Reshimot Shiurim on Yevamot Daf 21b
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
גמ'. כלת בתו. כלת בתו יש לה הפסק ואילו כלת בנו אין לה הפסק. ונראה שהביאור הוי שכלת בנו נאסרה בשם איסור ערות כלתו ולפיכך אין לה הפסק. משא"כ כלת בתו שנאסרה בשם איסור בפני עצמה ולפי' היא לבדה נאסרה ויש לה הפסק. ויעויין נמי ברש"י שכ"כ (בד"ה לא אסרו כלת בתו) וז"ל דהא ליתא בבת צד כלה דאורייתא אלא משום כלת בנו דיש בבן צד כלה דאורייתא כגון אשת בנו עכ"ל ר"ל דמדרבנן כלת בנו נאסרה בשם ערות כלתו, ומאידך על כלת בתו לא גזרו שם איסור כלתו.
ונראה דכך הוא הביאור בגמרא "כגון כלתא דבי בר ציתאי וכו' כלתה דבי מרי בר איסק" ופרש"י (ד"ה כגון כלתה דבר ציתאי) וז"ל שהיתה לו כלת הבן וכלת הבת ואתי לאיחלופי וכן כולהו עכ"ל, ר"ל דכלת הבת נאסרה באיסור מיוחד דאתי לאיחלופי כדמצינו אצל בר ציתאי ומרי בר איסק אבל לא הטילו על כלת בתו שם ערות כלתו, שלא כבכלת בנו שנאסרה מדרבנן בחלות שם כלתו. ומפני כך לכלת בתו יש הפסק ואילו לכלת בנו אין הפסק. ויעויין בריטב"א שחידש וז"ל שלא גזרו על כלת בתו אלא במקום שיש בה ג"כ כלת בנו והיינו דמפרשי אמוראי כגון כלתה דבי פלוני שהיה בדורם כלומר שהיו בבית כלת הבן וכלת הבת דאי לא מאי קמ"ל דאמר וכגון כלת וכו' וכי ליכא בעלמא כלת הבת אלא אלו אלא ודאי כדאמרן עכ"ל, להריטב"א איסור כלת הבת חל רק כשיש כלת הבן באותו בית, דהויא גזירה מיוחדת, וכלת הבת אינה אסורה בחלות שם ערות כלתו דא"כ כל כלת הבת היתה אסורה ולא רק כשיש כלת הבן באותו בית.
שם. גמ'. דאמר רב חסדא כו'. צ"ע בשני דברים: א) מדוע לא הסביר לו ר' אמי לרב חסדא תיכף ומיד מהי כוונת דבריו "לא אסרו כלה אלא מפני כלה", ב) למה המתין רב חסדא עד שהגדיל ונעשה גברא רבה ואז הסביר לעצמו את דברי ר' אמי ולא הלך לבית המדרש מיד לשאול מפי הרבנן את הביאור בדברי ר' אמי.
ונראה שר' אמי הקפיד לומר את דברי המסורת דוקא כפי שקיבלם מרבותיו ולא להוסיף עליהם. וכך היה דרך בעלי המסורה בימי חז"ל לשנות את המסורת כלשון רבותיהם ולא להוסיף עליה או לגרוע ממנה. וכמו שאמרו (עדיות פ"א מ"ג) שאדם חייב לומר בלשון רבו ומובא בגמ' בכמה מקומות (עי' ברכות מז. ועוד).
ובנוגע לקושיא השניה נראה שרב חסדא לא הלך מיד לרבנן לשמוע מהם את פשר דברי ר' אמי משום שרצה לקיים מצות עמלה בתורה, שיש מצוה שהלומד יתיגע ויעמל בעצמו בתורה כדי להשיג ולהבין אותה על בוריה. ואע"פ שאחרי כל העמלה ישיג רק את הפשט הכי פשוט, ולא יגלה איזה חידוש והבנה מיוחדת אלא מה שכל תלמיד ותיק וחכם בבית המדרש כבר יודע אותו, מ"מ עליו להתיגע בעצמו כדי להשיג את הפשט הפשוט הזה, שזהו חלק ממצות "אם בחקתי תלכו" (ויקרא כ"ו: ג') שפרש"י וז"ל שתהיו עמלים בתורה עכ"ל¹.
footnotes: ¹ ובעינינו ראינו פעמים רבות כשישבנו בשיעור לפני מו"ר הרב זצ"ל שנהג כמנהג הזה, שכשהתקשה באיזה ענין והיה מתייגע מאד להבינו ועוד לא עלתה בידו אחרי הרבה יגיעה להבין את הענין על בוריו ותלמיד א' היה מציע לו לעיין באיזה מפרש שביאר את הענין יפה ואפילו להסתכל בדברי זקנו מרן הגר"ח זצ"ל בספרו על הרמב"ם היה רבינו זצ"ל מסרב, ומרגלא בפומיה שהקב"ה נתן לו מצוה לעמול בעצמו בהבנת תורתו הק', ולא רצה לוותר על המצוה להתייגע ולעמול בתורה הקדושה עד שהבין את הדברים בעצמו. ולפעמים כשרבינו זצ"ל התקשה מאד באיזה ענין והתלמידים רצו להזכיר לו איזה ביאור שהוא בעצמו זצ"ל ביארו בשיעורים אחרים היה מסרב לשמעם, ואמר שמצות היגיעה בתורה מחייבת אותו להתייגע מחדש ולא לחזור רק על דברים עתיקים ואפילו דברים שאמר בעצמו בשיעוריו הקודמים. ובדרך בדיחותא היה אומר שאינו רוצה להכשל באיסור גזילת עצמו.
