תוס' ד"ה מהו כו' לענין תקיעות לא נפקא לן מיניה מידי לר"י בפלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן עכ"ל. צע"ק בדברי התוס', דבשלמא בתוך הסדר של תר"ת לר"י ליכא נ"מ, אבל בין סדר לסדר לכאורה יש נ"מ גם לר"י בפלוגתא דר' אבהו ור' יוחנן. משמע מהתוס' דסוברים שלכ"ע אין דין צרוף מסדר לסדר, כי דין הצרוף אינו קיים אלא בתוך סדר, ועיין ברא"ש (פ"ד מר"ה סי"א) ובמעשה במגנצא, ואכמ"ל.

שם. בגמ' - מ"ט דראב"י כו' ורבנן סברי. עיין ברש"י והסוגיא לכאורה תמוהה ומשוללת הבנה.

ובביאור יש לעיין במצוות נסוך המים וערבה בחג - האם שתי מצוות מיוחדות לעצמן הן או דמצטרפות לקיום מצוה א' ומהוות מצות המזבח בחג. ונ"ל דזהו יסוד המחלוקת בין רבנן לראב"י, כי רבנן סוברים שמצות זקיפת הערבה ומצות נסוך המים קיום מצוה אחת הן; כלולות בהלל"מ אחת: עשר נטיעות, ערבה, ונסוך המים הלל"מ, ויסוד ההלל"מ הוא דמצות המזבח בחג מקיימים בזקיפת ערבות ובנסוך המים ביחד, והיתה מסורת לתקוע למצוה זו דוקא י"ב פעמים. ומשום כך סוברים שהתקיעות במעלה העשירית לנסוך המים דוחות את התקיעות ע"ג המזבח בעבור זקיפת הערבה. רש"י מסביר שמעלה העשירית מקום מסוים הוא. ונראה שר"ל שהתקיעות באות לעורר את העם שבמקדש לכוון לבם ועיניהם למצות המזבח - של מים ושל ערבה, וכשתוקעים במעלה העשירית - מתגברת תשומת לבם של העם שבמקדש ואינם מסיחים דעתם ממצות המים וערבה, ממצות המזבח שבחג, ולפיכך דוקא עליה תוקעים.

כל זה לרבנן, אבל שיטת ראב"י היא שמצוות המים והערבה שתי מצוות הן. ועל כן אין תקיעות של אחת מהן עולות לשניה. לדעתו - חייבים לתקוע בשביל מצות הערבה בעצמה, לפיכך מחייב את התקיעות שע"ג המזבח ודוחה את התקיעות מע"ג המעלה העשירית.

ועיין ברש"י שחוקר האם זקפו את הערבה בעת נסוך המים. מוכח מכך שסובר שקיים צרוף בין נסוך המים וזקיפת הערבה, כי שתיהן מצוה אחת הן של המזבח בחג הסוכות. מאידך פשטות דברי הרמב"ם מורה דס"ל שהן מהוות שתי מצוות נפרדות ואינן מצטרפות כלל - שלא כרש"י.

שם. בגמ' - שתוקעין על כל מוסף ומוסף. לקמן (נה.) דוחה הגמרא את שיטת ר' אחא בר חנינא ומסיקה שתוקעים פעם אחת בלבד. ויש לעמוד על יסוד הפלוגתא. הנה לעיל בשעורים (על המשנה נג:) העלינו דלכאורה שיטת הרמב"ם היא דבשאר ימות השנה התקיעות על התמיד הויין קיום דמקדש, אבל בר"ח ובמועדים מהוות קיום דקרבן. אמנם הגר"מ זצ"ל סבר שכל התקיעות מהוות קיום מקדש בלבד.

ונראה דע"י צדדי הספק הזה ניתן לבאר את המחלוקת בגמרא כאן, כי י"ל שהמ"ד שתוקעין לכל מוסף ומוסף סובר שבשבת ויו"ט התקיעות חלות מצוה הן בקרבן לפיכך כל קרבן מוסף וקרבן מוסף זקוק לתקיעות משלו. אולם המ"ד השני סובר דבשבת ויו"ט התקיעות הן קיום מקדש בעלמא - דהיינו מצוה לתקוע במקדש בעת הקרבת קרבנות צבור משום שמחה אבל אינן חלות בעצם הקרבת הקרבן. לפיכך ס"ל שבסדר תקיעות אחד יוצאים מצות המקדש הזאת, ואין צורך ליחד סדר תקיעות מיוחד לכל קרבן וקרבן.

עוד י"ל, דלכ"ע מהוות התקיעות קיום מצות המקדש בלבד ואינן קיום מצות קרבן, ולפיכך לחד מ"ד תוקעים פעם אחת בלבד - ודי. ברם המ"ד דתוקעין על כל מוסף ומוסף סובר דאעפ"כ כל חפצא של מוסף מחייב תקיעות משלו במקדש.

