בגמ' - כוס כל יומא מי איכא. והגמרא דחי "דלמא דאיקלע ליה כוס". עיין ברש"י שמפרש את הקושיא, "ואין יין מצוי לכל אדם בחולו של מועד. דברי רש"י ופשטות הגמרא לכאורה תמוהים.

ולולי דברי רש"י ניתן לפרש דלהו"א בעינן דוקא כוס קדוש לכוס של שהחיינו, ודומה לברכת הבשמים ולברכת הנר במו"ש שמסדרים אותן דוקא על כוס הבדלה אע"פ שאינן חלות על כוס אחרת, ובלי כוס של הבדלה אין ברכת הבשמים וברכת הנר מצטרפות לכוס יין. וסברת המקשה היא דה"ה ברכת שהחיינו אינה חלה על כוס בעצמה אלא שחלה אך ורק על כוס קדוש, דבין ברכת השהחיינו ובין ברכת הקדוש באות לשבח על הזמן של קדושת היום, והואיל והכוס דקדוש מעכב בשהחיינו, א"כ בלי קדוש א"א לברך שהחיינו בחוה"מ. והגמרא עונה, "דלמא דאיקלע ליה כוס", כלומר, שיכול לברך שהחיינו על כוס ברכה אחרת - כגון על הכוס של ברהמ"ז. ועוד יתכן כאן שהגמרא דוחה את סברת המקשה לגמרי, דאמנם ברכת שהחיינו צריכה כוס, אך היא חלה על כל כוס יין ואפי' בעצמה, ואינה דומה לברכות בשמים ונר שאינן חלות על כוס יין בעצמן וחלות דוקא על כוס הבדלה.

שם. רש"י ד"ה ופנית כו' פסח שני אינו אסור בחמץ אלא שטעון מצה למצוה ואוכל חמץ מיד עכ"ל. לכאורה ר"ל שהדין שלא לאכול חמץ עם פסח שני אינו חלות דין איסור אלא הלכה בקיום מצות הפסח, ברם בפרשת בהעלותך (פ"ט פ"י) כ' רש"י וז"ל - ואין איסור חמץ אלא עמו באכילתו עכ"ל, משמע שיש איסור אכילת חמץ בעת אכילת הפסח, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ עיין בספר משך חכמה ובמנ"ח מצוה שפ"א.

שם. הביכורים טעונין קרבן ושיר ותנופה. וז"ל הרמב"ם (פ"ג מבכורים הלי"ב): וכשם שטעונין תנופה כך טעונין קרבן שלמים ושיר כו' ואין הקרבן מעכבת עכ"ל. צע"ק, למה תנופה ושיר מעכבים וקרבן אינו מעכב. ונראה דשיר ותנופה הויין ממצות הבכורים עצמה ומשו"ה מעכבים. מאידך קרבן אינו קיום בגוף הבכורים אלא שבכורים מחייבים הבאת הקרבן, ומ"מ גם אם לא הביא קרבן מצות הבכורים שלמה לעצמה ולכן יוצא בה.

שם. רש"י ד"ה טעונין. לרש"י אין חיוב השלמים בבכורים חיוב קרבן אלא חיוב שמחה, ואין שמחה אלא באכילת שלמים. גם השיר אינו דין בעבודת הקרבן אלא דין במצות השמחה. לפי"ז מסתבר שההלכה בחובת הקרבנות שדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין אינו חל כאן, כי אין כאן חיוב קרבן אלא חיוב שמחה, והקרבן הוא לקיים את חובת השמחה. קיום המצוה אינו עצם הבאת קרבן אלא אכילת בשר השלמים, כי אכילת שלמים מהווה שמחה, ולכן אם יאכל שלמים אע"פ שהם חובת נדרים גם כן יקיים מצות שמחה.

שם. בגמ' - הביכורים טעונין כו' לינה. עיין ברמב"ם (פ"ג מבכורים הלי"ד) וז"ל: הבכורים טעונים לינה כיצד הביא בכוריו למקדש וקרא והקריב שלמיו לא יצא באותו היום מירושלים לחזור למקומו אלא ילין שם ויחזור למחר לעירו שנא' ופנית בבוקר כו' כל פונות שאתה פונה מן המקדש לכשתבוא לו לא יהיו אלא בבוקר עכ"ל. ויפלא, ראשית כל - למה מביא הרמב"ם את דין הלינה דוקא בהלכות בכורים ולא בהלכות קרבנות אחרים. ושנית - מדוע כותב שרק מי שמביא בכורים וקורא וגם מקריב שלמים לן, הלא אפילו הבאת הבכורים גרידא מחייבת לינה, וצע"ג.