שם. גמ'. משום דכולהו דבי דודי קרי להו. לפי דרכנו למעלה נראה דרבא שאסר אשת אחי האם מן האם מפני דכולהו דודתו קרי להו ס"ל ששניות אלו נאסרו מדרבנן בחלות שם דודתו. וחידוש דין בשניות האלו שקורבה הבאה רק מצד האם דלית בה חלות שם משפחה אלא חלות שם שאר בשר בלבד מהוה דודתו מדרבנן. אך לפי"ז קשה למה פסק רב שיש להן הפסק שהרי אמרנו שבשניות שגזרו בחלות שם ערוה דאורייתא אין להן הפסק. ונראה שהדין שאין להן הפסק מיוסד בדין בני בנים הרי הם כבנים וכדאיתא בב"ב (דף קנט א) שנכד יורש את זקנו בלי משמוש נחלה דמכח אבוה דאבא קאתי וכדכתיב תחת אבותיך יהיו בניך (תהלים מ"ה: י"ז). ודין זה חל רק בקו ישר מהזקן לבני בניו למעלה ולמטה - אך לא לצדדין, ובנוגע לדוד ודודה לא חל הדין דבני בנים הרי הם כבנים. ולכן יש הפסק לאיסורי שניות דדודתו.
ואין להקשות דלפי דברינו דלא אמרינן בני בנים הרי הם כבנים לצדדין, א"כ מדוע אשת אבי אביו אין לה הפסק, הלא האישות הויא לצדדין, דאין זו קושיא כלל, דבאיסור אשת אביו וכן בשניות דאשת אביו אין הפשט שהאשה אסורה מחמת קורבתה אליו, אלא מפני שאביו קרוב אליו ולכן אשתו אסורה עליו מחמת קורבת אביו, אך לא אסורה מחמת קורבת עצמה. ומשום כן כשדנים בדיני הדורות למעלה מאביו כגון בדין אשת אבי אבי אביו לא דנים בקורבה לצדדין אלא בקורבה בקו ישר למעלה, ושפיר חל דין בני בנים הרי הם כבנים לאסור את כל הנשים כשניות. מאידך באשת אחי אביו או באשת אחי אמו האוסר הוא אח האב דהוי קרוב לצדדין ולא אביו דהוי קרובו בקו ישר למעלה, ולכן לא חל דין בני בנים הרי הם כבנים, דקרא ד"תחת אבותיכם יהיו בניכם" חל רק בקרובים שבקו ישר למעלה למטה ולא בקרובים לצדדין.
ויעויין להלן בסוגין הכשיר אמימר את אשת אחי אבי אביו. וכתבו בתוס' (ד"ה אמימר) שהר"ח והשאילתות פסקו כוותיה. ולפי מה שאמרנו שלא חל דין בני בנים הרי הם כבנים לצדדין. אך יעויין שם בתוס' שהר"י פסק שלא כאמימר ואסר את אשת אחי אבי אביו בלי הפסק¹ כדעת רב הלל בסוגין, ויוצא לר"י שחל דין בני בנים הרי הם כבנים גם בקורבת דודתו דלצדדין, וא"כ קשה למה החמירו לאסור בלי הפסק שניות דאשת אחי האב מן האב ולא באשת אחי האב מן האם ולא באשת אחי האם מן האב ולא באשת אחי האם מן האם מאחר שחל בכולן שם ערות דודתו וכדביאר רבא. ויעויין ברש"י (ד"ה אשת אחי אבי האב מן האב) שתירץ שצריכים שתהיה איסור ערוה דאורייתא ממש מלמטה כדי לאסור את הדורות מלמעלה בלי הפסק ויש ערוה דאורייתא למטה רק באשת אחי אבי אב מן האב ולא באיסורי הדורות האחרים.
footnotes: ¹ עי' בב"ח (אה"ע סי' ט"ו ד"ה ומ"ש מכאן) שנסתפק לר"י שאוסר אשת אחי אבי אביו אם יש לה הפסק ומסיק לחומרא שאין לה הפסק.
גמרא. הני עד דאיכא תרי קידושין לא מקרב להו. נראה דהביאור בזה הוא משום דכל דתיקנו הרבנן כעין דאורייתא תיקנו, ובעריות דאורייתא מצינו איסורי עריות רק בקדושין אחד כגון כלתו, אשת אחי אביו, אשת אביו, אחות אשתו, ואשת אחיו אבל לא בתרי קדושין. וכמו"כ תיקנו בשניות מדרבנן דחלין רק בחד קידושין ולא בתרי קידושין.