משנה - כל שבעת הימים וכו'. ברמב"ם (פ"ו מהל' סוכה הל"ה) כתוב וז"ל: כיצד היא מצות הישיבה בסוכה שיהיה אוכל ושותה ודר בסוכה כל שבעת הימים בין ביום ובין בלילה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה וכל שבעת הימים עושה אדם את ביתו ארעי ואת סוכתו קבע שנאמר בסוכות תשבו שבעת ימים וכו'. וז"ל (שם הל"ו): אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה וכו'.

צ"ע למה כפל הרמב"ם ההלכה שהאדם חייב לאכול ולשתות בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה. ונ"ל, שלפי הרמב"ם יש שתי הלכות באכילה בסוכה:

א) קיום מצוה כללית של ישיבה בסוכה, וזוהי ההלכה הראשונה שבהלכותיו. ב) קיום מיוחד של אכילה בסוכה המהווה קיום מצוה לעצמה, וזוהי ההלכה השניה. ולפי"ז, גם אכילה ושתיה ושינה בסוכה מהוות מעשי מצוה מיוחדים במצוות החג, שהרי שלש אלו נזכרות בהלכה (ו') בנפרד. (עיין לעיל בשעורים כה. בענין מצות ישיבה בסוכה.)

שם. שיטת הרמב"ם בישן מחוץ לסוכה מחמת גשמים. כתב הרמב"ם בפ"ו מסוכה (הל"י) וז"ל: היה ישן וירדו גשמים בלילה ונכנס לתוך הבית ופסקו הגשמים אין מטריחין אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה אלא ישן בביתו עד שיעלה עמוד השחר עכ"ל. מהרמב"ם נראה שחייבים להעיר הישן בעמוד השחר שילך לסוכה.¹ וצ"ע, הרי הישן פטור מן המצוות.

footnotes: ¹ עיי"ש בפי' רבינו מנוח מנרבונה ובמ"מ ולח"מ.

ונ"ל, שאע"פ שהישן פטור משאר מצוות התורה מדין מתעסק הפטור ממצוות, מ"מ חובת הסוכה היא לישון בסוכה, וגם הישן חייב. ויסוד דינו של הרמב"ם הוא ששינת שחרית אינה המשך של שינת הלילה, אלא שהיא שינה חדשה. פטור המצטער בתחילת השינה בלילה נמשך עד סוף השינה של הלילה אבל לא לשינת היום המהווה ע"פ דין שינה שניה. לפיכך מעוררים את הישן בעמוד השחר ללכת לסוכה.

שם. בגמ' - כלים נאים מעלן לסוכה. יש להתבונן בגדר המחייב להעלות כלים נאים לסוכה. יתכן שהוא מדין זה קלי ואנוהו - התנאה לפניו במצוות - הנוהג בכל מצוות התורה. ברם ניתן לפרש שיש דין מיוחד בסוכה לכבדה. ואכן דין הכבוד בבית הכנסת הווה חיוב מיוחד מטעם קדושת המקום כדמוכח מהלכות כבוד בית הכנסת, ברם החיוב בסוכה צ"ע.

וז"ל הרמ"א (או"ח סי' תרל"ט ס"א): ואל יעשה שום תשמיש בזוי בסוכה כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו עכ"ל. כפי הנראה משוה הרמ"א את מצות הסוכה לשאר מצוות התורה.

מאידך מדברי התוס' (כט. ד"ה מנא) וז"ל: וי"מ כגון קדירות ואגני דלישה וטעמא דכעין תדורו בעינן והני אין רגילין להיות בבית דירה אלא בית יש להם לבדם עכ"ל, יוצא שיש דין מיוחד של כבוד הסוכה ממצות תשבו כעין תדורו.

