Reshimot Shiurim on Yevamot Daf 12b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. בנים הרי הם כסימנים. בדין בנים הרי הם כסימנים פליגי תוס' עם הרמב"ם בתרתי. אליבא דהתוס' (ד"ה הרי כו') בנים הרי הם כסימנים משעת העיבור ואף תוך הזמן לפני שהגיעה לעונת בת י"ב שנים. מאידך הרמב"ם פסק בפ"ב מהל' אישות (הל"ט) וז"ל הבת שילדה אחר י"ב שנה אע"פ שלא הביאה סימנים לא תחתון ולא עליון הרי זו גדולה, בנים הרי הם כסימנים עכ"ל. הוא פסק שלידת הבנים מהוה סימנים ולא העיבור וגם רק אחרי שהגיעה לגיל בת י"ב שנה. ועלינו להבין את יסוד מחלוקתם.
ונראה לבאר ע"פ מה שנחלקו האמוראים אהדדי במס' נדה (דף מה:) בסימנים שבאו תוך הזמן אם כלפני הזמן דמי או כלאחר הזמן דמי, והיינו אם סימנים מועילים לפני י"ב שנה או רק אחרי י"ב שנה. ונראה שתוס' למדו מהסוגיא ההיא דלכ"ע עיקר הקובע דגדלות הוי הסימנים לבדם ולא השנים אלא דפליגי האמוראים האם שערות לפני הזמן סימנים הן לעשותה גדולה, או"ד דאינן אלא שומא בעלמא ואינה גדולה. ואף למ"ד תוך הזמן כלפני הזמן אין השנים קובעות את הגדלות אלא שמבררין שהשערות דלאחר זמן סימנים הם ולא שומא. ולכן ס"ל לתוס' דפליגי דווקא בשערות בתוך הזמן די"ל דבלי שנים אינן אלא שומא, משא"כ בבנים פשיטא שמורים במציאות על גדלות האשה וא"א להחשיבם כשומא, ולכן כשיש בנים נעשה גדולה ואף בלי שנים. ועוד ס"ל לתוס' שעצם העיבור עם בנים מורה שגדולה היא ולכן משעת העיבור דינה כגדולה. דלתוס' אין לנו דבר שהוא קובע את הגדלות ע"פ דין אלא רק המציאות שגופה גדלה קובעת, ומפני כן העיבור לבדו מועיל שמגלה שגדלה במציאות וממילא דינה להיות גדולה¹.
footnotes: ¹ יותר מזה מבואר בתוס' (יב: סד"ה דאפילו) שאם נתעברה מביאה לשם קידושין שקונה מן התורה דמשעת הריון הויא גדולה ואף על פי שעל פי רוב עצם העיבור הוא אחרי גמר הביאה, ומשמע שהעיבור מגלה שגופה גדלה ודינה כגדולה למפרע אף בשעת הביאה, מאחר שנתגלה למפרע שגופה היה של גדולה בשעת הביאה.
מאידך הרמב"ם ס"ל שגדלות חלה רק ע"י דבר הקובע את הגדלות ע"פ דין ואינה תלויה במצב גופה בלבד. וס"ל ששני דברים קובעים גדלות ע"פ דין דהיינו שנים וסימנים. ולכן אף בבנים לא נעשה גדולה בלי שנים. כי לרמב"ם אין חלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד אלא שתלויה בדברים הקובעים גדלות ע"פ דין דהיינו חפצא של סימנים עם שנים. ולפיכך פסק הרמב"ם שאף בנים עושים אותה גדולה רק ביחד עם שנים ולא לפני הגיעה לי"ב שנה. ועוד פסק שרק לידת הבנים מהוה חפצא של סימן לקבע את הגדלות ביחד עם השנים, ואילו העיבור אינו מהוה חפצא של סימן וממילא אינו יכול לקבוע את הגדלות ע"פ דין ואע"פ שבמציאות כבר משעת עיבור גופה הויא גדולה¹. ואליבא דהרמב"ם בזאת נחלקו בגמ' במס' נדה דלמ"ד דתוך הזמן כלאחר הזמן דמי אין שנים דבר הקובע גדלות משום דס"ל דחלות הגדלות תלויה בהיכי תמצי בלבד. ומאידך מאן דס"ל דתוך זמן כלפני זמן דמי ס"ל שהשנים קובעות את הגדלות ע"פ דין ביחד עם הסימנים, ובלי שנים חסר עיקר הדבר הקובע את הגדלות. ולכן ס"ל דסימנים לפני הזמן הרי הם כשומא בעלמא ולא חלים מדין סימנים הקובעים גדלות. ואף אם נשארו משהגיעו י"ב שנים מכל מקום לא נעשית גדולה על ידי שתי השערות שנשארו לאחר הזמן שרק סימנים הקובעים את הגדלות מיד בשעת הביאתם הויין סימנים המועילים ע"פ דין עם השנים לקבוע את הגדלות, דהיינו כשבאו הסימנים לאחר הזמן ולא כשבאו לפני הזמן².
footnotes: ¹ י"ל הסבר בזה והוא שלידת הבנים הויא דבר שניכר לכל וממילא נקרא חפצא של סימן, ואילו העיבור אינו ניכר ולפיכך אינו חפצא של סימן, ורק הוי גילוי מילתא בעלמא שגופה גדלה במציאות. ² לכאורה יסוד הדין הוא שעיקר הקובע של הגדלות הם הסימנים, וששנים אינם אלא תנאי. וסימן הוי סימן גדלות אם בשעת הבאתו הגדלות חלה, דבלי חלות גדלות אינו סימן גדלות כלל.