שם. תוס' ד"ה הביכורים. אליבא דהספרי יש ב' תנופות בבכורים - אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחויה. התוס' מסבירים שהספרי דורש גם את דרשת ר"י וגם את דרשת ראב"י. דרשת ראב"י "ולקח הכהן הטנא מידך אתיא יד יד משלמים" מחייבת תנופה בשעת הקריאה, ודרשת ר"י "והנחתו זו תנופה" מחייבת תנופה בשעת השתחויה. ונראה כי ישנם כאן שני דיני תנופה השונים בחלותם. תנופת ראב"י דנלמדת משלמים דין קדשים היא, ותנופת ר"י דין היא במצות בכורים. בבכורים יש שתי הלכות: 1) הלכות קדשים; 2) הלכות מצות בכורים, ופליגי מאיזה הלכה חלה תנופה.

נ"מ לגבי כהן. הנה תנופת קדשים טעונה כהן עם הבעלים, ולכן תנופת ראב"י הנלמדת משלמים צריכה כהן עם הבעלים. ברם ניתן לומר שתנופת ר"י דדין בכורים הוא אינה צריכה כהן אלא תנופת הבעלים בלבד, כי מצות התנופה בשעת השתחויה הוי' הלכה בהבאת מקום והנחת הבכורים במקדש, אבל אינה הלכה בדין קדשים של הבכורים. לפי"ז, לספרי יש בבכורים ב' דיני תנופה, התנופה הראשונה בשעת קריאה היא תנופת קדשים, והתנופה האחרונה בשעת ההשתחויה היא דין בהבאת הבכורים והנחתם לפני המזבח. התנופה הראשונה צריכה כהן כמו בכל תנופת קדשים ולא השניה.

עקב הנ"ל י"ל בהך דמבואר במס' מכות (יח:) דפליגי ראב"י ור"י, דלפי ראב"י הנחה מעכבת ולפי ר"י אין הנחה מעכבת, דלשיטתם אזלי. לפי ראב"י התנופה בשעת קריאה היא דין קדשים וחלק של המתיר, והואיל והמתיר של איסור הקדש של הבכורים הוא ההנחה בהדי התנופה של כהן עם הבעלים לכן סובר שהנחה מעכבת. מאידך התנופה בשעת השתחויה לר"י אינה דין קדשים - אלא דין בהבאת הבכורים, ולפיכך אין התנופה וההנחה מעכבות במתיר של הבכורים, דאינן שייכות לדין הקדש. ולספרי יתכן לומר דיש שתי הלכות בתנופה ובהנחה. התנופה והנחה בשעת קריאה הן דיני קדשים וזקוקות כהן ודינם הן במתיר ומעכבין. לעומת זאת התנופה וההנחה בשעת ההשתחויה הן דינים בהבאת הבכורים, ולכאורה אינן זקוקות לכהן ואינן מעכבות במתיר של איסור ההקדש של הביכורים.

שם. תוס' ד"ה כהן כו' לאו דוקא קאמר תחת יד הבעלים ממש דא"כ הוי' חציצה בין הכלי ובין הכהן ובסוף שתי מדות מסקינן גבי בעלים חברים לנפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה, עכ"ל. וי"ל ששונה תנופת הבכורים מתנופות אחרות, כי הסל של בכורים אינו כלי שרת. דוקא בכלי שרת יש דין נגיעה בעצמו של כהן אבל בסל הבכורים אין צורך לנגיעה בעצמו של כהן רק שיעשה מעשה תנופה, ומשום כך לא איכפת לן בחציצה.

שם. בא"ד - גבי סל של בכורים אוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו ע"כ. יש להבין מדוע הכהן והבעלים מניפים כל א' ממקום אחר של הסל. ויתכן כי מעשה תנופת הכהן היא מדין תנופת קדשים ולפיכך מחזיקו בשוליו ומניף, כמו בכל תנופות קדשים דמחזיקין מלמטה, אבל תנופת הבעל מדין מצות הבאת בכורים היא. כיון שהכהן מניף מדין קדשים מחזיק מלמטה כמו בקדשים ומניף דרך שרות, משא"כ במצות הבאת בכורים ובתנופה של הבעלים דניתן להחזיק בסל בשפתותיו למעלה, שאין תנופתו מדין שרות דקדשים.

