תוס' ד"ה טיט הנרוק. לפי' תוס', מצטרף טיט הנרוק למ' סאה, ומ"מ אין טובלין בו. ונראה שיסוד שיטתם הוא דלגבי השיעור של מ' סאה טיט הנרוק נחשב מים אלא שאינו ראוי למעשה טבילה. בחפצא אמנם הוי מים, אך לגברא חסר מעשה טבילה, והוא הדין בשלג וברד. ובכך מבוארת השייכות לסכך פסול.

אליבא דתוס' סכך פסול הוי חפצא דסכך ומצטרף לשיעור הסוכה, דבעינן כולה מסוככת, וכשיש רוב סכך כשר מצטרף גם הסכך הפסול לחפצא של סכך הסוכה. עכ"ז אין ישנים תחת סכך פסול הואיל והוא פסול למעשה ישיבת הגברא, ודומה דינו לדין טיט הנרוק במקוה.

כ"ז לתוס', אבל רש"י סובר שישנים תחת סכך פסול כי הוא מצטרף ממש לכל דבר. וכן לשיטתו, סובר רש"י דטיט הנרוק כשר לכל דבר אפי' לטבול בו.

שם. במשנה - העושה סוכתו כמין צריף.

תוס' ד"ה שאם. מבואר בגמ' שאם הגביהה מן הקרקע טפח או הפליגה מן הכותל טפח כשרה. וכתבו התוס' בשם רש"י שא"צ שיסכך אותו טפח ומביאים ראייה לדבריו מן הירושלמי שא"צ לסתום הטפח כשהיתה גבוהה מן הארץ טפח והשאר בשיפוע. ויש לדון על ראייתם כי בציור של הירושלמי הרי יש אהל טפח למעלה מבלי סתימת הטפח הזקוף בדבר ממש, אבל בהרחיק מן הכותל טפח י"ל שבלי סתימה ליכא אהל כלל, וצ"ע. ואכן כהבחנה זו נראה מהרמב"ם (פ"ד מסוכה הל"ז) וז"ל: סוכה כו' שהיו ראשי הדפנות דבוקות זו בזו כמין צריף או שסמך ראש הדופן של סוכה לכותל אם היה לה גג אפילו טפח או שהגביה הדופן הסמוך לקרקע מן הקרקע טפח הרי זו כשרה עכ"ל. משמע שהרמב"ם מחלק בין הטפח הזקוף לצד הקרקע שהוכשר בלי סתימה ממש, לטפח הסמוך לכותל שהוכשר רק כשעושה סתימת גג ממש.

מפסק הרמב"ם יוצא שסוכה בעיקרה צריכה להיות חלות שם חפצא דאהל (עיין לעיל י.). אין אהל פחות מטפח, ואין לבוד משוה אהל לטומאה (לעיל יח.). משום כך סובר הרמב"ם בטפח שלמעלה בעינן טפח ממש שהוא שיעור חפצא דאהל בטומאה - שלא כרש"י ותוס'. דעת רש"י ותוס', לעומת זאת, שאין צריכים אהל ממש בסוכה כמו בטומאה. ושיטתם צ"ב, דהא הסוגיא שלפנינו מביאה את המחלוקת בשיפוע אהלים שמיה אהל או לא בנוגע לסוכה, וחזינן דיש דין אהל בסוכה כבטומאה. וצ"ל, דלרש"י בעינן צורת אהל אבל לא בעי אהל ממש, ולכן דין שיפוע אהלים שייך בסוכה כי דין הוא בצורת אהל. מ"מ לבוד בטפח למעלה בלי סכך ממש כשר בסוכה כי אין צורך באהל ממש רק בעינן צורת אהל.

לפי התוס' המשוים את שני הציורים - הטפח הזקוף והטפח הסמוך לכותל - צ"ל שההגבהה או ההפלגה יוצרות צורת אהל, ואף בלי סתימה של ממש יש צורת אהל. ואילו לפי הרמב"ם חסרה חלות אהל ממש, ולפיכך בטפח ההפלגה למעלה מחייב סתימה ממש.

שם. תוס' ד"ה העושה. כתב הכסף משנה (פ"ד מסוכה הל"ז) בשם הרא"ם שלפי הרמב"ם אין צורך אלא לגג טפח בגובה עשרה עם ז' על ז' בקרקעית הסוכה בלבד, ולא בכל חלל הסוכה מלמטה למעלה - שלא כשיטת התוס' שלפנינו. ויש לעיין במה פליגי. ונ"ל שלדעת התוס' ז' על ז' אינו שעור במקום ישיבת הגברא בלבד אלא גם בחפצא של הסוכה עצמה ולפיכך צריכים חלל ז' על ז' על גובה י'. ואילו להרמב"ם יוצאים בז' על ז' במקום ישיבת הגברא על הקרקע אע"פ שאין ז' על ז' בחפצא של חלל הסוכה ובסכך. שיטתו היא שאין השעור של ז' על ז' בסוכה דין בחפצא של הסכך והסוכה כי אם במעשה ישיבת הגברא. והואיל ובקרקע מצוי ז' על ז' יש שיעור למעשה ישיבה אע"פ שאין כאן שעור ז' על ז' בחלל הסוכה ולא במחיצות ובסכך.

והנה מקצת אחרונים רצו להוכיח משיטת הרמב"ם זו שיכולים לשבת תחת הדופן על סמך דין דופן עקומה. ודומה דליכא ראיה מכאן לשם. בציור של הרמב"ם טפח הסכך מלמעלה מאהיל ומסכך על כל המקום מלמטה ולכן יושב בכל מקום, שהרי יושב תחת סכך כשר. בדופן עקומה, לעומת זאת, כשיושב בצד מתחת לדופן ולא תחת הסכך הכשר אינו יושב כלל תחת הסכך, ודו"ק.

ועיין בר"ן המצריך ט"ז טפחים באלכסון נוסף לטפח של ההפלגה. ופירושו בלתי מבואר כי מסתבר שאין למדוד שעורי סוכה באלכסון אלא או בגובה או ברוחב, וצ"ע.

וניתן להסביר גם מחלוקת הראשונים לעיל (ד.) בדין חקק להשלימה לעשרה (עיין במאירי שם) אם הגברא יכול לשבת מחוץ לחקק ע"פ הנ"ל: אם הדין הוא שהגברא צריך לשבת תוך מחיצת עשרה או דילמא רק הסכך זקוק למחיצת עשרה ולא מקום ישיבת הגברא. אך יש לדחות ולומר דפליגי אם הלבוד חל לתוך החקק וממילא לשפת החקק ליכא מחיצת עשרה ואין לשבת שם, או שהלבוד חל לחלק של המחיצה שבחוץ וגם שפת החקק אם כן מוקפת מחיצת עשרה ויכול לשבת שם.