בגמ' - סוכה גזולה. עיין בשעור הראשון על המסכת.

שם. בגמ' - אבל גזל עצים וסיכך בהן. הגזלן יוצא משום שהעצים הם שלו מתקנת השבים. וצריכים לבאר אליבא דר"ת הפוסל גזול למצוות אפי' אחרי שיאוש קונה, מ"ש אחרי קנין תקנת השבים דכשר מקנין יאוש דפסול ומהו החילוק בין שני הקנינים האלו.

ונ"ל שקנין תקנת השבים שונה מקנין יאוש. קנין יאוש קנין גזלה הוא ולפיכך חלות השם של פסול הגזול נשארת בחפצא לר"ת. אבל קנין תקנת השבים קונה שלא בתורת גזלה, כלומר, שקונה, ושם של גזלה פקע לגמרי מהחפצא. לפיכך כשר הדבר למצוה, אפילו לר"ת, כי אינו חפצא של גזלה כלל. וע"פ תקנת השבים פקע כל השם של גזול לגמרי, וממילא כשר למצוה.

והנה הרמב"ם פסק (פ"א מגזלה הל"א), וז"ל: כל הגחל את חבירו שוה פרוטה עובר בל"ת שנא' לא תגזול, אין לוקין על לאו זה שהרי הכתוב נתקו לעשה שאם גזל חייב להחזיר שנא' והשיב את הגזלה אשר גזל זו מצות עשה, ואפי' שרף הגזלה אינו לוקה שהרי הוא חייב לשלם דמיה וכל לאו שניתן לתשלומין אין לוקין עליו עכ"ל. והוא לקוח מהסוגיא במכות (טז.). וביאר הגר"ח זצ"ל (עיין בספרו על הרמב"ם הל' גזלה) דלרמב"ם מקיימים מצות השבה דוקא בהשבת החפצא עצמו, אבל המשלם דמים אינו מקיים השבה, כי משלם בתורת אחריות שחל ע"י מעשה הגזלה ובעיקר דינו הוא תשלומי מזיק. ואמנם תוס' במכות (שם) חולקים וס"ל שיש קיום מצות השבה בתשלומי דמים. מ"מ אפי' אליבא דהתוס' אין בתשלומי הדמים קיום השבה שלמה וחסר בקיום המצוה. ונראה, דמשו"ה ס"ל לר"ת דנשאר בחפצא שם הגזול שפוסלו למצוות מאחר שלא קיים הגזלן מצות ההשבה בשלמות בתשלומי הדמים. וזהו בכל גזלה דעלמא. ברם במריש תקנו חז"ל שבתשלומי הדמים יש קיום השבה מעלייתא, ותקנו דעל הדמים חל דין חפץ והוי קיום השבה ממש. והחכמים לא הפקיעו את מצות העשה דוהשיב, אלא הטילו על הדמים דין חפץ, ושמקיים בתשלומיו השבה גמורה של השבת החפץ, ולכן פקע מהעצים דין דגזול לגמרי וכשרים למצוה.

שם. בגמ' - ה"מ בגו שבעה אבל לבתר שבעה הדר בעיניה. וקשה, דאי חייב להחזירו אחרי ז' יחשב חפץ גזול ומצוה הבאה בעבירה. ומוכח מזה, דהפסול דמה"ב אינו חל אם רק החפץ הוא גזול, אלא דוקא כשהתשמיש בחפץ לצורך מצוה מהוה מעשה איסור גזלה, וכשמעשה המצוה הוא חלק מהאיסור. בגזלה - ההשתמשות למצוה מהוה מעשה גזלה בעצמה וחלק מהגזלה. מאידך במריש תוך ז' ימי החג, תקנו שיש לו רשות להשתמש בו לצורך מצות סוכה; גוף החפץ אמנם גזול, אבל מאחר דהתשמיש למצוה אינו גזול אינה מצוה הבאה בעבירה, כי התשמיש הוא שלו, ולפיכך יוצא.

