גמ'. איתמר החולץ ליבמתו וחזר וקדשה כו' מחלוקת ר"י ור"ל.

א לכאורה המחלוקת שבין ר' יוחנן וריש לקיש תלויה במה שחקרנו למעלה בשיעורים¹ האם המתיר דאיסור אשת אחיו ליבום הוא עצם הנפילה ליבום בשעת מיתת האח או שהמתיר הוא קיום המצוה של היבום או החליצה. ר' יוחנן ס"ל דהמתיר הוי עצם הנפילה ליבום ומשו"ה ס"ל שכל האחים והצרות הותרו באיסור אשת אחיו משעת הנפילה, ובשעת החליצה כולן נאסרו בלאו "אשר לא יבנה". ומאידך ר"ל ס"ל דהמתיר דהאיסור אשת אחיו הוי קיום המצוה של ייבום או חליצה, ומפני כן ס"ל שרק החולץ עצמו שקיים את המצוה דחליצה הותר באיסור אשת אחיו ונאסר באיסור "אשר לא יבנה", ואילו שאר האחין והצרות שלא קיימו את המצוה דחליצה כדקיימי קיימי ואסורין באיסור כרת דאשת אחיו.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (דף ב א) ד"ה הקדמה, (דף ב א) תוס' ד"ה עד סוף העולם אות ג' סעיף ב, (דף ג א) ד"ה ה"א מיחלץ.

ונראה שזוהי שיטת הרמב"ם, דיעויין ברמב"ם (פ"א מהל' יבום וחליצה הלי"ב) שכתב וז"ל הכונס את יבמתו נאסרו צרותיה עליו ועל שאר האחין ואם בא הוא או אחד מהאחין על צרתה ה"ז עובר בעשה שנאמר יבמה יבא עליה עליה ולא עליה ועל צרתה ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכן החולץ ליבמתו נאסרה החלוצה היא וכל צרותיה על החולץ ועל שאר האחין. וכולן אסורות עליהן מד"ס כשניות. שמאחר שמת אחיו בלא ולד נסתלק איסור ערוה מעל כל נשיו לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ"ל. הרמב"ם פסק כר"י שהחולץ ויתר האחין הותרו כולן באיסור אשת אחיו, וביאר הרמב"ם כי האיסור של אשת אחיו נסתלק משעת מיתת אחיו בלא ולד מעל כל נשיו, משום דס"ל להרמב"ם שהמיתה מתירה ולא קיום המצוה דיבום וחליצה.

אך צ"ע בלישנא דגמרא אליבא דר"י "איהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדה" דמשמע שההיתר חל עם החליצה ושחל לכל האחין והצרות בשעת החליצה ע"י שליחות החולץ¹,

footnotes: ¹ עיין בספר ברכת שמואל סי' ו' אות א' בשם הגר"ח זצ"ל.

ונראה שבאמת כן פירשו בעלי התוס' (בד"ה איהו) שכתבו וז"ל אייתר לא יבנה לנתקה מכרת ללאו עכ"ל, ומשמע שסוברים שעצם חלות שם האיסור הוי אשת אחיו אלא שע"פ גזיה"כ ד"אשר לא יבנה" חל פטור בשעת החליצה המנתק את העונש מכרת ללאו. ולפי"ז קיום מצות החליצה קובעת את הפטור בשעת החליצה. ובזה פליגי ר"ל עם ר"י דר"ל ס"ל שהפטור חל רק בעד החולץ עצמו שקיים את המצוה ולא לשאר האחין והצרות שלא קיימו את המצוה. ואילו ר"י סובר שכל האחין והצרות קיימו את מצות החליצה ע"י חליצת החולץ והחולצת, ובהתאם לכך חל הפטור לכל האחין והצרות ולא רק לחולץ ולחלוצה.

ויוצא שתוס' והרמב"ם חלוקים ביסוד ההיתר של האיסור דאשת אח אחרי חליצה, לפי הרמב"ם ההיתר דאשת אח חל בשעת הנפילה. ואילו לפי התוס' קיום המצוה מתרת וההיתר חל בשעת החליצה. ויש עוד מחלוקת ביניהם בנוגע ליסוד איסור החלוצה, לפי התוס' חלות שם האיסור הוא איסור אשת אחיו עם ניתוק העונש מכרת למלקות, ולרמב"ם הרי הוא שם איסור חדש של חלוצה.

