רש"י ד"ה אין מוציאין מידם. וז"ל ואי נמי הוה איפכא שהראשון ליבום כנס אחות זקוקתו ההיא שעתא ודאי הויא אסירא ומשבא אחיו וייבם השניה שהיא יבמתו פקע זיקה מאידך למפרע עכ"ל. ברם יעויין ברש"ש שהקשה על רש"י מדבריו בסוף המשנה (בד"ה ואם קדמו) וז"ל וא"נ הוה איפכא דקמא פגע באחות זקוקתו כיון שבא שני ויבמה פקע זיקתה מאחיו והותרה לו אשתו ואיסורא דעבד עבד עכ"ל. הרי לדבריו הראשונים ברש"י מאחר שייבם אחיו הזיקה פקעה למפרע מהאח שלא ייבם ולא עבר כלל על איסור אחות זקוקתו, משא"כ לדבריו האחרונים ברש"י עבר על איסור אלא שאשתו הותרה לו מכאן ולהבא. ועוד הקשה מהגמרא לקמן (דף כז:) בד' אחין ב' מהם נשואים ב' אחיות ומתו הנשואין את האחיות שחולצות ולא מתייבמות דהקשה הגמרא ז"ל ואמאי ליקו חד מינייהו לחלוץ לה לשנייה ותהוי ראשונה לגבי אידך כיבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון עכ"ל, וצ"ע אליבא לדברי רש"י דס"ל דפקעה הזיקה למפרע, שא"כ אחרי חליצת השני לא נאסר האח הראשון כלל למפרע באיסור אחות זקוקתו ואין דינו תלוי בדין הותרה ונאסרה וחזרה והותרה. ולכן השמיט הרש"ש את תיבת "למפרע" מדברי רש"י הראשונים.

ונראה לתרץ את שתי קושיות הרש"ש על רש"י כך: א) בנוגע לסתירה בדברי רש"י יתכן דס"ל דביבום אחיו השני הזיקה פקעה למפרע מהאח הראשון ולא עבר איפוא על האיסור דאחות זקוקתו, ומה שכתב רש"י ד"איסורא דעבד עבד" כוונתו לאיסור דעלמא של "וה' יסלח לה", וכמו שמצינו במס' נזיר (דף כג.): ת"ר אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שהפר לה בעלה והיא לא ידעה הכתוב מדבר שהיא צריכה כפרה וסליחה וה"ה הכא¹.

footnotes: ¹ יל"ע בדין "וה' יסלח לה שצריכה כפרה וסליחה", האם צריכה כפרה מפני שעברה על איסור דעלמא (כגון מצות עשה של יראת שמים וכדומה) מחמת רצונה לחטא או"ד שגזיה"כ שעברה על איסור הנדר עצמו. ונ"מ אם תשובה לבדה מכפרת כדין עובר על עשה או שתשובה תולה ויוה"כ מכפר כדין עובר על ל"ת (יומא פו א). ומרש"י משמע כאן שהיבם עבר על עיקר האיסור דאחות זקוקתו ולא רק על איסור דעלמא של רצון רע שהרי כ' "ואיסורא דעבד עבד" ומשמע שעבר על האיסור של אחות זקוקתו, וצ"ע.

א"נ י"ל שהדין דלמפרע שברש"י היינו מכאן ולהבא - למפרע ולא למפרע ממש, ולכן כתב ד"איסורא דעבד עבד". ובביאור דבר זה נראה דהרי בעת הביאה היבם עבר על עבירה גמורה של אחות זקוקתו, אלא שאחר כך ביבום אחיו הזיקה פקעה ממנו למפרע. ואע"פ דלמפרע לא עבר על גופו של האיסור של אחות זקוקתו, מ"מ מעשה העבירה שעשה בשעתו לא פקע למפרע. ומפני כך כ' רש"י ד"איסורא דעבד עבד", ר"ל שעכ"פ עשה מעשה איסור ואע"פ שלא עבר למפרע על גוף האיסור¹.

footnotes: ¹ יעויין בשיעורים למעלה (דף ו. רש"י ד"ה אלא ובתוס' ד"ה שכן הכשר מצוה) בחילוק שבין מעשה מצוה לבין קיום מצוה. ושם מדובר לענין מצוות עשה וכאן הבחין רבינו זצ"ל אף במצוות ל"ת בין מעשה העבירה לבין גופה של העבירה.ועלינו להתבונן בנ"מ שבין מעשה העבירה לבין גופה של העבירה. ובפשטות נראה שבשביל מעשה עבירה אין מענישין כי יש עונש רק בשביל גופה של העבירה. אך חיוב תשובה חל בעד מעשה עבירה. והראייה שאומרים וודוי על "שחטאנו לפניך באונס", ובאונס ליכא עונש בעד גופה של העבירה, מ"מ מפני שאונס מקרי מעשה עבירה חייבין בתשובה, וה"ה כאן.