ונראה שיש להכריע כפירושם של התוס' מהסוגיא לקמן (מח.) בגמר לאכול ביום האחרון שכדי להראות שאינו מוסיף על ימי החג צריך הגברא להכניס לתוכה כלי אוכל או להדליק בה את הנר מן המנחה ולמעלה, עיין שם. ואם נפרש שדין כבוד הסוכה הוא דין כבוד מצוות בכלל ואינו מיוחד לסוכה הרי בכניסת כלי האוכל לתוכה לא נפגמה עצם מצות הסוכה ויש לגברא קיום מצוה שלמה של תשבו כעין תדורו. ואף שמראה שברצונו לעבור על איסור צדדי של בזוי מצוה, איך יתברר ע"י כך שאינו מוסיף ימים על ימי החג והלא כלי האוכל שבסוכה אינם פוגמים כלל את גוף מצות ישיבת הסוכה. וע"כ עלינו להסיק שגוף המצוה של הסוכה נפגמה כשנעשה בדרך בזיון, ויש מחייב של כבוד בעצם מצות סוכה.

ומסתבר יותר שבכניסת כלי אוכל לסוכה או מנורה לתוכה אינו עובר בדין בזוי מצוה של כל התורה כולה, שכן יקשה מאד איך הותרה הכניסה מזמן המנחה ולמעלה ביום האחרון כדי להראות שאינו רוצה לעבור בבל תוסיף, והרי יעבור בכך על איסור בזוי מצוה?

ונ"ל, שבהכנסת כלי האוכל או המנורה ליכא איסור בזוי מצוה כלל, אלא שמדין מיוחד בסוכה נאסרת הכניסה. יסוד הדין של איסור כניסת כלי האוכל אינו מעשה איסור אלא שבכך פוגם הגברא את קיום מצות הישיבה, ואינו מקיים תשבו כעין תדורו כהלכתה. ובכן מהמנחה ולמעלה בסוף יום האחרון של החג שהגברא בין כה ובין כה לא ישב עוד בסוכה, אין לפקפק בכניסת כלי האוכל והמנורה - הואיל ואין כאן בזוי כלפי עצם החפצא של הסוכה האסור עד צאת הכוכבים, אלא פגם בישיבת מצוה, והגברא לא ישב עוד.

ונראה להביא עוד ראייה לכך מהרמב"ם (פ"ו מהל' סוכה הלי"א והלי"ד) שהוא מחייב כניסת כלי האוכל לסוכה בכל אופן ואינו מפרש כפי' רש"י לקמן (מח.) שדין זה נוהג דוקא במי שיאכל בסוכה אחר החג ורוצה להוכיח שאינו מוסיף על זמן המצוה. מסתימת לשון הרמב"ם משמע שגם אם הגברא אינו יושב בסוכה אחר החג צריך להוכיח בכניסת כלי האוכל שאינו עובר בבל תוסיף. ודין זה תמוה לכאורה כי איזה בל תוסיף שייך אם אינו יושב בסוכה אחר החג?

ונראה לומר שהסוכה אתקצאי ביום שמ"ע בא"י ובשמחת תורה בחו"ל מפני הדין שמיגו דאתקצאי בבה"ש אתקצאי לכולי יומא, דלמא אתרמי ליה סעודתא בבהש"מ ויצטרך לישב בסוכה (רמב"ם שם פ"ו הלט"ו). יוצא איפוא שמדין מיגו דאתקצאי גם ביום שאחר החג יתן הגברא כבוד מצוה לסוכה. כבוד הסוכה אינו דין כבוד בעלמא כמו בכל מצוות התורה אלא מהווה חלק ממצות תשבו כעין תדורו כנ"ל, ועלול הגברא להכשל בעל כרחו באיסור בל תוסיף דאורייתא, כי בכל כוונה ומעשה לשם מצוה הוי בל תוסיף. בהתאם לכך פוסק הרמב"ם שיכניס הגברא את כלי האוכל שלו או את המנורה כדי להוכיח שאין בכוונתו לעבור בבל תוסיף ואין ברצונו לקיים בסוכה שום קיום תשבו כעין תדורו בכבודה של הסוכה.

ואחרים מקשים מ"ש אתרוג מסוכה שבסוכה פוסק הרמב"ם שיש צורך להראות שהמצוה כלתה, ואילו באתרוג לאחר ז' א"צ להראות כלל שנגמר זמן המצוה.

