משנה - דברי שירות ותשבחות [חידושי אגדה]. עיין בגמרא (נג.) "יש מהן אומרים אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו אלו חסידים כו' ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו אלו בעלי תשובה כו' אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן - אם אני כאן הכל כאן, ואם אין אני כאן מי כאן". עלינו לכאר, למה שרו דוקא על עניני חטא וטהרה מעבירות.

ונ"ל כי חג הסוכות הוא חג הטהרה משום שבא אחר טהרת יוה"כ. חז"ל (מדרש רבה פ' אמור) אמרו על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון - ראשון לחשבון עוונות. בהתאם לכך הנושא העיקרי של השירות והתשבחות בחג הוא הטהרה וכפרת חטאים. ובשירת הלל הזקן שהיא לכאורה מחוסרת ביאור, ניתן לומר שגם היא מתיחסת לנקיון מחטא. הלל הצהיר בקול רם שהאדם אחראי בעצמו למעשיו, ואינו יכול להעביר את האחריות ממנו לאחרים. כשאחרים לועגים עליו צריך ירא החטא להגיב: אם אני כאן - לבדי - הכל כאן. וכן אין לטעון שאחרים השומרים את התורה פוטרים אותו היחיד עצמו מאחריותו. אם אין אני כאן מי כאן - אחריות האדם על עצמו שלמה. כשהאדם מרגיש באחריות זו - עשוי הוא לחזור בתשובה וליהפך להיות ירא חטא.

יסוד השיר בשמחת בית השואבה הוא בתהלים (ק"ג) - "ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו הסולח לכל עונכי הרופא לכל תחלואיכי", כשם שד' הניצולים ממות חייבים בהודאה וא' מהם הוא המתרפא מחליו - כן המתכפרים מחטאיהם חייבים להודות ולשיר לד'. היסוד הזה של נקיון מחטא היה עיקר הרעיון בשירות של שמחת בית השואבה.

שם. משנה - והלוים וכו'. מזה משמע שיש קיום מצות שירת הלוים במקדש בשמחת בית השואבה בכל הר הבית, ולאו דוקא בשירה על הקרבן כששרו על הדוכן, ועיין בשעורים לעיל.

שם. משנה - שני כהנים. מזה נראה שיש דין תקיעת הכהנים בחצוצרות בכל הר הבית - וגם מחוץ לעזרת ישראל.

שם. משנה - ר' יהודה אומר היו שונין. [חידושי אגדה]. עיין לקמן (נג:) אנו ליה משתחוים ועינינו לי' מיחלות. בביאור כוונתם נראה לומר כי השם בן ב' אותיות הוא השם של הסתר הפנים כדכתיב יד על כס יה מלחמה לד' בעמלק. והיינו דאפילו בזמן הסתר פנים אנו משתחוים לה' ומיחלים שהשם בן ד' אותיות יופיע לעיני כל הבריות ויגאלנו.

ובביאור דברי ר"י נ"ל שאנו ליה משתחוים קאי על העבר, ועינינו לי' מיחלות קאי על העתיד. וכך הוא בכל שיר שצריך להודות על העבר ולבקש על להבא כדמצינו בשירת הים: אשירה לה' כי גאה גאה - דקאי על העבר; תביאמו ותטעמו - דקאי על העתיד. וכן בהלל, מה אשיב - קאי על העבר; אנא ד' הושיעה נא - קאי על העתיד, והעיקר הוא שמבקשים שהקב"ה לא יפסיק את ברכותיו מעלינו.

שם. בגמ' - זה בנין הורדוס. [חידושי אגדה]. יתכן דר"ל שאפילו בנין הורדוס שנבנה ע"י רשע היה מפואר. ונראה, שעיקר התפארת של בהמ"ק היא השפעתו הרוחנית - ולא רק היופי החיצוני שלו. לכמה ראשונים - קדושת הבית השני נשארה לעתיד לבא ולא כקדושת הבית הראשון שבטלה. וניתן לומר שזוהי התפארת של בהמ"ק השני שקדושתה נשארה ומשפיעה לכל הימים שהעולם קיים.

