גמ'. בעא מיניה רב יהודה מרב ששת המחזיר גרושתו משניסת כו'. צ"ע, למה בעי רב יהודה רק במחזיר גרושתו משניסת הלא האיבעיא היא אליבא דרבנן האוסרים מחזיר גרושתו אף מן האירוסין, וא"כ מן האירוסין נמי איכא למימר שאוסרת את צרתה כמוה. ואף ברמב"ם צ"ע בזה דכתב (בפ"ו מהל' יבום הלי"ג) וז"ל חוץ ממחזיר גרושתו משנשאת ומת שהיא חולצת ולא מתייבמת עכ"ל, וקשה למה כתב דוקא משנשאת הרי הוא פסק שמחזיר גרושתו אסורה מן האירוסין (פי"א מהל' גירושין הלי"ב) ובכן למה חילק בין אירוסין לנשואין.

ולולי דמיסתפינא י"ל שאפילו אליבא דהרבנן דס"ל שהשם "טומאה" חל במחזיר גרושתו מדין אין מקרא יוצא מידי פשוטו אך שם זה חל רק משנשאת ונבעלה, ולא במחזיר גרושתו מן האירוסין שלא נבעלה, בדומה לרבי יוסי בן כיפר הסובר שעיקר הקרא דטומאה מיירי רק במחזיר גרושתו מן הנשואין בלבד, דהוא הדין לרבנן הלימוד של "טומאה כעריות" חל רק בנוגע למחזיר גרושתו מן הנשואין בלבד. ומאחר שאיסור המחזיר גרושתו ליבום תלוי בשם טומאה כעריות שחל רק מן הנשואין, ולכן מחזיר גרושתו מן האיסורין לא קמבעיא ליה. אמנם חידוש זה לא מצאנו בראשונים הגם שמשמע כן מהגמרא ומהרמב"ם, וצ"ע.

תוס' ד"ה צרתה מהו. ז"ל היא גופא לא מיבעי ליה לר' יוסי בן כיפר ודאי פטורה מן החליצה ומן הייבום דטומאה כתיב בה כעריות עכ"ל. מאידך יעויין ברמב"ן שכ' וז"ל הא דאמרינן במחזיר גרושתו למאן דאמר טומאה כתיב בה ואסורה צרתה חולצת ולא פטר לה מן החליצה כערוה, קשיא לן מ"ש מצרת סוטה. ואפשר דס"ל לרב כמאן דדריש לאחר ולא ליבם ודריש לה איהו לגמרי לפטור מן החליצה ומן היבום וכיון דכתיב בה טומאה כעריות מה עריות צרותיהן כמותן אף זו צרתה כמותה, אבל מחזיר גרושתו שלא פטרה הכתוב בפירוש חייבי לאוין הוא וחייבי לאוין בני חליצה היא ואי טומאה כתיב בה לעשות צרתה כמותה, הלכך צרתה נמי חולצת כמותה ולא מתייבמת עכ"ל. תוס' סוברים דמחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר פטורה מחליצה ומייבום. ומאידך הרמב"ן סובר שמחזיר גרושתו לריב"כ חולצת ואינה מתייבמת. ונראה שהולכים לשיטתם. הרי ביארנו בשיעורים¹ דאליבא דהתוס' עיקר הפוטר של ערוה הוא חלות השם ערוה שחל בגברא ואילו אליבא דהרמב"ן (בחידושיו לקמן דף כ:) עיקר הפוטר של ערוה הוא העובדא שלא תופסין בה קידושין ואישות הזיקה. ובכן י"ל אליבא דתוס' דלרבי יוסי בן כיפר דשם "טומאה" כעריות חל במחזיר גרושתו אף חלות שם ערוה חל בה, ולכן פטורה היא מחליצה ומייבום כמו ערוה. מאידך אליבא דהרמב"ן א"א שתהיה פטורה מיבום ומחליצה מדין ערוה דעלמא דהא תופסין בה קידושין, ועיקר הפוטר של ערוה הוא זה שלא תופסין בה קידושין, ולכן סובר הרמב"ן שמחזיר גרושתו נאסרה ליבום כמו חייבי לאוין ועשה האסורין להתייבם, ודינה כמותן שחולצת ולא מתייבמת. וכמו דפליגי תוס' עם הרמב"ן במחזיר גרושתו כמו"כ פליגי בסוטה, דלתוס' חלות דין "טומאה" דבסוטה מטיל עליה שם ערוה לפוטרה מחליצה ומייבום. ואילו אליבא דהרמב"ן סוטה פטורה מחמת גזיה"כ ד"לאחר ולא ליבם" ואילו הפסוק ד"טומאה" מועיל רק ללמדנו שצרתה כמוה, וכמו שמבוארת שיטתו בשיעורים למעלה.

