תוס' ד"ה ת"ש. תוס' מעוררים למה הגמ' הביאה ראיה דכי הדדי נינהו דוקא מהא דמודה ר"ג שיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט, ולמה אין ראייה מהרבנן שגם כן סוברים כן. ולפני דרכינו הנ"ל, לכאורה אפשר לבאר קצת החילוק בין ר"ג לרבנן. וקודם כל עלינו להבין את יסוד המחלוקת דר"ג ורבנן. ונראה דלר"ג מאמר וגט דאחת מהן מקליש את הזיקה דכל הצרות, ובהתאם לכך ס"ל שאין מאמר אחר מאמר ואין גט אחר גט, שמאחר שזיקת כולן נקלשו במאמר וגט של הראשונה לא חל מאמר וגט שני בצרותיה. ומאידך הרבנן ס"ל שהמאמר או הגט מקליש רק את הזיקה של בעלת המאמר או בעלת הגט עצמה בלבד, ולא את זיקת הצרות. ואע"פ שהמאמר והגט שעשה עם הראשונה מועיל לפסול את צרותיה מיבום, עכ"ז חלות זיקתן לא נקלשה. ועקב כך, אפשר לעשות מאמר וגט שני בצרה שהרי חל הוא להקליש זיקתה אע"פ שכבר נפסלה ומשו"ה מאמר אחר מאמר וגט אחר גט חלין¹.

footnotes: ¹ עי' בשיעורים לעיל (כו: תוס' ד"ה מדקאמרת, אות ב') בשם הרמב"ן לקמן (נא א).

ונראה שהרבנן סוברים שדין שליחותא דצרות קעבדא חל ביבום וחליצה דאורייתא כדי להפקיע את כל זיקות הצרות לגמרי. אבל דין שליחותא דצרות קעבדא לא חל במאמר וגט. דאע"פ שפסולי מאמר וגט חלים בכל הצרות, קלישת הזיקה חלה רק בבעלת המאמר ובעלת הגט עצמן ולא בצרותיהן. ומשו"ה ס"ל דיש מאמר אחר מאמר וגט אחר גט כי המאמר והגט השני חל להקליש את הזיקה אע"פ שהפסול כבר חל ע"י הראשון.

ולפי"ז מהא דגם הרבנן סוברים דיש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט אין ראייה שחלים מדין קידושין וגירושין. שאפי' אם מאמר וגט חלים מדיני יבום וחליצה מכל מקום יש מאמר ביבמה אחת אחר גט ביבמה אחרת, דעיקר טעמם הוא משום דלא אמרינן שליחותא דצרות להקליש זיקתן ע"י מאמר וגט, ולכן אין להביא ראייה מהם לאיבעית הגמרא ודו"ק¹.

footnotes: ¹ אמנם לכאורה יש ראייה מהא דהרבנן אומרים יש גט אחר מאמר ומאמר אחר גט גם ביבם אחד ויבמה אחת, וכדאיתא ברישא דמתני' לקמן (נ א) כיצד עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט צריכה הימנו חליצה (ואסורה ליבם מאיסור בעלת גט) וכו' נתן גט ועשה מאמר צריכה גט (למאמרו) וחליצה וכו', ואוקימנא בגמ' (נב א) ביבם אחד ויבמה אחת. ואם מאמר וגט חלין מדין יבום וחליצה א"כ איך חלים זה אחר זה באותה יבם ויבמה. ואין זה נוגע לדין שליחותא דאחין ושליחותא דצרות. ויוצא שגם מהרבנן יש ראייה שגט ומאמר שווים דהיינו לפי מהלך רבינו בשיעורים שחלין מדין קידושין וגירושין ולא מדין יבום וחליצה. אלא די"ל דניחא ליה לגמ' להביא ראייה משני יבמות כעין בעיין, וזה דוקא מר"ג ולא מרבנן וכמו שביאר רבינו בשיעורים. וצ"ע.

שיטת הרמב"ם בחליצה פסולה.

