Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 45b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה אי הכי וכו'. יתכן שפירוש הגמרא הוא כך: בשלמא אם טעם דתקנה הוא משום כדי חייו והשבועה מעצמה מחייבת (כר"ן) י"ל דהיינו דוקא בתוך זמנו שזקוק השכיר לממון כדי חייו, אבל לא לאחר זמנו שאין הממון נחוץ לו כ"כ לכדי חייו מאחר ששהה לתובעו. מאידך אם טעם התקנה הוא שבעה"ב טרוד בפועליו והו"ל כאיני יודע אם פרעתיך (כתוס') ישבע בין בתוך זמנו בין לאחר זמנו כי בכל אופן הו"ל בעה"ב כאומר איני יודע אם פרעתיך וישלם מאחר שהשכיר ישבע שבועתו המעכבת את הגבייה.¹
footnotes: ¹ עיין בריטב"א (מה: ד"ה א"ה).
שם. גמ' א"כ שבועת השומרין וכו'. הר"ן (על הרי"ף) מאריך בפי' הסוגיא ומביא בשם הר"י מגא"ש שרבא הקשה כי שמואל סובר מיגו לאפטורי משבועה וא"כ שבועת השומרין היכי משכחת לה. ואילו רבא עצמו סובר דמיגו לאפטורי משבועה לא אמרינן.
בביאור המחלוקת אם אמרינן מיגו לאפטורי משבועה נראה שניתן לתלותה בחקירה בדין מיגו, כשאדם נאמן בטענה ראשונה מיגו שיכול היה לטעון טענה שניה: אם הביאור שנאמן באותה הטענה הראשונה שטען או"ד שנחשב כאילו טען ממש את הטענה השניה ונאמן כאילו טענה. אם נאמר שע"פ דין נחשב כאילו טען את הטענה השניה אז יועיל מיגו אף לפטור משבועה שכן בנוגע לטענה השניה ליכא מחייב של שבועה. מאידך אם נאמר שמחמת דין מיגו נאמן עם טענה הראשונה עצמה י"ל שלא נפטר משבועה כי התורה הטילה שבועה על הטענה הזו הראשונה והפקיעה ממנה חלות נאמנות כל שהיא עד שישבע.
ועיי"ש בר"ן שהוא עצמו סובר בעצמו שמיגו דהעזה ("מיגו גרוע") מועיל לפוטרו מממון ולא משבועה. שיטתו המבחינה בין ממון לשבועה אינה מוסברת, אך לאור דרכנו י"ל שמיגו בעלמא מועיל בין לפטור מממון בין לפטור משבועה כי ע"פ דין נחשב מיגו כאילו טען את הטענה האחרת ובההיא טענה ליכא שבועה. מאידך במיגו דהעזה הואיל ולא היה טוען למעשה אותה הטענה השניה מפני שמגלה העזה - מועיל מדין נאמנות עם הטענה הראשונה שטען ונאמנות בטענה ראשונה זו מועלת לממון ולא לשבועה וכנ"ל.
וניתן לכאורה להוכיח שבמיגו אמרי' שנחשב כאילו טען את הטענה האחרת מגמ' בב"ב (דף ע.) ששומר נאמן נגד שטר בטענת החזרתי מיגו דנאנסו, אלא צריך לישבע שבועת הדיינים. ויש לדקדק, הרי בכל שבועות הדיינים דעלמא יש מחייב המחייבו לישבע - ומהו המחייב כאן. ומוכרח שנחשב ע"פ המיגו כאילו טען ממש את הטענה האחרת של נאנסו וטענת נאנסו מחייבת שבועה.¹
footnotes: ¹ יש לתלות הדיון הזה במחלוקת הראשונים האם שבועת החזרתי היא מן התורה או מדברי סופרים. עיין בתוס' ב"ב (דף לד. ד"ה הוי) שמשמע שהשבועה מדרבנן. ועיין בש"ך (חו"מ סי' רצ"ו ס"ק ג') שמביא מחלוקת הראשונים. אם מיגו מועיל כאילו טען את הטענה האחרת של נאנסו הו"ל שבועה דאורייתא. מאידך אם נאמן עם הטענה שטען למעשה שהחזרתי אין חיוב שבועה דאורייתא ונשבע מדרבנן.
הר"י מגא"ש מביא ראיה דלא אמרי' מיגו לאפטורי משבועה ממה שע"א דעלמא מחייב שבועה למרות שהנתבע היה יכול לטעון פרוע ולא היה חייב שבועה. והר"ן דוחה שע"א בשבועה כב' עדים לממון ומיגו במקום עדים לא אמרינן. מחלוקתם מתבארת בכמה אופנים:
א) כבר הובאה בשיעורים חקירת הגר"ח זצ"ל אם עד א' נאמן (אף לממון) אלא שיש בכח השבועה להכחישו או"ד אין עד א' נאמן אך הוא פועל כמחייב של שבועה. נ"מ לעד א' המסייע שיפטרנו משבועה - אם עד א' נאמן אז עד א' מסייע אף לפטור. מאידך, אם עד א' מהוה מחייב של שבועה דעלמא אינו מועיל לפטור. עוד נ"מ לענין מיגו: אם עד א' נאמן אין מיגו מועיל כנגדו וכמו שאין מיגו מועיל נגד הנאמנות של שני עדים. אך אם עד א' מועיל מדין מחייב של שבועה אז יועיל מיגו נגד העד הא' לפטור משבועה.
