בגמ' - חולין ומשמשיהם פטורים מן הסוכה. פטור החולה שונה לכאורה מדין המצטער. החולה פטור מן הסוכה בכל אופן, אף שיהיה לו אותו צער מחליו בביתו. לעומת זאת המצטער פטור מן הסוכה אך כשמצטער מחמת הישיבה בסוכה, ואם ישאר בביתו לא יחוש אותו צער, עי' בפוסקים.

ובגדר המצטער, קובע הרמב"ם (פ"ו מסוכה הל"ב) וז"ל: ואיזהו מצטער זה שאינו יכול לישון בסוכה מפני הרוח או מפני הזבובים והפרעושים וכיוצא בהן או מפני הריח עכ"ל. מהרמב"ם משמע ששעור הצער אינו שמצטער במקצת היינו שאינו נוח לו בסוכה ושנוח לו יותר בבית, אלא שלגמרי בלתי אפשר לו לישון בסוכה ולקיים מצות ישיבת סוכה כדינה. ונראה מהרמב"ם שהמתאמץ ויושב באופן כזה בסוכה אינו יוצא ידי המצוה כלל כי הואיל וחסר לגמרי תנאי תשבו כעין תדורו אינה חשובה ישיבת סוכה. וכן מוכח ממש"כ הפוסקים שהמצטער היושב בסוכה נקרא הדיוט - כלומר אין זו ישיבת סוכה כלל.

ובירדו גשמים לסוכה פסק הרמב"ם (שם הל"י) וז"ל: ירדו גשמים הרי זה נכנס לתוך הבית מאימתי מותר לפנות משירדו לתוך הסוכה טפות שאם יפלו לתוך התבשיל יפסל וכו'. לשונו של הרמב"ם מורה שבירדו גשמים יש רק היתר לפנות מן הסוכה אבל ליכא הפקעה של הישיבה עצמה, ואם ממשיך אדם לשבת בסוכה גם כשנופלות טפות גשם לתוך התבשיל יש קיום מצוה. ובכך מוסבר למה הפריד הרמב"ם את הדין של גשמים מהדין של מצטער, כי היושב בסוכה כשהוא מצטער אין לו קיום מצוה כנ"ל, וביורדים גשמים עדיין מקיים מצות ישיבת סוכה.

ברם מהסוגיא שלפנינו יש להסיק איפכא, שהרי במשנה (כח:) מבואר ההיתר לפנות מן הסוכה בשעת ירידת הגשם. במצטער, לעומת זאת, דנו בגמרא (כו.) אם הוא פטור או חייב. משמע שבירדו גשמים פקעה לגמרי הישיבה בסוכה וליכא מעשה מצוה כלל, ואילו במצטער יש פטור מחובת הגברא בלבד - בלי הפקעה של הישיבה עצמה - ולפיכך דנו אם פטור זה אכן קיים. ועוד מהמשנה לקמן - "משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו" - משמע שבירדו גשמים אין הישיבה בסוכה קיום מצוה בכלל, וצ"ע.

שם. בגמ' - ישן אדם שינת ארעי בתפילין. הקשה הריטב"א, למה לא תיאסר אפילו שינת ארעי בתפילין מטעם היסח הדעת. ותירץ וז"ל: דלהיסח הדעת לא קפדי' אלא כשהוא ער ולבו פונה לדברים בטלים דבעינן שתהא כל מחשבתו בהם, אבל כל שאינו מפנה דעתו לדברים של חול אע"פ שאין דעתו על התפילין מותר ומן הטעם הזה הוא קורא בתורה ומתפלל ותפילין בראשו אע"פ שאין דעתו עליהם בודאי עכ"ל. דעתו שרק היסח הדעת לדברים בטלים אסור ולא היסח הדעת בעלמא. ולפיכך שינה מותרת, שאע"פ שהסיח דעתו מהתפילין מ"מ לא הסיח דעתו לדברים בטלים.

אבל הרמב"ם בפ"ד מתפילין (הלי"ד) כתב וז"ל: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהם אפילו רגע אחד שקדושתן גדולה מקדושת הציץ שהציץ אין בו אלא שם אחד ואלו יש בהם אחד ועשרים שם וכו'. לרמב"ם כל היסח הדעת, ואפילו לרגע אחד, אסור בתפילין. ותמוה, היאך מותר לישון שינת ארעי בתפילין; תיאסר מדין היסח הדעת?