שם. תוס' ד"ה אבל וכו' איכא לאוקמיה קרא כגון בראובן שבנה וכו'. עיין בגליון הש"ס ומה שמקשה מגזלת עבדים.

בביאור דברי התוס' נ"ל, כי בציור שלהם בקרקע, כמו בגזלת עבדים, אין דין חיובי או קניני גזלה כמו שנלמד מהכלל פרט וכלל. מ"מ, התוס' סוברים, שבאופן זה יש דין מעשה גזלה בקרקע. אין מעשה גזלה בקרקע בעלמא - כשהקרקע הוא ברשות בעליה, כי הקרקעות לא ניידי. שונה האופן שבתוס' - כי בציור זה יש מעשה גזלה, ואינה כגזלת קרקע אחרת, כי אין שם אפי' מעשה גזלה. ציור של התוס' בגזלת הסוכה דומה לגזלת עבד שיש חלות מעשה גזלה אך הגזלן פטור מגזה"כ של כלל ופרט וכלל. התוס' מחדשים כאן כי הגזה"כ של לך להוציא סוכה גזולה כוללת האופן של מעשה גזלה בקרקע, ואע"פ שאין החפצא דקרקע קנוי לגזלן בקניני גזלה הסוכה פסולה. לפי"ז דבריהם מבוארים.

שם. בענין שנוי רשות בהקדש.

א) עיין במלחמות ה' על אתר המוכיח שבהקדיש הגזלן את הגזלה אחרי יאוש - ההקדש חל מדין יאוש ושנוי רשות. ויש לעיין האם הרמב"ן מוכיח את דינו דוקא בקרבן קודם שבא ליד גזבר, אבל משבא ליד גזבר פשיטא ליה שיש שנוי רשות, דיד גזבר קונה בקנין יד בשביל הקדש כמו בהדיוט, או דילמא שגם משבא ליד גזבר צריך להוכיח שיש שנוי רשות מפני שאין יד גזבר הקדש קונה כיד הדיוט.

ובביאור הדבר היה אומר הגר"מ זצ"ל שמסירה ליד גזבר אינה מעשה קנין רגיל מעין יד הדיוט, אלא חלות דין במצות הבאת הקרבן. כי הרמב"ם פוסק (פ"ב מבכורים הל"כ) שחייב הבעל באחריות ביכורים עד ביאתם להר הבית. הגר"א שינה את הגירסא לבית (בלי מלת הר), דהיינו לעזרה. הגר"א סובר כי חיוב אחריות בבכורים הוא עד קיום מצות הבאת הביכורים לעזרה. אמנם הגר"מ זצ"ל הסביר בשם אביו הגר"ח זצ"ל כי לפי הגירסא שלנו ברמב"ם אין חיוב האחריות תלוי בקיום מצות הבאת הביכורים עד גומרה, אלא מטעם חיוב טיפול מיוחד שמוטל על הבעלים בקדשים. בהבאה להר הבית כבר קיימו הבעלים את חובת הטיפול שעליהם אע"פ שעדיין לא קיימו את מצות הבאת הביכורים בחפצא לעזרה, ואחרי שנתקיימה מצות הטיפול פקעה האחריות, דאחריות דין היא בחובת טיפול.

והסתייעו מהספרי (דברים י"ב, כ"ו אות מ"ה) כי לחד מ"ד חיוב האחריות בקרבנות הוא עד הבאת הקרבן לבאר הגולה ולא לעזרה. ופשיטא דלענין קיום נדרו אין באר הגולה מעלה או מוריד, אלא בע"כ שחיוב האחריות הוא מדין טיפול מיוחד, ולמ"ד הזה חיוב הטיפול המיוחד בזבחים נגמר בטיפול עד לבאר הגולה.