ב והנה הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, במצוות ל"ת ששכח הרמב"ם למנותן מצוה י"ד, מונה את מצות "אשר לא יבנה" כלאו בפני עצמו האוסר את החולץ לישא את חלוצתו מדאורייתא. ברם אם ננקוט כתוס' שהאיסור של "אשר לא יבנה" חל מדין ניתוק ופטור עונש בלבד, אך עצם שם האיסור הוי איסור אשת אחיו אין מקום להשגת הרמב"ן מכיון דאין "אשר לא יבנה" חלות שם איסור חדש שחל בפני עצמו אלא חלות שם איסור של אשת אחיו המנותק לעונש מלקות בלי כרת ואין למנותו כלאו בפני עצמו משום דנכלל בלאו של אשת אחיו. ומכאן מוכח דאליבא דהרמב"ן האיסור של אשת אחיו פקע לגמרי, "ואשר לא יבנה" מהוה חלות שם איסור בפני עצמו. ומסתבר דאליבא דהרמב"ן הנפילה ליבום עם מיתת האח מתירה את האיסור של אשת אחיו, ובשעת החליצה חל איסור חדש של "אשר לא יבנה" האוסר את החולץ בחלוצתו¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לקמן (יא א) ד"ה איתמר הבא על יבמתו בנוגע לשיטת רש"י בענין זה.

אך כבר ביארנו שהרמב"ם (פ"א מהל' יבום הלי"ב) אינו סובר כמו בעלי התוס' משום דס"ל שהאיסור של אשת אחיו פקע בשעת נפילה ליבום, ובכן צ"ע למה לא מנה הרמב"ם את האיסור של "אשר לא יבנה" כאיסור לאו בפני עצמו. ובאמת הרמב"ם השמיט האיסור של החולץ בחלוצתו מן התורה, והוא סובר שחל רק איסור מדברי סופרים ושחלוצה אסורה מדרבנן בלבד ואין החולץ אסור בחלוצתו מדאורייתא. ולכן שפיר השיג הרמב"ן על הרמב"ם דשיטתו לכאורה עומדת כנגד סוגיות מפורשות, וכן יעויין במגיד משנה שהניח את שיטת הרמב"ם בתמיהה, ושיטתו באמת זקוקה לביאור.

ויתכן שהרמב"ם סובר דיש נ"מ בין ר"ע לבין החכמים. כי הסוגיות כאן (דף י:) ולקמן (דף נג.) הנוקטות דאליבא דר"י הלאו של "אשר לא יבנה" חל מה"ת הן אליבא דר"ע הסובר שאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ולכן ס"ל שאין קידושי החולץ תופסין בחלוצתו מה"ת מדהויא חייבי לאוין שנאסרה באיסור "אשר לא יבנה". וכל זה ניחא אליבא דר"ע הסובר שחלות שם ערוה חל בחייבי לאוין ושאינן בנות קידושין ושוולדותיהן ממזר. ולכן אליביה יתכן שהתורה ניתקה את האיסור של ערות אשת אחיו בחלוצה מעונש כרת לעונש מלקות, כי אף חלוצה דמחייבי לאוין היא מהוה ערוה שנאסרה בחלות שם ערות אשת אחיו אלא שעונשה מנותק מכרת למלקות. משא"כ אליבא דהחכמים דס"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין א"א לומר שהתורה ניתקה את העונש של אשת אחיו מכרת למלקות בחלוצה ושאסורה בשם ערות אשת אחיו דהרי ס"ל שאין שם ערוה חל בחייבי לאוין. ולכן הם סוברים שהתורה הפקיעה לגמרי את שם האיסור של אשת אחיו בשעת הנפילה ליבום. ובהתאם לכך חלוצתו מותרת מדאורייתא אלא שגזרו עליה איסור מדברי סופרים בדומה לאיסור השניות, ובכך פסקי הרמב"ם מבוארים.

ג הרמב"ם כתב שחלוצה וצרותיה אסורות "מד"ס כשניות". ועלינו להבין מה בא הרמב"ם להוסיף במלת "כשניות" ולא הספיק במש"כ שאסורות מד"ס. ונראה שהרמב"ם התכוון לומר שמד"ס נאסרו החלוצה וצרותיה באיסור שניות לעריות. ויעויין לקמן בשיעורים (דף כ: ד"ה איסור מצוה כו') שביארנו שמהדין שחל בשניה שאם נפלה ליבום ובא עליה היבם או שחלץ לה שנפטרה צרתה מוכח שהחכמים לא גזרו על שניות חלות שם איסור ערוה מדרבנן אלא שאסרן בחלות איסור ביאה בעלמא. ולכן לא חסרה בהן חלות זיקה ודיניהן ביבום וחליצה דומה לדין חייבי לאוין ומשו"ה יבומן וחליצתן חלין ופוטרין את צרותיהן לגמרי כדין חייבי לאוין. והבאנו שם עוד ראייה לכך מהרמב"ם שסידר את דיני השניות בהל' אישות ולא בהל' איסורי ביאה בין דיני העריות דאורייתא דס"ל שאינן חלות איסורי עריות מדרבנן אלא חלות איסור בפני עצמן. ויוצא שאע"פ שהטעם שגזרו חז"ל איסור שניות היתה גזירה אטו עריות דאורייתא אבל מ"מ חלות שם איסוריהן אינו חלות שם איסור ערוה מדרבנן אלא חלות שם איסור ביאה בעלמא. ויתכן שזהו מה שהתכוון הרמב"ם לבאר באומרו שאיסור חלוצה על החולץ הוא כמו איסור שניה, שאע"פ שהטעם שאסרוה עליו הוא מגזירה אטו ערות אשת אחיו מדאורייתא מ"מ לא גזרו על החלוצה שתאסר על החולץ בשם איסור ערות אשת אחיו מדרבנן אלא בחלות שם איסור ביאה בפני עצמו, וזה כמו גדר התקנה שחז"ל קבעו בשניות. ומפני כן הוסיף הרמב"ם בסוף ההלכה וז"ל לפיכך תופסין בהן הקידושין כשניות עכ"ל, ר"ל שכמו שבשניות תופסין בהן קידושין מפני שאינן עריות מדרבנן והרבנן לא הפקיעו מהן חלות קידושין מדין ערוה דרבנן, כי אינן אלא חלות איסורי ביאה בעלמא בדומה לחייבי לאוין, ה"ה בחלוצה שאינה ערות אשת אחיו מדרבנן אלא חלות איסור ביאה בעלמא, ומשו"ה בת קידושין היא אף מדרבנן כמו שניות.

