בגמ' - דסרי ריחייהו.

1. ז"ל הרמב"ם (פ"ה מסוכה הל"ב): אבל אם עבר וסיכך בדבר הנובל ונושר או בדבר שריחו רע כשרה שלא אמרו אין מסככין באלו אלא כדי שלא יניח הסוכה ויצא עכ"ל. דעתו שהמסכך באלו יוצא בדיעבד.

מאידך ביושב בסוכה ואוכל כששולחנו בתוך הבית (פ"ו שם הל"ח) פוסק הרמב"ם שמדרבנן אינו יוצא ידי המצוה כלל מגזרה שמא ימשך אחר שולחנו. צריכים ליישב מאי שנא הגזרה בדברים הנושרים מהגזרה בשולחן בבית ומדוע בדברים הנושרים יוצא בדיעבד ולא בשולחנו בתוך הבית.

ונראה שהגזרה בשולחן בתוך הבית הותקנה כחלות איסור, זאת אומרת שאסור מדרבנן לישב בסוכה ולאכול כשהשולחן בתוך הבית (כלשונו של הרמב"ם שם), ומכיון שכן הפקיעו החז"ל את קיום המצוה לגמרי מהעובר על האיסור. בדברים הנושרים, לעומת זה, לא גזרו חלות שם איסור סכוך, אלא התקינו חלות דין בקיום מצות הסוכה כתקונה. ולכך גם מי שלא סכך כתקנתם מקיים את המצוה בדיעבד כי לא עבר על איסור אלא שלא קיים את המצוה כתקונה.

ויש לחקור במי שעבר והדליק בשמנים שאין מדליקים בהם בשבת גזרה שמא יצא, אם קיים את מצות הדלקת הנר של שבת בדיעבד. עיין בפרק במה מדליקין וברמב"ם (פ"ה משבת הל"י) שאין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא. ומאחר שלא חילק הרמב"ם בין לכתחלה לבדיעבד כפי שחילק במסכך בדבר שריחו רע קרוב לומר בדעתו שהמדליק בעטרן אינו יוצא, ומתבקשת השאלה מאי שנא מדבר הנושר בסכך.

ונ"ל שהפקעת המצוה בנר מתפרשת בשני אופנים:

א) יתכן שקיום המצוה של נר שבת תלוי בעונג שבת. אם המדליק בעטרן יצא מהבית לא יתענג מאור הנר, ולכן ההדלקה פסולה מעיקרה כי אין נר עטרן ראוי לעונג שבת.

ב) א"נ בשמנים שאין מדליקים בהם בערב שבת יש גזרה של שבות מלאכה מדרבנן כדמצינן בכל השמנים והפתילות שאין מדליקין בהם גזרה שמא יטה. גם המדליק בעטרן נכלל בגזרת שבות ואיסור מלאכה של השמנים והפתילות שאין מדליקין בהם בע"ש. ולפיכך גם קיום מצות ההדלקה נעקר מדרבנן לגמרי מפני העבירה של המדליק שעבר על שבות מלאכת הדלקה. מאידך בסכך בדברים הנושרים אין בהם איסור דרבנן אלא דין בקיום המצוה בלבד, כנ"ל.

2. הר"ן סובר שהגזרה בדברים הנושרים וריחן רע נוהגת גם בדפנות. אך מהרמב"ם משמע שהתקנה היתה בסכך בלבד ולא בדפנות הסוכה. ואכן באותה הלכה מביא הרמב"ם את הדין שאסור לסכך סוכה בהוצין שיורדין לתוך י' טפחים מטעם דירה סרוחה, ויוצא שדין דברים הנושרים הלכה היא בהלכות הסכך כמו דין ההוצין בתוך י'.

שם. בגמ' - אגד בידי שמים לא שמיה אגד אע"ג דהדר אגיד להו וכו'. כתב הרמב"ם (פ"ה מסוכה הלי"א) וז"ל: שאגד בידי שמים אינו כחבילה ואפילו קשר ראשי החריות כולן מצד האחר כו' מסככין בה שהאוגד עץ אחד אינו חבילה וזו כעץ אחד היא שהרי אגודה בידי שמים עכ"ל.

מהרמב"ם נראה שרק אגד בידי שמים מונע חלות אגד שני, מפני שכעץ אחד הוא ואגודו אינו חבילה. אבל אם יש בראשונה אגד בידי אדם שאינו פוסל כגון אגד למנין חל אגד שני לפסול. (לפי"ז, לר"י, אם יש פסול ענבים מרובים בהדס ותקן אותו, א"צ להסיר את הקשר הראשון ולקשר מחדש, אלא יוסיף קשר שני ויחשב לעשייה. קשר שני יכול לחול על גבי קשר ראשון.)

שם. תוס' ד"ה מצות. התוס' מקשים מ"ש אזוב דפרה שהאגד אינו מעכב בו מלולב אליבא דרבי יהודה שהאגד לעיכובא. ועיין בבעה"מ הסובר שגם בפרה אגד מעכב, אלא שבפרה דאורייתא אנו סוברים אגד בידי שמים שמיה אגד. אבל הראב"ד מתרץ שבלולב "נפקא ליה מצות אגידה משום זה קלי ואנוהו ואתיא קיחה קיחה לעכב אבל לגבי אזוב גז"ש דקיחה קיחה למצוה". סברת הראב"ד היא שבלולב שדין האגד נלמד מזה קלי ואנוהו באה הגז"ש לעכב, ואילו באזוב באה הגז"ש למצוה בלבד ולא לעכב. עכ"פ מוכח מכאן כשיטת הגר"ח זצ"ל (עיין בשעורים לעיל יא:) שדין האגד לרבנן הנלמד מזה קלי ואנוהו אינו הדור מצוה בעלמא אלא חלק מעצם המצוה של נטילת לולב, דאל"כ מהו השייכות בין הדין של ואנוהו והגז"ש. ע"כ שגם האגד של ואנוהו הוא דין בעצם הלקיחה של הלולב והגז"ש לר"י באה לעכב.

הריטב"א מיישב את קושית התוס' בשם מורו שהמחלוקת בין ר"י והרבנן היא באגד יד. גם לר"י א"צ בדיעבד לאגד בקשר רק לאגד יד ולרבנן יוצאים בלקיחת ד' המינים בזה אחר זה (וכ"כ הרמב"ם לפי הרבנן (פ"ז מלולב הל"ט) אך מסתמא הוא סובר שלפי ר"י צריכים קשר ממש). ויוצא שלולב לר"י שוה לפרה. בשניהם אגד ביד מעכב ולא אגד בקשר. ברם פירוש זה נסתר לכאורה מהגמרא (יא:) לעיל האומרת שלר"י יש פסול תעשה ולא מן העשוי באגדן ואח"כ ליקטן, הרי שיש דין עשיית הקשר לר"י ולא די בלקיחת המינים ביד ביחד.

ועלינו להסיק שאף לפי שיטה זו יש צורך לחלות אגד - אלא שהיד יכולה לאגד או הקשר יכול לאגד. אך כשיש קשר ממש אין היד מאגדת שהרי מיותרת היא לגמרי. לפיכך אם נעשה הקשר בפסול אינו נכשר ע"י אגד היד. אבל במקום שאין קשר, אגד היד פועל לאגד את המינים ולהכשירם למצוה.