ונראה שלפי הרמב"ם לא נאסר היסח הדעת מן התפילין אלא בעת שהגברא מקיים מצות הנחת תפילין וזה כשהוא ער. הישן בתפילין אינו מקיים מצות תפילין בעת השינה ולפיכך אינו נאסר מדין הסחת הדעת.

עקב כך חלוק איסור היסח הדעת מהאיסור של גוף נקי. הדין של גוף נקי אינו תלוי בקיום מצות הנחת תפילין אלא תלוי בגברא שיש לו תפילין עליו. כשהתפילין מונחים על גופו, צריך הגוף להיות נקי - גם בעת השינה. ובכך מובן כל הדיון בסוגיא שמא יפיח בהן כשישן. ואילו הדין של היסח הדעת אינו תלוי בתפילין מונחים על גופו, אלא בקיום מצות הנחת תפילין. ומכיון שבישן ליכא מצוה, אין עליו איסור של היסח הדעת.

ולפי"ז יל"ע אם היסח הדעת מעכב במצות התפילין שמי שמסיח דעתו מהן אינו מקיים את המצוה בכלל או לא. ועיין בתשובות משיב דבר לנצי"ב שדן בזה.

בנוגע לתלמוד תורה ותפלה בתפילין, כתב הרמב"ם (פ"ד מהל' תפילין הלכ"ה) וז"ל: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק עכ"ל. כלומר מחשבות בדבר ד' - בתורה ובתפלה - אינן מהוות היסח הדעת מתפילין שכן מחשבות כאלו הן מעיקר מצות התפילין ומקדושתן. וממילא, לפי הרמב"ם, נדחית ראיית הריטב"א מתורה ותפלה בתפילין.

שם. בענין שינת ארעי בתפילין כתב הרמב"ם (פ"ד מתפילין הלט"ו) וז"ל: תפילין צריכין גוף נקי שיזהר שלא תצא ממנו רוח מלמטה כל זמן שהם עליו, לפיכך אסור לישן בהם לא שינת קבע ולא שינת ארעי אלא אם הניח עליהם סודר ולא היתה עמו אשה ישן עמהם שינת ארעי עכ"ל.

מהרמב"ם משמע שהאיסור לישן שינת קבע בתפילין הוא מדאורייתא כי בשעת שינה אין הגברא יכול לשמור את התפילין כדת. וזה בניגוד לשיטת התוס' (ד"ה אבל) בסוגיא שלפנינו שהאיסור הוא דרבנן.

ויוצא דאליבא דהרמב"ם אף החיוב להניח סודר על התפילין לישן בהן שינת ארעי הוא דין דאורייתא. ונשאלת השאלה, האיך הותרה שינת ארעי מן התורה ע"י הנחת סודר?

ונראה, שבתפילין של ראש יש קיום מצוה של גברא המעוטר בתפילין, כדכתיב - וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך, ודרשו חז"ל (במנחות לה:) שאלו התפילין שבראש. כשהתפילין של הראש מכוסים בסודר אז חסרה המצוה להיות מעוטר בתפילין - שכן אע"פ שהתפילין נמצאים על ראשו הרי אינם נראים. ולפי"ז י"ל, אם התפילין אינן מכוסים בסודר הדין המחייב את כבוד התפילין של הראש נוהג בכל תוקפו, ואסור לישון בהם שינת ארעי. אולם אם התפילין מכוסים בסודר, מותר לישון בהם שינת ארעי שמכיון שאין הגברא מעוטר בהם אין חובת כבודם ושמירתם אוסרת שינת ארעי.

כעין זה נמצא בכבוד ארון הקודש, שבעת נשיאתו יש חובת עמידה כדי לכבד את התורה, ובעת חניית הארון חיוב הכבוד יורד מדרגה ומותרים לשבת בפניו. הוא הדין בתפילין אם הם מכוסים פוגם הכסוי בקיום עיטור הגברא המניח תפילין, וחובת כבוד התפילין יורדת ממדרגה העליונה שחלה בעת שהתפילין מגולים בתפארתם. ולפיכך מותר לישון שינת ארעי כשהתפילין מכוסים.

ובהתאם לזה היה מנהגו של הגאון הרב ר' משה זצ"ל לא להתעטף בטליתו לגמרי ממעל לתפילין שעל ראשו כדי שהתפילין שעל ראשו יהיו מגולים לעיני כל הרואים לקיים בשלמותה את המצוה להיות מעוטר בתפילין. והיה זהיר בכך אף כשהיה מתעטף בטלית על ראשו בשעת תפלה, וכן ראוי לעשות.