ד אמרנו (באות א') דאליבא דר"ל המתיר של איסור אשת אחיו הוא קיום מצות החליצה שרק החולץ והחלוצה מקיימין ולא שאר האחין והצרות. ובכן ההיתר דאיסור אשת אחיו חל משעת החליצה והלאה רק לחולץ ולחלוצתו. אך עלינו לעיין בזה משום שאם היבמה אסורה באיסור ערות אשת אחיו עד שעת החליצה היאך חלה בשעת הנפילה חלות זיקה המהוה חלות אישות¹ כל זמן דהויא ערות אשת אחיו ואינה בת אישות.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה חמש עשרה נשים כו'.

ויתכן שאף אליבא דר"ל ההיתר דאשת אחיו חל למפרע משעת הנפילה, אלא שהנפילה תלויה בקיום המצוה, כלומר דכיון דהחולץ והחלוצה קיימו את המצוה, מיתת הבעל חלה למפרע להתירה משעת הנפילה. ואילו יתר האחין והצרות אסורים באיסור אשת אחיו מפני שלא קיימו את המצוה ומשום כך מופקעים הם מהנפילה¹.

footnotes: ¹ אמנם לפי"ז לכאורה יוצא שאם כל האחים לא יקיימו מצות חליצה ויבום וכגון שימותו כולם לא תהיה נפילת יבום למפרע ולא תחול זיקה, והוא חידוש. ואולי י"ל שהנפילה בשעת מיתה חלה לכולם ואם ימותו אמרינן שלכולם אכן היתה זיקה, אלא שכשעשו יבום או חליצה אזי הוברר למפרע שרק לאלו שעשו את המצוה היתה נפילה וזיקה ולא לשאר האחים והצרות. וע"ע בשיעורים לקמן (דף יז ב) ד"ה שומרת יבם שמתה וכו', ואכמ"ל.

אמנם יל"ע שהרי בשעת הנפילה חל למפרע האיסור של "לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר" על כל הצרות, ואם א' מהצרות שאינה החלוצה תיבעל בינתיים לאיש זר גם היא תעבור על האיסור של יבמה לשוק ותלקה ואע"פ שאינה החלוצה לבסוף. ואם נאמר אליבא דר"ל שיש נפילה וזיקה רק לחולץ ולחלוצה עצמן ולא לאלו שלא מקיימים את מצות החליצה למה נאסרו כל הצרות באיסור יבמה לשוק. ברם יעויין בירושלמי (לפרק קמא דיבמות) המביאה מחלוקת בשאלה זו, וז"ל ר' יודן בעי, כמאן דאמר הכל מודין בצרה שהוא חייב, קידש אחד מן השוק את אחד מהן כו' חלץ לחבירתה ובא עליה למפריעה חלו עליה קידושין עכ"ל. ופירש בקרבן העדה וז"ל חלץ לחבירתה או בא עליה אע"ג דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק מיהו השתא איגלאי מילתא למפרע דחלו בה הקידושין שהרי הצרה אמרינן כדקיימי קיימי להאחין והרי היא כאלו לא היתה אגידא ביבם עכ"ל. מבואר בירושלמי דאליבא דר' יודן ואליבא דר"ל למפרע תופסין קידושין בצרת חלוצתו משום שלא חלה בה חלות זיקה המונעת תפיסת קידושין ביבמה לשוק. ויוצא שסובר ר' יודן דלמפרע אין בצרה זיקה כלל לא להיתר ולא לאיסור משום דנתגלה למפרע שלא נפלה ליבום כלל. והירושלמי מסיק וז"ל אמר ר' שמי לא כן אמר ר' ינאי נמנו שלשים וכמה זקינים מנין שאין קידושין תופסין ביבמה ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר שלא יהא לה הויה אצל אחר עכ"ל, וכתב ע"ז בפני משה וז"ל דס"ל כרב (שם) דאין קידושין תופסין ביבמה כלל וא"כ לא משכחת לה הך בעיא דר' יודן עכ"ל, ומשמע דאליבא דר' שמי ריש לקיש מודה שאין קידושין תופסין בצרת חלוצתו לשוק אע"פ שלא חל לחולץ היתר אשת אח, ושיטתו צ"ע. ונראה. לבאר שיש לחלק בין שני חלקי זיקת יבמין - זיקה האוסרת לשוק וזיקה המתרת ליבם, דס"ל לרב שמיד חלה בצרת חלוצתו על כל פנים זיקת איסור שאוסרתה לשוק בלי זיקה המתרת אותה לחולץ, ומשו"ה לא תפסי בה קידושין, שאי - תפיסת קדושין תלויה בזיקה האוסרת לשוק בלבד. אמנם אסורה באיסור אשת אח על החולץ מאחר שלא חל עליה זיקה המתרת.