א הרמב"ם הביא את הדינים דחליצה פסולה בשני מקומות: בפרק ה' מהל' יבום וחליצה (הל"ט - י"ב) הביא את הדינים דביאה פסולה וחליצה פסולה כשהיבם בעל או חלץ אחרי גט או מאמר. וז"ל הבעילה שבועל היבם את יבמתו תחלה או אחר מאמרו בה ולא קדמה דבר אחר נקראת בעילה כשרה, ואם קדמה מאמר מאחיו או גט וכו' הרי זה נקראת ביאה פסולה. החליצה שחולץ היבם ליבמתו תחלה אם לא קדמה דבר אחר נקראת חליצה מעולה ואם קדמה גט או מאמר וכו' הרי זו נקראת חליצה פחותה. יבמות רבות הבאות מבית אחד וכו' אם נבעלה אחת מהן בעילה פסולה או נתן לה מאמר פסול נאסרו כולן ליבום וכו' וצריכה חליצה [כל] אחת מהן להתירן לזר שאין זיקת היבום מסתלקת בבעילה פסולה. נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו על האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת יבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן. עכ"ל.

ובפרק ז' מהל' יבום וחליצה (הל"ט - י') הביא את הדינים דחליצה פסולה כשהיבם חלץ ליבמתו שאסורה לו לייבמה מחמת איסור ביאה. וז"ל שלשה אחין שנים מהן נשואין לשתי אחיות ויש לכל אחת משתיהן צרה וכו' אם חלץ לצרות נפטרו האחיות, אבל אם חלץ לאחיות לא נפטרו צרותיהן עד שיחלצו הצרות, מפני שחליצת אחיות חליצה שאינה מעולה וחליצה שאינה מעולה אינה פוטרת את הצרה כמו שביארנו. ויראה לי שכך הדין בשתי יבמות הבאות מבית אחד והאחת אסורה על יבמה משום שנייה או מחייבי לאוין או מחייבי עשה שאם חלץ לאסורה לא הותרה צרתה, חלץ לצרה הותרה האסורה. עכ"ל.

וצ"ע למה חילק הרמב"ם את שני האופנים דחליצה פסולה לשניים. ועוד קשה, דבפרק ה' (הלי"א) פסק הרמב"ם שביאה פסולה דומה לחליצה פסולה ואינה פוטרת צרות (ועיי"ש במגיד משנה דעיקר הנוסחא צריכה חליצה כל אחת מהן, וכן מובא בשו"ע [סי' ק"ע סעיף י"ט]). ואילו בפרק ז' השמיט הרמב"ם את הדין דביאה פסולה ורק הביא את הדין דחליצה פסולה בלבד, וקשה למה לא הביא את הדין דביאה פסולה אף בפ"ז גבי אחות זקוקתו. ואדרבא גבי ח"ל ושניות פסק להדיא לעיל (פ"ו הל' י') שאם בא עליה קנה קנין גמור ויוצאה בגט לבד וצרתה פטורה, ולמה אין ביאתה פסולה כמו שחליצתה פסולה ומ"ש מבעלת מאמר ובעלת גט דפרק ה'¹. ועוד צ"ע דבפרק ה' פסק הרמב"ם דאחרי ביאה או חליצה פסולה עושים חליצת חיזור על כל הצרות או עושים חליצת חיזור על כל האחין. ואילו בפרק ז' אינו מזכיר האפשרות לחזור על כל האחין אלא רק את החיזור על כל הצרות.

footnotes: ¹ וכן הקשה בביאור הגר"א (סי' ק"ע סקמ"ה) וז"ל צ"ע דאם קורא לזו (היינו שניות וח"ל) חליצה פסולה א"כ ה"ה דביאתה ביאה פסולה וכו' והוא פסק דביאתה פוטרת צרתה וכו' עכ"ל.

