בגמ' - לא שנו אלא שלא יצא בו וכו'. מלשון רש"י נראה כי הוא מפרש שיסוד הפטור של טעה בדבר מצוה הוא מדין אנוס - שטרדתו במצוה גרמה את העבירה והגברא קרוב לאנוס ופטור. ברם יתכן לומר שיש כאן פטור מיוחד של רשות מצוה - שלא כרש"י. נ"ל כי י"ל דפליגי בכך במס' פסחים (עב:) בסוגיא אם פטור דוקא בעושה מצוה. אם הפוטר הוא מדין אנוס אפילו שלא עשה מצוה פטור שהרי עכ"פ אנוס וטרוד במצוה, אולם אם הפוטר הוא עצם המצוה כשלא עשה מצוה חייב. מהרמב"ם (פ"ב משגגות הל"ח) משמע כי יש כאן פטור מיוחד של מצוה - שלא כרש"י - ולא מדין אנוס. ברם שיטת הרמב"ם לגבי טעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה אינה ברורה (עיין בל"מ שם הל"ח וי'). ועוד יש להעיר שאם הרמב"ם (שם הל"י) פוסק שיעשה הגברא מצוה בעת העבירה (כדמשמע בהל"ח), מוכרחים לומר שמקיים מצות הלולב בעת שמוציאו ומעבירו ברה"ר, אבל הרמב"ם אינו כותב זה במפורש בהלכותיו (הל"י), וקשה עליו קושית הש"ס - מדאגבהיה נפק ביה, עיין בהלכותיו, וצ"ע.

שם. רש"י ד"ה קמ"ל, וז"ל כיון דראוי לנטילת אנשים תורת כלי עליו ומותר בטלטול לכל עכ"ל. יש להעיר, למה לא פירש"י דראוי הלולב לנטילת הנשים עצמן. ונראה שדעת רש"י שאין לנשים קיום מצוה כלל בנטילת לולב כי מופקעות מקיום מצות עשה שהזמן גרמא, ובכך חולק רש"י על ר"ת (בר"ה לג. ד"ה הא) הסובר כי יש לנשים קיום מצות רשות במעשה"ג ונשים מברכות על מעשה"ג. לרש"י אין לאשה מצוה כלל. (ועיין ברש"י ר"ה (לג.) המפרש לחד מ"ד כי נשים עוברות בבל תוסיף אם עושות מצוות עשה"ג.) לפיכך מפרש רש"י דנשים מטלטלות לולב כי מצות האנשים דוקא משוותו לכלי. אך יתכן לומר לפירש"י כאן כי בשבת בלבד אין לנשים מצוה הואיל ונאסרו בגזירת לקיחת הלולב בשבת, ורק אנשים החייבים במצוה מותרים בלקיחת הלולב בשבת בזמן שבית המקדש היה קיים. ברם בימי החול גם לנשים יש קיום מצות לקיחה בתורת רשות, ודו"ק.

שם. קטן היודע לנענע חייב בלולב. צ"ע מדוע נקטה הברייתא בשעור מצות החנוך היודע לנענע ולא זמן אחר. ונראה שיש כאן יסוד במצות החנוך, והוא שחיוב החנוך חל דוקא בזמן שהקטן הגיע לדרגה שהוא ראוי לעשות את המצוה בשלמותה - ומשום כך חייב בלולב דוקא כשיודע לנענע, כי הנענועים גומרים את מצות הלקיחה. אולם אם הוא יודע רק לקחת את הלולב ולא לנענעו לא חלה מצות חינוך, כי המצוה דלקיחה בלי נענועים אינה שלמה (עיין בשעורים לעיל). והוא הדין בשאר המצוות הנזכרות בברייתא, כגון עטיפת הטלית שהיא משלימה את מצות לבישת הציצית, ורק בקטן היודע להתעטף מתחילה בו מצות החנוך.

