רש"י בד"ה לפי מפרש את השיטה שאתרוג של תרומה טמאה פסול מפני שאינו מותר באכילה, וז"ל ורחמנא אמר לכם הראוי לכם בכל דרכי הנאתו עכ"ל. אליבא דרש"י יוצא שדין היתר אכילה נוהג רק ביו"ט הראשון של החג הזקוק ללכם, אבל לא בשאר ימי החג¹.

footnotes: ¹ וכ"כ המאירי, ועיין בריטב"א (לד:) אליבא דהראב"ד דגם כותב ככה.

אכן הרמב"ם (פ"ח מלולב הל"ט) קובע שאע"פ שלכם מעכב ביו"ט הראשון בלבד, מ"מ היתר אכילה מעכב כל ימי החג, וז"ל, והפסלנות שהוא משום עכו"ם או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט ראשון בין בשאר ימים פסול עכ"ל. בפיהמ"ש מבואר שלרמב"ם דין היתר אכילה דין הוא בשם הפרי הראוי לנטילה. אתרוג אסור באכילה אינו פרי הראוי לנטילת מצוה. וז"ל בפיהמ"ש, ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונים שריפה כו' ולפיכך הוא פסול למאמר הש"י פרי דאלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים עכ"ל. ואתרוג צ"ל פרי כדכתיב פרי עץ הדר, ולכן פוסק דפסול כל שבעה.

**ב

באתרוג** של מעשר שני בגבולין פליגי התוס' והרמב"ם. לפי התוס' (בד"ה לפי) יש לו היתר אכילה, והאתרוג כשר לנטילת מצוה. מהרמב"ם (פ"ח מלולב הל"ב) משמע שאין יוצאים באתרוג של מע"ש בגבולין מפני שאין לו היתר אכילה.

א) נראה דיסוד המחלוקת הוא דלפי הרמב"ם היתר אכילה צ"ל היתר בפועל, ובגבולין קיים למעשה איסור אכילת מע"ש. ברם לתוס' דין היתר אכילה ר"ל חלות בעלות לאכילה. לבעל מעשר שני יש בעלות של אכילה ואפי' בגבולין שהרי מצות מע"ש להעלותו ולאכלו בירושלים. מצות הבאת מע"ש לירושלים המוטלת על בעל המע"ש מחשיבתו לבעל האכילה של המע"ש. (ועיין בתוס' ב"ק סח: ד"ה כל.) גם בגבולים יש בעלות להבאה ולאכילה, ובעלות זו של הבאה ואכילה דיה לדין היתר אכילה. י"ל שהתוס' והרמב"ם אזלי לשיטתם. התוס' סוברים שדין היתר אכילה הוי דין בלכם - כרש"י; בעלות לאכילה מכשרת נטילה. אולם הרמב"ם סובר שהיתר אכילה תנאי בשם הפרי של אתרוג שצריך להיות מותר באכילה ממש כדי שיחשב פרי, ולפיכך סובר שאתרוג של מע"ש בגבולים פסול.

איתא בגמ' שלבית הלל אתרוג של דמאי כשר לנטילה משום דאפשר שיעני וחזי ליה. וקשה, לפי הרמב"ם, מ"ש מע"ש בגבולים דפסול לנטילה - הרי בידו להעלותו לירושלים ולאכלו שם. נ"ל דשאני דמאי, כי היתרו לעניים מוכיח שאין בו חלות שם איסור אכילה בחפצא, אלא שישנה הרחקה על הגברא לא לאכלו. כך תקנו חז"ל כי תבואת ע"ה אינה חפצא של איסור אלא הטילו הרחקה על הגברא לא לאכלו. ולפיכך סוברים ב"ה כי נחשב לדבר שיש בו היתר אכילה. ברם אכילת מע"ש בגבולים היא באיסור לא תוכל לאכול בשעריך - איסור החל בחפצא של מע"ש, לפיכך פוסל הרמב"ם אתרוג של מע"ש בגבולים לנטילת מצוה.