ונראה דאליבא דהרמב"ם יש שני דינים של חליצה פסולה. בפ"ה, אחרי גט ומאמר, מדרבנן הזיקה נקלשא וגם חל איסור יבום משום "לא יבנה"¹, דמדרבנן הגט הוי כחליצה והמאמר הוי כיבום. ואילו בפ"ז נהי דהזיקה קלשא מחמת איסור הביאה מ"מ לא חל איסור "לא יבנה". ונראה דנ"מ לענין ביאה פסולה. דרק היכא דחל האיסור ד"לא יבנה" חל נמי הדין דביאה פסולה. דיסוד הדין דביאה פסולה הוא דחלה הפקעת קנין היבום, דאע"פ דיבום קנה אותה במקצת מ"מ עדיין זקוקה היא וצריכה גט וחליצה. וכל זה במקום דחל האיסור ד"לא יבנה" דהוי חלות איסור יבום, ומשו"ה היבום הופקע ואם ייבמה עדיין צריכה גט וחליצה. משא"כ בפ"ז דאסורה להתייבם באיסור ביאה דעלמא, וכגון באיסור אחות זקוקתו או באיסורי לאו ועשה איפוא שעצם היבום אינו אסור בחלות איסור יבום כמו שנאסר יבום אחרי גט ומאמר, אלא שמעשה הביאה אסורה בשם איסור אחר, ולפיכך אם בא עליה וייבמה היבום גומר בה, ויוצאת בגט בלי חליצה. דהיינו דהיבום גומר את הזיקה הקלשא בחלות אישות קלשא ולכן יוצאת בגט בלבד, מפני שהזיקה הקלשא פקעה, ותו אינה צריכה חליצה אלא רק גט.

footnotes: ¹ עיין ברש"י לקמן (דף נ א) ד"ה נתן ובשיעורים שם.

ויעויין ברמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלי"א) שכתב וז"ל ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובא עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל. ובקרני ראם (לעיל דף כ:) נקט דשיטת הרמב"ם היא דהיבמה עצמה יוצאת בגט בלי חליצה, ואילו צרתה צריכא חליצה. ונראה בביאור שיטת הרמב"ם הזו דס"ל דזיקת האלמנה לכ"ג קלשא, ומשו"ה נהי דכשייבמה הכ"ג קנה אותה ופקעה כל הזיקה הקלשא דידה, אך משום שהזיקה קלשא אף חלות קנין היבום קלש הוא ואינו קונה אותה קנין גמור. ומשו"ה פסק שהאלמנה עצמה יוצאת בגט בלי חליצה משום דכל הזיקה הקלשא דידיה פקעה ובמקומה חל קנין אישות שאינו גמור. משא"כ הצרות הזקוקות בזיקה גמורה, שרק יבום גמור בלבד יכול להפקיע את זיקתם, ומכיון דבאלמנה לא חל יבום גמור, צרותיה עדיין זקוקות הן וצריכות חליצה. ועוד נראה דפטור הצרות תלוי בקיום מצות היבום, ומכיון דהאלמנה לא נקנית בקנין גמור חסרה לה קיום מצות יבום גמור, ומשו"ה צרותיה עוד זקוקות הן לחליצה¹.

footnotes: ¹ עיין בתחילת השיעורים ד"ה הקדמה מצות יבום וקנין יבום.

ועכשיו נעבור לקושי השלישי שברמב"ם דהיינו למה פסק בפ"ה דמהני חיזור על האחין ואילו בפ"ז לא פסק הכי, ומ"ש.

ונראה, דבפ"ה הרמב"ם השווה דין ביאה פסולה עם דין חליצה פסולה, וכדמבואר דהוא משום דבגט ומאמר חל איסור "לא יבנה" מדרבנן. דיסוד הדין דביאה פסולה וחליצה פסולה שם הוא דמאחר דכבר חל יבום וחליצה מדרבנן עם המאמר או עם הגט אין לייבמה או לחולצה פעם נוספת, ומשום דאין יבום וחליצה שניים חלין אחרי יבום וחליצה ראשונים. דיסוד דין היבמה הוא שיש לה רק מתיר אחד - יבום או חליצה פעם אחת - ואין לה שני מתירים. ולכן גם הביאה וגם החליצה פסולים, שהרי כבר נתייבמה ונחלצה בראשונה במאמר או בגט וחל איסור "לא יבנה" מדרבנן ואין לה מתיר שני.