ועקב הנ"ל י"ל שבאתרוג מכיון שמותר בשמיני ואין בו איסור מוקצה אין צורך בהיכר. קדושת מצוה באתרוג אינה נוהגת בשמיני ואין צורך להוכיח שאין בו בל תוסיף כמו שמוכיחים בסוכה שיש עליה דין מוקצה בשמיני.

והנה, פעם כשהגר"ח מוואלאזין זצ"ל ביקר אצל רבו מרן הגר"א זצ"ל שאל אותו על מנהגו להבדיל דוקא על שכר במוצאי חג הפסח. והראה לו הגר"א זצ"ל את הרמב"ם בענין הכנסת כלים לסוכה ביום האחרון של החג. משמע שהגר"א הסיק מהרמב"ם שבכל מצוות הנוהגות לזמן יש חיוב להראות בסוף הזמן שהמצוה נגמרה. ולפיכך הבדיל על שכר שהוא חמץ במוצאי פסח להראות שכלה זמן איסור החמץ, בהתאם לפירושו בדין הכנסת כלים לסוכה אליבא דהרמב"ם בסוף החג. וזה שלא כנ"ל דדין הרמב"ם הוא בסוכה דוקא.

שם. בגמ' - הא במגרס הא בעיוני. רש"י, תוס' ורמב"ם מפרשים שהמעיין מצטער בסוכה ובכן מעיינים מחוץ לסוכה. אולם אליבא דהריטב"א ניתן לעיין מחוץ לסוכה מפני שהעיון אינו נחשב דירת קבע אלא דירת ארעי.

מהרמב"ם (שם הל"ט) עולה שהמתבונן ומדקדק בלמודו חייב לעשות כן דוקא מחוץ לסוכה כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו בעת עיונו ויכוון שמועתו כהוגן, ואין זה פטור בלבד, עיי"ש. בקריאה בתורה, לעומת זאת, פוסק הרמב"ם שחייב לקרוא בסוכה. הביאור לכך: בלמוד תורה שבכתב כתיב "בשבתך בביתך", שחייב ללמוד בביתו, ומכיון שלשבעת ימי החג הסוכה כביתו לפיכך חייבים לקרוא בתורה שבכתב בסוכה, משא"כ בתורה שבע"פ.

בנוגע לתפלה בסוכה, כתב הרמב"ם (פ"ו שם הל"ט) וז"ל: המתפלל רצה מתפלל בסוכה או חוץ לסוכה עכ"ל. וצ"ע למה תפלה בסוכה לפי הרמב"ם אינה אלא רשות בעלמא.

י"ל, שאין דירתו של אדם נחשבת למקום תפלתו בכל השנה כולה, כי חייב אדם להתפלל בבה"כ ולכן אין מצות הסוכה מחייבת להתפלל בה. מצות ישיבת סוכה כוללת רק את המעשים הנעשים בקביעות בבית בכל השנה כולה, ואין התפלה בכלל. עוד נראה שאם מתפלל בסוכה אינו מתפלל במקום הקבוע שלו לתפלה בכל השנה, וחז"ל אמרו (ברכות ו:) כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו' וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהל' תפלה הל"ו: וקובע מקום לתפלתו תמיד עכ"ל, לפיכך אינו חייב להתפלל בסוכה.

תפלה בסוכה היא רשות. כ"ז בתפלה - אבל בתורה אם תחסרנה לו ההתבוננות וההתעמקות אין לו לעיין בסוכה לפי הרמב"ם, שכן בטול תורה דוחה לגמרי מצות הסוכה. שונה הוא ת"ת מדין התפלה בסוכה. בתורה אין רשות לעיין בסוכה באופן גרוע, משא"כ בתפלה.

שם. בדיני טומטום ואנדרוגינוס

**א

כתב** הרמב"ם (פ"ו מסוכה הלי"ג) וז"ל: וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהם חייבים מספק ואין מברכין מספק עכ"ל.