ב) יתכן לפרש את מחלוקת התוס' והרמב"ם באופן אחר. לרמב"ם האתרוג כשר לנטילה רק אם יש לו היתר ממש. בגבולין הואיל ולמעשה אסור לאכול מע"ש ס"ל לרמב"ם שאתרוג של מע"ש פסול. ברם בעלי התוס' סוברים דשאני האיסור לאכול מע"ש בגבולין - "לא תוכל לאכול בשעריך" - משאר איסורי אכילה. האיסור הזה אינו איסור אכילה סתם בחפצא - כאיסור אכילת נבילה, טרפה, ערלה וכו'. האיסור במע"ש דין הוא באכילת החפצא של מע"ש שלא כמצותו. מע"ש עומד וזקוק לאכילת מצוה בירושלים; אכילת מע"ש מחוץ לירושלים אסורה מפני ביטול מצות אכילת מע"ש בירושלים. ראיה לדבר שללקות על אכילת מע"ש חוץ לחומה צריכים מקודם שהמעשר שני יכנס לירושלים (רמב"ם פ"ב ממע"ש הל"ו), ואחר שהחפצא של מע"ש מתקדש במצות אכילה בירושלים - אחרי קליטתו במחיצות - נאסר בלאו של אכילה מחוץ לירושלים. יוצא שהחפצא של מע"ש בגבולים אינו דבר שאין בו היתר אכילה. אדרבה, מצות האכילה בירושלים אוסרתו באכילה מחוץ לירושלים. לפיכך אליבא דתוס', נחשב אתרוג של מע"ש בגבולין לדבר שיש בו היתר אכילה, וראוי הוא למצות נטילה, הואיל ויש בו מצות אכילה להביאו ולאוכלו בירושלים, ושונה הוא לגמרי משאר איסורי אכילה.

**ג

הרמב"ם** פוסק (פ"ח מלולב הל"א) שלא יטול אדם אתרוג של ע"ז לכתחלה ואם נטלו יצא. וקשה למה יוצאין בו הרי אין בו היתר אכילה.

ונראה שהרמב"ם לשיטתו שפוסק (פ"ז מעכו"ם הל"ב) וז"ל, עכו"ם ומשמשיה ותקרובת שלה וכל הנעשה בשבילה אסור בהנאה שנא' ולא תביא תועבה אל ביתך וכל הנהנה בא' מכל אלו לוקה שתים אחת משום ולא תביא ואחת משום ולא ידבק בידך מאומה מן החרם עכ"ל. בשאר איסורי הנאה כערלה ובשר בחלב פוסק הרמב"ם שאינו לוקה על ההנאה (פ"ט ממ"א הל"א, ופ"י שם הל"ט). טעמו הוא מפני שבעכו"ם עיקר חלות האיסור חלות אסה"נ הוא, אבל בשאר אסה"נ עיקר חלות האיסור חלות איסור אכילה הוא והנאה נאסרת באיסור טפל שאין לוקין עליו, וכן כותב בפיה"מ למס' כריתות (פרק שלישי) לגבי איסור חל על איסור, שאין איסור בב"ח חל על איסור נבילה, וז"ל, נקודה נפלאה כו' שבשר בחלב נאסר בהנאה מפני שאסרו הכתוב לאכילה וכו'. עיקר האיסור בב"ח הוא איסור אכילה, ולכן פוסק שאינו חל על נבלה ומהאי טעמא סובר שלוקים דוקא על אכילתו ולא על איסור ההנאה שהוא טפל לאיסור האכילה. עפי"ז יתכן שדוקא באתרוג שאסור מדין איסור אכילה פקע ממנו שם פרי ומאחר שאין בו היתר אכילה פסול הוא למצות נטילה. אולם אתרוג של ע"ז שנאסר בחלות שם אסה"נ גרידא אין בו הפקעת שם פרי וחשוב כדבר שיש בו היתר אכילה וכשר. בע"ז שם פרי אתרוג וחלות שם אוכל קיימים, אלא שאיסור אחר מונע ממנו האפשרות של אכילה. מע"ש בגבולים פסול לרמב"ם משום שאיסורו איסור אכילה הוא. מאידך בע"ז אין חלות איסור אכילה אלא אסה"נ ולפיכך כשר האתרוג לנטילה, כי דוקא חלות שם איסור אכילה מפקיע שם הפרי מן האתרוג ופוסלו למצוה¹.

footnotes: ¹ עיין במג"א (או"ח סי' תרמ"ט אות י"ג) ועי' בס' כלי חמדה (דברים דף מ.).