footnotes: ¹ (דף ב א) ד"ה ט"ו נשים, (שם) תוס' ד"ה ואחות אשתו, (דף י א) תוס' ד"ה לעולם, (דף יא א) ד"ה אמר רב יהודה, (ודף כ ב) ד"ה חייבי כריתות.

ולפי"ז צריכים לעיין קצת ברש"י שכתב (בד"ה צרתה) וז"ל מהו להתייבם צרתה כמותה כו' עכ"ל, כלומר דס"ל לרש"י שמחזיר גרושתו חולצת אך אינה מתייבמת, וכן כתב לקמן (בד"ה פסולה) - והיינו כהרמב"ן. ויל"ע, שהרי בסוטה פרש"י (דף יא. בד"ה צרת סוטה אסורה) שמדרשת "טומאה" לבדה ממעטין סוטה מייבום ומחליצה - וכפירוש התוס'. ואם כן לרבי יוסי בן כיפר, שנאמרה "טומאה" במחזיר גרושתו, למה לא אומרים שפטורה מחליצה ומייבום כמו בסוטה.

ונראה שרש"י הבחין בין סוטה לבין מחזיר גרושתו. הרי סוטה נטמאה בזנות ומשום כך חל בה שם ערוה הפוטרתה מחליצה ומיבום, וכשיטת התוס' שהשם של ערוה פוטרת מחליצה¹. משא"כ מחזיר גרושתו שלא זינתה ולא נטמאה בטומאת ערוה, ואף לרבי יוסי בן כיפר אין בה מציאות של טומאה ושם ערוה לא חל בגברא, אלא כל עיקר דינה הוא שיש לה דינים הדומים לדיני ערוה כמו הדין דצרתה כמותה. אמנם חולצת ולא מתייבמת כמחייבי לאוין ולא פטורה לגמרי כמו ערוה, שכדי שתהיה פטורה אף מחליצה צריכה חלות שם ערוה בגברא, אך ליתא לשם זה במחזיר גרושתו, ואעפ"כ צרתה כמותה וחולצת ולא מתייבמת².

footnotes: ¹ עיין ברש"י לעיל דף ט: (ד"ה והאמר) ודף י: (ד"ה וחייבי) שכתב שערוה פטורה מחליצה מדרשת "עליה עליה" כמו באחות אשה. וזהו עיקר הפקעת ערוה שפטורה מייבום ומחליצה ביחד. ומשמע דסובר כתוס' שהפטור מחליצה מיוסד בשם ערוה שבגברא. ² ויתכן לדייק נמי מקרא ככה, שבסוטה כתיב "והיא נטמאה" כלומר שהטומאה חל בגברא - דהיינו "והיא". משא"כ במחזיר גרושתו שכתיב "אחרי אשר הוטמאה", דאינו אלא חלות דיני טומאה, אך בכל זאת ליכא חלות שם טומאה בגברא.

בא"ד. אבל צרתה בעי לר' יוסי בן כיפר אם פטורה מן החליצה או אפילו מתייבמת עכ"ל. יש להעיר אם מחזיר גרושתו לר' יוסי בן כיפר בודאי פטורה מחליצה ומייבום משום דטומאה כתיב בה כעריות למה לא תפטור צרתה כערוה. ועיין בגמ' שמבארת וז"ל כי תיבעי לך אליבא דר' יוסי בן כיפר מאי אע"ג דאמר ר' יוסי בן כיפר טומאה במחזיר גרושתו הוא דכתיב מיעט רחמנא היא תועבה ואין צרתה תועבה או דלמא היא תועבה ואין בניה תועבין הא צרתה תועבה עכ"ל. ביאור האיבעיא: האם ילפינן מקרא שמחזיר גרושתו אינה נופלת ליבום כלל כאיילונית וצרתה מתייבמת, או שמחזיר גרושתו נופלת ונפטרת כערוה ודין צרתה כמוה שאף היא נפטרת מחליצה ומייבום¹.

footnotes: ¹ נראה לבאר יותר, דהניחא בסוטה שנטמאה על ידי ביאת איסור י"ל שחלה בה טומאה ממש ויש לה חלות שם ערוה, משא"כ מחזיר גרושתו שלא נבעלה ביאת איסור (ולכן החכמים סוברים שבהכרח טומאה לא קאי עליה) מסתבר שאין בה שם ערוה ממש, רק גזה"כ שפטורה כמו שערוה פטורה, ולכן י"ל שיסוד חלות דינה הוא פטור כמו איילונית.