וז"ל השגת הראב"ד, ומספיקא מברכין מפני שהוא ספיקא דאורייתא, מעתה ידעינן ודאי טומטום ואנדרוגינוס חייבין לברך עכ"ל.

הרמב"ם והראב"ד חלוקים, דלדעת הרמב"ם על ספק מצוה דאורייתא לא מברכים כיון דהברכה אינה אלא מדרבנן וספק ברכות להקל. הראב"ד סובר שכן מברכים, שאין לחלק בין המצוה והברכה. והנה הרמב"ם כותב בפ"ב מק"ש (הלי"ג) וז"ל, ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה, עכ"ל. ועיי"ש בכס"מ שמביא מתשובת הרשב"א (סי' ש"כ) שתמה על הרמב"ם, שכיון שפסק לענין סוכה שבחיוב מצוה מספק אף שהמצוה דאורייתא וחייב לעשותה, אין מברכין עליה דספק ברכות להקל, למה פסק לענין ק"ש דבספק קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. ועיי"ש בכס"מ ובתירוץ הרשב"א, שמעיקרא כך היתה התקנה דכל שהוא חייב לקרות קורא עם ברכותיה וכו'. והדברים מחוסרים ביאור.

נראה בכוונת דברים אלו, דהרמב"ם סובר כי בשאר מצוות התורה קיום המצוה והברכה מהווים שני קיומים נפרדים, ולכן באופן של ספק חלים שני ספקות נפרדים ומכריעין את הספק דאורייתא - לגבי המצוה - לחומרא, אבל ספק הברכה ספק אחר הוא והולכים בו לקולא דספק ברכות להקל. ועל זה חולק הראב"ד וסובר שיש כאן רק לידת ספק אחד, כי קיום המצוה והברכה מצטרפים אהדדי, שמדרבנן כל שלא בירך ברכת המצוה חסר לו בקיום המצוה, ולכן בספק אזלינן לחומרא בין לגבי המצוה בין לגבי הברכה.

על זה חולק הרמב"ם וסובר שאין ברכת המצוה נחשבת כחלק מקיום המצוה אלא כקיום בפני עצמו, וכשיש ספק מכריעים את ספק המצוה לחומרא ואת ספק הברכה לקולא. שיטתו מבוארת ע"פ פסקו בפ"א מהל' ברכות (הל"ג) וז"ל וכשם שמברכים על ההנייה כך מברכין על כל מצוה ומצוה ואח"כ יעשה אותה, עכ"ל, משמע שסובר שכמו שברכות הנהנין מתירות הנאה כן ברכות המצוה מתירות עשיית המצוה, ובלי ברכה אסור מדרבנן לעשות מצוה, ולכן סובר שהברכה אינה מצטרפת לעיקר קיום המצוה כי עיקר חלותה היא להתיר המצוה ולא להצטרף לקיום המצוה עצמו.

כך שיטת הרמב"ם לגבי ברכות המצוה. ברם לגבי ברכות ק"ש סובר שברכות ק"ש מדרבנן מהוות חלק מקיום ק"ש, ובלא בירך לא קיים מצות ק"ש כדין, ולכן פסק לגבי ק"ש שבספק קרא חוזר וקורא ומברך, דבק"ש הברכות ביחד עם ק"ש מהוות קיום מצוה א', ולכן בספק ק"ש יש לידת ספק א' ואזלינן בה לחומרא אף לענין ברכות.

**ב

עיין** ברמב"ם ובראב"ד בפרק שני מהל' שופר (הל"ב) שלפי הרמב"ם אנדרוגינוס בריה בפני עצמו הוא, ואילו להראב"ד אנדרוגינוס מהווה חצי זכר וחצי נקבה.

והנה בדין פסול עדות פוסק הרמב"ם (פ"ט מעדות הל"ג - ה) שהאנדרוגינוס והטומטום פסולים מספק מפני שהם ספק אשה. לעומת זאת משמע ממנו שחציו עבד וחציו בן חורין פסול ודאי. וקשה למה לא השיג עליו הראב"ד שם, הרי לדעת הראב"ד גם האנדרוגינוס מהווה חצי זכר וחצי נקבה, ובכן ייפסל בתורת ודאי כמו מי שחציו עבד וחציו בן חורין?