ויעויין ברש"י למס' סוטה (דף ו. ד"ה מי) שכ' שאם היבם בא על יבמתו שהיא סוטה ספק ודינה שחולצת ולא מתייבמת שעובר היבם על איסור אשת אחיו. ומסתבר שסובר רש"י שבסוטה ספק ליכא זיקה המתרת את האיסור דאשת אח, ועכ"ז נופלת בזיקה האוסרתה לשוק והמחייבתה בחליצה. ובדומה לכך יתכן שסובר ריש לקיש בשאר האחין והצרות אחרי חליצה, דהיינו שאע"פ שחסרה להן זיקה המתרת, מ"מ חלה בהן זיקה האוסרתן לשוק¹.

footnotes: ¹ עיין לעיל (ב א) בהקדמה למסכתין שביאר רבינו זצ"ל את שיטת רש"י דס"ל שההיתר דאשת אחיו תלוי בזיקה ולא בקיום המצוה, והביא כמה ראיות לכך.

ה כתוב בירושלמי (פרק א: הל"א) וז"ל ר' יודן בעא כמ"ד הוא אינו חייב על החלוצה אבל האחים חייבין על החלוצה, חליצה פטור ביאה פטור, כמה דתימר חלץ לה נאסרה לאחין, ודכוותה בא עליה נאסרה לאחין. תני ר' חייא מת הראשון ייבם השני, מת השני ייבם השלישי. אמר ר' יוסי מה את סבר היא חליצה היא ביאה. כיון שחלץ לה נעקרה הימינה זיקת המת למפריעה. למפריעה חל עליה איסורו של מת אצל האחין. אבל אם בא עליה אשתו היא עכ"ל. וכתב בקרבן העדה וז"ל כמה דתימר, א"כ כי היכי דאמרי' לאחר חליצה האחין חייבין עליה דזיקתה קיימא נאמר כמו"כ אם בא עליה אחד מן האחין ומת תהא אסורה על האחין וקשיא הא דתני ר"ח מת הראשון בלא בנים ויבם השני את אשתו ומת גם הוא בלא בנים לייבם השלישי ש"מ שאין ביאת היבם אוסרתה על האחין וקשיא מ"ש ביאה מחליצה. אר"י מה את סבור ל"ש חליצה ל"ש ביאה ואינו כן אלא הפרש גדול יש ביניהם דחליצה אחר שחלץ לה נעקרה הימנה זיקת המת למפרע ואינה זקוקה עוד להאחין היבמין אבל למפרע חל עליה איסור אשת האח אצל האחין. אבל אם בא עליה היבם אשתו גמורה היא ולפקע מינה זיקת המת וחל עליה זיקת היבם והיינו דתני ר"ח אם מת השני מותרת השלישי עכ"ל.

הירושלמי הקשה שאם סוברים כשיטת ר"ל (דף י:) ששאר האחים שלא חלצו חייבים כרת על החלוצה, מדוע הוי הדין שכשמייבם היבם ומת שיבמתו נופלת ממנו ליבום פעם שנית עם אחיו, ולמה אינה אסורה עליהם מפני איסור אשת אח שחל בה מהאח הראשון שמת, דמ"ש מחלוצה ומאשת אחיו שלא היה בעולמו שאסורות לעולם ולא הותרו בנפילה שניה. ותירוץ ר' יוסי שיש חילוק בין חליצה ויבום. ודבריו מחוסרים ביאור.