בא"ד. ולרבנן בעי אי מתייבמת דפשיטא ליה דלא אלים ק"ו למידחי צרה או חולצת ולא מתייבמת משום דאין מקרא יוצא מידי פשוטו עכ"ל. ביאור האיבעיה: האם אמרינן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, ומאחר שכתוב טומאה בפרשת מחזיר גרושתו יש בה חסרון זיקה לענין יבום ונופלת רק לחליצה ולכן דין צרתה כמוה, או"ד שבמחזיר גרושתו חלה זיקה גמורה בין ליבום ובין לחליצה אלא שאסורה ליבום מק"ו כחייבי לאוין דעלמא וא"כ צרתה מתייבמת.

גמ'. היא גופה לא קמיבעיא לי דאמרינן קל וחומר וכו'. יש להעיר, הרי האיסור דמחזיר גרושתו הוא לאו בלי עשה, וא"כ קשה דאע"פ שנדון בק"ו שהאיסור חל אף על היבם למה לא דוחה העשה דיבום את הל"ת דמחזיר גרושתו כדין חייבי לאוין דעלמא וכדמבואר לקמן (דף כ. - כ:). ונראה שהתירוץ פשוט הוא דהיינו שהעשה דיבום דוחה איסור לאו דביאה ואישות דעלמא, משא"כ איסור מחזיר גרושתו שחל מק"ו על היבם כאיסור יבום, וכשהאיסור אוסר את גופו של היבום לא אמרינן דעשה דיבום דוחה אותו.

גמ'. קל וחומר במותר לה אסורה באסור לה לא כל שכן. יעויין בגמ' סוטה (דף ו.) המבארת את איסור הסוטה ליבם בקל וחומר זה. וז"ל ואם מת חולצת ואמאי תתייבם נמי יבומי וכו' רבא אמר ק"ו אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, א"ל אביי אלא מעתה כ"ג שקידש את האלמנה ומת ויש לו אח כהן הדיוט לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, נאסרה הא אסירא וקיימא מותר לה אסור לה הוא, אלא אשת כהן שנאנסה ומת ויש לו אח חלל לא תתיבם אם נאסרה במותר לה באסור לה לא כ"ש, אונס בישראל מישרא שרי וגבי דהאי ליכא איסורא עכ"ל, ודברי הגמרא מחוסרים ביאור. ועוד יעויין בתוס' לקמן (דף פד:) ד"ה שייר פצוע דכא וז"ל אפי' נפצע לאחר שנשאה לא מיתסרא בהכי ליבם שאין פצוע דכא ולא אמרי' במותר לה נאסרה כו' דלא שייך אלא כשנעשה באשה שום מעשה דנאסרת בכך לבעל כגון סוטה ומחזיר גרושתו עכ"ל, אף דברי התוס' האלו צריכים ביאור.

ונראה דהק"ו אוסר את היבם באותו איסור האוסר את הבעל עם אשתו רק כשהאיסור הוי חלות איסור אישות, כלומר באופן שהתורה אסרה את גוף האישות של הבעל באשתו, כגון איסור סוטה לבעלה שאישות הבעל באשתו סוטה נאסרת. וכן במחזיר גרושתו שהתורה אסרה את עצם האישות של הבעל בגרושתו וכדכתיב (דברים כ"ד, ד) "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה", ואיתא בקידושין (דף עח.) ז"ל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. הגמרא קבעה דלוקין על מחזיר גרושתו רק בשקידשה ובעלה ולא על ביאה לבדה דעיקר חלות האיסור הוי איסור אישות ולא איסור ביאה בעלמא. וכשעיקר חלות האיסור היא האישות הק"ו קובע שהאיסור חל נמי על היבם. ביאור הדבר שזיקת היבם מהוה המשך האישות של האח המת, ומשום כך איסור האישות של הבעל באשתו נמשך וחל נמי בזיקה ואוסר את היבם בזקוקתו כמו שאחיו המת היה אסור באשתו. ובכך נמי מבואר מדוע האיסור דאשת כהן שנאנסה לא חל על יבם חלל, וכן מדוע האיסור דבעל פצוע דכא לא חל על יבם שאינו פצוע דכא, כי האיסורים האלו אינם חלות איסורי אישות אלא איסורי ביאה בעלמא.

