גמ'. שעשאום עכו"ם גמורים. צ"ע בביאור הגמרא דהיאך יכולים החכמים להפקיע קדושת ישראל לקולא. ולכאורה צריכים לדחוק דכוונת הגמרא היא שהחכמים קבעו שכל עשרת השבטים נעלמו לגמרי ממקומות גלותם ותו ליכא למיחש למיעוט דקבוע, ומשו"ה אמרינן דכל דפריש מרובא פריש והמקדש עכו"ם בזה"ז אין חוששין לקדושיו, וקרא אסמכתא בעלמא הוא.

ברם יעויין בפה"מ לרמב"ם (נדה לא:) בנוגע לטומאת בנות כותיים (נדה לא:) שכתב וז"ל כבר בארנו פעמים רבות שכל מה שבא במשנה מהדינים המיוחדים בבנות כותים היא משנה ראשונה, ואמנם היום הזה הם כעובדי כוכבים לכל דבריהם כו' עכ"ל, והיוצא מדבריו שבזה"ז דם כותים אינו מטמא. ותמוה דהלא לשון הרמב"ם הוא כפי מ"ד כותים גרי אמת הן אלא ש"היום הזה" גזרו עליהם שיהיו כעכו"ם, וכדאיתא במס' חולין (דף ו:) שרב אמי ורב אסי לא זזו משם עד שעשאום עובדי כוכבים גמורין, והרי שם בגמרא הובאה הגזירה לענין שחיטה יין נסך ולבטל רשות בשבת. ובפשטות גזירת רב אמי ורב אסי היתה רק להחמיר עליהן כעכו"ם בלבד, ואילו מפיה"מ יוצא דהרמב"ם נקט שעשאום כעכו"ם אפילו לקולא, ושיטתו זקוקה לביאור.

ואמר מרן הגר"ח ז"ל שהרמב"ם הסיק מסוגיין ביבמות שמהפסוק "בה' בגדו כי בנים זרים ילדו" נתפרש דין דאורייתא דהפקעת קדושת ישראל, דהרמב"ם סובר שהחכמים עשו את עשרת השבטים לעכו"ם ממש והפקיעו מהם כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא. ולפיכך היה כח לחכמים להפקיע כל חלות קדושת ישראל מדאורייתא אף מהכותים ולעשותם כעכו"ם לכל דיני התורה, ואפילו לקולא דיניהם כעכו"ם בלי קדושת ישראל כלל. והוסיף הגר"ח זצ"ל שמשמע לפי הרמב"ם שיסוד הדין הוא שאם יש קבוצת יהודים שהם מומרים לכל התורה כולה ושנשתקעו מהם כל שם יהודי, ואף הגויים שמסביבם אינם מחשיבים אותם ליהודים אלא לעכו"ם, אזי יש לחכמים כח התורה להפקיע כל חלות קדושת ישראל מהם ולעשותם כעכו"ם לכל דיניהם ואפילו לקולא¹.

footnotes: ¹ שהרי הכותיים התפרדו מעם ישראל להיות עם נפרד ובהתאם לכך קדושת ישראל שלהם פקעה.

והוסיף מרן הגר"ח זצ"ל דמסתבר דלא צריכים ישיבת ב"ד מיוחדת להפקיע קדושת ישראל מהקבוצות האלה אלא בירור ב"ד בעלמא, כי קדושת ישראל שלהם פקעה ממילא. ולכן אמר הגר"ח זצ"ל דה"ה היום בנוגע לצאצאי היהודים שנשארו בספרד אחרי הגירוש המכונים בשם ה"מאראנוס", שבמשך הדורות נאבד מהם השם של יהודים, והם מחשיבים את עצמם ומזדהים היום כגוים מהעם הספרדי, וכן אומרים עליהם הנכרים שמסביבם, ומאחר שנטמעו במידה רבה כ"כ, קדושת ישראל שלהם פקעה ממילא וע"פ דין הרי הם נכרים גמורים לכל דיניהם - בין לחומרא ובין לקולא, והוא חידוש נורא¹.

