תוס' ד"ה והוציאו. תוס' תמהו על פרש"י והקשו מדוע חל דין אאחע"א באיסור מלאכה ואיסור אכילה, הרי שני שמות הם שאינם דומים זה לזה. וצ"ע בקושית התוס' מדיון הגמרא לעיל (לג.) בזר ששימש בשבת האם אחע"א, והרי אף שם שני שמות שונות של איסור - איסור זר לעבוד עבודה במקדש ואיסור מלאכה בשבת, ולכאורה שני שמות הם. ומשמע דס"ל לתוס' שהאיסור לעבוד עבודה במקדש בשבת אינו איסור שבת אלא איסור עבודה. ויוצא שכשזר עובד עבודה במקדש בשבת, חל איסור עבודה, ולכן חל דין אאחע"א מחמת ששני האיסורים איסורי עבודה הם, והוא חידוש גדול.

ע"כ ענין אין איסור חל על איסור

תוס' ד"ה טעה. יעויין בקושייתם ובתירוצם של התוס'. ובביאור נראה שבהה"א הבינו שיסוד הפטור דטעה בדבר מצוה הוא שהמתיר למול את התינוק שזמנו בשבת חל לתינוק השני שזמנו אחרי שבת כדי לפוטרו מקרבן, משא"כ בסוגיין דליכא חלות מתיר כלל.

ובתירוצם נקטו, שיסוד הפטור דטעה בדבר מצוה הוא דהטירדא דמצוה הטעתו והשווהו לאנוס. והיינו דוקא בטירדא דמצוה ממש. דהיינו כשהתינוק למול בשבת עוד לא נימול, וטרוד המוהל במצותו. משא"כ אם מלו את התינוק של שבת בע"ש דליכא עוד טירדא במצוה ממש לא חל הפטור דטעה בדבר מצוה. דלתוס' טרדא דמצוה אינו היכי תימצי בעלמא אלא חלות עפ"י דין. ולכן רק כשיש טרדא דמצוה ממש חל הפטור דטעה בדבר מצוה, ולא כשטרוד בטירדא בעלמא בלי מצוה ממש¹.

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל בטרדה דמצוה מהוה חלות דין בכהת"כ וכדחזינן מדין דטרוד במצוה פטור מן המצוה, והיינו נמי רק כשטרוד במצוה ממש, עיין רמב"ם (פ"ד מהל' ק"ש הל"א).

גמ'. היה אוכל בתרומה. טעה בדבר מצוה פוטרו מקרן וחומש דעפ"י דין הו"ל אנוס ולא שוגג. ומכאן שדין טעה בדבר מצוה אינו פטור קרבן בעלמא אלא דין אנוס רחמנא פטריה בכהת"כ.

רש"י ד"ה ומתוך י"ב לאחר י"ב. וז"ל וביום אחד מישלם י"ב לנקבות שהן י"ג לזכרים ומסרו קידושין שיחולו ליום המחרת כשהן נעשין גדולים כו' עכ"ל. ויעויין ברשב"א שתמה על פרש"י וז"ל ואיכא דקשיא ליה דהא קטנים אי אפשר להן לקדש, וא"כ אלו שמסרו הקדושין בקטנותן לא עשו ולא כלום ואין הקדושין חלין אף לאחר גדולתן, וא"ת דאתיא כר"מ דאמר לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר מקודשת, הא להאי לישנא אפיקנא לה מדר' מאיר ואוקימנא לה כר' שמעון כו' עכ"ל.

ולפום ריהטא י"ל דרש"י ס"ל כשיטת הר"י בר ברזילי הסובר שאבי קטן יכול לקדש אשה בעדו. אך שיטתו דחויה מפי כל הראשונים, ויפלא לומר שרש"י קיבלה. ואף על הרשב"א דר"ל דסוגיין אזלא כר"מ דאדם מקנה דשלב"ל יש לתמוה דכאן יש חסרון אחר מדשלב"ל, דהיינו דקטן אין לו דעת לקדש אשה ולעשות מעשה קידושין, וכמו שאין לו דעת בשאר הקניינים. דבשלמא בעכו"ם ס"ל לר"מ דיכול הוא לקדש אשה לאחר שיתגייר וחל מדין קידושין בדשלב"ל, דעכו"ם הרי הוא בן דעת, ושפיר יכול לעשות מעשה קידושין שיחול לאחר זמן, דנמנע רק מלהחיל קידושין כשהוא עכו"ם, אך יכול לעשות מעשה קידושין מדהוי בן דעת. שאני קטן, שאינו בן דעת, ואינו יכול לעשות מעשה קידושין, ובדין הוא שאינו יכול לקדש אשה לכשיגדל, אפילו אליבא דמ"ד אדם מקנה דשלב"ל.