ובכך מבואר שיש חיזור על האחין בפ"ה, אך לא בפ"ז. דבפ"ה דכבר היה גט ומאמר בראשונה, דהיינו חליצה ויבום מדרבנן, בדין היה שתהיה איפוא זקוקה לעולם, משום דחל איסור "לא יבנה" מדרבנן, והוא קובע שאין לקיים בה עוד פעם יבום או חליצה שנית, דיבום וחליצה חלין רק בפעם הראשונה בלבד ולא פעם נוספת. אך שתהיה זקוקה לעולם אינו מדין דרכי נועם¹. ומשו"ה התקינו החכמים דין חליצה חדשה לחזור על כל הצרות או על כל האחין. דהיינו שקבעו שמשום דחליצה או ביאה אחת נוספת פסולה ואינה פוטרתה, לכן ירבו לעשות את כל המתירים שבבית כולו - דהיינו שכל הצרות תחלצנה או שכל האחים יחלצוה. במלים אחרים, החכמים התקינו מתיר חדש של חליצת כל הבית, דהיינו בחיזור על כל הצרות או בחיזור על כל האחים, דתועיל במקום שחליצת היבמה לבדה פסולה שאינה מתרתה ואי אפשר לעשות לה לבדה עוד חליצה שנית כדי לפוטרה.

footnotes: ¹ עיין לקמן (דף פז ב) ובתוס' לעיל (דף ב א) ד"ה ואחות אשתו. ועיין ג"כ ברי"ף (סוף פרק ר"ג) וז"ל אי לא מיפטרא בחליצה פסולה במאי קא מיפטרה עכ"ל (רבינו זצ"ל).

וכל זה בחליצה פסולה בפ"ה, אחרי גט ומאמר, היכא דחל איסור ד"לא יבנה". משא"כ בפ"ז, דליכא איסור ד"לא יבנה", ואין בפ"ז חסרון בעצם ובגופו של המתיר דיבום וחליצה, אלא דלא חל דין שליחותא דצרות קעבדא, דהיבמה עצמה אין לה זיקה גמורה ליבום ואילו צרותיה זקוקות הן ליבום גמור, ומשו"ה חליצת היבמה לא פוטרת את צרותיה, דליכא חלות דין שליחותא דצרות קעבדא. ומשו"ה לא יועיל בפ"ז לחזור על כל האחין לחלוץ דמ"מ ליכא חלות דין שליחותא דצרות קעבדא, וצרותיה עדיין אסורות.

ב הרמב"ם כתב בפ"ה מהל' יבום (הלי"ב) וז"ל נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה, אבל צרתה אסורה עד שתחלוץ גם היא או עד שיחלצו כל האחין לראשונה שנחלצה החליצה הפחותה, שאין חליצה פחותה מסלקת זיקת היבום מבית זה עד שתחזור על כל האחין או עד שתחלוץ כל אחת מהן עכ"ל. ועיין במגיד משנה (הלי"א) שהרשב"א פליג עם הרמב"ם, והקשה דאם החלוצה שחלצה חליצה פסולה מותרת להנשא לזר, היאך מועלת שתחזור על כל האחין, הרי הותרה לשוק וזיקתה פקעה ואינה עוד ראויה לחליצת האחין.

ונראה ששיטת הרמב"ם היא שחליצה פסולה התירה רק להנשא לשוק. אך כל זמן שלא נישאת לאדם אחר עוד זקוקה היא למצות חליצה, ואסורה לשוק בזנות באיסור יבמה לשוק. שרק חלות אישות דקידושין ונשואין דאדם אחר מפקיעין את הזיקה שיש לה עדיין עבור מצות החליצה. וכך נמי מדוייק ברמב"ם שכ' וז"ל נחלצה אחת מהן חליצה פחותה הותרה להנשא לזר זו שנחלצה עכ"ל, דהיינו שהנישואין הותרו ולא זנות, דעדיין זקוקה היא עד שתינשא, משום שהנישואין מפקיעין את מקצת הזיקה למצוה הנשארת בה. ומכיון דעדיין זקוקה היא למצוה כל זמן שלא נישאת, ראויה היא לחליצת האחין שיחזרו ויחלצוה.

