Reshimot Shiurim on Shevuot Daf 47a
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
תוס' ד"ה מתוך. וז"ל דלא שנא מחוייב התובע שבועה ולא שנא מחוייב הנתבע שבועה ואין יכול לישבע אותו שחייב שבועה משלם הנתבע עכ"ל. דבריהם משוללי הבנה.
ונראה שבדרך כלל הנתבע משלם כשמצוי בירור גמור בידי התובע כגון שטר, עדים, והודאת בע"ד, ואף מי שיכול לישבע ואינו רוצה לישבע משלם כי נחשב כאילו הודה לתביעת התובע. ברם ר' אבא בא וחידש שאף אם קיים חסרון נאמנות בעלמא מצד הנתבע כגון מי שמחוייב שבועה ואינו יכול לישבע גם הוא חייב לשלם, שהרי חיוב השבועה פוגם בנאמנותו אך אינו מברר בירור גמור שחייב שהרי רוצה לישבע אלא שאינו יכול.
ביתומים מן היתומים, וכשמת הלוה בחיי המלוה, בידי יתומי המלוה יש שטר ראיה. עכ"ז סוברים רב ושמואל ששבועת אביהם המלוה מעכבת. הסיבה: חיוב שבועת הנוטלין המוטלת על האב המלוה פוגם בעצם זכותו לממון של החוב. ובכן, יתומיו שאינם יכולים לישבע את שבועת הנוטלין של אביהם אינם גובים את החוב שהרי זכויותיהם בממון של החוב נפגמו ועצם החוב הפך בחיי אביהם להיות ממון שלא ניתן לגבות בלי השבועה. לכך התכוונה הגמרא באמרה אליבא דרב ושמואל "ואין אדם מוריש שבועה לבניו" - כלומר - שחל פגם בעצם הממון של החוב ואינו ניתן לירושת הבנים כל זמן שאין שבועה. ומאחר שלדעת רב ושמואל אף ראיית שטר לבדה אינה מועלת במקום שחל דין שבועת הנוטלין, הם גם סוברים שבנסכא דר' אבא אין אומרים דין מתוך שאינו יכול לישבע משלם, שכן בנסכא דר' אבא חסר בירור ודאי מצד התובע. ואף שבנסכא דר' אבא חסרה נאמנות מצד הנתבע, עכ"ז סוברים רב ושמואל שאין חסרון נאמנות בעלמא כזה מצד הנתבע מחייב לשלם.
מאידך ר' אבא סובר בנסכא דר' אבא שחסרון נאמנות בעלמא מצד הנתבע המחוייב שבועה ואינו נשבע מחייבו. ולדעתו ה"ה בנוגע ליתומים מן היתומים שגובים בלי שבועה הואיל ויש בידי יתומי המלוה שטר ראיה המברר את עיקר החיוב, ואף ששבועת הנוטלין חסרה והחיוב נפגם מ"מ גובים כי לא צריכים בירור גמור כדי שהנתבע ישלם.
ברם הרא"ש כאן (סי' ז') מבאר אחרת וז"ל דאי הוו סברי רב ושמואל הא דרבי אבא דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע משלם אם כן במת לוה בחיי מלוה כיון שבני מלוה יש להם שטר על היתומין ראוין מן הדין לגבות שטרם אלא שחכמים תקנו שבועה הבא ליפרע מנכסי יתומים סברא היא שיגבו בלא שבועה דלא אמרינן חזרה שבועה למחוייב לה ואם אין יכול לישבע יפסיד אלא היכא שעיקר הממון תלוי בשבועה כגון החשוד על השבועה שהיה לו ליפטר בשבועה וכיון שאין יכול לישבע דין הוא שישלם, אבל בני המלוה שעיקר הממון תלוי בשטר שבידם והשבועה אינה כי אם תקנת חכמים לתקנת בני הלוה לא שייך למימר בשבועה זו חזרה שבועה למחוייב לה ויפסידו אלא בני הלוה אינם יכולין להכחיש השטר שביד בני המלוה וליפטר מהן אלא בפרעון וכגון שישבעו שפרע אביהן ואותה שבועה אינם יכולין לישבע, ואי אית להו דרבי אבא היו חייבין לשלם, ומשום הכי קאמר הגמרא דרב ושמואל פליגי ארבי אבא ורבי אבא פליג עלייהו עכ"ל. ונראה שהרא"ש מחדש שעל בני הלוה קיים חיוב לישבע שפרע אביהם, ואליבא דר' אבא הויין מחוייבים שבועה שאינם יכולים לישבע ומשלמים. נימוקו: מאחר שיש שטר בידי יתומי המלוה אע"פ שאינם יכולים לישבע שבועת הנוטלים עכ"ז חובת שבועת נשבע ונפטר חלה על יתומי הלוה לישבע שפרע אביהם.