ונראה, דבדיני קניני קטן איתא שמציאת קטן אסור לגוזלה מפני דרכי שלום (ב"מ דף יב.), והוא איסור מדרבנן, דמה"ת אין לו דעת לקנות. ומיהו כשדעת אחרת מקנה אותו קונה מדאורייתא (וכדהוכיחו בתוס' במס' סנה' דף ס"ח: ד"ה קטן). ולכאורה קשה, היאך קונה קטן מדאורייתא כשדעת אחרת מקנה אותו, והרי חסרה דעת קונה למעשה הקנין, ובלי מעשה קנין היאך חל הקנין.

ומכאן נראה שבאמת יש לקטן חלות דין דעת לעשות מעשה קנין, אך לית ליה דעת לחלות הקנין. ובדעת אחרת מקנה אותו האחר מחיל חלות הקנין ומעשה הקנין נעשה ע"י הקטן דשפיר הוי בר דעת לעשות מעשה קנין.

ולפי"ז י"ל שכשקטן קידש אשה יש לו דעת לעשות מעשה הקידושין, אלא שא"א לו לפעול את חלות הקידושין. אך לכשיגדיל שפיר יכול להחיל את החלות. ומשו"ה ס"ל לרשב"א דקטן דומה לעכו"ם שקידש אשה לכשיתגייר דמועיל אליבא דר"מ מדין קנין בדשלב"ל, דה"ה קטן שיכול לקדש אשה בקטנותו שיחולו הקידושין לכשיגדל מדין קנין דשלב"ל.

אך בפרש"י עדיין צ"ע שהרי רש"י אינו תולה את דינו בשיטת ר"מ דאדם מקנה דשלב"ל.

ויתכן לבאר את שיטת רש"י באופן מחודש. דהנה מדוייק בלשונו של רש"י דמיירי שקידש הקטן את האשה בגמר שנת י"ג ושיחולו הקידושין למחרת לכשיגדיל ויהיה בן י"ג שנה ויום אחד. ולפי"ז י"ל דברוב דיני התורה, כשיש דין זמן, דורשים רק שיגיע הזמן, ולא בעינן עוד יום אחד, כגון בזמני חדש ימים או שנה אחת, ובדיני קרבנות בזמני בן שנה ובן שנתיים. וכן בנוגע לששה חדשי נערות כתב הרמב"ם (בפ"ב מהל' אישות הל"ב) וז"ל ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ששה חדשים גמורים. ומתחילת יום תשלום הששה חדשים ומעלה תקרא בוגרת. ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד עכ"ל. הנה הרמב"ם מצריך זמן נערות של ששה חדשים בלבד ולא מצריך ששה חדשים וים אחד. דדין דמוסיפין יום א' דין מיוחד הוא בזמן גדלות דקטנים ולא חל בשאר דיני התורה.

ולפי"ז י"ל דרש"י סובר שבקטן חל חלות דין דהוי גדול ביום גמר שנת הי"ג אף בלי עוד יום אחד, דהא דצריכים עוד יום אחד, דהיינו שיכנס לתחילת שנת הי"ד (דאמרינן מקצת היום ככולו על אותו יום אחד), הוא כדי שיהיה בר עונשין, וכן כדי שיוכל להחיל קידושין, דאין לו כח להחיל קידושין אם אינו בר עונשין, ואע"פ שיכול לעשות מעשה קידושין ביום האחרון של שנת הי"ג (דאמרינן מקצת היום ככולו על היום האחרון המשלים שנת י"ג שנה). ובכך מבואר מה שכתב רש"י שהקטן קידש את האשה ביום האחרון של י"ג שנה ושהקידושין יחולו למחרת כשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד.

