בגמ' - שלוחי ב"ד מייתי לה. צע"ק מדוע דוקא שלוחי ב"ד הביאו הערבות ולא אנשים אחרים, (עיין בר"ן). והנה, איתא לקמן במשנה (מה.) מצות ערבה כיצד מקום היה למטה מירושלים ונקרא מוצא יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין על גבי המזבח, ע"כ. ולכאורה תמוה ל"ל למשנה לבאר את הבאת הערבות ומאיפה באו. ונראה מכאן דיש קיום של הבאת ערבות למקדש לפני הזקיפה והנטילה ושקיום זה מסור לב"ד ומשו"ה הביאום דוקא - וזהו חידוש המשנה שם.

ועיין במשנה מעילה (יג:) ערבה לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י שם וז"ל - ערבה כו' לא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח הואיל ולכך עומדת וכו'. ויש לבאר יסודו של האיסור דלא נהנין. ונראה דהאיסור הוא מטעם מוקצה למצוה, אלא דלכאורה קשה שהרי אינה אלא הזמנה בעלמא והזמנה לאו מילתא היא, אך מכיון שההבאה אינה הזמנה בעלמא אלא קיום מצוה בערבה משום כך אוסרת ההבאה את הערבה בחלות דין מוקצה למצוה. ועיין שם במשנה שגם במים שבכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, והיינו הכד שממלאים בו לנסוך המים מע"ש שאין בו קדושה. והנה גם בזה יקשה למה יאסרו המים הא הזמנה לאו מילתא היא. ונראה לפי המתבאר שהיה קיום מצות שאיבה במים שבכד ולכן נאסרים ולפי"ז אינה הזמנה בעלמא אלא קיום שאיבה המקצה את המים למצותם ואוסרתם. ודומה היא לירידת העגלה לנחל דאוסרת דמכיון דהוי' קיום מצוה אוסרת ואינה הזמנה בעלמא דלאו מילתא היא.¹

footnotes: ¹ אולם לקמן בשיעורים (מח.) ביאר מרן רבנו הרב שליט"א שמצות שאיבה מתקיימת דוקא כששאבו בכלי שרת בשאר הימים ולא בע"ש כששאבו המים בכלי חול, וצ"ע.

שם. רש"י ד"ה אוקמה אשביעי ז"ל יום מסויים או ראשון או אחרון עכ"ל. ועדיין יש להבין למה נוטלים דוקא ביום השביעי. ובביאור נ"ל שיום השביעי הוי יום מיוחד במצות ערבה שבמקדש כדאיתא במשנה (מה.) "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת כו' ואותו היום מקיפין את המזבח שבע פעמים", ומכיון שיש קיום מיוחד במקדש בנטילת ערבה בשביעי, אוקמה אשביעי.

שם. תוס' ד"ה לא כו' אבל ערבה דרבנן אתי לפקפוקי בה כו' אם היה בטל לגמרי משתכח תורת ערבה עכ"ל. נ"ל בביאור דבריהם, שמפני התנגדות הצדוקים למצות ערבה חשו יותר שלא תשתכח - ולהוציא מלבן של הצדוקים.

שם. בדין לולב שבמקדש. יל"ע אם קיימת מצות לולב מיוחדת במקדש גם ביום הראשון או"ד מתחדשת מצוה זו בשאר הימים ואילו ביום ראשון מקדש וגבולין שווין (ועיין בשעורים ריש פרק לולב הגזול שהארכנו בזה). ומן המשנה (מב:) - למחר משכימין ובאין וכו' לכאורה משמע שגם ביום ראשון יש מצוה מיוחדת במקדש. וכן משמע משיטת הרמב"ם דמקיפין בלולב את המזבח שבעת ימים דיש מצוה מיוחדת במקדש גם באותו יום הראשון.

עוד יש להעיר מהא דאיתא במס' מעילה (יג:) במשנה דערבה שבמקדש לא נהנין ולא מועלין. ולכאורה דין דלא נהנין ולא מועלין הוא משום דהוי מצות מקדש, וא"כ מכיון דלולב הוי מצוה מיוחדת במקדש, ולרמב"ם מקיפין את המזבח בלולב, ומשמע שהוא קיום מזבח, למה השמיטה המשנה שם את הדין של לולב במקדש דלא נהנין ולא מועלין בו, וצ"ע.