אמנם יש לעיין בזה שהרי הרמב"ם פסק (בפט"ו מהל' איסורי ביאה הל"ב) וז"ל אחד ממזר שנשא ישראלית או ישראלי שנשא ממזרת כיון שבעלו אחר הקידושין לוקין, קידש ולא בעל אינו לוקה, בעל ולא קידש אינן לוקין משום ממזרת שאין לך בכל חייבי לאוין מי שלוקה על בעילה בלא קידושין אלא כ"ג באלמנה כמו שיתבאר כו' עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וז"ל טעות גדול היא השתא איסור כהונה דכתיב ביה לא יקח אמרינן בעל ולא קידש לוקה הנך פסולין דלא כתיב בהו אלא ביאה לחודה לא כל שכן, והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרות בישראל ופצוע דכא כדי שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל. הרמב"ם והראב"ד פליגי בדין מלקות דחייבי לאוין, דאליבא דהרמב"ם לוקין דוקא אם קידש ובעל ואילו אליבא דהראב"ד לוקין על ביאה לחודה. וצ"ע דבשלמא אליבא דהראב"ד ניחא דאיסורי סוטה ומחזיר גרושתו חלים מדין איסורי אישות ואילו שאר איסורי ביאה שבתורה אינם חלים כאיסורי אישות אלא חלין כאיסורי ביאה. אך אליבא דהרמב"ם קשה שהרי ס"ל שלוקין על חייבי לאוין רק אם קידש ובעל, ומשמע מכך שחלים כאיסורי אישות, וא"כ מ"ש איסורי חייבי לאוין דעלמא שלא חלים על היבם מאיסורי סוטה ומחזיר גרושתו שחלים על היבם.

ונראה שאף לרמב"ם חלות האיסור שחל בחייבי לאוין הוי חלות איסור ביאה ולא חלות איסור אישות אלא דס"ל שרק ביאת אישות אסרה תורה ולא ביאה בעלמא. ומשום כך לוקה רק אם קידש ובעל כדי שביאתו תהיה ביאת איש באשתו שהיא אסורה. ואילו אם בא עליה בזנות אינו לוקה משום שלא בעלה ביאת אישות. אך עכ"ז עיקר וגופו של האיסור הוא הביאה ולא האישות.

והנה כ"ע מודים במחזיר גרושתו שחייב רק אם קידש ובעל וכדאיתא במס' קידושין (דף עח.) ז"ל ושניהם מודים במחזיר גרושתו שאם בעל ולא קידש שאינו לוקה דרך ליקוחין אסרה תורה עכ"ל. וכן פסק הרמב"ם (פי"א מהל' גירושין הלי"ב) ז"ל המגרש את אשתו ונתקדשה לאחר אע"פ שלא בעלה נאסרה על הראשון ואם החזיר הראשון ובעלה לוקין כו' עכ"ל. והראב"ד הסכים עם ההלכה. ולכאורה יש להקשות מכאן על הביאור שאמרנו שעיקר האיסור דמחזיר גרושתו היא האישות, והרי במחזיר גרושתו לוקין רק אם בעלו. ונראה שאף זה אינו קשה די"ל שעיקר האיסור במחזיר גרושתו היא האישות אלא שהביאה גומרת את חלות האישות, ולכן דוקא אישות שהיתה בה ביאה מחייבת, ועכ"ז גופו של האיסור הוי חלות האישות ולא מעשה הביאה. ונמצא שאף שבין חייבי לאוין דעלמא לרמב"ם ובין מחזיר גרושתו צריכים קידש ובעל כדי לחייבו מכל מקום חלוקים ביסוד דינם, דבחייבי לאוין דעלמא עיקר חלות האיסור הוא איסור ביאה באשתו משא"כ במחזיר גרושתו עיקר חלות האיסור היא אישות שנגמרת על ידי ביאה¹.

footnotes: ¹ עיין בכסף משנה (פט"ו מהל' א"ב הל"ב) שהביא בשם ר' אברהם בנו של הרמב"ם וז"ל כשם שנא' באיסורי כהונה קיחה ובמחזיר הויה, נאמר בשאר איסורי לאוין ביאה בקהל, וביאה בקהל לא הוי אלא בקדושין אבל זנות לעולם לא מקרי ביאה בקהל עכ"ל. וניתן לייסד את דברי רבינו זצ"ל בדבריו. אך צ"ע במה שדימה איסורי ביאה בקהל למחזיר גרושתו דלפי השיעורים הריהם שני איסורים שונים בעצם חלות איסוריהם.