והנה התוס' (לה.) ד"ה לפי הקשו וז"ל, וא"ת גבי לולב של אשירה ושל עיר הנדחת למה לן טעמא דמיכתת שעוריה תיפוק ליה משום דבעינן דין ממון דאפי' מאן דלא חייש הכא גבי אתרוג לדין ממון היינו משום דעיקרו לאכילה אבל לולב דלית ביה אכילה כתיב לכם דידיה לענין דין ממון וכו'. ולכאורה ל"ל לתוס' לדחוק ולהקשות מלולב, הו"ל להקשות מאתרוג של עיה"נ, דלמה לן טעם דכתותי מיכתת שיעוריה תיפוק ליה משום שאין בו היתר אכילה. ולפי הנ"ל י"ל דבאין בו היתר אכילה המפקיע הוא דוקא איסור מאכלות אסורות ולא איסור הנאה של ע"ז ועיה"נ - דאינם איסורי אכילה אלא עיקר חלות שלהם הוא איסור הנאה. רק ע"י איסור אכילה נחשב אתרוג לאין בו היתר אכילה ולא ע"י איסור הנאה (ועיין לפי"ז בפוסקים לגבי דין מודר הנאה מאתרוג), משא"כ דין ממון, דאסה"נ אינם בני ממון, ולכן מקשים תוס' דוקא מדין ממון בלולב.

**ד

מסתימת** הסוגיא משמע שהפסול אין בו דין ממון דומה לפסול אין בו דין אכילה. לפי רש"י מובן - שהרי שניהם חלים מדין לכם. ולרמב"ם הפוסק שאין בו דין היתר אכילה פסול כל שבעה משמע שלמ"ד הסובר שאין בו דין ממון ג"כ נפסל כל שבעה [דאם חלוקים אם פסול כל ז' או לא למה לא נאמר בסוגיא שזהו האיכא בינייהו]. לכאורה קשה להבין את יסוד הדבר. ונראה, שלדעת הרמב"ם, אין בו דין ממון אינו פסול פשוט של לכם כשיטת רש"י במצות הנטילה ביום הראשון, אלא פסול בעצם החפצא. והביאור, מאחר שהחפצא אינו ראוי לבעלות הדיוט - שאסור בהנאה כערלה או מפני שממון גבוה הוא כמע"ש - נפסל עצם החפצא כל שבעה. דומה הוא לעיסת הקדש ונכרי הפטורה מחלה מגזה"כ דעריסותיכם שבעלות ההקדש או העכו"ם פוטרת - ה"ה באתרוג, חלות ממון גבוה ואסה"נ פוסלים האתרוג לכל שבעה.

**ה

איתא** בסוגיא שרב אסי סובר שאין יוצאים במצה של מע"ש בירושלים מפני שאיננה מצת לכם, ונלמד לחם מלחם מחלה, מה להלן משלכם ולא משל מעשר אף כאן משלכם, ולא משל מעשר. לפי פשוטם מראים הדברים שלצאת ידי חובת מצת מצוה - צ"ל המצה "לכם". לפי"ז דנו גדולי הפוסקים האיך יוצאים האורחים המזומנים על שולחן חבריהם במצות שאינן משלהם, ותרצו, בין היתר, שיש קנין ממילא לאורח בשעת אכילה המצה על שולחן מארחו (ועיין בריטב"א כאן).

אולם בהל' חו"מ לרמב"ם אין זכר לחובת לכם באכילת מצה. יתר על כך, עיין שם ברמב"ם שהרמב"ם פוסל מצה גזולה (פ"ו מחו"מ הל"ז) מדין מיוחד - מצה גזולה אסורה באכילה ואין יוצאים ידי מצות מצה במצה שאין מברכים עליה - אבל לא מדין לכם. יוצא שלרמב"ם אין קנין ממון דין בקיום מצות מצה. ואין במצה צורך ל"לכם" כמו שיש בלולב ביו"ט ראשון. ולכאורה זה בניגוד לדברי רב אסי כאן.