שם. בגמ' - דערבה בנטילה. בביאור מצות נטילת ערבה במקדש חולקים רש"י והרמב"ם. עיין ברש"י ד"ה והביאום הכהנים שמפרש לפי מסקנת הסוגיא שהכהנים עושים את הסדר הזה: הכהנים נוטלים את הערבות בידיהם מנענעים ומקיפים בהן את המזבח ואח"כ זוקפים אותן. לדעתו הסדר הוא נטילה, הקפה, וזקיפה. ברמב"ם (פ"ז מלולב הלכ"א - כ"ג) נמצא סדר אחר: בראשונה הכהנים זוקפים את הערבות על צדדי המזבח אח"כ באין העם ולוקחים מהן ונוטלין אותן. הקפות המזבח עושים עם הלולב ולא עם הערבות. לדעתו זקיפת הערבה קודמת לנטילה. ומסתבר שחולקים ביסוד המצוות של ערבה ולולב שבמקדש. ונראה, שהרמב"ם סובר שמצות נטילת הערבה מתקיימת דוקא עם ערבה שחל עליה שם ערבה שבמקדש. ורק הזקיפה על צדדי המזבח קובעת את חלות השם הזה של ערבה שבמקדש - כלומר ערבה שקיימו בה מצות מקדש והיינו הזקיפה על המזבח. לפיכך פוסק הרמב"ם שהזקיפה קודמת לנטילה.

ויש לדון במצוות ערבה ולולב במקדש האם הוויין מצוות גברא או מצות המקדש. והנה הזקיפה על המזבח פשוט שמצות מקדש היא, וקיום מצוה בחפצא של המזבח, והראייה לכך שבשעת הזקיפה תקעו הריעו ותקעו - סימן למצות מקדש כתקיעות בעת פתיחת השערים, ועוד ראייה שאומרים "יופי לך מזבח" (לקמן מה.) אחרי הזקיפה. לעומת זה מצות הנטילה היא לכאורה מצות גברא, אבל רש"י קובע שנוטלים את הערבה ומקיפים עמה את המזבח. ונראה מזה שלרש"י יש קיום מזבח בנטילה ובהקפה שהרי לדעתו הנטילה מצטרפת עם ההקפה וההקפה בודאי מהוה קיום מזבח. יוצא שאליבא דרש"י יש בנטילת הערבה צרוף בין שתי מצוות - מצות גברא ומצות מזבח. לרש"י שונה נטילת הערבה מנטילת הלולב שבמקדש, כי נטילת הלולב במקדש אינה אלא קיום גברא גרידא דליכא מצות הקפת המזבח בלולב ובפשטות הוי' מצות גברא בלבד¹.

footnotes: ¹ יש לעיין במה שכתב הטור (תר"ס) בשם רש"י שמי שאין לו לולב לא יקיף בהו"ר - דלמה לא יקיף בערבה. ועיין בערוך לנר.

שיטת הרמב"ם שמקיפים את המזבח בלולבים. ויוצא מכך שיש קיום מזבח בלולב והוי ממצות ושמחתם בלולב במקדש. נמצא שלרמב"ם יש קיום מזבח בערבה, בזקיפתה ובנטילתה, וקיום מזבח גם בהקפת לולב. ויש לעיין אליבא דהרמב"ם במי שנטל במקדש הלולב בלי ברכה אם אפשר לו לברך כ"ז שלא הקיף את המזבח. והספק תלוי אם הקפת המזבח משלימה את קיום הנטילה של הגברא ואז יש לברך או"ד דהויא קיום מזבח בלבד ואינה מצטרפת לנטילת הגברא ומשום כך אין לברך עוד על הנטילה. מאידך לרש"י אין ב"ושמחתם" בלולב מצות מזבח רק מצות גברא לחוד, אמנם בערבה יש מצוות מזבח בין לרש"י ובין לרמב"ם. אך בזה חולקים הרמב"ם ורש"י. לרמב"ם קביעת שם ערבה שבמקדש תלוי' בזקיפה, דקיום הזקיפה קובע את השם בחפצא של הערבה, ולפיכך אליביה מקודם זוקפים הערבה ואח"כ נוטלים אותה. ורש"י סובר שאין הזקיפה בראשונה מעכבת בהכשר הערבה לנטילה. לדעתו נוטלים ומקיפים בערבה ובכך מקיימים ביחד מצות הגברא ומצות מזבח, ולבסוף זוקפים להשלים את הקיום של המזבח. לרמב"ם מקיפים את המזבח בלולב כי הוא סובר שיש בנטילת הלולב ובהקפות קיום מזבח ומקדש מדין שמחה לפני ד'. אולם לרש"י מקיפים עם הערבה ולא עם הלולב - דמצות הלולב מהוה מצות גברא בלבד ואינה מצות מזבח והמקדש. לעומת זה מצות הערבה לרש"י מהוה צרוף של מצות גברא ביחד עם מצות מזבח ומקדש.

והנה, עיין להלן (מד.) שכהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה. רוב הראשונים סוברים שאיסור הכניסה לבעלי מומין למקום זה כל השנה הוא איסור מדרבנן ומצות הערבה שהיא דאורייתא מתירתו. ברם אליבא דשיטת הרמב"ם שאיסור הכניסה הוא מדאורייתא (פ"ו מביאת המקדש הל"א, ועיין בסה"מ לאו ס"ט ובהשגות הרמב"ן) לכאורה למה רשאים בעלי מומין להכנס שמה בשביל מצות הערבה. ונראה שמצות הערבה אינה מצות יחידים פשוטה אלא מצות מזבח והמקדש. האיסור של כניסה לרמב"ם אינו אלא בביאה ריקנית אבל כדי לקיים מצות מזבח והמקדש מותר לבעלי מומין להכנס בין האולם ולמזבח.