ברם צ"ע על מה שכתבנו מדברי התוס' לעיל (דף יא.) ד"ה צריכה חליצה מן האחין שכתבו וז"ל מתייבמת אינה, מאחר דאסירה לבעלה דהשתא במותר לה אסורה באסור לה לא כ"ש עכ"ל. והנה התוס' איירי באיסור חלוצה על החולץ שנאסרה בלאו ד"לא יבנה" דדרשינן דמכיון שלא בנה שוב לא יבנה, ומק"ו נאסרת להתייבם לאחיו, ולכאורה הלאו הזה חל כאיסור ביאה דעלמא כשאר חייבי לאוין שבתורה ולא כחלות איסור אישות כבסוטה ובמחזיר גרושתו, וא"כ צ"ע למה אמרו התוס' שמק"ו נאסרה החלוצה על האחין, הרי ביארנו שהק"ו לא חל באיסורי ביאה דעלמא אלא רק באיסורי אישות בלבד.

אך יעויין לעיל בתוס' (דף י: ד"ה החולץ) שכתבו וז"ל וליכא למימר דנקט וחזר וקדשה לאשמועינן דהוא אינו חייב על החלוצה כרת אבל לאו איכא לפי שקידשה דאמרינן בקידושין (דף עח.) מודים במחזיר גרושתו (ס"א חלוצתו) שאם קידש ולא בעל שאינו לוקה דרך בנין בית אסרה תורה עכ"ל. תוס' קבעו דאין מלקות אם קידש חלוצתו מדאמרינן במסכת קידושין דלוקה רק אם בעל משום שדרך בנין בית אסרה תורה. והנה יש שתי גירסאות בתוס', "גרושתו" או "חלוצתו". אם הגירסא היא "גרושתו" צ"ע מהי השייכות בין דינה לבין דין חלוצתו. ונראה שהתוס' השוו את איסור החלוצה לאיסור מחזיר גרושתו משום ששניהם מהווים חלות איסורי אישות. ולפי הגירסא "חלוצתו" הדרשה "דרך בנין בית אסרה תורה", קובעת שגוף האיסור דחלוצתו הוא "בנין בית" דהיינו עצם האישות ולא רק מעשה הביאה. ויוצא שאף בחלוצתו כמו במחזיר גרושתו לא ילקה על ביאה בלי קידושין כי עיקר האיסור הוא חלות האישות שנגמרת בביאה. ולפי זה מיושבת קושיית התוס', שהקשו למה נקטה הגמרא את המחלוקת בין ר"י ור"ל בחולץ את יבמתו וחזר וקדשה ולא בחולץ את יבמתו וחזר ובא עליה או חזר ובא עליה אחד מן האחין. ומיושב, כי בלי קידושין כ"ע מודים שאינו לוקה כי עיקר האיסור הוי האישות ולא הביאה. אך מזה שתוס' לא תירצו כך משמע דלא ס"ל הכי אלא דאיסור חלוצתו איסור ביאה הוא ולא איסור אישות, ואם כן קושיין הדרא לדוכתא דמאי שנא איסור חלוצה מאיסור פצוע דכא ואיסור אשת כהן שנאנסה, שתוס' (לעיל דף יא. בד"ה צריכה) אמרו שאיסור חלוצה של המת אוסר את ביאת היבם מק"ו, ומאידך באיסור פצוע דכא אמרו תוס' (לקמן דף פד: ד"ה שייר) שהיבם לא נאסר מק"ו, וכן אמר רבא (בגמ' סוטה דף ו.) שהק"ו אינו אוסר את אשת כהן שנאנסה על אחיו החלל, וצ"ע מ"ש.