ב) ניתן לומר - גם לפי הצד דלעיל שאין עד א' נאמן אלא שחל כמחייב של שבועה - לא יועיל מיגו במקום עד א'. הואיל וצריך להכחיש את העד רק השבועה שהיא הכחשת העד מועילה, אבל מיגו בלי שבועה אין בו חלות דין של הכחשה ולפיכך אינו מועיל כנגד עד אחד.
שם. תוס' ד"ה מתוך שיכול לומר להד"ם. ז"ל תימה לפירוש הקונטרס וכו' עכ"ל. יתכן שתהיה נ"מ אליבא דרש"י במפקיד קטן או בפחות מב' כסף כי אפשר שהשומר חייב לישבע באופנים האלו אך בכה"ג ליכא שבועת להד"ם, והגמרא מדברת באופנים האלו, ודו"ק.
בא"ד ולפר"ת וכו' עכ"ל. לר"ת חלוקים ר' חייא בר יוסף ורמי בר חמא אם לשבועת השומרים צריכים שלש פרות או שתים - כלומר האם טענת נאנסו עצמה נחשבת ככפירה לענין מודה במקצת. ונראה לבאר שבנוגע לטענת נאנסו חסרה ידיעת הבעלים ואינם יכולים לתבוע בודאי לטעון שלא נאנסו. ובכן י"ל שטענת נאנסו אינה נחשבת ככפירה המחייבת שבועת מודה במקצת כי רק כשיש הכחשה בין התובע והנתבע חלה חלות כפירה וחיוב מודה במקצת. לפי"ז יתכן שהמחלוקת נעוצה בטיבה של שבועת השומרים - אם חייב להשבע מדין מודה במקצת דכל התורה כולה צריכים שלש פרות או"ד חייב להשבע מדין מיוחד דמודה במקצת של שומרים ולזה מספיקה טענת נאנסו.
אמנם בחידושי הרמב"ן לב"מ (דף צ"ח. ד"ה ולרמי בר חמא) כתב שדין חמשין ידענא וחמשין לא ידענא תלוי במחלוקת ר' חייא בר יוסף ורמי בר חמא וז"ל ורבא דאמר מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע חייב ס"ל שאין עיקר שבועת מודה במקצת וכופר במקצת באה אלא על שהודה במקצת, לפיכך כשמודה במקצת אע"פ שאומר בשאר איני יודע שאין זו כפירה כיון שלא הודה אלא במקצת נתחייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ולמ"ד וכו' אין השומרים חייבין שבועה עד שיודה במקצת ויטעון במקצת נאנסו שהיא שבועת השומרים ואע"פ שלא כפר במקצת כפירה גמורה חייב ואע"פ שהוא יכול להעיז בו פניו ולכפור בכל לומר נאנסו וכו' אבל רמי בר חמא שאמר צריכים כפירה במקצת ולא אמר הודאה במקצת בלחוד משמע דס"ל שאין חיוב מודה מקצת דעלמא במודה מקצת בלבד עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואפילו טענת נאנסו לאו כפירה היא לחייבו שבועה מדין מודה מקצת דלא משמע ליה כי הוא זה בלא כפירה גמורה כלומר זה אמת וזה להד"מ והלכך לדבריו מי שמודה במקצת ואומר בשאר איני יודע פטור לפי שאין זה מחוייב שבועה עד שיכפור במקצת כפירה גמורה ואיני יודע לאו כפירה גמורה היא וכו' עכ"ל. אליבא דרמב"ן חלוקים בדין מודה במקצת דכהת"כ האם המחייב היא ההודאה בלבד וא"צ כפירה לחייב אלא כדי שיהיה על מה להישבע או"ד אף הכפירה מגוף המחייב. נ"מ לחמשין לא ידענא ולטענת נאנסו בשומרים שבטענות האלו ליכא חלות שם של כפירה המחייבת הואיל ואין בהן הכחשת התובע ואם הכפירה מגוף המחייב פטורים מלהשבע.
תוס' ד"ה בעדים. ז"ל ועוד אומר ר"י דלמאן דתקון רבנן שבועת היסת לא מהימני לומר פרעתי וכו' עכ"ל. ובתוס' קידושין (דף מג: ד"ה והשתא וכו') כתבו וז"ל וא"ת מ"מ למה לא יהיו העדים נאמנים לאחר שנשבעו לומר פרענום שהרי שוב אינם נוגעים בעדות ואומר ר"י דלכך אין נאמנים לאחר שנשבע משום דרחמנא אמר על פי שנים עדים יקום דבר דמשמע הנאמנים בדיבור בלבד אבל העדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם וכו' עכ"ל. חזינן שפסול נוגע מהווה פסול גברא ולא רק חסרון נאמנות בשעת הנגיעות וגזיה"כ היא ששבועה אינה מסלקת את פסול הגברא.
שם. תוס' ד"ה בשטר. יתכן לבאר את בעיית הגמרא בב"ב (דף ע.) אם מועיל מיגו כנגד שטרך בידי מאי בעי ע"פ השאלה שכבר העלינו כבר כמה פעמים בשיעורים אם שטר מעיד שלא נפרע או"ד אינה אלא חזקה בעלמא של שטרך בידי מאי בעי. אם השטר מעיד שלא נפרע לא יועיל מיגו דהו"ל מיגו במקום עדים, אולם אם השטר אינו מעיד שלא נפרע יתכן שיועיל מיגו כנגד החזקה של שטרך בידי מאי בעי.