עוד ניתן לעיין במצות נטילת הערבה ובמצות הלולב במקדש האם הן מתקיימות דוקא בעזרה או בכל הר הבית. ועיין בתוס' (מד. ד"ה אמר) וז"ל, וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה עכ"ל, משמע מלשונם שסוברים דמצות נטילת הערבה קיימת בעזרה דוקא ולא בהר הבית. ויש להתבונן מנ"ל לתוס' דבר זה, דהנה לרמב"ם (בפיה"מ ריש פ"ד דר"ה) "מקדש תקרא ירושלים כולה" דירושלים נחשבת לפני ד', ואפי' להחולקים על הרמב"ם (עיין שם בראשונים) לכאורה הר הבית הוא מקום המצוה, שהרי מהפסוק ושמחתם לפני ד' דילפינן מינה מצות לולב במקדש ג"כ ילפינן שמחת בית השואבה (עיין ברמב"ם סוף פ"ח מלולב), ומצות שמחת בית השואבה היתה בהר הבית בעזרת נשים (עיין לקמן נא.), ומכיון שושמחתם קיומה בכל הר הבית כמו"כ מהראוי שמצות לולב של מקדש תתקיים בכל הר הבית. וא"כ קשה מדוע כותבים תוס' דנטילת הערבה בעזרה דוקא הלא רק עבודה צריכה עזרה, ומ"ש ערבה מלולב?

ונראה, דלרש"י שנוטלים את הערבה לפני הזקיפה מסתבר שהנטילה יכולה להתקיים בכל הר הבית כלולב.¹ ברם לרמב"ם שזוקפים ואח"כ נוטלים מסתבר שדוקא בעזרה יש קיום נטילה כי רק בעזרה נחשבת הערבה לערבה של המזבח ושל המקדש מכיון שהעזרה היא מקום המזבח, אבל משיצאה מהעזרה פקע ממנה השם של ערבה שבמקדש וא"א לקיים עמה מצות נטילת ערבה של המזבח והמקדש, והדבר צ"ע. (ובמצות שופר בר"ה במקדש - בחצוצרות ובקול שופר הריעו לפני המלך ד' - מסתבר דהיתה בהר הבית ולאו דוקא בעזרה, בשם הגר"מ זצ"ל.)

footnotes: ¹ ברם לפי הנ"ל שלרש"י נחשבת הנטילה כחלק של ההקפה ניתן לומר כי דוקא בעזרה יכולים ליטלה כי המזבח נמצא שם. ואולי י"ל, שבעזרה יש שני קיומים בערבה - של הגברא ושל המזבח, אכן בהר הבית יש רק קיום גברא בלי קיום מזבח, וצ"ע.

עיין בש"ע (סי' תרס"ד) ובדעות השונות במחבר וברמ"א במנהג לקיחת הערבה וההקפות של הושענא רבה אם מקיפין בלולב או בערבה או בשניהם. מנהגם של הגר"ח זצ"ל ושל הגר"מ זצ"ל היה להקיף בה"ר עם הלולב ועם הערבה ביחד (כשיטת המחבר בסעיף ג' שם)¹.

footnotes: ¹ ועי' בב"י סי' תרס"ד. וע"ע ברבינו מנוח לפ"ז מהל' לולב הלכ"ג.

שם. בגמ' - מאי לאו בערבה לא בלולב. ופסק הרמב"ם שבזה"ז מקיפים את התיבה שבבהכ"נ בלולב ולא בערבה (רמב"ם פ"ז מלולב הלכ"ג). ויש לבאר האם ההקפות מסביב לתיבה עם הלולב הן גמר מצות לקיחת הלולב כמו דין הנענועים או"ד הן רק קיום זכר למקדש. והנה בחיי אדם (כלל קמח ס"א) חוקר בא' שלא בירך בעת שנטל הלולב האם עדיין יכול לברך כ"ז שלא הקיף את התיבה בבה"כ. ולכאורה הספק שלו תלוי בספק שלנו - דאם ההקפות הן קיום לולב יכול לברך אבל אם הן סתם מנהג דזכר למקדש אין לברך.

שם. בגמ' - ונטלום וכבשום תחת אבנים. וקשה למה לא הוקצו כל הערבות לכל השבת מדין מיגו דאיתקצאי בהש"מ תחת האבנים הוקצו לכל השבת כולה. וי"ל דמיגו דאתקצאי נאמר דוקא בהקצאת הבעלים, אבל הבייתוסין לא היו בעלים כי הערבות היו של הצבור ולא יכלו להקצותן לכל השבת. א"נ דמצות חבוט הערבות דוחה איסור המוקצה דהערבות אבל לא איסור המוקצה של האבנים, ולפיכך כל זמן שהיו מתתת לאבנים א"א היה לקחתן אבל אח"כ היה מותר.