footnotes: ¹ לפי יסוד הגר"ח זצ"ל אנו צריכים להבין את הדין של תינוק שנשבה בין הגויים שהריהו ישראל לכל דבריו (שבת סח ב). וצ"ל דשאני תינוק שנשבה משום שאחרים יודעים שהוא בן ישראל ואע"פ שהוא עצמו אינו יודע, משא"כ בעשרת השבטים, בכותים, ובמאראנוס שהשם בן ישראל נעלם מהם לגמרי. אמנם צ"ע בעצם הגדרת הדברים, מהו השיעור ואחרי כמה דורות דהעלמת שם ישראל פקעה קדושת ישראל, ואולי השעור הוא שלשה דורות, וצ"ע. אך יעויין במאירי כאן שכתב בשם מקצת רבותיו שכל משומד בזמן הזה גוי גמור הוא ואין חוששין לקידושיו, והיא שיטת יחיד. אך לפי הרמב"ם והגר"ח זצ"ל אין זה נכון כי רק כשנעלם שם ישראל לגמרי מקבוצה אזי פקעה קדושת ישראל שלהם ולא מיחיד משומד בעלמא. ויש להתבונן נמי בדין עשו הרשע שישראל מומר היה (קידושין דף יח א) ואילו ילדיו התהפכו לעם בני אדום שאינם בנ"י כלל, אך יתכן שהוא מפני שנשיו היו נכריות וגירותן היתה פסולה כי לא קיבלו עליהן עול המצוות דבית אברהם, ואכמ"ל.

משנה. כיצד. יעויין בפיה"מ של הרמב"ם שכתב וז"ל ומאמר הוא הקדושין ודין הקדושין באלו מקומות וכיוצא בהן במדרגות קדושין שאינן גמורין וצריך לדון בהן להחמיר כו' ומפני שקידשה והיו שם קצת קידושין דנין על לאה שלא תתייבם וגם כן אינה מותרת בלא חליצה וזה חומרא משני צדדין ואפילו היו קדושין גמורין אין הפסד בחליצה לפי שנחשוב אותה כאילו לא היתה ואם אלו הקדושין לא גמרו הנשואין הרי חלץ לוי כו' עכ"ל. הרמב"ם בפיה"מ מסופק אם מאמר הוי קדושין גמורין או קדושין שאינן גמורין. ופשיטא דמאמר קונה ביבמה מדרבנן ולא מדאורייתא וכדאיתא בגמרא קדושין (דף יד.) ז"ל יכול יהו כסף ושטר גומרים בה כדרך שהביאה גומרת בה ת"ל ויבמה ביאה גומרת בה ואין כסף ושטר גומרים בה עכ"ל. וכדאיתא לקמן (דף נ:) ז"ל ומ"ט אמור רבנן מאמר ביבמה מהני משום דמהני בעלמא דאי אמרת לא מהני אמרי מאמר לקנות וביאה לקנות ומדמאמר לא מהני ביאה נמי לא מהניא ואתי למיבעל אחר ביאה עכ"ל. ונראה דספק הרמב"ם הוי מדרבנן דהיינו דמסתפק האם מאמר קונה קנין גמור מדרבנן או דקונה קנין שאינו גמור מדרבנן. ואם מאמר קונה קנין גמור מדרבנן הויין ערוה וצרת ערוה גמורות מדרבנן ולא צריכא הצרה חליצה אלא מדאורייתא, ואם מאמר אינו קונה קנין גמור הויא לה ערוה במקצת מדרבנן ודינה שחולצת ולא מתייבמת מדרבנן כערוה במקצת דאזלינן בדינה לחומרא וכן דין צרתה. ועלינו לבאר את יסוד הספק אם מאמר מדרבנן קונה קנין גמור או שקונה מקצת קנין.

ונראה דיתכן לתלות את הספק הזה בחקירתנו הנ"ל¹ האם מאמר חל מדין יבום או מדין קדושין. שאם מאמר חל מדין יבום אינו קונה קנין גמור וצריכא ביאה לגמור את קנין היבום. מאידך אם מאמר חל כקנין קדושין קונה קנין גמור כקדושין דעלמא.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים (דף יב א) ד"ה זיקת יבם אחד כו'.

והנה אף על פי שבפיה"מ נראה שהרמב"ם הסתפק אם מאמר הוי קנין גמור מדרבנן או לא מכל מקום במשנה תורה הרמב"ם הכריע שמאמר מדרבנן אינו קונה קנין גמור דכתב בפ"ב מהל' יבום (הל"א) וז"ל מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני שני עדים בפרוטה או בשוה פרוטה וזהו הנקרא מאמר. ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור כמו שיתבאר כו' עכ"ל. וכמו"כ כ' בפ"ה מהל' יבום (הל"ב - ג') וז"ל המאמר אע"פ שאינו קונה ביבמה קנין גמור ואינה נעשית בו אשת איש גמורה צריכה ממנו גט ואינה ניתרת לזר אלא בחליצה. כיצד העושה מאמר ביבמתו ולא רצה לבעול צריך לכתוב לה גט שהרי נתקדשה לו, וצריך לחלוץ לה כדי להתירה לזר. שאין היבמה ניתרת לזר אלא אחר בעילת היבם או אחר חליצה כו' והמאמר אינו קונה בה קנין גמור כבעילה עכ"ל.