ונראה דיתכן שתוס' אינם מקבלים את ההבדל הנ"ל בין איסורי אישות לבין איסורי ביאה וס"ל דבכל מקום ניתן לדון את הק"ו. אלא שהבחינו בין איסורי ביאה ואישות בעלמא לבין איסורים התלויים בחלות שם בגברא של המת. דהיינו דהק"ו חל באיסורים אחרים ולא באיסורים התלויים בחלות שם שחל בגברא. ולפיכך באיסורי סוטה מחזיר גרושתו וחלוצה הק"ו חל, שהרי הם איסורים בעלמא שחלו על האח המת ומק"ו חלים נמי על היבם. משא"כ איסורי כהונה התלויים בחלות שם כהן שבגברא ואיסור פצוע דכא התלוי בחלות שם פצוע דכא בגברא, דמכיון דביבם לא חל אותו חלות שם בגברא אין לאוסרו מהק"ו, ולכן האיסורים האלה אינם חלים עליו.

אך צ"ע בביאורנו שהרי אף סוטה וחלוצה מהוות חלות שם בגברא. ונראה לחלק בין חלות שם בגברא שיש במת שפקע במיתתו ודלית ליה ליבם ומשו"ה היבמה מותרת לו, לבין חלות שם בגברא של היבמה שישנה בה אף אחרי מיתת בעלה שלכן אסורה היא על היבם כמו שאסורה על בעלה.

ברם לפי המהלך הראשון ניתן לתרץ את מה שהקשו בתוס' (דף יב. בד"ה מי) דהגמרא דנה בק"ו הזה בשני מקומות - במס' סוטה לענין דין סוטה ליבם וכאן במס' יבמות לענין דין מחזיר גרושתו ליבם - והרי הם שני דיונים נפרדים שהגמרא לא השוותם, והקשו התוס' מדוע חילקם הגמרא לשני דיונים ולא הביאה ראייה מאיסור סוטה לאיסור מחזיר גרושתו. אך לפי מש"כ ביסוד הק"ו שהוא חל רק כשהאיסור מהוה איסור אישות ולא איסור ביאה יש ליישב קושייתם, שיש לומר שספק הגמ' לפנינו הוא האם איסור מחזיר גרושתו הוי איסור אישות וממילא נכלל בק"ו או דלמא הוי רק איסור ביאה ואינו נכלל בק"ו. וכן יש לומר בסוטה שהאמוראים שם חלוקים האם מהווה איסור אישות ודק"ו חל או שמהווה איסור ביאה ואינה בכלל הק"ו. ולכן כל אחד ואחד מהוה דיון בפני עצמו, כי בשניהם יש לדון בלחוד האם האיסור חל כאיסור אישות או כאיסור ביאה, וניתן לחלק בין סוטה לבין מחזיר גרושתו בנידון זה. ובהתאם לכך מבואר מדוע הגמרא לא השווה את שני הדיונים. שאפילו למאן דאמר בסוטה שאסורה ליבם מק"ו מפני שהוא איסור אישות יתכן שלא יאסור מחזיר גרושתו ליבם משום דהוי איסור ביאה ולא איסור אישות, וכן י"ל להיפך שמחזיר גרושתו מהוה איסור אישות וסוטה מהוה איסור ביאה.

גמ'. מי אלים ק"ו למידחי צרה או לא. ר"ל האם ע"פ הק"ו חסרה למחזיר גרושתו זיקה המתרת ובכן דין צרתה כמוה שאף היא אינה מתייבמת¹. או"ד לא חסרה למחזיר גרושתו זיקה אלא שנאסרה כחייבי לאוין ועשה דעלמא ובכן הרי היא אסורה ולא צרתה וכדין צרת חייבי לאוין ועשה.

footnotes: ¹ מבואר לפי רבי לעיל (ח ב) דדרשינן מולקחה שצריכים תרי ליקוחין דאי בעי האי נסיב ואי בעי האי נסיב, והיינו שחלה זיקה המתרת בתרווייהו. ולרבנן לעיל (ג ב) דילפינן מ"לצרור" יש לומר שאם לא חלה זיקה המתרת במחזיר גרושתו הויא צרתה צרת אשת אח שאין לה היתר, ואע"פ שאין למחזיר גרושתו דין ערוה גמורה שהרי חולצת, מכל מקום מאחר שלא חלה בה זיקה המתרת את האיסור דאשת אח יש לה דין ערוה במקצת לאסור את צרתה ליבום, וחולצת ולא מתייבמת.