ותירץ הגר"מ זצ"ל דשאני השם של עבד מהשם של אשה. השם של עבד פוסל לעדות אבל השם של אשה גורם רק שהאשה אינה כשרה להעיד. לפיכך חצי עבד וחצי בן חורין פסול בתורת ודאי כי השם של חצי עבד פוסל ומפקיע הכשרות מצד הבן חורין. מאידך צד האשה אינו מפקיע ופוסל את צד האיש שבאנדרוגינוס, ולפיכך פסול האנדרוגינוס מספק בלבד לדעת הראב"ד.

ובטעם הדבר י"ל, שעבד פסול לעדות מדין גוי שכן חסרה לעבד קדושת ישראל שלמה, וכן מוכח מהרמב"ם (פ"ט מעדות הל"ד) כי משווה פסול עכו"ם לפסול עבד. משום כך גם חצי עבד הואיל וחסרה לו קדושת ישראל שלמה פסול ודאי הוא. ברם אשה קדושה בקדושת ישראל שלמה אלא שפסולה להעיד מדין מיוחד ובכן לראב"ד חצי אשה מהווה ספק פסול בלבד.

והנה חצי עבד וחצי בן חורין אינו מוציא אפילו את עצמו בשופר (פ"ב משופר הל"ג) שאין צד עבדות שבו מוציא את צד חירות שבו. ותמוה לכאורה, הרי חצי עבד וחצי בן חורין נוטל לולב או קורא מגילה לעצמו ולמה אינו יכול לתקוע שופר לעצמו?

ותירץ הגר"מ זצ"ל שיש כאן פסול בחפצא של קול השופר. חצי עבד אינו יכול ליצור חפצא של קול שופר לצאת בו ידי המצוה של שמיעת שופר. ברם בנטילת לולב או במקרא מגילה - שהמצוה היא הקריאה ולא השמיעה - אכן מוציא את עצמו.

ולפי"ז י"ל, שגם אליבא דהראב"ד אנדרוגינוס מוציא את עצמו בשופר. צד האשה שבו אינו מפקיע ופוסל את החפצא של קול השופר כמו צד העבדות שבחצי עבד וחצי בן חורין. הטעם לכך: השם של עבד הוא בעצם שם של גוי שכן חסרה לעבד קדושת ישראל שלמה - ולפיכך פקע מפני צד העבדות הכשר החפצא של קול השופר. אשה לעומת זאת קדושה בקדושת ישראל שלמה, אלא שהיא פטורה מחובת התקיעה, ואין צד האשה מפקיע איפוא את הכשר החפצא של קול השופר עבור האנדרוגינוס עצמו. ובכך מדוייק לשונו של הראב"ד שהוא פוסל את תקיעת האנדרוגינוס דוקא בשביל מינו אבל אינו פסול עבור עצמו.

עיין ברמב"ם (פ"ב מאישות הלכ"ה) וז"ל: וטומטום ואנדרוגינוס שהיו בן שתים עשרה שנה ויום אחד הרי הן בחזקת גדולים עכ"ל. מהרמב"ם משמע שבגיל י"ב ויום א' נעשו גדולים בתורת ודאי ולא בתורת ספק, וצ"ע. וביאר מרן הגר"ח זצ"ל שגדלות תלויה בחפצא של הסימנים ולא בגברא של זכר ונקבה. בחפצא של האנדרוגינוס יש חפצא של סימני גדלות בין מזכרותו בין מנקבותו. מפני כך בי"ב שנה החפצא של הסימנים מנקבותו נחשב כסימנים כשרים ומשו"ה האנדרוגינוס נעשה גדול בתורת ודאי. וכן ביאר, שהטומטום אין לו זכרות ומפני כך זמן החלות של החפצא של סימניו הוא זמן י"ב שנה בתורת ודאי. ולפי"ז יוצא, שאע"פ שבדין הגברא יכול האנדרוגינוס להיות ספק, ברם החפצא של האנדרוגינוס בודאי מהווה בריה מיוחדת עם דינים מיוחדים. בכמה מקומות אנו מוצאים שהאנדרוגינוס והטומטום מופקעים בתורת ודאי ולא רק מספק. ויסוד הדברים הוא מפני שאלו הדינים כמו חלוקת הארץ, מצות ביכורים, ערכין, ומצות החגיגה תלוים בחפצא ולא בדין הגברא.