ולפי"ז אמר הגר"מ זצ"ל שהדין של קדשים משבאו ליד גזבר אינו חלות קנין ממון פשוט בשביל הקדש כמו בהדיוט, אלא מדין קיום מצות טיפול הבעלים בקדשיהם. ולכן גם אופן של קרבן משבא ליד גזבר זקוק להוכחת הרמב"ן כי בהקדש יש חלות דין שנוי רשות. כי אין יד הגזבר יד של קנין אלא הוי הלכה בקיום מצות קדשים, שאין הגזבר קונה בידו עבור הקדש כמו יד הדיוט אלא שקיום הטיפול נגמר משבא ליד הגזבר וממילא הקדש קונה, אבל לא מטעם מעשה קנין יד של הגזבר, וגם ציור של הקדש משבא ליד גזבר זקוק לחדוש הדין של הרמב"ן דיש חלות שם שנוי רשות בהקדש, מכיון שגם משבא ליד גזבר אין הקדש קונה כמו הדיוט.

ב) ובעצם דיון הרמב"ן אם הקדש נחשב לשנוי רשות, עיין ברמב"ם (פ"ב מגנבה הל"ו) שפוסק ביאוש ואח"כ הקדיש שההקדש חל, אבל כשהקדיש לפני יאוש אינו קדוש. וקשה, דשיטת הרמב"ם היא דמועיל שנוי רשות ואח"כ יאוש (פ"ה שם הל"ג), ומדוע בהקדש לא יועיל הקדיש ואח"כ יאוש.

והנה לפי הגר"מ זצ"ל שנוי הרשות המועיל הוא דוקא כשמתפיס הגזלה במציאות ברשות הקונה, שהרי אין לגנב בעלות להקנות ורק ע"י שנוי רשות במציאות קונה. אולם נראה שיתכן לומר דלרמב"ם יש חילוק בזה בין שנוי רשות ואח"כ יאוש לבין יאוש ואח"כ שנוי רשות. בשנוי רשות ואח"כ יאוש אין לגנב בעלות להקנות בקנינים דעלמא ורק ע"י שנוי רשות במציאות, כגר"מ זצ"ל, משא"כ ביאוש ואח"כ שנוי רשות דהיאוש נותן לגנב בעלות במקצת להקנות בקנינים דעלמא כגון בכסף וסודר. ומאחר שאין בהקדש מסירה במציאות לרשות הקונה, י"ל שהרמב"ם סובר שאינו מועיל כשנוי רשות במציאות אלא מועיל מדין קנין, ומשו"ה אינו מועיל קודם יאוש ורק לאחר יאוש כשיש לגנב בעלות במקצת להקנות ע"י קנינים דעלמא. (עיין בשיעורים לעיל ברפ"ג בענין יאוש בגזילה ביאור אחר בחילוק של הרמב"ם בין הקדש להדיוט בדין יאוש בגזלה.)

שם. רש"י ד"ה ורבנן וכו' דר"א לטעמיה דאמר כו' קרקע נגזלת וסוכה גזולה היא דמייאשי בעלים מינה כשאר מטלטלין דה"ל קרקע בחזקת גזלן עכ"ל. יש להעיר, למה מדייק רש"י דמשתעי בנתייאשו הבעלים מהקרקע.

ובביאור הדבר נ"ל, דרש"י סובר לפי ר"א שקרקע נגזלת דוקא עם יאוש בעלים. כל זמן שלא נתייאשו הבעלים אין קרקע נגזלת - אפי' לר"א - כי קרקע תמיד ברשות בעליה עומדת ואין בה מעשה גזלה. אמנם ע"י יאוש בעלים ישנו מעשה גזלה בקרקע וזהו שקובע את הדין שקרקע נגזלת לפי ר"א. ועיין בתוס' ד"ה וקרקע (ל:) ובשעורים שם.

שם. בגמ' - יאגדנו מלמעלה מ"ט לאו משום דבעי הדר. לכאורה דין הדר שפוסל שייך רק בהדר בגופו של הלולב, שהוא חפצא של מצוה, ולא באגד העומד מבחוץ ללולב שאינו חפצא של מצוה. וצ"ל, כי גם לפי ההו"א לר"י לולב צריך אגד, וא"כ דין האגד חל כדין בעצם מצות הנטילה, ומשו"ה גם באגד שייך פסולי הדר, דהרי האגד הוא חלק מעצם החפצא של המצוה, וחל בגוף המצוה דבעי הדר.