ויעויין במל"מ (פ"ד מהל' אישות הל"ז) שהאריך בביאור שיטת רש"י לסוגיין. והמל"מ פירש דס"ל לרש"י דלכ"ע קטן יכול לקדש אשה לאחר שיתגדל משום דאינו מחוסר מעשה כמו שחסר לעכו"ם לפני הגירות, כי בקטן רק חסר זמן וזמן ממילא קא אתי, ולכן לכ"ע הקידושין חלין ולא הוי חסרון דשלב"ל. ומאידך המל"מ הביא בשם מהרי"ט דרש"י מדייק דדוקא מועילים הקידושין אם קידש ביום האחרון דשנת י"ג שנה. וביאר המל"מ דס"ל לרש"י כר"ת דיכול להביא ב' שערות ביום גמר י"ג שנה לפני היום האחד הנוסף, ומיירי רש"י דוקא בשהביא ב' שערות בו ביום האחרון כדי שלא יהיה מחוסר מעשה דהבאת שערות דהוי דשלב"ל. אך לע"ד נראה דשיטת רש"י אינה בנויה על דין דשלב"ל אלא כנ"ל.

אמנם משיטת הר"ת שמועלת הבאת ב' שערות ביום גמר י"ג שנה נמצאו סמוכים לשיטת רש"י וכפי שביארנו. דעלינו להבין את שיטת הר"ת, דלמה תועיל הבאת שערות ביום גמר שנת הי"ג, דאם חלות הגדלות זקוקה לזמן די"ג שנה ויום אחד בדין הוא שאף הבאת השערות תזקק לזמן המלא די"ג שנה ויום א', ולמה לר"ת מועלת הבאת שערות בגמר י"ג שנה בלי יום א'.

ונראה דהא דלא מהני הבאת שערות לפני הזמן דגדלות הוא משום דשומא בעלמא הן, דהיינו משום דצריכים צירוף בין הזמן ובין השערות להחיל את הגדלות, ובלפני הזמן חסר הצירוף הזה. אך בדיני זמן דבכהת"כ הזמן נשלם ביום האחרון בלי יום אחד נוסף. ה"ה בזמן גדלות ס"ל לר"ת שבגמר הי"ג שנה, בלי יום אחד נוסף, כבר חל "זמן המגדל", אך הלכה מיוחדת למשה מסיני, דבעינן יום אחד נוסף, אך ההלכה היא רק בחלות הגדלות בלבד, אבל לא בעצם זמן המגדל דכבר ישנו זמן זה בגמר י"ג שנה בלי יום אחד. ולכן סובר ר"ת שבהביא שערות בגמר י"ג שנה בלי יום אחד יש צירוף בין שני הדברים המגדלים, דהיינו בין הבאת השערות לבין הזמן.

ואותו יסוד משמש כיסוד דשיטת רש"י שביום גמר י"ג שנה בלי יום אחד נוסף יש לקטן דעת לעשות מעשה קידושין, ואע"פ שחלות הקידושין תלויה בחלות הגדלות כשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד. דלרש"י חלות דין דעת דגדול תלוי רק בדברים המגדלים דהיינו בגמר זמן י"ג שנה ובהבאת ב' שערות בו ביום (כר"ת). ואילו חלות הגדלות תלויה בעוד יום אחד נוסף מהלל"מ. וסובר רש"י דה"ה לענין חלות אישות, דליכא חלות אישות בגברא דעדיין קטן הוא ואע"פ דכבר הוי בן דעת לעשות מעשה קידושין.

אך עדיין יש לעיין שהרי שיטת רש"י (קידושין יט. עיי"ש בתוס' ד"ה ומדאורייתא) דיבום דקטן קונה מדאורייתא, דס"ל שיש אישות לקטן, אלא דבעלמא חסרה לו דעת לקדש אשה, ומאידך בר יבום הוא מכיון דחל בלי דעת. וא"כ צ"ע למה ס"ל כאן שאין האישות חלה אלא אחרי יום אחד נוסף, דהוי אז גדול ולא קטן, והרי קטן נמי בר אישות הוא.

וצ"ל דשאני יבום דחל בלי דעת כלל, ומשו"ה אישות דיבום חלה אף בקטן. משא"כ אישות דקידושין דחלה רק בדעת קידושין. ומשו"ה ס"ל לרש"י שאע"פ שביום גמר י"ג שנה הוי בר דעת, אך היינו רק לעשות מעשה קידושין כדי שיחולו הקידושין למחרת¹.

footnotes: ¹ ומרש"י משמע דאישות דיבום אינה חלה מדין קידושין דעלמא שהרי אישות קידושין דעלמא לא חלה בקטן, אלא דחלה יבום מדין אישות בפני עצמה ולכן חלה אף בקטן. ויעויין עוד בשיעורים לתחילת מסכתין (דף ב א) ד"ה מצות יבום וקנין יבום.