצא שהרמב"ם מבאר במפורש שהפטור הוא מטעם הודאת בעל דין שהתובע הודה שאין הנתבע חייב שעורין. וא"כ קשה שהרי באותה הלכה הרמב"ם מסיק וז"ל ואם תפס התובע דמי השעורים אין מוציאין מידו עכ"ל, ולמה תועיל תפיסה במקום הודאת בעל דין שפטור.

והנראה שהודאת בעל הדין כאן אינה בירור שאינו חייב כלל אלא שמבטלת את זכות התביעה שלו בב"ד על השעורין ולכן תפיסה מועלת כי ההודאה רק וויתרה על זכות התביעה ולא על עצם החיוב. ולפי"ז אף מתקבלת שיטת ר"ג המחייבת שבועה כי סוכ"ס חייב בשעורים ולכן ר"ג מחשיבו למודה במקצת.

ה

שנינו בב"מ (דף ק.): היו לו שני עבדים, אחד גדול ואחד קטן, הלוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול וכו' זה אומר גדול וזה אומר קטן, ישבע המוכר שהקטן מכר עכ"ל. והקשו בגמרא: אמאי ישבע, מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו וכו' אמר רב בטוענו דמי, דמי עבד גדול, דמי עבד קטן עכ"ל. ופרש"י (ד"ה דמי עבד גדול) ז"ל מסרתי לך בידך שתקנהו לי ולא קנית ותובעו הדמים עכ"ל. ובתוס' שם (ד"ה דמי עבד גדול) כתבו וז"ל פי' בקונטרס נתתי לך דמים לקנות עבד גדול וקשה דלא הו"ל למינקט במתניתין לוקח ומוכר אלא שליח ומשלח, אלא נראה לר"י דמיירי שמכר לו עבד ונתן לו דמים ולא כתב עדיין השטר ואיירי במקום שכותבין השטר עכ"ל, כלומר, שלר"י מדובר בנתן דמי עבד ורוצה לחזר בו כי עדיין לא כתבו שטר קנין. ועלינו לעמוד על מחלוקת רש"י ותוס'.

ונראה שבאופן של הר"י - הדמים הם תשלומין עבור העבד, ושני עבדים מהווים איפוא מחייבים שונים של תשלומין. וזה דומה לשני ניזקים ומזיק אחד - באופן של שני מחייבים שונים עם חלות חיוב תשלומים באותם הדמים, וכבר הבאנו למעלה מחלוקת בין הראשונים אם המחייב קובע את הדין של מיני הטענה או עצם ממון התשלומין קובע את החלות של מיני הטענה. ומסתבר שבכך חלוקים רש"י ותוס'. דעת הר"י היא כשיטת הראשונים שחלות חיוב הדמים קובעת את מיני הטענה, ולא המחייב, הלכך בדמי עבד גדול ועבד קטן דמקח וממכר הו"ל ממין הטענה. מאידך רש"י סובר שעיקר המחייב קובע את חלות מיני הטענה, ולכן באופן של הר"י ששני העבדים מחייבים שונים הו"ל שני מיני טענה.