ולפי"ז נראה שאף אחד שנדר ועבר על נדרו ואח"כ שאל מב"ד להתיר לו את נדרו והתירוהו למפרע דהיינו נמי היתר מכאן ולהבא - למפרע, ובכן אף מעשה העבירה שעשה נחשב למפרע למעשה עבירה, ואע"פ דלא עבר למפרע על העבירה דחילול נדרו¹.

footnotes: ¹ עי' בר"ן לנדרים (דף כו ב ד"ה לרבא ודף עז ב ד"ה אמר ר"י) ובתוס' לנזיר (דף כב א) ד"ה מר זוטרא. וע"ע בקובץ הערות (סי' כ"ו) ובס' זכר מנחם להרה"ג ר' זכריה געללי שליט"א (סי' כ"ט) ועוד.

ב) ובנוגע לקושית הרש"ש מהגמרא לקמן נראה לתרץ, שרש"י הבחין בין חליצה לבין יבום, דס"ל שכשאח אחד מייבם, זיקת שאר האחים ביבמה פקעה למפרע, כי היבום גמר את הזיקה רק למייבם לבדו ולא לאחים האחרים. משא"כ בחליצה, דהזיקה המהווה מקצת אישות לא נגמרה כמו שנגמרה ביבום אלא הופקעה ע"י החליצה, הפקעת הזיקה מכל האחים חלה מכאן ולהבא ולא למפרע¹.

footnotes: ¹ יש לעיין לפי התי' השני באות א' שרש"י ר"ל מכאן ולהבא למפרע האם יחול דין נאסרה, שהרי היה יבומה מעשה איסור. אבל לפי מש"כ רבינו זצ"ל בסמוך שנאסרה תלוי בחסרון זיקה מסתבר שדין נאסרה חל דוקא אם גוף האיסור חל ולא כשחל רק מעשה איסור לבדו, ולכן רבינו זצ"ל לא תירץ כן.

ברם עדיין יש לעיין בשיטת רש"י לאור המחלוקת בגמרא לעיל (דף י: - יא.) בין ר"י ובין ר"ל בדין שאר האחים והצרות אחרי חליצה ויבום, עיין שם בשיעורים, ובפרט צ"ע ממה שהבאנו בשיעורים שם (אות ד') מהירושלמי דס"ל לר"ל שאחרי החליצה הזיקה דשאר האחים והצרות פקעה למפרע אך לא פקעה אליבא דר"י, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ ע"ע בשיעורים למעלה (דף יז ב) ד"ה שומרת יבם שמתה אסור באמה. שיטת הרמב"ם בקרובות זקוקתו.

גמ'. קידושין שאין מסורין לביאה. עיין ברש"י (ד"ה ש"מ כו') וז"ל בשלא הוכרו בשעת קדושין לא הוה ידע הי מינייהו כגון דאמר אחת מכם מקודשת לי ועשו שתיהן שליח כו' עכ"ל. נראה שר"ל שבעצם מעשה הקידושין נולד הדין קידושין שאין מסורין לביאה, דהיינו שהספק חל בקידושין עצמן שלא ניתן להכרע, ומפני שכשקידש א' מב' אחיות א"א לברר איזו המקודשת שאפילו המקדש עצמו לא יודע איזו מהן רצה לקדש אלא התכוון לאיזו אחות מהן שההלכה תקבע שהיא המקודשת, ומאחר שגופן של הקידושין בספק ערוה ואינן מסורין לביאה לא חלין. משא"כ כשנולד ספק תערובת דעלמא בשתי אחיות, וכשקידש א' מהן בקדושין ודאין אלא שנתערבו, שגופן של הקידושין ניתנים לבירור אלא שאין אנו יודעים במציאות איזו מהן המקודשת משום שנתערבו, אזי הקידושין נחשבין למסורין לביאה וחלין.

ויוצא שבמקדש אחת משתי נשים נכריות ולא יודע בעצמו לאיזו מהן התכוון לקדש, שתיהן מקודשות מדין ספק, מפני שהקידושין עצמן אינן מבוררין, וחלין מדין קידושי אחת משתיהן, דהיינו שכל אחת ואחת מהן מקודשת ואף אינה מקודשת, דיש בקידושין דכל אחת ואחת מהן תרתי דסתרי וחלות ספק, ודין שתיהן לחומרא, שאסורות לשוק וצריכות גט. וכשקידש אחת משתי אחיות בקידושין אלו שיש בהן חלות דין ספק, ושכולל בתוכן איסור ערוה דשתי אחיות, קידושין אלו אינן מסורין לביאה ולא חלין ושתיהן מותרות בלי גט. משא"כ כשקידש אחת משתי אחיות בקידושין ודאין אלא שנולד ספק בתערובת שאין הספק בעצם חלות הקידושין דין קידושין שאין מסורין לביאה לא חל והרי הן ספק מקודשות¹.

footnotes: ¹ עיין בתוס' זבחים (ל א ד"ה דבריו) שכתבו שבמקדש שתי אחיות בבת אחת ששתיהן אינן מקודשות משום דהי מינייהו מפקת והי מינייהו עיילת. וקשה א"כ ה"נ נימא במקדש אחת משתי אחיות הי מינייהו מפקת ולא יחולו כלל. אמנם לפי דרך רבינו זצ"ל מיושב, שבמקדש אחת משתים הוי מעשה קידושין אחד של ספק ולא דמי למקדש שתי אחיות דהויין שני מעשי קידושין ודאין. ויש לומר עוד חילוקים עי' בשיעורים לעיל (יח ב) בשם הגר"ח זצ"ל.