ונ"ל, כי אדרבה אליבא דהרמב"ם הסוגיא נכונה מאד. הרי רב אסי משווה מצה לחלה, ובחלה נמי אין צורך לקנין ממון פרטי כדי לחייב את העיסה בחלה. אפילו כשאדם לש ואופה עיסת אחרים יורדת העיסה לחיוב הפרשת חלה. דין "עריסותיכם" בחלה חל בתור חיוב ופטור בחפצא של העיסה; עיסת ישראל חייבת ועיסות נכרי והקדש פטורות. דין עריסותיכם חל בחפצא של העיסה ולא בגברא הלש, אין צורך שהעיסה תהיה שלו כדי שתתחייב בחלה. כן הוא במצה לרמב"ם. אין הלכה שיאכל הגברא מצה משלו כדי לקיים את המצוה. קיימת הלכה בחפצא של המצה שלא תהיה מופקעת מבעלות הדיוט. מצת מע"ש בירושלים לר"מ שהיא ממון גבוה פסולה לחפצא של מצה מפני שאינה ראויה לבעלות וקנין הדיוט, אבל אין צורך בקנין פרטי ממש של האוכל. מצה צריכה להיות ראויה ונתפסת בבעלות וקנין הדיוט ומצת מע"ש פסולה מפני שאין בו דין תפיסת ממון, שממון גבוה הוא. אולם מצה גזולה פסולה מטעם אחר - מפני שאין מברכים עליה, ולא משום לכם. לפיכך אליבא דהרמב"ם האורח יוצא חובתו במצה של חבירו - אע"פ שאינו קונה אותה - מפני שאין מצות מצה תלויה בקנין האוכל עצמו; דין דרב אסי הוא חלות בחפצא בלבד.

היוצא מזה דלרמב"ם כל שבעת ימי החג פסול האתרוג לרב אסי משום שאין החפצא ראוי לבעלות הדיוט (כנ"ל אות ד'). אין לרב אסי פסול ביו"ט הראשון בלבד כשיטת רש"י ותוס', לרמב"ם חל פסול בחפצא של האתרוג כל ז' מפני שאינו ראוי לקנין ממון הדיוט. לרב אסי - אתרוג, מצה וחלה שווים, אין בהם דין קנין גברא אלא דין בחפצא שלא יהיו ממון גבוה או אסה"נ המופקעים מתפיסת בעלות ההדיוט. (ועיין לעיל אות ד' א)

אליבא דר' חייא למאן דמצריך היתר אכילה ולא דין ממון יוצאים באתרוג של מע"ש בירושלים - אע"פ שמע"ש ממון גבוה לר"מ. וכתב רש"י אי הוה ביה היתר אכילה כגון מע"ש בירושלים לא בעי דין ממון דאע"פ שאין ממונו לר"מ דאמר בקדושין מעשר שני ממון גבוה הוא ואינו נכסי הדיוט לקדש בו אשה כשר לצאת בו, עכ"ל. צ"ע, מאחר שמדובר ביו"ט ראשון דבעינן לכם, ושאול פסול, למה יוצאים באתרוג של מע"ש הרי לר"מ אינו שלו אלא של גבוה.

ונ"ל שדין ר"מ שמע"ש ממון גבוה מוגבל לשאר תשמישים, לקדש אשה במע"ש או למוכרו וכדומה, אבל בנוגע לאכילת הבעלים בירושלים גם ר"מ מודה שמע"ש שלו לאכילה, מפני כך חשוב לכם לר' חייא לצאת בו את ידי חובת מצות הנטילה ביו"ט הראשון של החג. וכן כתבו תוס' בב"ק (סח:) ד"ה הוא שלר"מ יש דין בעלות לאכילה, וז"ל, דלא דמי דהקדש מאחר שהוקדש יצא מרשות בעלים כו' אבל כרם רבעי אע"ג דממון גבוה הוא מ"מ הבעלים זכאים לאוכלה בירושלים (עי' בהגהה שם), עכ"ל. לרש"י פליגי בזה שני המ"ד בסוגיא. למאן דמצריך היתר אכילה, הנה בבעלות של אכילה מתקיים דין "לכם". אולם למאן דמצריך דין ממון, בעלות דמע"ש אינה מספיקה. חלות השם ממון גבוה לגבי שאר תשמישים מפקיעה את האתרוג מלהיות בכלל "לכם".