ועיין בשיטה מקובצת לב"מ (ל"ה: - ל"ו) שהראשונים דנים באריכות בהלכות אלו. ותלמידי רבינו פרץ (שם בסוף דף לה:) סוברים כתוס' בדין דמי עבד גדול ודמי עבד קטן ומקשים מדין שני מזיקין ושני ניזקין, וז"ל יש לתמוה קצת, היכי מדמה הך דהניזוקים שנים לחטים ושעורים, והלא בהך דהניזוקים שנים מודה לו המזיק לניזק במה שטענו, שהרי הניזק טוענו נזקי גדול והוא מודה לו נזקי גדול בקטן, שיש לו בגדול נזקי קטן. וי"ל, דכיון דאינו מודה לו כלל מגדול אגדול ומקטן אקטן, הוי כמו חטים ושעורים. וא"ת, אכתי לא דמי, דהא לא דמיא אלא לטוען את חבירו ארבעים דינרים מדמי יין שמכרתי לך, והלא אומר לא כי אלא עשרים דינר אני חייב לך מדמי שמן, דכה"ג מודה ודאי רבה בר נתן דמחייב אעשרים דינר שהודה לו, ה"נ ל"ש, שהרי הוא טוענו שיש לו בגדול ארבעים דינר לנזקי גדול, והוא מודה שיש לו בגדול עשרים דינר לנזקי הקטן. וי"ל, דלא דמי, דהתם גבי טענו דמי יין חשיב שפיר הודה לו במה שטענו, דהעשרים דינר שהודה לו הוי בכלל הארבעים דינר שטענו, דמה לי אם חייב לו מדמי היין או מדמי שמן, סוף סוף גברא גופיה נתחייב לו ואין חיוב התביעה תלויה כלל ביין ובשמן. אבל הכא גבי שור תם אינו משתלם אלא מגופו, וחיובא לא רמי כלל אגברא, רק אשוורים גופייהו, הילכך, נהי דמודה לו בגדול אניזק קטן מ"מ לא חשיב כלל הודאה ממין הטענה, שהרי עיקר התביעה בנזקי שוורים הניזוקים, וכל ניזק וניזק להשתלם מגוף המזיק שהזיקו ולא מאחר, הלכך גדול אין שם הודאה כלל ממין הטענה וכו' עכ"ל.

דברי תלמידי רבנו פרץ טעונים ביאור. ונראה שר"ל שבאשר לשור תם, המשתלם דוקא מגופו, גוף התם שהוחלט עקב הניזק הראשון מהווה ע"פ דין בעין אחר מגוף אותו השור התם שהוחלט משום הניזק השני. שונה תם משאר חיובי ממון שבכהת"כ כגון חיובי דמי מקח בהם שעבודי הגוף לשלם את החוב חלים על הגברא כמו שחלים שעבודים על הנכסים. במקח איפוא ליכא נ"מ במחייב, בין אם המחייב הוא קניית יין או קניית שמן, כי הגברא חייב מ"מ לשלם דמים וכמין אחד דמי. מאידך שור תם הואיל ומשתלם מגופו אין שעבודי הגוף חלים על בעל השור לשלם עבור הנזק. גוף התם הוחלט, בלי שעבודי הגוף על הגברא שישלם מממון אחר. ובכן כל נזק ונזק קובע "בעין" אחר באותו גוף השור, ושני הניזקים לענין שבועה חשובים כשני מינים, ודו"ק היטב.

ו

בטענו שאלה והודה לו בשכירות, הביא הרא"ש למס' ב"מ (פ"ח אות י' ד"ה זה אומר) כמה שיטות. הראב"ד משווה את הנידון לטענו מלוה והודה לו בפקדון שלדעתו אינן מצטרפין כלל, ואף באופן שטענו שניהן והודה לו בא' מהן פטור. ואילו לפי הרמב"ן שאלה ושכירות בעיקר חלות שם טענותיהן מין אחד הן כי גם שאלה וגם שכירות מחייבות מדין שומר ומהוות בעיקר חלות דיניהן מחייב אחד.¹ ונראה שמצויה עוד דיעה בראשונים החולקת על שיטת הראב"ד בטענו מלוה ופקדון והודה לו בא' מהן שפטור. לדעה זו אם טענו שתיהן והודה לו בא' מהן חייב, אבל בטענו מלוה לחוד והודה לו בפקדון או טענו שאלה והודה לו בשכירות פטור כי חל על הטענות דין שני מינין. אליבא דהראב"ד מלוה ופקדון אינן מצטרפין כלל, וה"ה לשאלה ושכירות. ברם לדיעה האחרונה אכן מצטרפין, ועכ"ז שני מינין הן לענין חיוב שבועת הדיינים כדין חטין ושעורים דעלמא.

footnotes: ¹ ברם בשיעורים לב"ק ולב"מ האריך מרן רבינו זצ"ל בביאור דין השואל, והביא כמה ראיות להוכיח שעיקר המחייב של שואל הוא הקנין בחפץ השאול וכאילו הוי שלו, ואינו דומה למחייב של שומרים אחרים המחויבים לשלם מטעם קבלת האחריות וחיובי שמירה. ולפי"ז הו"ל שאלה ושכירות שני מיני טענה.