ונראה לפרש את דברי ר' יוסי דר"ל שדוקא בחליצה אמרינן שהנפילה שהתירה את היבמה פקעה למפרע כי האיסור דאשת אח הותר רק לשם מצות יבום, ואם חלצה לבסוף אמרינן שהנפילה למפרע לא התירה את האיסור של אשת אח לאחי המת. ונמצא דלמפרע היתה נפילה רק כדי לאוסרה לשוק אבל לא כדי להתירה לאחים. אמנם דין "ניתוק" חל בעד החולץ בלבד המנתק עבורו את העונש של איסור אשת אח מכרת למלקות. ומ"מ גופו של האיסור "לא יבנה" שחל על החולץ נמי הוי חלות שם איסור אשת אח והוא יסוד חלות שם האיסור של "אשר לא יבנה" שחל עליו¹. מאידך בנוגע לשאר האחים האיסור של אשת אח עומד בתוקפו ומחייב אותם עונש כרת. וכל זה בחליצה, ואילו ביבום הוברר למפרע שהיבמה נפלה בנפילה המתרת איסור אשת אח. וכמו שהיתר היבמה חל ליבם ה"ה שחל לכל האחים שנפלה לפניהם ליבום. ולפיכך כשמת היבם שייבמה היבמה נופלת בנפילה שניה לאחיו ליבום כי האיסור של אשת אח מהמת הראשון הותר למפרע לכולם. משא"כ באשת אחיו שלא היה בעולמו שהאח הנולד לא היה כלול בנפילה המתרת בראשונה ולכן הנפילה השניה אינה יכולה להתירה לו.

footnotes: ¹ לפי"ז יש לעיין באופן שהתרו אותו משום האיסור של אשת אחיו ולא משום "לא יבנה" האם ילקה, ולפי השיעורים מסתבר שילקה.

אמנם אע"פ שביאור זה מסתבר אך ק"ק להולמו בלשון הירושלמי שכ' "אבל אם בא עליה אשתו היא" ואף במש"כ בקרבן העדה "אבל אם בא עליה היבם אשתו גמורה היא ופקע ממנה זיקת המת וחל עליה זיקת היבם".

ונראה שיתכן ביאור אחר, דהיינו שהנפילה המתירתה ליבום חלה נמי רק ליבם ולא לשאר האחים כבחליצה, אלא שבנוסף לההיתר שחל בשביל היבם בשעת הנפילה יש אף חלות דין של "מפקיע", כלומר שבשעת היבום כשחל האישות של היבם פקע נמי חלות השם של אשת אחיו המת. ויעויין למעלה בתוס' (דף ח: ד"ה מלמד) שכתבו וז"ל ותימה דמשמע דלביאה שניה לא צריך קרא להתיר ואמאי והא מצוה דרמא רחמנא עליה עבדה מביאה ראשונה דהא ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין כו' וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה ומ"מ ביאה שניה לא דחיא חייבי לאוין דרשות הוא וליכא עשה אלא בביאה ראשונה עכ"ל. ונראה בכוונתם "דסברא הוא" דהיינו שחלות האישות של היבם מפקיעה את כל חלות השם אשת אחיו של המת שהיה ביבמה לפני היבום. כי אע"פ דלכתחילה יש רק היתר ליבם, אך עם היבום חל נמי מפקיע, ומשום שמשנעשית אשתו של היבם אינה יותר אשת אחיו המת, דהשם הזה פקע ממנה מכאן ולהבא. ולכן הותרה אף לאחים שלא יבמוה, משום שהשם של אשת אח המת פקע ממנה בין בנוגע ליבם ובין בנוגע לשאר האחים. וזהו הביאור בסברת הירושלמי "אשתו היא" כלומר שפקע כל השם של אשת האח המת מדהויא אשת היבם, ומשום כך אף שאר האחים מותרים בה.

וצריכים להוסיף כי חלות המפקיע הוא רק ביבמה עצמה ובמה שנוגע ליבם ולשאר אחיו. אך בצרות היבמה ליכא חלות מפקיע כי עיקר המפקיע הוא חלות האישות של היבם שחלה ביבמתו ולא בצרותיה.

ברם עדיין יל"ע קצת, דלכאורה הסברא של מפקיע היא סברת ר"ש (לקמן דף יח:) דלית ליה דין אשת אחיו שלא היה בעולמו (ועיי"ש בסוגיא ואכמ"ל) משום דס"ל דמשנתייבמה פקע ממנה כל השם של אשת האח המת, ובהתאם לכך ס"ל דאפילו אח שנולד אחר היבום ושלא נפלה לפניו כלל ג"כ מותר בה, ומשום שהשם של אשת אחיו פקע ממנה עם חלות האישות של היבם. אך הרבנן חולקים על ר"ש ואוסרים אשת אחיו שלא היה בעולמו, ולכאורה ס"ל שהשם של אשת אחיו המת לא פקע ממנה בשעת היבום, ואליבם ק"ק היאך מבארים את הירושלמי.

ונראה שאין כאן קושיא די"ל אליבא דהרבנן שאף הדין של המפקיע תלוי בנפילה, דהיינו שרק באחים שהיו בעולמו בשעת הנפילה אמרינן שכשחלה אישות היבם חל נמי מפקיע של השם אשת אחיו המת. משא"כ בנוגע לאח שלא היה בעולמו ושנולד לאחר הנפילה, דמכיון דלא היה בעולם בשעת הנפילה לא חל לו דין מפקיע, ואפילו אחרי היבום נקראת היבמה בשם אשת אח הראשון שמת ואסורה היא על הנולד.

גמ'. אלא איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה.