ועיין ברמב"ם (פ"ג מבכורים הלי"ב) וז"ל: המביא את הבכורים כו' ונכנס עד שמגיע לעזרה וקורא ועודהו הסל על כתיפו הגדתי היום לה' אלקיך וגו' ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתיו והכהן מניח ידו תחתיו ומניף וקורא וכו'. מהרמב"ם נמי משמע שאחיזת הבעלים בשפתי הכלי מדיני הבאת מקום היא וחלק ממסירת הבכורים לכהן, ברם עצם מעשה התנופה נעשה ע"י הכהן ומצות כהן הוי' להתיר איסור הקדשים¹.

footnotes: ¹ וכ"ז שלא כביאור הנ"ל לחלק בין תנופת בכורים לראב"י ותנופת בכורים לר"י.

שם. השתחויה בבכורים. ההשתחויה בסוף הבאת הבכורים אינה חלק ממצות ההבאה אלא חובת ביאת מקדש, כן פירש הגר"א באדרת אליהו¹.

footnotes: ¹ ומדויק הרמב"ם (פ"ג מבכורים הלי"ד) הכותב שהבכורים טעונים שבעה דברים ואינו מזכיר את ההשתחויה ביניהם. ולפי"ז מה שכתבו התוס' שיש דין תנופה בשעת השתחויה אין זה מדין ההשתחויה אלא מההנחה.

שם. בגמ' מאי הוי עלה. רב נחמן אמר אומרים זמן בשמיני של חג, ורב ששת אמר אין אומרים זמן כשמיני של חג. בהסבר המחלוקת נראה דר"נ סובר דקדושת היום לעצמו של שמע"צ מחייבת שהחיינו. יש לשמע"צ שתי קדושות: קדושת חג הסוכות לשמחה וקדושת רגל כפני עצמה - פז"ר קש"ב, ולר"נ ברכת הזמן תלוי' בקדושה הנוספת דשמע"צ. מאידך ר"ש סובר דברכת הזמן על קדושת היום של סוכות חלה גם על שמע"צ דלגבי שמחה הוי חלק מחג הסוכות.

גם יתכן דר"נ סובר דברכת שהחיינו ברכת המצוה היא על מצות שביתת הרגל, והואיל ולשמע"צ יש מצות שביתה מיוחדת, לפיכך מברכים עליו את ברכת הזמן. ברם ר"ש סובר דברכת הזמן הוי ברכה על החפצא של הרגל, ובחפצא של שמע"צ יש שם סוכות שאינו חפצא של רגל הנפרד לגמרי לעצמו ולכן אין לברך עליו שנית מאחר שכבר ברך על החפצא של חג הסוכות בראשית החג. לפי"ז י"ל דאליבא דר"נ מי שמחלל את קדושת היום אינו מברך שהחיינו שהרי אינו מקיים את מצות היום של שביתה. וכן האוכל ביוה"כ בעבירה לא יברך את ברכת הזמן כי אכילה מדין שביתה היא (עיין ברמב"ם בריש הל' שביתת עשור), ברם לר"ש יש לברך.

ברם צע"ק במנין המצוות של הרמב"ם שמונה מצות השביתה בשביעי של פסח כמצוה בפני עצמה (ריש הל' שביתת יו"ט). לפי דברינו, מהראוי שלר"נ יהיה חייב לברך זמן באחרון של פסח. אולם שיטת הרמב"ם בין כה וכה קשה טובא למה מחלק במנין המצוות בין יום הראשון לבין יום השביעי דפסח.

ועוד צ"ע אם נפרש שברכת שהחיינו הוי' ברכת המצוה על קיום השביתה, מי שלא ברך זמן ביום הראשון של החג למה יברך בחוה"מ, הלא לכמה ראשונים אין מצות שביתה נוהגת בחוה"מ.

ונ"ל דאם מברך את ברכת הזמן בחוה"מ מתיחסת הברכה ליום הראשון למפרע. דוגמא לכך נטילת הלולב דבדיעבד מברכים אותה אחרי הנטילה בשעת הנענועים מאחר שעדיין יש צרוף למפרע למעשה המצוה. ה"ה בברכת הזמן בחוה"מ שהיא מצטרפת ליו"ט ראשון למפרע.