תוס' ד"ה אבל. ז"ל פר"ח דרב לטעמיה דאמר אין זיקה דאע"ג דאסור משום ביטול מצות יבמין לא חשיב הך איסור לאוסרה עולמית אף כשתבא לכלל היתר אבל למ"ד יש זיקה ראוי לאסור משום שנאסרה עליו שעה אחת עכ"ל. דברי הר"ח צריכים ביאור.

ועיין ברשב"א (ד"ה זיקה דרבנן) דכ' וז"ל נראה מדבריו דמחלוקתן של רב ור' יוחנן דהכא באין זיקה ויש זיקה שייך, דלמ"ד יש זיקה מדאורייתא קאמר הואיל וקאי באפיה זיקה דאורייתא בשעת נפילה הויא לה כאשת אח שיש לה בנים עכ"ל. אליבא דפירוש הרשב"א דין נאסרה חל דוקא בהפקעת יבום מדאורייתא שחלה בשעת נפילה ולא באיסור דרבנן. ואליבא דרב האיסור דאחותה הוי מדרבנן ולא חל בה דין נאסרה, ומאידך ר' יוחנן ס"ל דיש זיקה והו"ל איסור מדאורייתא, ולכן חל דין נאסרה. ולפי"ז בשניות לעריות דהויין רק איסורי דרבנן לכ"ע לא חל דין נאסרה.

אך פשטות התוס' לא משמע כפירוש הרשב"א אלא שמחלקים אליבא דהר"ח בין האיסור לבטל מצות יבמין לבין איסור אחות זקוקתו, דאע"פ דשני האיסורים האלה הם איסורים שחלים מדרבנן בלבד מ"מ האיסור דאסור לבטל כו' אינו חשוב כ"כ כמו האיסור של אחות זקוקתו, ועקב כך דין נאסרה חל רק באיסור אחות זקוקתו ולא באיסור לבטל מצות יבמין. ושיטתם זקוקה ביאור.

ונראה דס"ל לר"ח דשאני איסור אחות זקוקתו אליבא דמ"ד יש זיקה מהאיסור לבטל מצות יבמין, ומשום דאיסור אחות זקוקתו איסור ערוה מדרבנן הוא ומשו"ה הזיקה קלשא והנפילה פגומה, ובהתאם לכך חל דין נאסרה. מאידך האיסור לבטל מצות יבמין איסור ביאה בעלמא הוא שאינו פוגם ואינו מקליש את עצם חלות הזיקה והנפילה גמורה היא, ומשו"ה לא חל דין נאסרה.

ולפי"ז יל"ע מה ס"ל לרב אליבא דהר"ח באיסורי שניות - האם הויין איסורי ערוה מדרבנן, וזיקתן קלשא וחל בהן דין נאסרה, או"ד דאינן אלא איסורי ביאה בעלמא, ולא איסורי עריות מדרבנן, ומשו"ה זיקתן גמורה ולא חל בהן דין נאסרה. ובשיעורים למעלה דננו בזה.

וכבר דננו בשיעורים¹ האם זיקת אלמנה לכ"ג קלשא או"ד דהזיקה גמורה היא ואסורה באיסור ביאה בעלמא. ונ"מ לדין נאסרה אליבא דתוס', שאם זיקת האלמנה קלשא חל בה דין נאסרה, ואם זיקתה גמורה לא חל בה דין נאסרה. ויתכן ציור שאלמנה לכ"ג תהיה אסורה עליו ואח"כ תהיה מותר לו, אליבא דהמ"ד שאפשר להוריד כ"ג ממינויו, ובכן אם האלמנה נפלה לפניו כשהיה כ"ג ואח"כ סילקוהו ממינויו הרי היא נאסרה וחזרה והותרה. ויוצא שאם זיקת האלמנה בשעת הנפילה קלשא חל דין נאסרה, ומאידך אם זיקתה גמורה לא חל דין נאסרה.

footnotes: ¹ (דף ב א) הקדמה: מצות יבום הותרה או דחויה, (דף ב א) תוס' ד"ה עד, (דף כ א) רש"י ד"ה תפסי.