א איתא בגמרא דאליבא דר"י "איהי שליחותא דצרה קעבדה" ומפני כן כולן בלאו ולא בכרת. וצ"ע דאם כן מדוע לא נאסרו הצרות לכהנים באיסור חלוצה לכהן. ועוד יל"ע, שהרי אין שליחות מועלת בחליצה וכדאיתא בגמרא כתובות (דף עד.).

ותחלה נבאר ענין שליחות בחליצה דעלמא. והנה חכם אחד רצה לחדש שיש חילוק בין החולץ לבין החלוצה לענין שליחות שרק החולץ אינו יכול למנות שליח ואילו החלוצה יכולה למנות שליח לחלוץ במקומה. וסברתו שהפסול דשליחות בחליצה הוא משום דהויא מצוה שבגופו של החולץ שצריך להיות נעול בנעל על רגלו הימנית, ובמצוה שבגופו אין שליחות, וכמו שביאר בקצה"ח (חו"מ ריש סימן קפ"ב)¹. וכל זה נכון בנוגע לחולץ, ואילו החלוצה עושה מעשה חליצה בעלמא הדומה לשאר המעשים שבתורה, כמו מעשי קנין קידושין וגירושין הנתפסים בשליחות, וה"ה מעשה החליצה שהחלוצה עושה, שאינו מעשה מצוה שבגופה ונתפס בשליחות.

footnotes: ¹ ועיין בתוס' רי"ד (קידושין דף מב) ובפירוש הרא"ש לנדרים (דף עב).

אך נראה שבאמת אין שליחות חלה בחליצה לא בעד החולץ ולא בעד החלוצה והוא מטעם אחר. דהנה בגמרא כתובות (שם) איתא דאין תנאי מועיל בחליצה וז"ל מכדי כל תנאי מהיכא גמרינן מתנאי בני גד ובני ראובן, תנאה דאפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם הוי תנאיה תנאה, דלא אפשר לקיומיה ע"י שליח כי התם לא הוי תנאה עכ"ל. וכתבו בתוס' (שם ד"ה תנאי כו') וז"ל וא"ת מה סברא יש כאן כו' וי"ל דהיינו טעמא דהואיל והמעשה כל כך בידו שיכול לקיים ע"י שליח סברא הוא שיהא כמו כן בידו לשוויי ביה תנאה, אבל חליצה שאין בידו לקיימה ע"י שליח לא הוי בידו נמי למירמי ביה תנאה, ואפילו לא יתקיים התנאי יהיה המעשה קיים כו' עכ"ל. וביאר הגר"ח זצ"ל את דבריהם שרק מי שנחשב לבעלים יכול להטיל במעשיו תנאי ולמנות שליח. ויש חלות דין בעלים בקניני קידושין וגיטין דעלמא ולכן יכולים האיש והאשה להטיל במעשיהם תנאים ולמנות שלוחים. מאידך בחליצה אין בעלים כיון דהחולץ והחלוצה עושים מעשה החליצה בלבד, ואילו פטור החלוצה לשוק חל ממילא משמים ולא מחמת בעלות החולץ והחלוצה. והביא הגר"ח זצ"ל¹ ראייה לזה מהדיון לקמן (דף ק"ד ודף ק"ה) בחליצת קטנה וחרש וחרשת דלא אמרינן שיפסלו משום דלאו בני דעת נינהו, ומוכרח שחליצה חלה בלי חלות דין דעת בעלים אלא בכוונה בעלמא שאפילו קטנה חרש וחרשת יכולים לכוון אותה. כי אין חליצה כמו קניני קידושין וגירושין שחלים מדין בעלים אלא שחלה מפני שהחולץ והחלוצה מתכוונים למעשה החליצה והפטור חל ממילא משמים. ולפי"ז אין לחלק בין שליחות דהחולץ לבין שליחות דהחלוצה דמכיון דשניהם אינם בעלים על פטור החליצה שניהם אינם יכולים להתנות בה תנאי או למנות בה שליח. וא"כ צ"ע מהי כוונת ר' יוחנן באמרו "איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותה דצרה קעבדה".

footnotes: ¹ עיין בחדושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם (פ"ד מהל' חליצה הלט"ז).

ונראה בכוונת ר' יוחנן בשליחות דחליצה דאינה חלות שליחות דכהת"כ המצרפת את מעשה השליח למשלח שהרי אין שליחות דכהת"כ כמו שביארנו חלה בחליצה מכיון דאין בה חלות דין בעלים. אלא כוונתו דקיום מצות החליצה מצטרפת לכולם, אף שמעשה החליצה משתייך רק לחולץ ולחלוצה לבדם ולא לשאר האחין והצרות. ולפיכך רק החלוצה עצמה נאסרה לכהן כי איסור החלוצה תלוי במעשה החליצה שהחלוצה לבדה עשתה ולא בקיום מצות החליצה שכולן קיימו.