אך לפי היסוד דלכ"ע התקיעות בשבת ומועד הן חלות בקיום הקרבן המחלוקת תמוהה - דא"כ אמאי אליבא דמסקנת הסוגיא תוקעין דוקא סדר תקיעות א' ושרים רק את השיר של ר"ח, בר"ח שחל להיות בשבת, לכאורה היו צריכים לתקוע ולשיר על כל מוסף ומוסף לחוד לקיים את ב' המצוות של שירה בקרבן.

ונראה מכך יסוד חדש, והוא, דכשיש ב' קרבנות מוסף מצטרפים הם לחד קרבן וב' חיובי נסכי היין מצטרפים לנסוך א' ומנסכים היין בבת אחת בשביל שני המוספים שמצטרפים להיות אחד. לפי"ז ביאור המחלוקת הוא דלמסקנה הואיל ומצטרפים לחד קרבן מוסף תוקעים סדר תקיעות אחד ושרים רק שירה אחת. מאידך ר' אחא סובר דהולכים בתר המחייב ולא בתר חלות הקרבן. ומאחר שיש ב' חיובי קרבן - א' מחמת שבת וא' מחמת ר"ח, יש ב' שירות דיש ב' מחייבים של קרבן תקיעה ושירה. לדידן הולכים בתר חלות ההקרבה - דחדא היא - ולא בתר החיוב. מ"מ לכ"ע - בין לדידן ובין לר' אחא - תקיעות ושירה עיקר דינן חלות הוא בקרבן עצמו.

ונראה להוסיף לפי הנ"ל במחלוקת בין רש"י ותר"י (בברכות מט.) כששבת חל ביו"ט המהווים הם קדושה אחת או ב' קדושות. וניתן לומר שבכך חולקים בגמרא שלפנינו לגבי מקדש, אם שבת ויו"ט הם חלות קדושה אחת במקדש - בדין הוא שהמוספים יצטרפו למצוה אחת. לפיכך יוצאים בסדר תקיעות אחד ובשיר אחד. לעומת זאת אם במקדש מהווים שבת ויו"ט חלות של שתי קדושות - יש כאן ב' קרבנות מוסף נפרדים - וכל מוסף ומוסף מצוה לעצמה. ויוצא שחייבים לתקוע עליהם שני סדרי תקיעות נפרדים, סדר מיוחד לכל מוסף ומוסף, שהרי יש כאן שתי מצוות של קרבנות מוסף, וכל מוסף ומוסף זקוק לתקיעות משלו. לפיכך ישנן שתי מצוות שירה כי יש שתי קדושות היום.

שם. רש"י ד"ה שאין כו' אבל הנך לסימנא נינהו שישמעו ויבאו למעמדם ולדוכנם וכו'. נ"ל, בתורה כתובה מצות תקיעה בחצוצרות להקהיל את העדה, והעזרה של בית המקדש היא מקום הכנופיא דבנ"י (כמו שביאר הרמב"ן במלחמות בסוף פ"ג דר"ה). ממילא התקיעות לפתיחת השערים תקיעות הן להקהיל את העדה. הרמב"ן שם מסביר שתוקעים בחצוצרות רק כשזה נוגע לכל בנ"י, לדעתו תוקעין תקיעות בחצוצרות בעת מלחמה משום שכל ישראל תלוי בתוצאות הקרב, עיין שם, ואכמ"ל.

שם. בגמ' - וליתני נמי ר"ה שחל להיות בשבת דהא איכא תלתא מוספין מוסף דר"ה מוסף דר"ח מוסף דשבת.

עיין בתוס' במס' ר"ה (ח:) ד"ה שהחדש וכו' בשם ר' משולם שאין החטאת דר"ח קרב בר"ה. לדעתו מקריבים רק את עולת ר"ח בר"ה כדכתיב "מלבד עולת החדש". ונראה שטעמו הוא משום שהוא סובר שר"ח ור"ה מהוים קדושת היום אחת. וזוהי כוונת מאמרם (שם) - "איזהו חג שהחדש מתכסה בו נהוי אומר זה ר"ה", כלומר, שבר"ה ליכא קדושת היום לר"ח בעצמה. אין בר"ה שתי קדושות נפרדות של ר"ה ושל ר"ח - אלא קדושת ר"ה בלבד. אך הדין הוא שמוספי ר"ה כוללים את העולה דר"ח. עכ"ז קיימת רק חלות קדושת היום אחת וחיוב מוסף אחד. אין ר"ח ור"ה כמו שבת ויו"ט, כי בשבת ויו"ט יש חלות שתי קדושות אליבא דרש"י (ברכות מט) אבל בר"ה ליכא אלא קדושה אחת ולפיכך אין מביאים בר"ה שני שעירי חטאת - אלא חטאת א' בלבד.