יוצא מכך ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי אלא מהווה חלק מעצם מצות התפילין, כי רק קטן היודע לשמור תפיליו חייב בחנוך. והנה הרמב"ם (בפ"ד מתפילין הלי"ד) כתב וז"ל: חייב אדם למשמש בתפילין כל זמן שהם עליו שלא יסיח דעתו מהן אפילו רגע א' שקדושתן גדולה מקדושת הציץ וכו'. ולהלן שם (הלכ"ה) הוא ממשיך וז"ל: קדושת תפילין קדושתן גדולה היא שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינה מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום שמצותן כך היא וכו'. סדר הרמב"ם תמוה לכאו', כי מקודם היה לו לקבוע שמצוה להניח את התפילין כל היום ואח"כ לחייב את המניחן בשמירתן. ונראה שכוונתו כי דין שמירת התפילין הוא חלק מעצם חובת הנחת התפילין. אך ורק ע"י שמירת התפילין אינו מסיח דעתו מהן ונעשה עניו וירא שמים שהוא קיום המצוה השלמה של הנחת תפילין. חובת שמירתן היא המחייבת הנחתן כל היום שככה אינו מסיח דעתו מהן ונעשה "עניו וירא שמים וכו'". היוצא מזה ששמירת התפילין אינה חיוב צדדי, אלא הריהי חלק מעצם חובת המצוה של הנחת תפילין כל היום, ולפיכך דוקא לקטן היודע לשמור את התפילין - שיכול לקיים את מצות התפילין בשלימות, חייב האב לקחת לו תפילין. וע"פ הנ"ל ניתן לפרש שתי הברכות בתפילין, דברכת להניח שייכת למצות מעשה ההנחה, וברכת על מצות שייכת למצות יראת שמים שעל הגברא המתהוה משמירת התפילין כשלובשן, כי יש בתפילין שני קיומים התלויים זה בזה ולפיכך מברכים פעמיים. ודוקא לקטן המקיים את שניהם חלה חובת החינוך.

שם. בגמ' - יודע לדבר אביו לומדו תורה. בגמרא איתא דמשיודע לדבר מלמדו אביו לקרוא את הפסוק הראשון דק"ש - ולפי מה שנתבאר למעלה שמצות החינוך חלה דוקא בקטן שעושה מצוה שלמה כמו קטן היודע לנענע את הלולב וקטן היודע לשמור את תפיליו, קשה - דהא לרוב הראשונים אין יוצאים במצות ק"ש מה"ת בפסוק הראשון בלבד, וא"כ מעשה מצות הקטן הקורא את הפסוק הראשון אינה מצוה שלמה, ולמה יש בו דין חנוך. ונראה שאין זה משום מצות חינוך אלא משום מצות תלמוד תורה דאורייתא, וכן מביאו ברמב"ם (פ"א מת"ת הל"ו). שונה מצות ת"ת המוטלת על האב ללמד את בנו ממצות חנוך, כי מצות חנוך נוהגת דוקא בקטן שיכול לקיים את המצוה בשלמותה, אבל בתורה ההלכה היא להיפך, אפי' כשהקטן יודע רק לדבר ואין לו הבנה כלל, חייב אביו ללמדו לקרוא בתורה. ואע"פ שמצות למוד התורה הזו היא ברמה נמוכה מאד - כי היא קריאת התורה בלי הבנה בתורה כלל, עכ"ז התחיל החיוב דאורייתא ללמד בנו תורה משיכול הבן ללמד תורה אפילו באופן הכי פשוט. גם הרמב"ם מפרש את הסוגיא כן, שהרי מביא קריאת הפסוק הראשון דק"ש לא כחובת מצות ק"ש אלא כחובת תלמוד תורה (פ"א מת"ת הל"ו). אין קריאת הפסוק הראשון מספיקה לחובת חינוך במצות ק"ש, כי ע"י קריאת פסוק ראשון של ק"ש לא תתקיים המצוה של ק"ש בשלמות - הכוללת לדעת הרמב"ם כל ג' הפרשיות מה"ת (פ"א מק"ש הל"ג), ולקיום מצות חנוך זקוקים למצוה שלמה כנ"ל. הפסוק הראשון דק"ש שהאב מלמד לבנו משיודע לדבר אינו מדין חובת חינוך של מצות ק"ש אלא מטעם ת"ת, כי פסוק זה של אחדות השם הוא יסוד בת"ת (עי' ברמב"ם הל' יסוה"ת פ"א הל"ז.)