ע"פ הנ"ל מיושבים פסקיו המתמיהים של הרמב"ם שפוסק כר"מ שמע"ש בירושלים ממון גבוה הוא ואין מקדשים בו אשה (פ"ג ממע"ש הלי"ז), ומאידך פוסק שלא כרב אסי בסוגיא שלנו אלא שיוצאים את מצות הנטילה באתרוג של מע"ש בירושלים (פ"ח מלולב הל"ב), ופוסק שעיסת מע"ש בירושלים חייבת בחלה (פ"ו מבכורים הל"ד), ושאוכלים בפסח מצות מע"ש בירושלים (פ"ו מחו"מ הל"ח). עיין בכ"מ שהרמב"ם פוסק כר' חייא - אבל צ"ע לאן נעלם הדין דלכם. שיטת הרמב"ם היא דלר"מ קיימת במע"ש בירושלים חלות שם ממון הדיוט לגבי אכילה ולפיכך יוצאים בו מצוות נטילת ד' המינים, אכילת מצה וחלה. לפי רב אסי חלות הדין של ממון גבוה לשאר מילי מפקיעה את ההכשר למצה ולאתרוג ואת חיוב החלה. ברם לפי דעת הרמב"ם אין כאן הפקעה. בעלות לאכילה שבמע"ש בירושלים מכשרת את החפצא של מע"ש לנטילת לולב לאכילת מצה ולחיוב החלה. ויתכן שלרמב"ם זה הנ"מ בין מע"ש בירושלים למע"ש בגבולין. בירושלים ישנה בעלות לאכילה המכשרת את המע"ש למצוות אתרוג, מצה וחלה. אולם בגבולין יש לומר שגם בעלות לאכילה חסרה. מפני כך נחשב החפצא של מע"ש בגבולים ממון גבוה לגמרי ואף בנוגע לאכילה ולפיכך אינו ראוי למצוות אתרוג, מצה וחלה. פסול זה מדין ממון הוא ולא מהפקעת שם פרי בלבד כמו שרצינו לומר לעיל (באות ב')¹

footnotes: ¹ עיין במג"א (או"ח סי' תרל"ג ס"ג) שכותב דאפי' למ"ד גזל עכו"ם מותר אם גזל אתרוג מעכו"ם לא יצא כיון שאינו לכם. והק' האבני מילואים (סי' כ"ח אות ג') מ"ש גזל עכו"ם ממע"ש ממון גבוה דיוצאין בו מכיון דיש בו היתר אכילה דגם בגזל עכו"ם יש בו היתר אכילה. ולפי דברי מו"ר הרב שליט"א אין כאן קושיא, דבמע"ש יש בעלות לאכילה, משא"כ בגזל עכו"ם דאין בעלות לאכילה, ופשוט.

בהיתר אכילה של תרומה טהורה כותב רש"י (לה: ד"ה הרי יש בה) וז"ל, וישראל נמי נפיק בה אם לקחה מכהן הואיל ויכול להאכילה לבן בתו כהן, עכ"ל. יש להבין למה מפרש רש"י שהישראל לקח את התרומה מכהן, ולא פירש בפשטות שיש לו תרומה טהורה שהפריש לתת לכהן. ונראה שדעת רש"י שטובת הנאה אינה ממון בדין לכם שבאתרוג, ואינו יוצא בשלא לקחה ורק הפרישה.

אך יש לעיין, למה רש"י האריך בלשונו ואמר שיכול ישראל להאכילה לבן בתו כהן ולא אמר בפשטות כבעלי התוס' שהתרומה מותרת לכהנים וממילא יש בה היתר אכילה. ונ"ל שחולקים בזה רש"י ותוס'. לתוס' הכשר היתר אכילה חל אם האתרוג מותר לאיזה שהוא אדם בעולם ולאו דוקא לנוטל עצמו¹. לפיכך לתוס' תרומה ודמאי כשרים שמותרים לאחרים - התרומה לכהן והדמאי לעני (עיין בתוס' ד"ה דאי). לרש"י, ההיתר של אכילה צריך להיות לנוטל עצמו. בדמאי יש מיגו של הפקר להתיר את הדמאי לנוטל. אבל בתרומה - שאסורה לישראל הוקשה לרש"י איפה יש היתר אכילה לישראל הנוטל עצמו.

footnotes: ¹ עיין במהר"ם על התוס' ד"ה דאי, ועיין עוד במאירי.