ברם שיטת ר' משולם דורשת עיון מגמרא דידן, שהרי הגמרא מחייבת לר' אחא תקיעות מיוחדות בשביל המוסף דר"ח ביום ראש השנה, והלא לפי ר' משולם אין חלות חובת מוסף דר"ח מחוץ למוסף דר"ה, קיימת חלות דין מוסף אחד דר"ה בלבד, ובכן למה יתקעו בין על מוסף דר"ה ובין על מוסף דר"ח, מהראוי היה אפי' לר' אחא לתקוע רק פעם א' למוסף דר"ה שהרי כל מוספי היום הם מדין ר"ה, וצ"ע בזה.

והנה תוס' שם מביאים בשם ר"ת דאע"פ שמקריבין כל הקרבנות של ר"ח בר"ה מ"מ אין לקרוא בתפלה את הפסוקים של פרשת מוספי ר"ח בר"ה. ונראה כי גם הוא סובר שקדושת ר"ח מובלעת בתוך קדושת ר"ה ושכל הקרבנות מהוות דין מוסף של ר"ה. ובהתאם לכך ס"ל שקוראים את הפסוקים דפרשת מוסף של ר"ה בלבד - ולא של ר"ח. ולפי"ז גם אליבא דר"ת צ"ע, אמאי לר"א מוסיפים תקיעות לשם מוספי ר"ח - הא ע"פ דין יש מצות מוסף של ר"ה בלבד, וצ"ע.

שם. תוס' ד"ה שייר. יש ב' מחלוקות בין רש"י ותוס' בדין הלל ותקיעות בזמן שחיטת הפסחים:

לפי רש"י תקעו ג' פעמים לכל ההלל והכת בעלי הקרבן קראו את ההלל דפסחים, ואליבא דהתוס' תקעו ג' פעמים בכל פרק ופרק של ההלל והלוים שרו את ההלל דפסחים. ונראה, כי ביסוד הדברים יש כאן רק מחלוקת אחת, דיש לדון בדין ההלל והתקיעות דפסחים, האם הם קיום קרבן או"ד אינם קיום בהקרבת הקרבן אלא דין שירה בעלמא (עיין לעיל בשעורים). ונראה דבכך פליגי רש"י ותוס'. לפי תוס', ההלל והתקיעות על פסחים מהווים מצוות קרבן, ולכן זקוקים הפסחים לשירת הלוים ולתקיעות על כל פרק ופרק כדין שאר הקרבנות. מאידך לרש"י, ההלל והתקיעות דפסחים אינם חלות דין שירה על גוף קרבן - אלא הם ממצוות שירה בעלמא - דהיינו קיום שירת החג. ובהתאם לכך, גם ישראלים שרים הלל זה, ולפיכך, התקיעות אינן דוקא על כל פרק ופרק, כבשירת קרבנות אחרים, אלא על כל החפצא דהלל של החג.

ועיין ברמב"ם (פ"א מק"פ הלי"א - י"ב) הפוסק כרש"י שתוקעין בהקרבת הפסחים ג' פעמים בעבור כל ההלל, ועכ"ז כותב שהלוים הם השרים את ההלל, ולכאורה שיטתו צ"ע. ונ"ל, כי סובר מעיקרא דדינא כרש"י, דהיינו, שאין בפסח חלות שירה על גוף הקרבן, ולכן פוסק שאין תוקעים בו על כל פרק ופרק כמו שתוקעים בשירת קרבנות אחרים. אך סובר שבכל זאת יש זכות ללוים לשיר את ההלל של פסחים. שמאחר שיש מעשה שירה במקדש - לומר הלל של החג בשעת הבאת הפסחים - יש זכות קדימה ללוים לשיר אותה. והגם שבמצות הלל זו אין שירת הלוים לעיכובא, שהרי אינה חלות שירה על הקרבנות ששרים על יין נסכים, ובפסח הואיל ואין יין אין בו חלות שירה על גוף הקרבן, מ"מ יש במקדש זכות קדימה ללוים לשיר. ברם בדיעבד, נ"ל, שהרמב"ם ס"ל כרש"י, שבשירת ישראלים יוצאים ידי מצות ההלל דפסחים כי אין ההלל חלות שירה על גופו של קרבן הפסח אלא מדין הלל החג הוא, ולפיכך גם ישראלים כשרים. ונראה להוסיף דכשהלוים שרים הלל יש קיום שירה במקדש, דלוים מעכבים בה, וגם שירה מדין החג, אבל כשישראלים שרים יש רק הקיום דשירת החג אבל לא חלות שם שירת המקדש. על כן לכתחילה צריכים לוים לשיר לקיים דין שירת המקדש.