ברם נראה דיתכן פירוש אחר בשיטת התוס' בשם הר"ח, דהיינו שאינו מחלק בין זיקה קלשא לבין זיקה גמורה, אלא שמחלק בין האיסור לבטל מצות יבמין לבין שאר איסורי יבום. בשאר איסורי יבום כגון באלמנה לכ"ג, בשניות, ובאחות זקוקתו, היבמה נאסרה על היבם באיסור ביאה, וכשנאסרה עליו באיסור ביאה חל בה דין נאסרה. משא"כ באיסור לבטל מצות יבמין שאינו איסור ביאה אלא איסור לא לבטל מצות יבום ומשו"ה לא חל דין נאסרה. ומשום שרק במקום שחל איסור ביאה הופקע עצם דין יבום וחל דין נאסרה. משא"כ באיסור לבטל וכו' המהוה איסור שלא לבטל מצוה דעלמא ואינו איסור ביאה, ובהתאם לכך לא חלה הפקעת יבום ודין נאסרה לא חל.

ורש"י לעיל (דף כד. ד"ה ואי) כתב שדין נאסרה חל אפילו אליבא דמ"ד אסור לבטל מצות יבמין. וצ"ל דס"ל לרש"י שבדין אסור לבטל מצות יבמין חל איסור ביאה, ולא רק איסור דעלמא לא לבטל מצות יבום.

ולפי"ז נראה שאם היבמה נאסרה על היבם בשבועה בשעת נפילה ואח"כ הותרה, שלא חל דין נאסרה, ומשום שאין איסור שבועה חלות איסור ביאה, אלא חלות איסור דעלמא שלא לחלל את ההפלאה שבשבועה¹ ומשום כך לא חל דין נאסרה, ומשום שרק כשחל איסור ביאה חל דין נאסרה.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים למס' שבועות (דף כא ב) בענין דין חצי שיעור. ומסתבר לחלק בין שבועה המהוה רק איסור הפלאה לבין נדר המהוה חלות איסור חפצא, ובכן יתכן שבנדר חל איסור ביאה, ואכמ"ל. אמנם יש טעם אחר לומר שאין בה דין נאסרה דיתכן שנאסרה אינו בכל איסור ביאה אלא דוקא כשהיא ערוה. עי' לעיל (ב א) בתוס' ד"ה ואחות אשה ובשיעורים שם. וזה נוגע גם לאלמנה לכ"ג.

תוס' ד"ה איתיביה. ז"ל ולר"ח נמי דפי' לעיל כו' דלא פריך לרב דמוקי למתני' כמ"ד יש זיקה עכ"ל. וק' דהא לקמן (דף מא.) ס"ל לרב דשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אומרים לו המתן, ואם מתה אשתו מותר ביבמתו, משום דהויא יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון. וא"כ כמו שהקשו אליבא דריו"ח אפשר היה להם להקשות אליבא דרב.

ולכאורה י"ל דרב אמר לשמעתיה, דהותרה ונאסרה וחזרה והותרה תחזור להתירה הראשון, רק לשיטתו דפסק כמ"ד אין זיקה ולא אליבא דמ"ד יש זיקה. דלמ"ד אין זיקה ליכא חלות אישות ביבמה ובשעת נפילה חל היתר יבום בלבד. וניתן לומר דבהותרה ונאסרה וחזרה והותרה שתחזור להתירה הראשון, משום שכשפקע האיסור ההיתר חוזר וחל. משא"כ למ"ד יש זיקה דס"ל שיש אישות ביבמה, משנאסרה אינה חוזרת להתירה, דהאישות שפקעה אינה חוזרת לעולם אמנם משמעות הסוגיא לקמן (דף מא.) הוא שרב קאי על המשנה שם דשומרת יבם שקידש אחיו את אחותה אומרים לו המתן, ולעיל (יח:) הגמ' קבעה דמתני' כמ"ד יש זיקה, ויוצא שרב מתיר יבמה שהותרה ונאסרה וחזרה והותרה גם למ"ד יש זיקה, ואם כן הדרא קושיין לדוכתא, וצ"ע¹.

footnotes: ¹ עי' בספר ישרש יעקב בשם הבית מאיר.