שם. רש"י ד"ה לשמור תפילין, ז"ל שלא יכנס בהן לבית הכסא עכ"ל. צ"ע למה לא כתב רש"י כדי שלא יסיח דעתו מהתפילין. ויתכן שרש"י סובר שכל מי שנכנס לבית הכסא בתפילין מחלל את קדושת התפילין בכל אופן. אולם בהיסח הדעת רק אחד שיכול לכוון את דעתו ומסיח את דעתו מן התפילין מחלל אותן, אבל קטן שאינו יכול לכוון את דעתו אינו מחלל את התפילין גם כשמסיח את דעתו מהן. עוד ניתן לומר שרש"י סובר כי איסור הכניסה לבית הכסא בתפילין הוא דין בעצם קדושת התפילין, אבל איסור היסח הדעת נלמד מציץ (מנחות לו:), והוא דין שחל באזכרות ולא בחפצא של תפילין. חיוב הקטן תלוי בשמירת התפילין מדין קדושת תפילין ולא מדין שמירת אזכרות שבהן. ולפיכך נקט רש"י את הכניסה לבה"כ ולא את היסח הדעת.¹

footnotes: ¹ וכ"ז כנגד שיטת הרמב"ם בשמירת התפילין והיסח הדעת מהן הנ"ל.

שם. שיטת הרמב"ם בחיוב חנוך: על האב או על הבן. מהרמב"ם נראה כי בחנוך יש ב' הלכות. במזוזה ק"ש ות"ת הוא פוסק שהחיוב מוטל על האב, ובבהמ"ז הוא מטיל את החיוב על הבן. (עיין במלחמות ד' ברכות כ: וברש"י ברכות מח. הדנים בשאלה זו.) וצ"ע ע"פ איזה יסוד מחלק הרמב"ם בין מצוה למצוה, וצ"ע.

מהמשך הסוגיא המביאה כמה הלכות המוטלות על הקטן עצמו, כמו דין הקטן היודע לישאל ברה"י ספקו טמא, היה נראה שהמדובר בקטן עצמו, בדיניו ובחיוביו, ולא בדיני האב, ומשמע כי גם חיובי החנוך הנזכרים מוטלים על הקטן עצמו ולאו דוקא על האב, וצ"ע.

שם. תוס' ד"ה היודע לפרוס. אליבא דרש"י אין קטן נושא את כפיו בכל אופן, ברם לתוס' נושא קטן את כפיו יחד עם גדולים. לכאורה צ"ע למה לרש"י לא ישא הקטן את כפיו מדין חנוך כמו בשאר המצוות. ונראה כי דין נשיאת כפים מיוסד בהזמנת הצבור - "אמור להם", וז"ל הרמב"ם (פי"ד מתפלה הל"ג): וש"ץ מקרא אותם מלה מלה והם עונין שנא' אמור להם עד שיאמר עכ"ל. הכהנים הם מוזמנים לברך ע"י הצבור, והואיל ואין הקטן בר הזמנה ופסול הוא לשליחות, לפיכך אינו נושא את כפיו - ואפילו מדין החינוך. [וכן בבהמ"ז אין מזמנים על הקטן - שאינו בר הזמנה]. אולם רש"י במס' מגילה (כד.) מבאר הפקעת הקטן מנשיאות כפים מטעם כבוד צבור, וז"ל שאין כבוד צבור להיות כפופים לברכתו עכ"ל, ואינו כסברתנו.¹

footnotes: ¹ לכאורה לרש"י שם ברכת הקטן פסולה ואינה חלה שאין הצבור כפופים לברכתו. עיין ברמב"ם (פט"ו מתפלה הל"ד) הדורש נתמלא זקנו בכל נשיאת כפים ואפי' ארעי, וצ"ע בדינו.

לדעת התוס' כשיש גדולים הנושאים את כפיהם קטן עולה לדוכן עמהם, כי הזמנת הצבור לעלות לדוכן שייכת לחבורת הכהנים ואינה שייכת לכל כהן וכהן בפרט, והואיל וכך נכלל הקטן בין אלה שעולים לדוכן ונושא את כפיו עמהם. ועיין בתוס' כי לישא את כפיו בקביעות ובשעה שמרבים ברחמים עולה רק כהן שנתמלא זקנו, וצ"ע בהסבר הדברים. ונראה שהביאור הוא שנתמלא זקנו תנאי הוא במינוי הצבור. מי שעולה בקביעות מתמנה מהצבור ומנוי הצבור דורש שיתמלא זקנו, וכן ביוה"כ ובימי הרחמים העולה על הדוכן ממונה מהצבור ואינו מוזמן בלבד. לפיכך רק מי שנתמלא זקנו יכול לירד לפני התיבה או לעלות לדוכן בימים אלה, כי צריך להיות גם מוזמן ע"י הצבור וגם ממונה מהם.