אמנם אליבא דהגר"ח זצ"ל פשיטא שיבום נמי ליתא בתנאי ובשליחות שהרי ליכא בעלים ביבום מכיון דקנין יבום אינו זקוק לדעת היבם והיבמה וכדאיתא במשנה לקמן (דף נג:) שהבא על יבמתו קונה בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ויוצא איפוא שהיבם והיבמה עושים מעשה היבום וחלות היבום חלה ממילא משמים בלי דעתם, ומשו"ה אינם בעלים ואינם יכולים למנות שליח¹.

footnotes: ¹ אמנם לפי הטעם דיבום הוי מצוה שבגופו נהי דליתא בשליחות מ"מ איתא בתנאי וכמו דין קידושי ביאה דהויא מצוה שבגופו דליתא בשליחות ומ"מ איתא בתנאי (כתובות דף עד א).

אך לכאורה יפלא על יסודו של הגר"ח זצ"ל ששליחות חלה רק בעד בעל חלות, משליחות האשה לקבל את גיטה, שהרי האשה מתגרשת אפילו בע"כ (קידושין דף ה:) ואינה בעלים על הגירושין, ובכן צ"ע היאך יכולה היא למנות שליח לקבלה. אך נראה שאין כאן קושיא כלל שהרי בגמרא בקידושין (דף מא.) מובאה גזיה"כ מיוחדת שהאשה ממנה שליח לקבלת גיטה וכדאיתא התם וז"ל דתניא ושלח מלמד שהוא עושה שליח ושלחה מלמד שהיא עושה שליח עכ"ל, ואדרבא יל"ע לכאורה למה צריכא הגמרא לגזיה"כ מיוחדת ללמדנו שהיא עושה שליח לקבלה ולא למדה שהיא עושה שליח לקבלה מאותו הלימוד המלמדנו שהאיש המגרש עושה שליח. ונראה דהביאור הוא דבגירושין האשה שאני מהאיש. כי האיש הוי בעל הגירושין, דהגירושין תלויים בדעתו בלבד שרק הוא מצוה את הסופר לכתב את הגט והוא מגרשה בגטו מדעתו. מאידך האשה אינה בעלים על הגירושין ומתגרשת בע"כ. ולפיכך הפסוק ד"ושלח" המלמד שהאיש עושה שליח מועיל רק בשבילו דהוי בעל הגירושין ולא מועיל בשבילה שאינה בעלים, והדין שהאשה עושה שליח נלמד מגזיה"כ מיוחדת "ושלחה" המחדשת שהיא עושה שליח לקבל את גיטה ואע"פ שאינה בעלים על הגירושין¹.

footnotes: ¹ עיי"ש בתוס' הרא"ש (קידושין דף מא).

ברם עדיין צ"ע, שמאחר שיש גזיה"כ שהאשה עושה שליח לקבל את גיטה ואע"פ שאינה בעלת הגירושין, למה לא נלמד מזה לחליצה וליבום שאף מי שאינו בעלים ממנה שליח.

ונראה דשאני האשה בגט מהחולץ והחלוצה או מהיבם והיבמה. כי אין האשה פועלת בגט כגברא אלא כחפצא, כלומר שהגט צריך להנתן לתוך חפצא של ידה, אך אין לאשה פעולה כלל כגברא, ודין ידה שבגירושין הוי מעשה קוף בעלמא ולא מעשה גברא. ודוקא במקרה כזה חידשה התורה ששליחות חלה, דגזיה"כ שכמו שעצם ידה שבגופה הוי חפצא לקבלת הגט ה"ה שיד השליח נעשה לחפצא של ידה לקבלת הגט. וכמו דמצינו שגם חצרה נחשבת ע"פ דין לחפצא של ידה לקבלת גיטה ואע"פ שאין החצר חלק מגופה - ה"ה שלוחה¹. משא"כ ביבום וחליצה שהיבם היבמה החולץ והחלוצה פועלים בתורת גברא, כי מעשה היבום ומעשה החליצה מעשי גברא הם ולא מעשי קוף בעלמא - בין מעשה של האיש ובין מעשה של האשה. ולפיכך לא חלה בהם שליחות, כי שליחות חלה בעד גברא דהוי בעל החלות ולא בעד גברא שעושה מעשה גברא בלי להיותו הבעלים של החלות.

footnotes: ¹ עיין בלשון הרמב"ם ריש פ"ה מהלכות גירושין (ה"א) וז"ל זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה או חיקה או חצרה או שלוחה שעשת ידו כידה הכל אחד הוא עכ"ל, ומבואר להדיא כדברי רבינו זצ"ל.