כדומה עם קצת שינוי עולה מפרש"י דף מז. ד"ה ואין אדם מוריש וז"ל וגם יתמי לוה אין יכולין לישבע שפרעו אביהן, קאמר רב ושמואל שלא יפרעו, אלמא המחוייב שבועה ואין יכולין לישבע לא זה ולא זה סבירא לרב ושמואל חזרה שבועה לסיני ואין כאן לא שבועה ולא פרעון עכ"ל. רש"י מבאר כעין הרא"ש שמוטלת חובת שבועה אף על יתומי הלוה, אלא בניגוד לרא"ש אינו מדגיש שהוא מחמת השטר. ומשמע מרש"י שבכל שבועות הנוטלין יש אף חובת שבועת ונפטר על הנתבע, ולכן אליבא דר' אבא כשאינו יכול לישבע משלם, ודו"ק.
שם. פסק הרמב"ם במחוייב שבועה ואינו יכול לישבע.
בנוגע לשניהם חשודים פסק הרמב"ם מתוך שאינו יכול לישבע משלם (פ"ב מהל' טוען ונטען הל"ד). הרמב"ם אף פסק בפי"ז מהל' מלוה (הל"ג - ה') שיתומים מן היתומים לא גובים ולא קורעין וכפי גמרא לקמן (דף מח:). מאידך בפוגם את שטרו ומת פסק שגובים היתומים בלא שבועה וכמבואר בגמרא (שם) הבו דלא לוסיף עליה. ואשר לחשוד הפוגם את שטרו חלוקים הרמב"ם והראב"ד (פ"ב מהל' טוען הל"ה). הרמב"ם סובר שאינו נוטל. והראב"ד סובר שנוטל בלא שבועה בדומה לדין פוגם את שטרו שיתומים נוטלין בלי שבועה. שיטת הרמב"ם זקוקה לביאור.
ונראה שהרמב"ם מבחין בין יתומים לבין חשוד. יתומים אינם הבעלי - הדין הראשונים בדין - התורה שהרי ירשו את הזכות לדון מאביהם, ואילו חשוד הוא בעל - דין הראשון. עקב כך פסק הרמב"ם ששבועת הנוטלין דעלמא כגון בפוגם את שטרו ומת אינה מעכבת את היתומים אבל כן מעכבת את החשוד. לרמב"ם יתומים נחשבים כאנשים שאינם שייכים לחיוב שבועת הנוטלין המוטלת על אביהם וחובת השבועה אינה חלה עליהם כלל.¹ וכיון שאין עליהם חובת שבועה אפשר להם לגבות בלא שבועה. כל זה בפוגם את שטרו, ואילו ביתומים מן היתומים תיקנו חז"ל שעצם הממון הוא פגום ולכן פסק שלכתחילה אין גובים אותו - וכרב ושמואל. מאידך מי שחשוד ופוגם את שטרו נחשב לבר - הכי של חיוב שבועה אלא שאי אפשר לו לישבע. ומאחר שנתחייב בחיוב שבועה חסרון השבועה מעכב אותו מלגבות.
footnotes: ¹ יורשים אינם חייבים כלל בשבועות וכן דרשה הגמ' שבועת ד' תהיה בין שניהם ולא בין היורשים כי לא חלה על היורשים חיוב שבועה בכלל.
אך נשאר עלינו לבאר את פסק הרמב"ם כר' אבא בחשוד מן החשוד שגובה - ולמה לא פסק כאן ששבועת הנוטלין מעכבת את החשוד מלגבות כשם שהיא מעכבת גביית חשוד שפגם את שטרו. ונראה שבפוגם את שטרו הותקנה שבועת הנוטלין מעיקרא על התובע, ומאחר שהוא חשוד ואינו יכול לישבע חסרון השבועה מעכב. בציור של חשוד מן החשוד, לעומת זאת, הותקנה שהשבועה תחול מעיקרא על הנתבע אלא שהפכוה מהנתבע על התובע וכל זה אם התובע יכול לישבע, אבל בתובע החשוד שאינו יכול לישבע אינו בדין שנהפך את השבועה שחלה מעיקרא על הנתבע לתובע ולכן הנתבע משלם.