כדי להבין תשובת רש"י, נ"ל שלרש"י יש שתי מצוות באכילת התרומה:

א) מצות אכילה לגברא הכהן דהיא מצות עבודת מתנה של הגברא. מצות אכילת הכהן דומה לאכילת מצה בליל הפסח; יש בה קיום מצות גברא של אכילה.

ב) קיום מצותה של החפצא של התרומה שתאכל לכהנים. תרומה עומדת לאכילה וקדושתה מחייבת שתאכל. מצות שמירת התרומה ואיסורי הטומאה והפסד התרומה מוכיחים שהחפצא של תרומה ניתנה לאכילה - אכילת הכהנים מהווה קיום מצות החפצא.

ישראל אינו יכול לקיים את מצות אכילת הגברא של תרומה. מצוה זו היא מצות הכהנים לבדם. ברם כאשר הישראל מאפשר את אכילת הכהנים, כשהישראל שומר את התרומה בטהרה שתבוא לידי אכילת כהן, יש לו חלק בקיום מצות החפצא של התרומה שתאכל כמצותה. בשמירת התרומה ובנתינת התרומה לבן בתו כהן להאכל משתתף הישראל בקיום מצות החפצא של התרומה. שתוף זה במצות אכילת החפצא של התרומה נחשב אליבא דרש"י לדין היתר אכילה להכשיר את האתרוג של התרומה הטהורה לנטילת ישראל. יש בעלות לישראל להאכיל את בן בתו הכהן ומקרי בעלות לאכילה ומקרי לכם במה שמאכיל את בן בתו כהן.

**ח

ישראל** יוצא ידי מצות אתרוג באתרוג של תרומה טהורה, ואיתא בתוס' (ד"ה דאי) "לישראל דנפיק בשל תרומה דחזי לכהן". לדברי התוס' יוצאים גם באתרוג של דמאי משום שתמיד יש היתר אכילה לעניים כתרומה לכהנים ואין צורך לומר שהעשיר עצמו יכול להפקיר את נכסיו ויאכל הדמאי בעצמו, שלתוס' ההיתר לאחרים מכשיר אתרוג למצוה.

והנה הרמב"ם כתב (פ"ח מלולב הל"ב) וז"ל, של דמאי כשר שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה עני שמותר לו לאכול דמאי. אתרוג של תרומה טהורה כו' ואם נטל כשר עכ"ל. הרי מפורש ברמב"ם שאתרוג של דמאי כשר למצוה רק מטעם שאפשר שיפקיר נכסיו ויהיה מותר לו ולא מטעם שמותר לעניים, משמע שחולק על תוס'; מאידך תרומה טהורה מכשיר הרמב"ם לנטילה בלי טעם מיוחד ומשמע מפני שתרומה טהורה מותרת לכהנים תמיד. וצ"ע אליבא דהרמב"ם - מאי שנא דמאי מתרומה טהורה, שבדמאי מביא הרמב"ם שהיתר האכילה הוא עבור הנוטל עצמו, ובתרומה טהורה דעת הרמב"ם היא שיש הכשר משום שהתרומה ראויה לאכילת אחרים - הכהנים - ולא לנוטל עצמו - הישראל.

ונראה שבעיקרא דדינא סובר הרמב"ם כתוס' - שאתרוג שהוא ראוי לאחרים כשר כדמוכח מפסקו בתרומה טהורה. ומה שהרמב"ם מביא בדמאי את הטעם של מיגו, היינו מפני שדמאי אינו ראוי לאחרים - הואיל וגם לעניים קיים איסור דמאי אלא דנדחה לצורכם ולא הותר להם האיסור לגמרי. וכן משמעות הרמב"ם (פ"י ממעשר הלי"א) וז"ל: מותר להאכיל את העניים ואת האורחים דמאי וצריך להודיען והעני והאורח אם רצו לתקן מתקנין עכ"ל. הרי שיש איסור דמאי לעניים אלא שהם רשאים לאכול דמאי בלי לתקן את האיסור כי נדחה להם האיסור. משונה היא דמאי מתרומה. תרומה מותרת מעיקרא דדינא לכהנים, אבל דמאי הגם שנדחה האיסור לעניים הואיל ומעיקרו אסור להם אין אכילתם משווה דין היתר אכילה, דאינו אלא דחייה ולא היתר מעיקרא דדינא כתרומה, ולכן זקוק הרמב"ם למיגו כדי להכשירו.