ופעם כשהגר"מ זצ"ל היה ילד הרגיש אביו הגר"ח שבנו היה טרוד מאד במחשבותיו. שאל אותו אביו במה היה מעיין. ענה לו הגר"מ זצ"ל שהיה חוקר אליבא דהראב"ד, שסובר שאנדרוגינוס חצי זכר וחצי נקבה, בדין של כהן אנדרוגינוס שהגיע לי"ב שנה ויום א' ושהביא שתי שערות ונכנס לאהל המת, האם ילקה על איסור טומאת כהן או לא. כי לכאורה פטור ממ"נ, שהריהו חצי זכר קטן וחצי נקבה גדולה, ומדין חצי זכר אינו לוקה כי קטן פטור, ומדין חצי נקבה מותר כי נשים לא הוזהרו בטומאת מת. אלא שיתכן שלוקה ע"פ שיטת הרמב"ם שכתב בפ"ג מאבל (הל"ה) שהמטמא את הכהן אם היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד הרי זה שטמאו לוקה. ולכן בציור של כהן אנדרוגינוס החצי נקבה חייבת מלקות משום שטמאה את החצי זכר קטן. אבל סיים הגר"מ זצ"ל שאינו בטוח שדין זה נכון, כי יתכן שהחצי קטן טמא את עצמו ולא שהחצי נקבה טמאה אותו וממילא פטורה, ובגלל ספק זה היה טרוד מאד.

הגר"ח זצ"ל אמר לבנו שבאמת הספק שלו יפה אלא שדעתו היא שבאמת לוקה בתורת ודאי. טעמו שמדין חצי זכר חייב מלקות משום שטמא את עצמו, כי ע"פ שיטת הרמב"ם הנ"ל אנדרוגינוס נעשה גדול משמביא סימנים והוא בן י"ב שנה ויום א' ונחשב גדול גמור - גם מדין חצי זכר ולא רק מדין חצי נקבה. ועוד אמר שמסתבר שילקה גם משום כהנת שטמאה את עצמה, כי זה שכהנת אינה מוזהרת על טומאת מת הוא משום שחפצא של טומאת נקבה אינה אסורה. ברם בכהאי גוונא בכהנת אנדרוגינוס הטומאה מהווה חפצא של טומאת זכר, כי האנדרוגינוס חצי זכר הוא, ולכן אפי' החצי נקבה מוזהרת שלא להטמא. ואמר שלו יצוייר כהנת שמתטמאה בטומאת זכר תעבור באיסור טומאה. וביאר כי בחפצא האנדרוגינוס מהווה בריה בפני עצמו לכ"ע, ומשום כך הגוף של כהן אנדרוגינוס קדוש בקדושת כהן וודאית. הקדושה חלה בחפצא של גוף האנדרוגינוס כולו ולכן אסור ודאי להטמא גם מדין חצי נקבה, כי גופה קדוש בקדושת כהן ודאית, והקדושה שבגופה מתחללת ע"י טומאה ולכן אסורה להטמא ולחלל קדושת גופה. והדברים נפלאים ומאירים עינים.

שם. דין הבדלה בסוכה אליבא דהגר"מ זצ"ל.

בקובע סעודה על יין דנים הפוסקים אם חייב בסוכה או לא. ברם הגר"מ זצ"ל הקפיד להבדיל על יין בתוך הסוכה כי סבר שמצות ההבדלה קובעת היין להחשב סעודת קבע המחוייבת בסוכה.