ויש להביא ראייה שקבלת הגט מהוה מעשה קוף בעלמא ולא מעשה גברא מפסק הרמב"ם (פ"ו מהל' גירושין הל"ט) שכתב וז"ל וקטנה אינה עושה שליח לקבלה כו' מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעת גמורה עכ"ל. והנה פסק הרמב"ם קשה משני טעמים: א) מה שהקשה בהשגת הראב"ד: וז"ל אלא אתם גם אתם לרבות שלוחכם מה אתם בני דעת אף שלוחכם בני דעת נמצא שהשליח והשולח צריכין להיות בני דעת עכ"ל, כלומר צ"ע למה שונה אליבא דהרמב"ם שליחות לקבלת הגט משליחות בכהת"כ הזקוקה למשלח בן דעת למנות את השליח; וב) אם עדים אינם יכולים להעיד על מעשה קטנה ולקיימו היאך מגרשים אשה קטנה כשהבעל נותן לה גט לתוך ידה, והרי אין עדים מעידים על מעשה קטנה.

ונראה שהתירוץ לקושיא הראשונה הוא דס"ל להרמב"ם שצריכים בן דעת למנות שליח רק כשחלה השליחות ע"פ מינוי בעלים, דאז רק בן דעת יכול למנות שליח. משא"כ שליחות האשה בקבלת גיטה שהשליחות אינה שליחות של בעלים אלא חלות שליחות מיוחדת לעשות מעשה קוף בעלמא כדי ליצור חפצא של יד נוספת לאשה ביד השליח, ומינוי השליחות המיוחדת הזו אינה זקוקה לבן דעת ואפילו קטנה היתה יכולה למנות השליח אם לא היה חסרון בהעדאת העדים שאינם מעידים על מעשה קטנה.

ובנוגע לקושיא השניה נראה ג"כ דשאני אשה בקבלת גיטה בידה כי כשהיא מקבלת הגט בידה אינה עושה מעשה גברא אלא מעשה קוף בעלמא עם החפצא של ידה שהוא המקום לנתינת הגט. ונראה שהעדים המקיימים את הגירושין אינם מקיימים את קבלת הגט של האשה, כי עיקר דין עדי קיום המקיימים ומכשירים דבר שבערוה הוא כדי לקיים מעשה גברא, אך לא לקיים מעשה קוף בעלמא. ובהתאם לכך העדים בגירושין מעידים ומקיימים רק את מעשה האיש המגרש שעושה מעשה גברא ולא את מעשה האשה המתגרשת, כי אינה עושה מעשה גברא ואינה אלא החפצא והמקום דקבלת הגט. ולפיכך אפשר לגרש קטנה בפני עדי קיום כי העדים המקיימים את הגירושין אינם מעידים על הקטנה שלא באו אלא להעיד ולקיים את מעשה נתינת הגט שהאיש עושה כגברא ולא את קבלת האשה. משא"כ במינוי שליח לקבלה, כי האשה פועלת כגברא במעשה המינוי כי הרי היא ממנה השליח כגברא, ולפיכך זקוק מעשה המינוי שלה להעדאת עדים לקיום הדבר. ולכן פסק הרמב"ם שאין מעידים על קטנה לקיים את מעשה המינוי שלה¹.

footnotes: ¹ אמנם לפי"ז צ"ע מדברי הגר"ח זצ"ל שם בפ"ד מהלכות חליצה שכתב שרק דבר שתלוי בדעת בעלים בעי עדים לקיום הדבר ולא כוונה בעלמא, ולכן חליצה ל"צ עדים לקיומי, והרי חליצה בוודאי הוי מעשה גברא ולא מעשה קוף שהרי חליצה צריכה כוונה להתיר אלא דמ"מ אינו בעלים, וא"כ צ"ע מ"ש מינוי שליחות לקבלה דבעי עדים וצ"ע.

תוס' ד"ה החולץ. וז"ל מודים במחזיר חלוצתו שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דרק בנין בית אסרה תורה עכ"ל. תוס' הביאו את הגמ' בקידושין (עח.) הדנה באיזה חייבי לאוין בעי קידש ובעל, והואיל דאתא לידן נימא בה מילתא. דיעויין במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד (פט"ו מאיסורי ביאה הל"ב) בכל איסורי לאוין שבתורה כגון ממזר ומצרי, שלרמב"ם אינו לוקה אלא אם כן קידש ואח"כ בעל ולראב"ד לוקה על בעילה בלי קידושין. ויעויין שם במגיד משנה ובכסף משנה ובמה שהביאו מתשובת הרמב"ם לחכמי לוניל ומתשובות ר"א בנו של הרמב"ם. והמורם מדבריהם דס"ל לרמב"ם דמכיון דחייבי לאוין נאסרו בלשון ביאה בקהל אין מעשה הבעילה עצמה אסורה אלא אם הויא בעילת אישות דרק אז הויא ביאה בקהל האסורה. ובכן יש לעיין ברמב"ם דכתב (שם) וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין. קידש ולא בעל אינו לוקה. בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת עכ"ל, והנה הרמב"ם התחיל בלשון נשואין וסיים בלשון קידושין, וצ"ע האם ס"ל שבעילה אחרי קידושין לבדו הויא ביאה בקהל דלוקין עליה או"ד שרק כשבעלה אחרי נשואין הויא ביאה בקהל אך לא אחרי קידושין לבדו, וצ"ע.