אך לפ"ז צריכים להבין את המיגו דאי בעי מפקר ליה וחזי ליה, הרי אפי' לעני עצמו יש חלות איסור דמאי והאיך שייך לומר דחזי ליה. ונראה כי המיגו מלמד שאין בדמאי איסור חפצא אלא קיימת חלות איסור גברא להתרחק מאכילת דמאי¹. ומכיון שאין בדמאי חלות איסור חפצא כי באמת האתרוג ראוי בין לעניים ובין לעשירים, אין איסור דמאי פוסל את האתרוג לנטילה.

footnotes: ¹ עיין ברש"י פסחים (לה:), וז"ל, דחומרא דרבנן בעלמא הוא דרוב עמי הארץ מעשרין עכ"ל, ר"ל אין חלות שם איסור טבל בחפצא. ועיין בספר עמק ברכה עמ' צ"ח.

עוד י"ל שתרומה חשובה דבר שיש בו היתר אכילה לישראל הנוטלתה מפני שהאוסר של אכילת ישראל הוא קדושת התרומה, והיא המתירה והמחייבת את אכילת הכהנים. אותה קדושת החפצא של התרומה האוסרת אכילת הזר מחייבת אכילת הכהנים, מפני כן נחשב האתרוג של תרומה כדבר שיש בו היתר אכילה. משא"כ בדמאי שהאיסור לעשירים איסור לעצמו הוא, אין באיסור זה שייכות ותלייה בהיתר אכילת העניים. איסור הזרות בתרומה תלוי במצות אכילת הכהנים, דשניהן מדיני קדושת תרומה הן, לכן גם לישראל אתרוג תרומה כשר משום ההיתר של אכילת כהנים. בדמאי אין שייכות בין איסור העשיר להתירו של העני, ולפיכך רק מיגו דיעני וחזי ליה מכשיר את הפרי של הדמאי למצות אתרוג.

ההבדל בין שני הביאורים האלה הוא באם הרמב"ם מסכים עם רש"י או עם תוס' בדין היתר אכילה לאיש אחר:

לפי הביאור הראשון הרמב"ם מסכים עם שיטת התוס' שהיתר האכילה לאיש אחר די, אלא שדמאי נדחה לעניים ולא הותר, ולפיכך בדמאי צריכים טעם המיגו.

הביאור השני ברמב"ם הוא לפי שיטת רש"י שהיתר האכילה צריך להיות לנוטל עצמו, אלא שבתרומה האיסור לזר וההיתר לכהנים תלויים זה בזה בקדושת התרומה, ולפיכך גם הזר יכול לצאת בו, שהיתר אכילת הכהנים שייכת לאיסור הזר עצמו באכילת תרומה, כי שניהם מדין קדושת תרומה הם, משא"כ בדמאי - ולפיכך בדמאי צריכים את טעם המיגו.

**ט

בתוס'** ד"ה לפי (לה.) כתבו וז"ל וא"ת אתרוג של ערלה תיפוק ליה דמיכתת שיעוריה כו' ומהאי טעמא נמי פסול אתרוג של תרומה טמאה דמצותה בשרפה וכו'. לתוס' בכל הנשרפין - גם בערלה ובתרומה טמאה - חל דין כתותי מכתת שיעוריה.