שם. בגמ' - לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. הרמב"ם פסק (פ"ה מלכים הל"ז) שאסור לדור במצרים, ועכ"ז הוא עצמו גר שם שנים רבות עד שנפטר. ויש להבין איך מתיישבים מעשיו עם ההלכה.

ונ"ל, שבאותם הימים היתה מצרים מרכז גדול לקראים והיו מסיתים נפשות רבות מבנ"י להשקפותיהם המקולקלות, ולכן דר הרמב"ם במצרים כדי להציל נפשות בנ"י אחיו מידי הקראים. ועובדה היא שהרמב"ם הצליח להחזיר רבים מיהודי מצרים לשמירת המצוות ע"פ מסורתנו¹.

footnotes: ¹ ונראה דלא היה בזה דוקא ההיתר של הצלת נפשות מישראל שדוחה כל איסור שבתורה חוץ מג' העבירות, אלא דמעיקרא דדינא לא נאסר לו לשבת שם במצרים דאין ישיבתו במצרים לצורך זה נחשבת לשוב לארץ מצרים באיסור, כי חזרה בעבור הצלת נפשות אינה גרועה מחזרה למצרים לסחורה ולפרקמטיא שמותרת (שם הל"ח), כי האיסור לשוב למצרים הוא רק לשוב להשתקע שם (כלשון ההלכה שם), אבל לגור שם בכוונה להציל נפשות אינה חשובה השתקעות במצרים ומותרת מעיקרא דדינא, כנלענ"ד בכוונת מרן מו"ר שליט"א. ועיין בהגדה של פסח, וירד מצרימה ויגר שם מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם וכו', ודו"ק.

דרך אגב: הרמב"ם מתיר ישיבה במצרים אם נכבשה ע"י מלך ישראל וב"ד. וז"ל (הלכות מלכים שם): ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בי"ד שהיא מותרת ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות שנא' כמעשה ארץ מצרים עכ"ל. טעמו כי במקרה זה אין עוד השפעה מהחברה המקולקלת. וצ"ע, דאם כבשה מלך ישראל ע"פ ב"ד - פקע השם ארץ מצרים, כי הארץ שנכבשה מתקדשת בקדושת א"י, ובודאי מותר לשוב ולחיות בה כבתוך כל א"י. וצ"ל דהרמב"ם מתיר הישיבה במצרים גם באופן שלא נתקדשה בקדושת א"י. שלטון ישראל מתיר את הישיבה במצרים ואפי' בלי חלות קדושת הארץ דא"י.

שם. תוס' ד"ה קרא כו' דע"כ לא פליגי כו' אלא לענין קדוש ידים כו' אבל מי הכיור נפסלין בעמוד השחר וכו'. צ"ע מהו יסוד החלוק בין המים לקדוש ידים.

ונ"ל שיסוד הדבר הוא שבמים פסול הלינה הוא פסול חפצא, והפוסל של החפצא הוא עלות השחר. ברם בידים אין חלות פסול בחפצא, כי אין הידים דומות למים או למנחות שהם חפצי שמים. הדין בידים הוא רק שקידוש הלילה אינו מצורף לעבודת יום הבא. משום כך, כשכהן מקדש את ידיו לאחר קרות הגבר לצורך עבודת תרומת הדשן, שהיא תחלת עבודת היום הבא, יש חלות דין צרוף. קדוש הידים כשר מקרות הגבר לשם עבודת היום הבא - כי מאז יש צרוף ליום.

שם. תוס' ד"ה וכיון כו' והא דעונין אמן בהנפת סודרין היינו בקריאת ספר תורה ולא בתפלה ולא בדבר שש"ץ מוציא רבים ידי חובתן עכ"ל.

רבינו נסים מחלק בין ברכות התפלה לברכות קה"ת. הש"ץ מוציא בתפלה, אבל בקה"ת אין העולה מוציא את הצבור בברכות התורה. שיטתו מחודשת. ויתכן שגם בקה"ת, העולה מוציא את השומעים בברכות, ואכמ"ל.