אולם מהרמב"ם (פי"ז משבת הלי"ב - י"ג) משמע שדין כתותי מיכתת שיעוריה חל רק באשרה ובעיר הנדחת ולא בשאר הנשרפין. ויש לבאר את יסוד שיטתו. ואמר הגר"מ זצוק"ל שטעם הרמב"ם הוא מפני שרק באלו יש השם של חרם - כדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. אסה"נ של חרם חמורים משאר אסה"נ, ורק באסה"נ של חרם חל דין כתותי מיכתת שיעוריה. היה מוסיף ואומר שאע"פ שבכל אסה"נ יש הקנאה [כשיטת הגר"ח זצ"ל ולא כבעל קצות החושן], היינו דוקא בשאר אסה"נ. אבל באסה"נ של חרם - באשרה ובעיר הנדחת - מכרו אינו מכור. באסה"נ של חרם אין בעלות כלל.

ובאמת כשיש דין חרם חל חיוב לשרש אחרי הדבר ולאבדה וכעונש בי"ד הוא, וחיוב איבוד כזה גורם שהשעורים מופקעים. וכן הדין באשרה ובעיה"נ דבי"ד מחויבים לאבד הדבר ולא כחמץ וערלה שאין לבי"ד חיוב לאבדם. (ועיין בגירסת המ"מ שם ומשמע דגם באסה"נ אחרים יש כתותי מיכתת לרמב"ם שלא כש"ע (או"ח סי' שס"ג סט"ז) דפוסק דהוי דוקא באשרה. ועיין לעיל בביאור שיטת הרמב"ם בענין כתותי מיכתת שיעוריה.)

שם. בא"ד - אתרוג של תרומה טמאה דמצותה בשרפה וכו'. לתוס' חל הדין של כתותי מיכתת שיעוריה בתרומה טמאה מכיון שמצותה בשרפה. ברם לרמב"ם נ"ל ששונה מצות שרפת התרומה הטמאה משרפה בשאר הנשרפין. דהנה ז"ל הגמרא במס' שבת (כה.): "דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר קרא ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך". משמע מהגמ' שדין ההנאה מתרומה טמאה בשעת שריפתה אינו היתר בלבד אלא קיום מצוה במצות התרומה, וכמו שמצות התרומה הטהורה היא להאכל לכהנים כן מצות התרומה הטמאה היא שהכהנים יהנו ממנה בשעת ביעורה. וכן מדוייק בלשון הרמב"ם (פ"ב מתרומות הלי"ד), וז"ל: התרומה לכהן בין טהורה בין טמאה כו' ה"ז חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן כו' הטהורה נאכלת לכהנים והטמאה יהנו בשריפתה עכ"ל. משמע שמצות החפצא של תרומה טמאה היא שהכהנים יהנו ממנה בשרפתה. לפי"ז י"ל שדין כתותי מכתת שעוריה אינו חל אלא בשרפה של אבוד - כבשאר אסה"נ הנשרפין. אולם בתרומה טמאה ההנאה בשעת השריפה הוי' קיום מצוה. אין כאן שרפה של אבוד ומשום כך לא נאמר בה הדין של כתותי מכתת שעורה.

שם. רש"י ד"ה לפי. וז"ל - שאינו שוה פרוטה דאסה"נ הוא הלכך לאו שלכם הוא עכ"ל. אין להעלות על הדעת שלרש"י כל דבר שאין בו שוה פרוטה אין בו בעלות, כי מה שאסה"נ אינם נחשבים שלו אינו משום פחות משוה פרוטה, אלא דין מסוים שאסה"נ מופקעים ע"פ דין משוויות ומבעלות. ברם דבר בעלמא שאין בו שוויות שוה פרוטה נחשב לכם בכהת"כ ויש בו חלות בעלות. חלות דין אסה"נ בלבד מפקיעה שוויות ובעלות ע"פ גזה"כ דאסה"נ.

ועיין ברש"י (כז:) ד"ה כל, וז"ל דמשמע סוכה אחת לכל ישראל כו' וא"א שיהא לכולן דלא מטי שוה פרוטה לכל חד וכו'. משמע דדין זה נאמר לרש"י בשותפות בלבד, אם אין לכל שותף שוה פרוטה אין חלקו נחשב לכם דחלקו מופקע מתורת לכם ע"י שאר השותפים. אבל לבעל יחיד גם דבר שאינו שוה פרוטה הוא שלו לגמרי, ואך בשותפות שעור פרוטה הוה שעור בהכשר של לכם אבל לא ליחיד וא"כ דברי רש"י כאן קשים להבין, וצ"ע.